קצת מחשבות על יוונים,ומה שהם ביקשו -
משהו שכתבתי לעצמי ובסוף החלטתי להניח גם כאן.
***
תמיד חנוכה זה גשם.
חירות עומדת צמוד לחלון, מתאמצת לשמוע אותו בתוך כל הרעש בבית. זה לא מצליח.
היא נשבעת לעצמה בפעם המיליון שגם אם תהיה לה אי פעם משפחה,לעולם לא יתקיימו בה ערבי לביבות.
גם זה לא עוזר.
רק מאוחר בלילה אחרוני הדודים עוזבים את הבית בחיבוקים ונשיקות.
וזה,כן קצת עוזר.
היא בורחת למרפסת.
הדלת נטרקת אחריה ונפתחת מיד שוב.
היא מסתובבת אל הדלת באנחה עצבנית—
סבא.
היא בולעת את האנחה ומסתובבת חזרה,שותקת.
״איך את יחפה בגשם..?!״ סבא מכווץ גבות. ״אם סבתא הייתה כאן עכשיו היא הייתה שולחת אותך מיד למיטה עם גרביים עבות מצמר ושוקו רותח..!״
״אבל סבתא לא כאן.״ היא אומרת בשקט ציני. ״ואתה,רק סבא.״
נתן מחייך חיוך עצוב ואחר כך מוציא זוג רגליים קמוטות מנעלי הבית,מניח אותן על הריצפה.
היא קפואה. ורטובה.
אבל מה אכפת לו. סבתא לא כאן.
והוא,רק סבא.
״שימח אותי שבאת.״ הוא מנסה לתפוס את המבט של חירות.
היא לא נותנת לו. ״כן,גם אמא אמרה לי את זה.״ היא זורקת. ממשיכה להסתכל על העננים.
״כן. שמעתי אותה אומרת לך שהיא שמחה״ הוא אומר בקול מדוד. ״אבל אני מתכוון לזה.״
חירות לא מתאפקת ומרימה זוג עיניים מופתעות ישר לתוך הניצוץ המבודח בעיניים של נתן.
״איך אתה יודע שהיא לא התכוונה?״ היא שואלת בחצי חיוך.
הניצוץ המבודח מעמיק. ״איך את יודעת..?״
חירות צוחקת צחוק נבוך,משפילה מבט.
״מרגישים.״ היא אומרת בסוף. בשקט,עם העיניים בריצפה.
״נכון,מרגישים.״ הוא נאנח מהזיכרונות. ״כשיש מישהו בעולם שאתה חשוב לו באמת,אתה מרגיש.״
״לפעמים אין בכלל.״ חירות אומרת מהר, לפני שהיא תבין שזה חסר טקט וחצוף. ״לפעמים אין אפילו מישהו כזה שנפטר. פשוט אין ולא היה.״ ולא יהיה. היא מוסיפה בלב, מפחדת להכעיס את סבא בייאוש הזה.
נתן שותק.
השקט הזה מכעיס את חירות. ״אין לך מה לומר.״ היא מתריסה. ״אתה לא יודע בכלל מה פירוש להרגיש מיותר. לדעת שכל מה שיקרה איתך לא רלוונטי לכלום ולאף אחד.״
נתן עושה לא עם הראש. פעם ועוד פעם.
״אני שותק כי אני מנסה להבין איך כתוב במפורש שבסוף גברה מלכות בית חשמונאי, על היוונים, וניצחום ובמציאות, החושך הזה של גלות יוון עדיין ממשיך לעוור אותנו.״
נתן נאנח. ״את יודעת מה היוונים מבקשים מהיהודים לכתוב על קרן השור,נכון?״
חירות מהנהנת. ״שאין לכם חלק באלוקי ישראל.״
״בדיוק.״ נתן מסתכל על הירח הפיצפון שמציץ מתוך העננים. ״היוונים לא אומרים אין אלוקים.
הם אומרים אוקיי,יש. אבל אין לך חלק בו.
אתה לא חלק מהסיפור. אתה לא מעניין. אתה לא משפיע.״ הירח נעלם שוב בתוך העננים ונתן מוריד את העיניים חזרה לחירות. ״את יודעת למה דווקא על קרן השור..? למה לא בשלטים,על חלונות או גגות..?״ הוא ממתין לתשובה לרגע אחד,כשהיא לא באה הוא ממשיך. ״כי בקרן השור הם היו מאכילים את הילדים,את התינוקות.
