אני גננת צעירה, מנהלת גן. שנה ראשונה שנתנו לי גן 'משלי' לפני כן מילאתי מקום מנהלות גן.
אני בהריון בתחילת חודש שביעי, בבית שתי ילדות מקסימות ובעל נהדר (לרוב
)
קשה לי ממש...
אני עושה המון. באמת המון... הגן שלי נחשב 'אדום' מבחינת המפקחת בגלל כל מיני אירועים שקרו שלא בשליטתי. יש לי צוות מורכב שרק עכשיו אנחנו מתחילות עבודה נורמלית איכשהו וגם זה חצי קלאצ'.
אני והיועצת כבר החברות הכי טובות..מדברות המון, פגישות עם כל המי ומי.
רק לפני כמה שבועות התחלתי להתאושש מהבחילות האיומות, הנפילות סוכר והל"ד הנמוך שהיה מנת חלקי כל תחילת ההריון. עכשיו עם סימפיזיוליזיס והמלצה לשמירה מאורתופד. בקושי ישנה בלילה... לא אוכלת כמעט. רק שטויות.. עליתי מעט מאוד במשקל באופן יחסי לשבוע שלי.
בעלי מתפעל הכל בבית כי אני לא מצליחה לתפקד וככ קשה לי עם זה..גם אם יש לי כוח פיזי לפעמים פשוט אין לי כוח נפשי בכלל. אני רק שומעת אותו שוטף כלים או משהו כזה ואני מסוגלת לפרוץ בבכי (אני מאוד מאמינה בחלוקת תפקידים שוויונית. פשוט אני לא עושה כלום במערך הביתי)
היום הייתה פגישה עם הרבה גורמים בקשר לגן. ועלו שם דברים קשים מצד ההורים שפנו לרשות כי מרגישים שאין החזקה בגן, הגן לא מתפקד, הורה שהודיע שאין מצב שהוא ירשום את הילד שלו לגן הזה בשנה הבאה. בגדול פשוט כישלון נחרץ.
אני מרגישה נכשלת, מושפלת ופשוט לא טובה במה שאני עושה.
אני לא יכולה לצאת באמת לשמירה כי חייבת את הכסף וגם כי מרגישה אחריות גדולה כלפיי הגן והילדים. בעלי בתהליך פיתוח עסק ואני ההכנסה העיקרית.
עושה את המקסימום שאני מצליחה וזה פשוט לא טוב ולא מספיק.
בפן הזוגי בעלי עושה המון בטכני והוא איש טוב, אני ממש טוהבת אותו אבל יש לו עליי ים ביקורת שמאוד קשה לי לקבל. מעצים את התכונות הפחות שלי ומרגישה שלא רואה את מה שכן טוב. לא אגזים אם אגיד שאין לי מושג למה הוא נשוי לי ומה הוא מוצא בי כי אני מרגישה שלא מוצא בי שום דבר טוב (אנחנו בטיפול זוגי לסירוגין)
אין לי חברה לשתף אותה, ומרגישה שבגדול אני דב קוטר אחד גדול. מוצאת את עצמי מדברת עם חברות בעיקר על הקשיים שיש בעבודה אז כבר לא מספרת כי באמת אף אחת לא משתפת על קשיים כאלה.
מציינת שאני בטיפול פסיכולוגי גוף נפש כבר שנה, שהגעתי אליו גם בעקבות לחץ נפשי אדיר בתפקיד הקודם שלי כגננת..
אני בהריון בתחילת חודש שביעי, בבית שתי ילדות מקסימות ובעל נהדר (לרוב
)קשה לי ממש...
אני עושה המון. באמת המון... הגן שלי נחשב 'אדום' מבחינת המפקחת בגלל כל מיני אירועים שקרו שלא בשליטתי. יש לי צוות מורכב שרק עכשיו אנחנו מתחילות עבודה נורמלית איכשהו וגם זה חצי קלאצ'.
אני והיועצת כבר החברות הכי טובות..מדברות המון, פגישות עם כל המי ומי.
רק לפני כמה שבועות התחלתי להתאושש מהבחילות האיומות, הנפילות סוכר והל"ד הנמוך שהיה מנת חלקי כל תחילת ההריון. עכשיו עם סימפיזיוליזיס והמלצה לשמירה מאורתופד. בקושי ישנה בלילה... לא אוכלת כמעט. רק שטויות.. עליתי מעט מאוד במשקל באופן יחסי לשבוע שלי.
בעלי מתפעל הכל בבית כי אני לא מצליחה לתפקד וככ קשה לי עם זה..גם אם יש לי כוח פיזי לפעמים פשוט אין לי כוח נפשי בכלל. אני רק שומעת אותו שוטף כלים או משהו כזה ואני מסוגלת לפרוץ בבכי (אני מאוד מאמינה בחלוקת תפקידים שוויונית. פשוט אני לא עושה כלום במערך הביתי)
היום הייתה פגישה עם הרבה גורמים בקשר לגן. ועלו שם דברים קשים מצד ההורים שפנו לרשות כי מרגישים שאין החזקה בגן, הגן לא מתפקד, הורה שהודיע שאין מצב שהוא ירשום את הילד שלו לגן הזה בשנה הבאה. בגדול פשוט כישלון נחרץ.
אני מרגישה נכשלת, מושפלת ופשוט לא טובה במה שאני עושה.
אני לא יכולה לצאת באמת לשמירה כי חייבת את הכסף וגם כי מרגישה אחריות גדולה כלפיי הגן והילדים. בעלי בתהליך פיתוח עסק ואני ההכנסה העיקרית.
עושה את המקסימום שאני מצליחה וזה פשוט לא טוב ולא מספיק.
בפן הזוגי בעלי עושה המון בטכני והוא איש טוב, אני ממש טוהבת אותו אבל יש לו עליי ים ביקורת שמאוד קשה לי לקבל. מעצים את התכונות הפחות שלי ומרגישה שלא רואה את מה שכן טוב. לא אגזים אם אגיד שאין לי מושג למה הוא נשוי לי ומה הוא מוצא בי כי אני מרגישה שלא מוצא בי שום דבר טוב (אנחנו בטיפול זוגי לסירוגין)
אין לי חברה לשתף אותה, ומרגישה שבגדול אני דב קוטר אחד גדול. מוצאת את עצמי מדברת עם חברות בעיקר על הקשיים שיש בעבודה אז כבר לא מספרת כי באמת אף אחת לא משתפת על קשיים כאלה.
מציינת שאני בטיפול פסיכולוגי גוף נפש כבר שנה, שהגעתי אליו גם בעקבות לחץ נפשי אדיר בתפקיד הקודם שלי כגננת..
) אישה כך כך מיוחדת וכל כך מלאה בהרבה דברים טובים! אמא מסורה, אידה שמתאמצת בשביל הבית שלה, אישה עם עומק והרבה ידע ונעימות
איזו חוויה לא נעימה
יש יותר מדי פרטים ודברים שצריך לשים לב אליהם, שאין לי כוח…