הבכור שלי בן 16. ילד מאוד מיוחד ומאתגר- מחונן, עם הפרעת קשב (מהסוג המרחף, לא הפעיל) וקרוב לספקטרום האוטיסטי (שלחו אותנו לאבחון, הפסיכיאטר אמר שהוא גבולי, הפסיכולוגית אמרה שלא. אבל בהחלט יש לו מאפיינים בכיוון). בחצי שנה האחרונה התחילו לו אפיזודות של דיכאון שהגיעו לשיא בסוכות עם נסיון התאבדות.
חוץ מזה היה יש לו עבר של גניבות (רק מאיתנו- אבל בסכומים של אלפי שקלים, עד שפשוט חסמנו כל גישה שלו לאמצעי תשלום שלנו) ושל בריחות מהבית.
בגדול אנחנו נפגשים קבוע גם עם רופאת הילדים שלו, גם עם הפסיכיאטרית (הוא לוקח תרופות גם להפרעת קשב וגם לדיכאון), ולפני חודש הוא התחיל טיפול רגשי וגם אנחנו נפגשים עם המטפל שלו להדרכת הורים.
אבל יש לנו הרגשה ששום דבר לא באמת מתקדם לשום מקום. כלומר- התרופות עובדות, זה בטוח (היה שבוע שהוא לא לקח אותן, וחטפנו ריבאונד מטורף. כמה ימים אחרי שחזר לקחת ההשפעה שוב ניכרה היטב). מצד שני, הטיפול והשינויים ההתנהגותיים שאנחנו עושים בבית- לא מזיזים לו בכלל. הרבה פעמים אני מרגישה שהוא הולך לטיפול כדי לסמן וי, שלא נשב לו על הגב, וזהו. ממה שאנחנו שומעים מהמטפל- לא נשמע שקורה שם משהו מהותי (בעיקר הבן שלנו מנסה להציג מצג שווא מסוים, ואנחנו צריכים להראות למטפל שמה שקורה זה עולם אחר לגמרי. אבל ממש אין שם פתיחות. וזה מטפל שהבן שלנו בחר אחרי פגישות עם 3 מטפלים אחרים...).
אנחנו ממש הולכים על ביצים לידו כל פעם שהוא בבית, חושבים אלף פעם לפני כל מילה ובולעים מיליון צפרדעים- וכל שינוי ההתנהגות שאנחנו כ"כ מתאמצים ללמוד וליישם- לא מקדם אותנו לשום מקום, רק מביא אותנו לעייפות נוראית ותחושת רווחה ענקית בכל פעם שהוא יוצא מהבית.
באיזשהו מקום, אני משערת שאם נחזור להתנהלות הקודמת, תהיה התדרדרות.
אבל להשקיע בלי סוף (זמן, כסף והמון אנרגיה נפשית) רק בשביל לא להדרדר- זה כ"כ מייאש ומתסכל.
הכי מתסכל זה כשההשקעה בו באה על חשבון הילדים האחרים. וזה קורה המון. רק הבוקר הוא התפוצץ, ושנינו היינו כ"כ מגויסים לשים לב אליו ולהגיב מדויק ונכון (כי כל מילה לא במקום- יכולה להוביל ליומיים-שלושה של היעלמות מהבית או הסתגרות בחדר בלי לצאת מהמיטה), ששכחנו משהו קריטי שהיה לאחותו. בעלי כל הזמן טוען שאם הילד לא רוצה לעזור לעצמו- אין סיבה שאנחנו נשקיע את כל חיינו בלעזור לו. מצד שני- הוא הבן שלנו. איך אפשר פשוט לוותר עליו?
אנחנו ממש אובדי עצות.