כמו בקבוק.
והיוונים רוצים שילדים יגדלו עם התודעה הזאת.
אין לך חלק,אתה לא קשור.
גם אם יש איזה אלוקים ענק. אתה כזה פיצפון ואין לך חלק ממנו.
ומשהו מיוון הזאת,הכופרת,המחשיכה,המקטינה
נספג כל כך עמוק ושרד עד אלינו.
גם היום מאכילים ילדים דרך קרן שור כזאת,נוגחת. שאומרת להם אין לך חלק.
אתה לא חלק משום דבר גדול.
אתה לא חשוב. אתה לא מעניין. אתה לא אהוב.״
״אף אחד לא אמר לי את זה אף פעם.״ חירות קוטעת אותו. והיא יודעת שהיא אומרת אמת,ובכל זאת,זה מרגיש כל כך שקר.
נתן מהנהן הינהון עצוב כזה,מזהה את השקר.
״זה לא צריך להיות מכות,קללות. צעקות.
מספיק אפילו חיבוק שהוא לא פנימי,שהוא לא אמיתי מספיק מישהו שאומר לך אתה חשוב לי וזה לא מרגיש.
יוון לא רצו להשמיד להרוג ולאבד,
יוון רצו לטמא.״ הוא יורד טון,כאילו הוא עומד לספר סוד. ״שמן טהור ושמן טמא, נראים אותו דבר,נשמעים אותו דבר ומריחים אותו דבר. אבל אחד מהם חתום בחותמו של הכהן הגדול והשני הפקר.״
טעם חמוץ עומד לחירות בגרון. טעם ההפקר הזה שהיא טעמה מדי הרבה פעמים.
הלב שלה המכווץ במילא,מתכווץ עוד מתחת לגלות יוון החשוכה הזאת שנכפתה עליו.
״אבל בסוף מצאו,חירותי.״ נתן מרגיש את הלב המתכווץ הזה ומתעקש להרחיב אותו בתקווה ״בסוף מצאו כד קטן חתום בחותמו של הכהן הגדול.״
״את יודעת מה זה חתום חירותי?״ הוא פונה אליה בשאלה. ״במשמעות הפשוטה,מה זה אומר כשבן אדם חותם על משהו?״
״שהוא מתחייב.״ חירות מציעה. ״שהוא עומד מאחורי זה.״
״זהו,בדיוק. כשאתה רואה מילים כתובות ובסופן חתימה אתה יודע שמישהו עומד מאחורי זה.
כשאין את החתימה הזאת אז זה ריק.
אז אין אף אחד מאחורי זה.
היום כבר אנשים מאוד מתקדמים,
הם יודעים שילדים צריכים אהבה וחום ובלה בלה בלה
והם יכולים להכריז אני אוהב אותך,
אבל אף אחד לא עומד שם מאחורה,זה ריק.
הם יכולים גם לחבק. ממש לעטוף אותך
אבל זה הכל מבחוץ. זה טמא.
זה היה עניינה של תרבות יוון,האדרת היופי, החיצוניות. כשבפנים הכל ריק.״ הוא מפסיק לרגע וממשיך מיד,לפני שהלב של חירות יתכווץ עוד. ״אבל בסוף מצאו,בין כל הכדים הריקים האלה,מצאו כד אחד חתום.״
הוא נועץ מבט חד בתוך העיניים של חירות,מוודא שהמסר עבר ואז לא אומר עוד כלום. רק מכניס זוג רגליים רטובות לתוך נעלי בית,רטובות גם הן.
ונכנס הביתה.
***
בלילה נתן משתעל המון והוא חושב על זה שאין כבר מי שישמור עליו שלא יצא יחף בגשם אבל לפחות גם אין מי שיתעורר מהשיעולים שלו.
ואיך בכל רע יש גם קצת טוב.
ובסוף בסוף הוא מבין שאם מישהי כן הייתה מתעוררת מהשיעולים שלו היא בוודאי הייתה מכינה לו כוס תה. ומכיוון שהיא ישנה רחוק מאוד ממנו ולא מתעוררת נראה שהכי טוב שהוא יקום בעצמו להכין לו כוס תה.
