המייל האדוםהמייל האדוםחיפוש
פורום הריון ולידה

בהנהלת: יעל מהדרום , טארקו , חצילוש , בארץ אהבתי
מכתב פתיחה
מישהי יכולה לעשות לי סדר? גישת שפר.מאוהבת בילדי

אז קראתי את השרשור בפורום אמהות.

ועדיין לא ברור לי איך אני אמורה להתנהל מול הבת שלי.

אנחנו הולכים להנחיית הורים. המנחה אמרה שאנחנו צריכים להאמין שהילדה מסוגלת להשאר יבשה ונקיה ולהגיד לה כל פעם להחליף.

לא הבנתי איך זה אמור לגרום לה לא לעשות בתחתונים.

חוץ ממתח ולחץ ומקלחות נוספות. לא ראיתי שזה עובד.

ומליון כביסות.

לפני שבועיים הייתי יכולה להגיד לה שהיא חוזרת מהגן רטובה שקודם תאכל משהו קטן ואז תתקלח. ועכשיו לפי המנחת הורים אני אמורה להכניס אותה להתקלח ישר מהדלת... וזה לא פשוט בכלל. ולא  תמיד יש זמן וסבלנות (ומים חמים) כדי לקלח אותה. זה לעצור הכל באמצע בשביל זה. והיא רעבה ועייפה.

ואני מותשת מזה כבר. באמת.

יש לי כל יום מכונה של פספוסים או שאני שמה בגיגית בחצר כדי לחסוך במכונות, ואז עושה של יומיים.

אבל זה מסריח. ומתיש. (וגם מעצבן אותי שאני מלבישה סטים והיא לא כמו כולם, כי אני חייבת להחליף לה)

 

אז יצא פריקה.

אבל אני באמת שואלת- אולי אני עושה משהו לא נכון? בהסתכלות שלי? בדרישותשלי ממנה? אולי לא מתאימה השיטה הזו לבית שלנו? ניסינו גם פרסים וזה עובד לתקופה מוגבלת. ורק אם ממש שווה לה להתאמץ.

 

תודה על המקום לפרוק ולהתייעץ.

לא מבינה בשיטות לגמילה מפספוסיםיעל מהדרום
לק"י

אבל אני כן חושבת שאם לא מתאים לכם מה שאומרת המנחה, וזה רק גורם ליותר חוסר סבלנות, אז תעשו מה שמתאים לכם.
זה לא תורה למשה מסיני.
תנסי להקשיב ללב שלך מה נכון לילדהEliana a
אולי זה יהיה יותר טוב ממה שאומרים
לפעמים אמא מרגישה הכי טוב
בת כמה הילדהכתבתנו
למה התחלת איתה גמילה?
את לא צריכה לענות לי אלא לבדוק אם אולי זה באמת שלב מוקדם מידי בשביל לנסות.
ואני לא מצאתי בעצמי תשובה לשאלות האלה אז סליחה אם פיספסתי ומקוה שמה שאכתוב רלוונטי.

הגישה שלי בגמילה היא לחכות עד שהילד מעוניין בזה. אני לא מבינה בזה, רק אומרת מה עבד אצלנו ומה ההיגיון שלי אומר, וכמו שאני רואה את זה אני חושבת שנסיונות מוקדמים מידי רק מעכבים את השלב שבו הילד יהיה מעוניין ועלולים להיכנס ככה למקום של מאבק מול הילד או תסכול ואכזבה מהילד אם הוא לא מצליח, ותסכול ואכזבה של הילד מעצמו שהוא לא עומד בציפיות, וזה בעיני לא אזור בריא ולא משרה ביטחון.
מבחינתי, לחכות גם עד גיל 3++, וכשהילד רוצה הוא הרבה פעמים כבר תופס את זה מהר. חבל על התסכול של הילד וכל הסביבה שלו מגמילה בשלב שאין לו יכולת אמיתית לתפוס את הטיימינג/ יכולת החזקה והתאפקות של כמה שניות.

קחי בבקשה מאד בזהירות, אם בכלל, את האופציה הזו (שאומרת למעשה, אולי להחזיר טיטול ולחכות עוד זמן). אתם כבר בתוך תהליך ועם הדרכה, ולכן סיכוי טוב שלא נכון להרפות כרגע מההדרכה כדי לא לבלבל עוד יותר.
בעיני, רק אם זה כבר מאוד מתמשך המצב שאת מתארת ואין שום תזוזה ושום אופטימיות שמשהו עשוי להשתנות בטווח שהגיוני מצידכם לחכות, אז לנסות עכשיו משהו חדש.

