עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך כ"ה בטבת תשפ"ג 11:38
קודם כל, יישר כוח על הרצון!
עצם הרצון שלנו להתקרב לה' זה דבר גדול.
הגמרא אומרת שמי שמתבייש נמחלים לו כל עוונותיו, ולומדת את זה משאול המלך.
הרב זצ"ל בעין אי"ה מסביר שאם האדם מתבייש, זה אומר שהעבירה לא פגמה לו בתוכו, בתוכו הוא עדיין טוב, והרע עדיין חיצוני לו, ברבדים יותר חיצוניים.
כפיות הטובה זה לא דבר שולי, זה המקור לכל העבירות. אדם הראשון אמר: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל", רש"י אומר, כאן כפר בטובה. אם האדם היה מודה על חטאיו, היה נמחל לו. אך מכיוון שכפר בטובה, זה היה החטא שגרם לכל הנפילה לאחר מכן.
הגמרא אומרת לגבי ברכות הנהנין, "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", ומביאה עוד פסוק שמשמע שהכל שייך לה', ומתרצת, כאן לפני ברכה, כאן לאחר ברכה. ומי שאוכל בלא לברך כאילו נהנה מקדשי שמים, וכאילו גזל לכנסת ישראל ולקב"ה.
היום מרבים לדבר על זכויות האדם, כמה יש לו זכויות וכו'....אך שוכחים להגיד שיש לאדם גם חובות. האדם לא נברא סתם, יש לו תכלית מסויימת. לפעמים קשה להודות בזה כי אז זה אומר שהאדם יצטרך לעבוד קשה, אבל אין מה לעשות, ה' ברא אותנו בעולם ונתן לנו פקדון, את הגוף שלנו, ואת הנשמה שלנו, ואנחנו צריכים להחזיר את הנשמה, הפקדון היקר שהופקד אצלנו אל ה', בריאה ושלימה, נקייה כמה שיותר, מזוככת ומטוהרת.
יעקב נענש שביקש לישב בשלווה, ורש"י מביא, לא די לצדיקים שמתוקן להם לעולם הבא, רוצים גם את העולם הזה?
נראה לי האמרה הזאת בעלת משמעות עמוקה מאוד. יש זוהר שאומר שבסטרא אחרא, בהתחלה יש אחדות, ולבסוף פירוד, לעומת הקדושה שמתחילה בפירוד, אך לבסוף יש אחדות. בסטרא אחרא בהתחלה הכל נראה נחמד, נוצץ, אך לבסוף הכל מתהפך, והשטן שיעץ לאדם להיגרר אחר התאוות וישתלם לו, הוא זה שיהיה המקטרג על האדם בסופו של דבר ויזכיר עוונותיו. לעומת זאת, הקדושה לא בכאן ועכשיו, העולם הזה הוא יותר מושך מבחינה עכשווית, אך לטווח הרחוק הוא דופק את האדם, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית. הקדושה לעומת זאת, משתלמת הרבה יותר לאורך זמן. וניתן לראות כמה אנשים דתיים הרבה יותר מאושרים בחייהם באופן כללי, לעומת אחרים שאמנם מקבלים יותר הנאות וסיפוקים של "כאן ועכשיו", אך אינם באמת מאושרים, האושר נמצא מהם והלאה.
אם האדם יודע שהמציאות אינה מושלמת ולא חי בבועה שהכל טוב וורוד, ומנגד רוצה להתחבר לעולמות רוחניים עליונים, זה האיזון הנכון שמבטיח את השלווה. אם האדם יהיה מנותק לגמרי מהשמים, ויחשוב שהכל פה בארץ, ויחשוב שזו השלווה, סופו להבין שאין שלווה בעולם הזה לבדו, ו"אדם לעמל יולד", וזה לא מה שיביא לו את האושר. אם האדם יתחבר רק לעולמות רוחניים עליונים, ויחשוב שהכל ורוד, וישכח את עולם המציאות, ישכח שיש סיבוכים וקשיים שצריך לעבור אותם בשביל להגיע לשלום הנכסף, זה גם לא טוב, והוא גם לא ימצא שלווה, כי המציאות תתנפץ לו בפנים. האידיאל הוא לשלב את שני הדברים יחד ולזכור מה האידיאל, ומצד שני לזכור שיש דרך ארוכה להגיע אליו, ואז האדם לא מתייאש בדרך, כי הוא יודע שתבוא הגאולה, שיבוא השלום בסופו של דבר, ומצד שני הוא לא מתמקד בדרך ושוכח את האידיאל שצריך להכווין את האדם.
אני אחזור להתחלה. חלק מהכרת התודה לה' יתברך היא לזכור שלא באנו פה לחינם, אלא בשביל לעבוד, אך חלק מהכרת התודה היא גם לברך את ה' על הדרך, לא רק על הטוב, גם על הרע, על הקשיים בדרך, על העולם הזה כפי שהוא, כי בסופו של דבר הכל יבוא לטובה והכל יביא להרבה טוב, וגם הרע בסופו של דבר הוא טוב לנו. אדם שמכיר תודה ואדם שלא מכיר תודה זה שני עולמות שונים, אדם שלא מכיר תודה בעצם הוא חי לעצמו, הוא משיג את מה שהוא רוצה. אדם שמכיר תודה באמת זה אדם שלא חי לעצמו, הוא חי בשביל לעשות רצון ה' בעולם, הוא מכיר בזה שה' ברא את העולם וממילא הוא מבין שזו המשמעות האמיתית של האדם בעולם הזה, וכך במקום אדם פרטי הוא הופך להיות חלק מהנצח, מכנסת ישראל, ממשהו גדול ורחב הרבה יותר, ואז גם כל המעשים שלו, הדרך, הכל מקבל משמעות גדולה ורחבה.
מכיוון שהבנו את הגדלות ואת העניין הגדול של זה, וודאי שמובן מדוע קשה לך עם אותו עניין, ואת צריכה לעלות קומה חדשה בעבודת ה' ולהגיע להכרת תודה אמיתית ושלימה, ומתוך כך גם מה שלא הצלחת עכשיו, הכל ייהפך לזכויות, כי הכל יביא אותך למדרגה החדשה בעז"ה. ותזכרי, גם אדם הראשון נכשל בהכרת תודה, את לא לבד. חזק וברוך, בהצלחה רבה.
נ.ב. זה הנסיון של הדור שלנו, בגלות במובן מסויים היה יותר פשוט, היית צריך לברוח מהרע, להודות על הטוב, ולא היה משהו שישכיח ממך את ה'. אך התפקיד שלנו הוא למרות השפע שלנו לזכור את ה', להוריד את ה' למציאויות יותר גשמיות, מדרגת א"י, ולזכור מי נתן לנו את כל הכוחות. יותר קל להיות "נבעכ'ך", צול"ר, מאשר להיות עם כוחות גדולים, ומנגד לזכור מי נתן לנו אותם, ולחיות בתודעה של שליחות ולהודות לה'. "וזכרת את ה' א-לוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר ציווה לאבותיך כיום הזה". זה התפקיד שלנו, בעז"ה שנעשה אותו כמו שצריך.