חירות יושבת בכניסה למטבח,בוהה במפה המפוספסת.
הוא מכין בשתיקה שתי כוסות תה,בהתחלה מתוך הרגל ואחר כך הוא מחליט להגיש אחת לחירות.
הוא מניח את הכוס על המפה ופונה לצאת אבל הקול של חירות עוצר אותו.
״אתה יודע מה חשבתי..?״ היא שואלת את זה בהיסוס.לא בטוחה עדיין אם מה שהיא חושבת,חשוב. ״היוונים שלחו קבוצה של חיילים לטמא את המקדש,הם בטח לא שלחו איזה יחידה כושלת. לשם,לקודש עצמו.ללב המלחמה שלהם - הם שלחו את ההכי טובים.״ היא עוצרת לרגע,בוחנת את העיניים של סבא. אם הן באמת קשובות לה. ״איך הם מפספסים, איך ההכי טובים מפספסים את הכד ההוא,אה..?״
נתן משתעל. אולי מהגשם אולי מהשאלה.
אבל חירות לא מחכה לתשובה. ״אולי ליוונים בכלל לא באמת היה אכפת שישאר איזה שמן טהור,אולי כל מה שהם רצו זה רק שנחשוב שאין.
שנעבור כד אחרי כד ונראה אותם טמאים עד שנתייאש מלחפש אחרי אחד טהור. נתייאש מלהאמין שהוא ישנו.״
נתן משתעל שוב. אולי מהגשם ואולי מהתשובה.
״את. מדהימה.״ הוא אומר לאט. עומד מאחורי כל הברה והברה.
״באמת?״ השאלה הזאת נשאלת מעצמה מתוך השפתיים של חירות. מורגלת כל כך במילים ריקות,בשמנים טמאים.
״באמת.״ נתן אומר. מערבב את התה שעל השולחן ביד אחת וביד השניה מחזיק את הסנטר של חירות,מכוון אותה בעדינות להישיר אליו מבט.
ורגע טהור של אמת עובר ביניהם,
כזה שהיוונים לא הצליחו לטמא.
(ואולי הם בכלל לא ניסו,
רק רצו שנפסיק לחפש אחריו,
נחדול מלהאמין בקיומו.)
משהו שכתבתי לעצמי ובסוף החלטתי להניח גם כאן.
***
תמיד חנוכה זה גשם.
חירות עומדת צמוד לחלון, מתאמצת לשמוע אותו בתוך כל הרעש בבית. זה לא מצליח.
היא נשבעת לעצמה בפעם המיליון שגם אם תהיה לה אי פעם משפחה,לעולם לא יתקיימו בה ערבי לביבות.
גם זה לא עוזר.
רק מאוחר בלילה אחרוני הדודים עוזבים את הבית בחיבוקים ונשיקות.
וזה,כן קצת עוזר.
היא בורחת למרפסת.
הדלת נטרקת אחריה ונפתחת מיד שוב.
היא מסתובבת אל הדלת באנחה עצבנית—
סבא.
היא בולעת את האנחה ומסתובבת חזרה,שותקת.
״איך את יחפה בגשם..?!״ סבא מכווץ גבות. ״אם סבתא הייתה כאן עכשיו היא הייתה שולחת אותך מיד למיטה עם גרביים עבות מצמר ושוקו רותח..!״
״אבל סבתא לא כאן.״ היא אומרת בשקט ציני. ״ואתה,רק סבא.״
נתן מחייך חיוך עצוב ואחר כך מוציא זוג רגליים קמוטות מנעלי הבית,מניח אותן על הריצפה.
היא קפואה. ורטובה.
אבל מה אכפת לו. סבתא לא כאן.
והוא,רק סבא.
״שימח אותי שבאת.״ הוא מנסה לתפוס את המבט של חירות.
היא לא נותנת לו. ״כן,גם אמא אמרה לי את זה.״ היא זורקת. ממשיכה להסתכל על העננים.
״כן. שמעתי אותה אומרת לך שהיא שמחה״ הוא אומר בקול מדוד. ״אבל אני מתכוון לזה.״
חירות לא מתאפקת ומרימה זוג עיניים מופתעות ישר לתוך הניצוץ המבודח בעיניים של נתן.
״איך אתה יודע שהיא לא התכוונה?״ היא שואלת בחצי חיוך.
