יש פה כמה עניינים:
דבר ראשון מי שספקנות היא בדם שלו, צריך ללמוד לחיות איתה בשלום(כמו כל תכונה אחרת),
לא לפחד ממנה ולא להסתפק ממנה.
וגם בן/בת הזוג ראוי שיכירו בתכונה הזו אצל השני, ויקבלו אותה בשלימות.
לפחד מהדם שלו לא יועיל לו ולא יקדם אותו באמת לשום מקום, זה חלק ממנו.
זה דבר ראשון

דבר שני, גם אנשים שהם לא ספקנים בדמם יכולים להשתנות.. 
הנסיון מוכיח שאפילו האנשים הכי "יציבים"/"מקובעים"/"מסגרתיים"
עולמם יכול להתפך עליהם ברגע אחד ויכולים להשתנות מן הקצה אל הקצה, זה טבע העולם.

דבר שלישי, באמת יש תחושה לפעמים שבית אמור למסד אותנו יותר,
וזה אמור להכניס אותנו לסוג של מסגרת/יציבות מבחינה השקפתית מסויימת.
אני מניחה שיכתבו פה הרבה אחרי, על כך

שאתה צריך להיכנס ל'גבולות גיזרה' כל שהם בשביל היציבות של הבית.
אני דווקא נוטה לחשוב בצירוף מה שכתבתי למעלה שבדור שלנו
כשהעולם מחפש יותר את הרצון והבחירה והמושג של מחוייבות הולך ודואך
לא צריך לעשות מהנישואין 'כלא' של מחוייבות שמייבשת לנו את העולם של החיפוש והטלת הספקות
זה רק יגרום לנו לא לרצות בהם, במיוחד אדם ש'מסופק בדמו' כמו שכתבת
למה שירצה לברוח ממה שהוא? זה להילחם בעצמו.
להפך, אני חושבת שצריך להסתכל על זה בצורה של טובים השניים, כשמחפשים בזוג זה אמור להיות יותר יעיל ויותר פותח.
זו דעתי.

ועוד דבר.
בקטע סמנטי לגמרי. קצת צרם לי שכתבת 'אלוקים יהיה אורח'
מזה יקבל יחס מכבד?
וזה לא שאני לא מכירה מקומות של ספקות/חוסר שייכות ואדישות לקודש.
הבנתי שהתכוונת שהוא לא יהיה "עיקר חיינו"
עדיין. אפילו אם היית עובר על ההלכה ובלי כיפה, לא נראה לי ראוי להתבטא ככה כלפי אלוהים. אנחנו מתארחים אצלו, מהזה יהיה אורח?!

ועוד דבר אחרון, אחרי הכל
אם הבנתי אותך נכון מה שכתבת זה יותר מצד ה'חיבור' כי כתבת שההלכה ברורה וגם האמת אבל העיניים מסתירות ואתה לארואה אתזה
ואתה לא מתכוון על להוריד את הכיפה או לעבור על ההלכה
זה בכלל לא נשמע כזה קיצוני אפילו ביחס למה שכתבתי למעלה, זה נשמע שדווקא אתה מאוד 'יציב ומחוייב', זה נשמע עליות וירידות בחיבור שיש לכל אחד ולא משהו שאמור לשנות בתכלית את כל מהות הבית כמו שכתבת. "אישה שתרצה את זה לא תרצה את זה"
התרחקות והתקרבות/רצוא ושוב ואפילו אם פחות מזה "רוב הזמן אדיש מלבד רגעים מיוחדים"
נראה לי רוב העולם חיים ככה.
נדירים האנשים שחיים את ה' כל רגע ביום, אולי גדולי ישראל.
 

נראה לי מעבר לפערים הרוחניים שתמיד יהו, עלתה בי נקודה קצת אחרת.
שסביבה משפיעה. כמה שנהיה אנשים פנימיים, יש כח לעולם ולאיפה שאנחנו נמצאים להשפיע עלינו
זאת עובדה, וזה טבע העולם.
יש פער כזה בין אחד לחברו עד כמה היא משפיעה
וגם יש שוני על איך ובאיזה צורה היא משפיעה
ואדם צריך להיות מודע לאיפה הוא נמצא ביחס לזה
ואולי פערים רוחניים זה לא דבר מהותי שמערער קשר.
אבל השפעתו של הקשר על הרוחניות שלי, זה נקודה קריטית
שחשוב לתת עליה את הדעת.

אם קשר מוליך את האדם למקום שבמהות שלו, מצד עצמיותו, הוא לא היה רוצה להיות בו, זה מעלה סימן שאלה גדול על טיב הקשר.

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת