כותבת פה כדי לעכל ולעבד את מה שעברתי. בדיעבד אני חושבת שהיה לי לידה טובה ו'קלה' אבל כשהייתי בתוך זה היה לי מאוד מאוד קשה.
בהריון סבלתי מסימפו' שהורגש במיוחד ברגלים.
*** הגעתי לתאריך.**
אין צירים ואין שום הרגשה שמשהו מתקרב.
מגיעה למעקב הריון עודף, האחות שואלת אם הבאתי תיק לידה. פחח אפילו לא הכנתי אותו. אני אומרת לה שלא והיא אומרת שלפעם הבאה להביא. אני בראש שלי חושבת שזה ממש מיותר ויש עוד המווןןן זמן עד שאלד (לידה קודמת סוף 42 זירוז)
עושה אולטרסאונד. עובר תואם לשבוע 37. בטן קטנה. ומשקל אותו משקל משבוע 37.
מתחילה לעשות מוניטור ואומרת לאחות מה הממצאים. היא הולכת רגע לרופא, חוזרת. עוצרת את המוניטור ואומרת לי לעלות עכשיו לחדרי לידה שיחליטו שם מה עושים. הלם.
מתקשאת לבעלי חצי בוכה 'למה באתי לבד. תבוא מהר, הם רוצים זירוז'. אחרי השיחה עם בעלי החלטתי שאני לא עולה לחדרי לידה, אלא נוסעת למיון לבית חולים אחר בו רציתי ללדת.
מתארגנים ונוסעים..
בביח מורחים אותנח שעות ובסוף הרופאים מחליטים על זירוז
אממה-
יש המון בתור לזירוז. אז בנתיים מעלים למחלקת הריון בסיכון עם מעקב מוניטור.
בקצרה- הייתי במחלקה 3 ימים, עם מןניטורים אורכים ארוכים של שעתיים כל 6 שעות, היה בעיות במוניטור ולכן כל פעם כמעט הורידו אותי לחדר לידה ובסוף הסתדר אז חיכו שיתפנה או שיתחיל משהו טבעי. במוניטורים ראו צירים סדירים אבל אני לא הרגשתי כלום.
***ירידה לחדר לידה***
אחרי 3 ימים ירדנו סופסוף לחדר לידה מותשים מהציפיה ומהנסיונות לקדם לידה לבד
הרופאה בודקת פתיחה- אממ 1. באסה:-/
מחליטים לתת ג'ל ובגלל שהעובר לא גדל משבוע 37 אני צריכה כ-ל הזמן להיות עם מוניטור. הביאו לי גם מוניטור נייד, אבל נגמר הסוללה והיה צקיך להטעין אותו ככה שהרבה זמן ביליתי במיטה עם מוניטור.
21:00- שמים לי ג'ל ומחכים. בהתחלה אין כלום והסיטואציה סהכ נחמדה, לאט לאט מתחילים צירים סדירים וגבוהים אבל אני מתמודדת יפה ומעודדת את עצמי.
3:00 בלילה באים לבדוק פתיחה. הקופאה מעודדת שיש צירים יפים ובטח התקדמנו. בודקת, אותו דבר. באסה. מוסיף עוד ג'ל והרופאה שממש הייתה לא נחמדה החליטה לבדוק שוב או לא יודעת מה היא עשתה שם הרגשתי שהיא נוגעת בראש של העובר ומסתובבת. יצאה ואז הכניסה יד ועשתה שוב אותו דבר. כאב לי אימים אימים אימים. ברגע שהיא יצאה מהחדר התחלתי לבכות את חיי. הרגשתי נורא. כל האוויר יצא מנני באחת כמו בלון מנופח.
כאב לי בטירוף בלי הפסקה ברגליים איפה שהיה לי סימפו' כאבי תופת. בלי הפסקה. זה לא צירים. אבל זה כואב ממש. הרגשתי שהיא הזיזה לי שם איזה עצם והיה םשוט נורא.
