באחד הספרים של מ. קינן, אני חושבת מהללאל
היה כתוב על מישהו,
שראה ילד רודף אחרי חתולה עם מקל,
לא ראה מעבר, לא בדק מה היה לפני.
וזה כ"כ "כאב" לו החוסר צדק אז מה עשה?
לקח את הילד לכיכר העיר ומול כולם נתן לו מכות רצח
והטיח בו קללות ואמירות שאין לתאר, הילד יצא מזה מוכה פיזית, נפשית ונשמתית
מאחורי הקלעים, מסופר שאותו ילד גדל במשפחת מצוקה
אין להם מה לאכול ויום יום אותה החתולה באה
ואוכלת את שאריות האוכל הבודדות שנשארו
אז יום אחד הוא רצה לשים לזה סוף ורדף אחריה עם מקל להבריח אותה.
אז מה? אותו אחד שהוכיח את הילד בשם הצדק,
נלחם על האמת, זה צער בעלי חיים וזה דבר נכון שאסור לפגוע בחיות.
אז ברור שאותו סיפור זה מעשה קיצוני,
אבל לפעמים בשם הצדק והמוסר המטרה מקדשת את האמצעים
ואנשים עושים מעשים מכוערים ומושחתים לא פחות.
עד כדי לרצוח נפשות.
צריך לשים לב שהדברים יהו בצורה נכונה ומאוזנת.
היום אנשים בשם המוסר ויופי הנפש, שוחטים אנשים, כפשוטו.
נראה לי לרוב אנחנו לוקים בלצעוק על הצדק ולהוכיח כשלא במקום
מאשר לשתוק כשצריך לדבר.
בכל אופן לא משנה מה הרוב, הנקודה שצריך איזון גם לצד השני
זה לא קשור לבושה, זה קשר ללחשוב איך הצדק יתגלה בצורה אמתית
ולא העיקר לצעוק אותו ישר.