הניצוץ המבודח מעמיק. ״איך את יודעת..?״
חירות צוחקת צחוק נבוך,משפילה מבט.
״מרגישים.״ היא אומרת בסוף. בשקט,עם העיניים בריצפה.
״נכון,מרגישים.״ הוא נאנח מהזיכרונות. ״כשיש מישהו בעולם שאתה חשוב לו באמת,אתה מרגיש.״
״לפעמים אין בכלל.״ חירות אומרת מהר, לפני שהיא תבין שזה חסר טקט וחצוף. ״לפעמים אין אפילו מישהו כזה שנפטר. פשוט אין ולא היה.״ ולא יהיה. היא מוסיפה בלב, מפחדת להכעיס את סבא בייאוש הזה.
נתן שותק.
השקט הזה מכעיס את חירות. ״אין לך מה לומר.״ היא מתריסה. ״אתה לא יודע בכלל מה פירוש להרגיש מיותר. לדעת שכל מה שיקרה איתך לא רלוונטי לכלום ולאף אחד.״
נתן עושה לא עם הראש. פעם ועוד פעם.
״אני שותק כי אני מנסה להבין איך כתוב במפורש שבסוף גברה מלכות בית חשמונאי, על היוונים, וניצחום ובמציאות, החושך הזה של גלות יוון עדיין ממשיך לעוור אותנו.״
נתן נאנח. ״את יודעת מה היוונים מבקשים מהיהודים לכתוב על קרן השור,נכון?״
חירות מהנהנת. ״שאין לכם חלק באלוקי ישראל.״
״בדיוק.״ נתן מסתכל על הירח הפיצפון שמציץ מתוך העננים. ״היוונים לא אומרים אין אלוקים.
הם אומרים אוקיי,יש. אבל אין לך חלק בו.
אתה לא חלק מהסיפור. אתה לא מעניין. אתה לא משפיע.״ הירח נעלם שוב בתוך העננים ונתן מוריד את העיניים חזרה לחירות. ״את יודעת למה דווקא על קרן השור..? למה לא בשלטים,על חלונות או גגות..?״ הוא ממתין לתשובה לרגע אחד,כשהיא לא באה הוא ממשיך. ״כי בקרן השור הם היו מאכילים את הילדים,את התינוקות.
כמו בקבוק.
והיוונים רוצים שילדים יגדלו עם התודעה הזאת.
אין לך חלק,אתה לא קשור.
גם אם יש איזה אלוקים ענק. אתה כזה פיצפון ואין לך חלק ממנו.
ומשהו מיוון הזאת,הכופרת,המחשיכה,המקטינה
נספג כל כך עמוק ושרד עד אלינו.
גם היום מאכילים ילדים דרך קרן שור כזאת,נוגחת. שאומרת להם אין לך חלק.
אתה לא חלק משום דבר גדול.
אתה לא חשוב. אתה לא מעניין. אתה לא אהוב.״
״אף אחד לא אמר לי את זה אף פעם.״ חירות קוטעת אותו. והיא יודעת שהיא אומרת אמת,ובכל זאת,זה מרגיש כל כך שקר.
נתן מהנהן הינהון עצוב כזה,מזהה את השקר.
״זה לא צריך להיות מכות,קללות. צעקות.
מספיק אפילו חיבוק שהוא לא פנימי,שהוא לא אמיתי מספיק מישהו שאומר לך אתה חשוב לי וזה לא מרגיש.
יוון לא רצו להשמיד להרוג ולאבד,
יוון רצו לטמא.״ הוא יורד טון,כאילו הוא עומד לספר סוד. ״שמן טהור ושמן טמא, נראים אותו דבר,נשמעים אותו דבר ומריחים אותו דבר. אבל אחד מהם חתום בחותמו של הכהן הגדול והשני הפקר.״
טעם חמוץ עומד לחירות בגרון. טעם ההפקר הזה שהיא טעמה מדי הרבה פעמים.
הלב שלה המכווץ במילא,מתכווץ עוד מתחת לגלות יוון החשוכה הזאת שנכפתה עליו.