6:00 בבוקר מילדת נכנסת ורואה את מצבי הרע.
(גם כל הזמן הזה אני עם מוניטור במיטה עם צירים סדירים ולא יכולה לעשות כלום כדי לעזור לי)
אחרי שהיא מבינה את המצב היא מסדרת אותי בתנוחה שמאוש עוזרת לי ומקלה על הכאבים. משהו שמותח את הרגל ומחזיר איזון לגוף. תוך כדי הצירים מתגברים וכבר ממש כואב לי.
7:00 החלפת משמרת. בודקים שוב פתיחה- אני בנשימה עצורה מעודדת את עצמי שאם ככה כואב לי בטוח משהו התקדם, אבל לא. אותו דבר. המיילדת מתייעצת ומחליטים להביא פיטוצין לווריד.
מתחילים ואני סובלת.
אחרי כמה זמן בעלי לא יכל לראות אותי סובלת ככה ושאל את המיילדת אם אי אפשר להביא לי אפידוראל או משהו. היא אומרת שמעדיפה שלא כי עוד מעט ביקור רופאים אבל אפשר גז צחוק בנתיים.
הולכים על גז צחוק.
בבת אחת טוב לי. אני מרגישה את הכאב אבל הוא לגמרי סביל ואני נכנסת למין שלווה מתוקה כזו.
במוניטור יש צירים יפים וגבוהים וצפופים נורא נורא נורא כמו שרק פיטוצין יודע לעשות.
9:00 ביקור רופאים. מבקשים ממני להוריד אץ הגז צחוק. אני מורידה וישר מקיאה את חיי ורועדת בכל הגוף. המיילדת אומרת שכנראה התקדמתי וככה הגוף מגיב. בודקים פתיחה בהתרגשות ו... אותו דבר:-0
זה הזוי. היה לי כאבים מטורפים. הרבה יותר מהלידה הקודמת ואשכרה הייתי רק בפתיחה 1. זאותאומרת כלום.
מחליטים להמשיך עם הפיטוצין ולראות איך מתקדם.
םה אני נשברת ובוכה מהחוסר אונים במיטה, מהכאבים שלא מקדמים, מהצירים הצפופים, מהבדיקות פתיחה שכאבו לי מאוד ומהייאוש שאני לא אלד לעולם.
11:00 מחליטים לקחת אפידוראל אני כבר לא מסוכלת לסבול יותר. מרדים מגיע ומתחיל את התהליך. המיילדת המדהימה שלי מחבקת אותי ומעודדת שכבר זה נגצר ואני ירגיש טוב יותר. מזריקים ומחכים להשפעה.
11:30 האפידוראל מתחיל לשפיע אבל אני מרגישה רע. כמו אבן. סיעודית. מכניסים קטטר וזה עושה לי רע בנשמה.
מגעיל לי שאני לא מרגישה את הגוף. שמתעסקים לי באזור הזה ככה. חוסר אונים נוראי.
11:45 מתחילה להרגיש צירים
ולאט לאט הם מתגברים.
12:00 קוראים למרדים. משהו לא בסדר. אני מוסיפה ומוסיפה במנות של האםידוראל ואין השפעה. אני כבר מרגישה ממש חזק את הצירים.
12:15 המרדים מגיע ומסתכל. (לפני בודקים פתיחה והתקדמתי ל2!! הידד. אני כבר אומרת לכולם שאני יולדת שנה הבאה) מרדים אחר ממי ששם לי בהתחלה. אני שומעת אותו אומר למיילדת הצינורית בכלל לא במקום זה לא אמור להשפיע ככה כנראה ההקלה הייתה רק מהזריקה של ההתחלה לווריד. סיוטטט.
מסדר את האפידוראל מחדש ומרגיע שכבר אמור להשפיע.
