היי,
כותבת בלב שבור אבל מנסה לאסוף את עצמי לכתוב...
הבת שלי כמעט בת 6, התחילה טיפול רגשי בגלל קשיים שזיהינו אצלה (אין עניין לפרט כרגע)
מה שכן חששתי וכל כך קיוויתי שאני מדמיינת/מגזימה/סתם חרדתית זה שאולי ח"ו עברה פגיעה כלשהי עקב התנהגות מינית קצת חריגה. הבעתי מההתחלה את הדאגות שלי מול המטפלת והיא אמרה שזה אכן דורש התייחסות בטיפול והיא לוקחת את זה לתשומת ליבה. ככל שהטיפול מעמיק, היא כל פעם זורקת משהו אחר בנידון למשל בהקשר של חובת דיווח וכו. ונראה שהיא מכינה לי את הקרקע לקראת ההבנה שהילדה אכן עברה משהו.
היום בטלפון היא אמרה לי על התנהגות נוספת מסויימת שהיא עושה בגן שאני צריכה להיות מודעת אליה שזה נחשב חריג. שזה כנראה משהו שהיא ראתה/חוותה והיא ניסתה להבין איתי ביחד אפשרויות של איפה היא נחשפת. הכל בבירור כרגע ואין לה שום מידע וודאי...
אבל אני לא יכולה להסביר לכן... את ההרגשה. את הרצון שמישהו יעצור את הסרט הרע הזה כי אני לא מסוגלת לדמיין שהפחד הכי גדול שלי באמהות אולי התממש. את המחשבות המתרוצצות של מי??? מתי? איפה אני הייתי ולמה לא הגנתי עליה?
נכון ששום דבר לא וודאי. אבל ההתנהגויות שלה והדיווחים מהגן ומהטיפול והכל מושך לכיוון מסויים....
אולי בת של מישהי פה עברה פגיעה בילדות או שהיא חוותה בעצמה ויכולה לחזק אותי שגם אם ח"ו הבת שלי עברה מה שעברה, היא עדיין יכולה לגדול בשמחה, שיש סיכויים גדולים שהיא תוביל חיים מלאים, טובים ומאושרים? שזה אפשרי שתבנה יחס בריא למיניות, לגוף שלה. שזה לא ירדוף אותה כל החיים.
שאלתי שאלה ובסוף יצא לי מעין תפילה... אני כל הבוקר בוכה ומנסה להבין מהקב"ה מה הוא רוצה ממני. למה הוא מעמת אותי מול הפחד הכי עוצמתי שקיים בתוכי.
לא יודעת מה אני רוצה ממכן.. סליחה. אולי צריכה חיזוק ממי שעברה, יודעת, מכירה. אם מישהי יכולה לשתף אותי בפרטי תובנות מניסיון, אני אשמח ואודה עד מאוד.
כותבת בלב שבור אבל מנסה לאסוף את עצמי לכתוב...
הבת שלי כמעט בת 6, התחילה טיפול רגשי בגלל קשיים שזיהינו אצלה (אין עניין לפרט כרגע)
מה שכן חששתי וכל כך קיוויתי שאני מדמיינת/מגזימה/סתם חרדתית זה שאולי ח"ו עברה פגיעה כלשהי עקב התנהגות מינית קצת חריגה. הבעתי מההתחלה את הדאגות שלי מול המטפלת והיא אמרה שזה אכן דורש התייחסות בטיפול והיא לוקחת את זה לתשומת ליבה. ככל שהטיפול מעמיק, היא כל פעם זורקת משהו אחר בנידון למשל בהקשר של חובת דיווח וכו. ונראה שהיא מכינה לי את הקרקע לקראת ההבנה שהילדה אכן עברה משהו.
היום בטלפון היא אמרה לי על התנהגות נוספת מסויימת שהיא עושה בגן שאני צריכה להיות מודעת אליה שזה נחשב חריג. שזה כנראה משהו שהיא ראתה/חוותה והיא ניסתה להבין איתי ביחד אפשרויות של איפה היא נחשפת. הכל בבירור כרגע ואין לה שום מידע וודאי...
אבל אני לא יכולה להסביר לכן... את ההרגשה. את הרצון שמישהו יעצור את הסרט הרע הזה כי אני לא מסוגלת לדמיין שהפחד הכי גדול שלי באמהות אולי התממש. את המחשבות המתרוצצות של מי??? מתי? איפה אני הייתי ולמה לא הגנתי עליה?
נכון ששום דבר לא וודאי. אבל ההתנהגויות שלה והדיווחים מהגן ומהטיפול והכל מושך לכיוון מסויים....
אולי בת של מישהי פה עברה פגיעה בילדות או שהיא חוותה בעצמה ויכולה לחזק אותי שגם אם ח"ו הבת שלי עברה מה שעברה, היא עדיין יכולה לגדול בשמחה, שיש סיכויים גדולים שהיא תוביל חיים מלאים, טובים ומאושרים? שזה אפשרי שתבנה יחס בריא למיניות, לגוף שלה. שזה לא ירדוף אותה כל החיים.
שאלתי שאלה ובסוף יצא לי מעין תפילה... אני כל הבוקר בוכה ומנסה להבין מהקב"ה מה הוא רוצה ממני. למה הוא מעמת אותי מול הפחד הכי עוצמתי שקיים בתוכי.
לא יודעת מה אני רוצה ממכן.. סליחה. אולי צריכה חיזוק ממי שעברה, יודעת, מכירה. אם מישהי יכולה לשתף אותי בפרטי תובנות מניסיון, אני אשמח ואודה עד מאוד.