״אבל בסוף מצאו,חירותי.״ נתן מרגיש את הלב המתכווץ הזה ומתעקש להרחיב אותו בתקווה ״בסוף מצאו כד קטן חתום בחותמו של הכהן הגדול.״
״את יודעת מה זה חתום חירותי?״ הוא פונה אליה בשאלה. ״במשמעות הפשוטה,מה זה אומר כשבן אדם חותם על משהו?״
״שהוא מתחייב.״ חירות מציעה. ״שהוא עומד מאחורי זה.״
״זהו,בדיוק. כשאתה רואה מילים כתובות ובסופן חתימה אתה יודע שמישהו עומד מאחורי זה.
כשאין את החתימה הזאת אז זה ריק.
אז אין אף אחד מאחורי זה.
היום כבר אנשים מאוד מתקדמים,
הם יודעים שילדים צריכים אהבה וחום ובלה בלה בלה
והם יכולים להכריז אני אוהב אותך,
אבל אף אחד לא עומד שם מאחורה,זה ריק.
הם יכולים גם לחבק. ממש לעטוף אותך
אבל זה הכל מבחוץ. זה טמא.
זה היה עניינה של תרבות יוון,האדרת היופי, החיצוניות. כשבפנים הכל ריק.״ הוא מפסיק לרגע וממשיך מיד,לפני שהלב של חירות יתכווץ עוד. ״אבל בסוף מצאו,בין כל הכדים הריקים האלה,מצאו כד אחד חתום.״
הוא נועץ מבט חד בתוך העיניים של חירות,מוודא שהמסר עבר ואז לא אומר עוד כלום. רק מכניס זוג רגליים רטובות לתוך נעלי בית,רטובות גם הן.
ונכנס הביתה.
***
בלילה נתן משתעל המון והוא חושב על זה שאין כבר מי שישמור עליו שלא יצא יחף בגשם אבל לפחות גם אין מי שיתעורר מהשיעולים שלו.
ואיך בכל רע יש גם קצת טוב.
ובסוף בסוף הוא מבין שאם מישהי כן הייתה מתעוררת מהשיעולים שלו היא בוודאי הייתה מכינה לו כוס תה. ומכיוון שהיא ישנה רחוק מאוד ממנו ולא מתעוררת נראה שהכי טוב שהוא יקום בעצמו להכין לו כוס תה.
חירות יושבת בכניסה למטבח,בוהה במפה המפוספסת.
הוא מכין בשתיקה שתי כוסות תה,בהתחלה מתוך הרגל ואחר כך הוא מחליט להגיש אחת לחירות.
הוא מניח את הכוס על המפה ופונה לצאת אבל הקול של חירות עוצר אותו.
״אתה יודע מה חשבתי..?״ היא שואלת את זה בהיסוס.לא בטוחה עדיין אם מה שהיא חושבת,חשוב. ״היוונים שלחו קבוצה של חיילים לטמא את המקדש,הם בטח לא שלחו איזה יחידה כושלת. לשם,לקודש עצמו.ללב המלחמה שלהם - הם שלחו את ההכי טובים.״ היא עוצרת לרגע,בוחנת את העיניים של סבא. אם הן באמת קשובות לה. ״איך הם מפספסים, איך ההכי טובים מפספסים את הכד ההוא,אה..?״
נתן משתעל. אולי מהגשם אולי מהשאלה.
אבל חירות לא מחכה לתשובה. ״אולי ליוונים בכלל לא באמת היה אכפת שישאר איזה שמן טהור,אולי כל מה שהם רצו זה רק שנחשוב שאין.
שנעבור כד אחרי כד ונראה אותם טמאים עד שנתייאש מלחפש אחרי אחד טהור. נתייאש מלהאמין שהוא ישנו.״
נתן משתעל שוב. אולי מהגשם ואולי מהתשובה.
״את. מדהימה.״ הוא אומר לאט. עומד מאחורי כל הברה והברה.
״באמת?״ השאלה הזאת נשאלת מעצמה מתוך השפתיים של חירות. מורגלת כל כך במילים ריקות,בשמנים טמאים.
״באמת.״ נתן אומר. מערבב את התה שעל השולחן ביד אחת וביד השניה מחזיק את הסנטר של חירות,מכוון אותה בעדינות להישיר אליו מבט.
ורגע טהור של אמת עובר ביניהם,
כזה שהיוונים לא הצליחו לטמא.
(ואולי הם בכלל לא ניסו,
רק רצו שנפסיק לחפש אחריו,
נחדול מלהאמין בקיומו.)