אני מחכה להשםעה אבל היא לא מדיעה והכאבים רק מתגברים!!
אני מאוד עדינה ולא בוכה בפני אחרים אבל שם צרחתי את נשמתי שכואב לי . בכיתי את חיי. והריתוק הזה למיטה לא הוסיף.
המיילדת מחליטה לבדוק םתיחה כי הכאבים האלה לא נורמלים ומשהו פה לא הגיוני. במקביל המרדים עדין החדר מחכים להשפעה של האפידוראל לםני שהוא ילך.
היא בודקת ואומרת בקול שקט וקצת היסטרי. את בפתיחה מלאה!!! אני קוראת מהר לעזרה!! תוך כדי המוניטור מתחיל לצפצף. ירידות דופק. מגיעה רופאת נשים בשניה ואומרת לי-" עכשיו תלחצי" אני כזה- "מה??" בכלל לא הבנתי את הסיטואציה. היא אומרת לי תקשיבי לי תלחצי עכשיו כי יש ירידות דופק ואין זמן. אני לוחצת לחיצה אחת והמיילדת ישר אומרת לעצור. הרוםאה אומרת למיילדת לחתוך מהר. ואני אומרת לה שאני לא רוצה ובבקשה שלא. הרופאה אומרת שזה או זה או וואקום ועכשיו. אני מוותרת וחותכים אותי, עוד לחיצה אחת והיא בחוץ. סגולה ומתוקה. שמים אותה עלי ואני פשוט בהלם מהכול מנסה לעכל. מגיעים צוות של רופאים כנראה מהקריאה של המיילדת ושואלים אם צריך אותם אבל המיילדת אומרת שמאוחר מידי(-:
מפתיחה 2 עד הלידה עברה חצי שעה. שתי לחיצות ובחוץ.
לידת בזק. נשמע חלום. אבל סבלתי אוהו. יותר מהלידה הקודמת שארכה 20 ומשהו שעות. היה כאב לא נורמלי.
ואחרי הלידה האפידוראל התחיל להשפיע, לפחות לא כאב לי התפירה(:..
בהריון סבלתי מסימפו' שהורגש במיוחד ברגלים.
*** הגעתי לתאריך.**
אין צירים ואין שום הרגשה שמשהו מתקרב.
מגיעה למעקב הריון עודף, האחות שואלת אם הבאתי תיק לידה. פחח אפילו לא הכנתי אותו. אני אומרת לה שלא והיא אומרת שלפעם הבאה להביא. אני בראש שלי חושבת שזה ממש מיותר ויש עוד המווןןן זמן עד שאלד (לידה קודמת סוף 42 זירוז)
עושה אולטרסאונד. עובר תואם לשבוע 37. בטן קטנה. ומשקל אותו משקל משבוע 37.
מתחילה לעשות מוניטור ואומרת לאחות מה הממצאים. היא הולכת רגע לרופא, חוזרת. עוצרת את המוניטור ואומרת לי לעלות עכשיו לחדרי לידה שיחליטו שם מה עושים. הלם.
מתקשאת לבעלי חצי בוכה 'למה באתי לבד. תבוא מהר, הם רוצים זירוז'. אחרי השיחה עם בעלי החלטתי שאני לא עולה לחדרי לידה, אלא נוסעת למיון לבית חולים אחר בו רציתי ללדת.
מתארגנים ונוסעים..
בביח מורחים אותנח שעות ובסוף הרופאים מחליטים על זירוז
אממה-
יש המון בתור לזירוז. אז בנתיים מעלים למחלקת הריון בסיכון עם מעקב מוניטור.
בקצרה- הייתי במחלקה 3 ימים, עם מןניטורים אורכים ארוכים של שעתיים כל 6 שעות, היה בעיות במוניטור ולכן כל פעם כמעט הורידו אותי לחדר לידה ובסוף הסתדר אז חיכו שיתפנה או שיתחיל משהו טבעי. במוניטורים ראו צירים סדירים אבל אני לא הרגשתי כלום.
***ירידה לחדר לידה***
אחרי 3 ימים ירדנו סופסוף לחדר לידה מותשים מהציפיה ומהנסיונות לקדם לידה לבד
הרופאה בודקת פתיחה- אממ 1. באסה:-/
מחליטים לתת ג'ל ובגלל שהעובר לא גדל משבוע 37 אני צריכה כ-ל הזמן להיות עם מוניטור. הביאו לי גם מוניטור נייד, אבל נגמר הסוללה והיה צקיך להטעין אותו ככה שהרבה זמן ביליתי במיטה עם מוניטור.
21:00- שמים לי ג'ל ומחכים. בהתחלה אין כלום והסיטואציה סהכ נחמדה, לאט לאט מתחילים צירים סדירים וגבוהים אבל אני מתמודדת יפה ומעודדת את עצמי.
3:00 בלילה באים לבדוק פתיחה. הקופאה מעודדת שיש צירים יפים ובטח התקדמנו. בודקת, אותו דבר. באסה. מוסיף עוד ג'ל והרופאה שממש הייתה לא נחמדה החליטה לבדוק שוב או לא יודעת מה היא עשתה שם הרגשתי שהיא נוגעת בראש של העובר ומסתובבת. יצאה ואז הכניסה יד ועשתה שוב אותו דבר. כאב לי אימים אימים אימים. ברגע שהיא יצאה מהחדר התחלתי לבכות את חיי. הרגשתי נורא. כל האוויר יצא מנני באחת כמו בלון מנופח.
כאב לי בטירוף בלי הפסקה ברגליים איפה שהיה לי סימפו' כאבי תופת. בלי הפסקה. זה לא צירים. אבל זה כואב ממש. הרגשתי שהיא הזיזה לי שם איזה עצם והיה םשוט נורא.
6:00 בבוקר מילדת נכנסת ורואה את מצבי הרע.
(גם כל הזמן הזה אני עם מוניטור במיטה עם צירים סדירים ולא יכולה לעשות כלום כדי לעזור לי)
אחרי שהיא מבינה את המצב היא מסדרת אותי בתנוחה שמאוש עוזרת לי ומקלה על הכאבים. משהו שמותח את הרגל ומחזיר איזון לגוף. תוך כדי הצירים מתגברים וכבר ממש כואב לי.
7:00 החלפת משמרת. בודקים שוב פתיחה- אני בנשימה עצורה מעודדת את עצמי שאם ככה כואב לי בטוח משהו התקדם, אבל לא. אותו דבר. המיילדת מתייעצת ומחליטים להביא פיטוצין לווריד.
מתחילים ואני סובלת.
אחרי כמה זמן בעלי לא יכל לראות אותי סובלת ככה ושאל את המיילדת אם אי אפשר להביא לי אפידוראל או משהו. היא אומרת שמעדיפה שלא כי עוד מעט ביקור רופאים אבל אפשר גז צחוק בנתיים.
הולכים על גז צחוק.
בבת אחת טוב לי. אני מרגישה את הכאב אבל הוא לגמרי סביל ואני נכנסת למין שלווה מתוקה כזו.
במוניטור יש צירים יפים וגבוהים וצפופים נורא נורא נורא כמו שרק פיטוצין יודע לעשות.
9:00 ביקור רופאים. מבקשים ממני להוריד אץ הגז צחוק. אני מורידה וישר מקיאה את חיי ורועדת בכל הגוף. המיילדת אומרת שכנראה התקדמתי וככה הגוף מגיב. בודקים פתיחה בהתרגשות ו... אותו דבר:-0
זה הזוי. היה לי כאבים מטורפים. הרבה יותר מהלידה הקודמת ואשכרה הייתי רק בפתיחה 1. זאותאומרת כלום.
מחליטים להמשיך עם הפיטוצין ולראות איך מתקדם.
םה אני נשברת ובוכה מהחוסר אונים במיטה, מהכאבים שלא מקדמים, מהצירים הצפופים, מהבדיקות פתיחה שכאבו לי מאוד ומהייאוש שאני לא אלד לעולם.
11:00 מחליטים לקחת אפידוראל אני כבר לא מסוכלת לסבול יותר. מרדים מגיע ומתחיל את התהליך. המיילדת המדהימה שלי מחבקת אותי ומעודדת שכבר זה נגצר ואני ירגיש טוב יותר. מזריקים ומחכים להשפעה.
11:30 האפידוראל מתחיל לשפיע אבל אני מרגישה רע. כמו אבן. סיעודית. מכניסים קטטר וזה עושה לי רע בנשמה.
מגעיל לי שאני לא מרגישה את הגוף. שמתעסקים לי באזור הזה ככה. חוסר אונים נוראי.
11:45 מתחילה להרגיש צירים
ולאט לאט הם מתגברים.
12:00 קוראים למרדים. משהו לא בסדר. אני מוסיפה ומוסיפה במנות של האםידוראל ואין השפעה. אני כבר מרגישה ממש חזק את הצירים.
12:15 המרדים מגיע ומסתכל. (לפני בודקים פתיחה והתקדמתי ל2!! הידד. אני כבר אומרת לכולם שאני יולדת שנה הבאה) מרדים אחר ממי ששם לי בהתחלה. אני שומעת אותו אומר למיילדת הצינורית בכלל לא במקום זה לא אמור להשפיע ככה כנראה ההקלה הייתה רק מהזריקה של ההתחלה לווריד. סיוטטט.
מסדר את האפידוראל מחדש ומרגיע שכבר אמור להשפיע.
אני מחכה להשםעה אבל היא לא מדיעה והכאבים רק מתגברים!!
אני מאוד עדינה ולא בוכה בפני אחרים אבל שם צרחתי את נשמתי שכואב לי . בכיתי את חיי. והריתוק הזה למיטה לא הוסיף.
המיילדת מחליטה לבדוק םתיחה כי הכאבים האלה לא נורמלים ומשהו פה לא הגיוני. במקביל המרדים עדין החדר מחכים להשפעה של האפידוראל לםני שהוא ילך.
היא בודקת ואומרת בקול שקט וקצת היסטרי. את בפתיחה מלאה!!! אני קוראת מהר לעזרה!! תוך כדי המוניטור מתחיל לצפצף. ירידות דופק. מגיעה רופאת נשים בשניה ואומרת לי-" עכשיו תלחצי" אני כזה- "מה??" בכלל לא הבנתי את הסיטואציה. היא אומרת לי תקשיבי לי תלחצי עכשיו כי יש ירידות דופק ואין זמן. אני לוחצת לחיצה אחת והמיילדת ישר אומרת לעצור. הרוםאה אומרת למיילדת לחתוך מהר. ואני אומרת לה שאני לא רוצה ובבקשה שלא. הרופאה אומרת שזה או זה או וואקום ועכשיו. אני מוותרת וחותכים אותי, עוד לחיצה אחת והיא בחוץ. סגולה ומתוקה. שמים אותה עלי ואני פשוט בהלם מהכול מנסה לעכל. מגיעים צוות של רופאים כנראה מהקריאה של המיילדת ושואלים אם צריך אותם אבל המיילדת אומרת שמאוחר מידי(-:
מפתיחה 2 עד הלידה עברה חצי שעה. שתי לחיצות ובחוץ.
לידת בזק. נשמע חלום. אבל סבלתי אוהו. יותר מהלידה הקודמת שארכה 20 ומשהו שעות. היה כאב לא נורמלי.
ואחרי הלידה האפידוראל התחיל להשפיע, לפחות לא כאב לי התפירה(:..
בא לי לבכות בשבילך.