מרגישה שאולי בילבלתי יותר משהועלתי... סליחה אם כן, ובהצלחה רבה. מבינה מאוד מאוד את חוסר האונים הזה, והכביסות, וחורף... חיבוק!
אם לא מתאים לך מקלחת כשנכנסיםטל..

אז למה כן?

לא מפריע לך או לה שהיא מסתובבת רטובה? אז שתאכל ותשתה ותנוח ואחכ תעשו מקלחת.

זה לא צריך להיות עונש, לא לך ולא לה...

ובכלל - אני יוצאת מנקודת הנחה שגם לילדה זה לא נעים שהיא מפספסת, אז היא צריכה לקבל ממני חיבוק ולא ניעור ולהמשך את הנאכס..

 

(ההנחיית הורים הזו עוזרת לכם בהקשרים אחרים? כי אם היא לא מאימה לכם הייתי מחפשת כיוון אחר, אני מחפשת הדרכות שמשתלבות עם האופי שלי, לא כאלו שגורמות לי להיות כבדה ומבואסת)

תייגו אותי אז כותבתאין לי הסבר
אין לך שום אפשרות לגרום לילדה לעשות/לא לעשות בתחתונים. אין.

הדבר היחיד שיש לך שליטה עליו אלו. התחושות שעולות בך. יכולות לעלות בך תחושות של תסכול, ו''אולי אני טועה'', ''אולי הדרישות שלי מוגזמות''(לפי מה שכתבת).
אבל למה לך?
התחושות האלו סתם גורמות לך להיות עצבנית ומתוסכלת!! אז במקום להיות מתוסכלת, פשוט תביני שזה לא בשליטתך. ברגע שזה לא בשליטתך, למה את מפעילה על זה כ''כ הרבה סנקציות, פרסים, תסכולים? למה את משעבדת את עצמך למחשבה שהבעיה היא הציפיות שלך? למה את מרגישה מתוסכלת מזה?
אמא שלי קוראת לזה- ''ללחוץ על פול גז בניוטרל'', להשקיע את כל המאמצים במשהו שאת לא יכולה לשנות...
את לא יכולה לגרום לה לעשות או לא לעשות כלום, אז למה את כ''כ מנסה?
הגוף שלה הוא בשליטתה, לא בשליטתך.

ונדבר הנוסף בנוגע לאמון-
למה החלטת לגמול אותה?
כי האמת שהיא מסוגלת.
אז למה ברגע שזה לא הולך ברגע הראשון את פתאום חושבת שזה ''גדול עלייה''?
אם היא מסוגלת- היא מסוגלת.
שולחת לך משהו קצר בפרטיאין לי הסבר
ואולי האמא טעתה? גם זו אפשרות לדעתי,חילזון 123
היא חשבה שהיא מוכנה לגמילה
או בעצם, רצתה שהילדה תהיה גמולה כבר
אבל לא קראה נכון את היכולות?

לדעתי לפעמים אם ממש לא הולך אפשר לנסות לחשב מסלול מחדש , ולא להיות ראד בקיר
אני הייתי זורמת איתה ואם היא היתה מעדיפה להתקלחאחתפלוס
קצת יותר מאוחר בשמחה.
נראה לי שתאמרי את זה למטפלת שלא נח לך עם זה מבחינה רעיונית ומעשית, אולי היא למעט התגמשות.
נ. ב. אצלי זה ממש לא עזר השיטות האלו אלא יותר לתת לזמן לעשות שלו עד שהילד ירצה את זה בעצמו.
בהצלחה.
את אמא מהממת!!! ואת זה את חייבת לזכור
אני לא מכירה את השיטה לעומקמתחדשת11
אבל אני דוקא ממש מגבה אותך
הילדה חוזרת רטובה ורעבה. אז שתאכל ואחכ תתקלח לא יקרה כלום
דוקא בעיניי אם מקלחים ישר תוך התעלמות משאר הצרכים שלה, זה יוצר יותר לחץ סביב הנושא ומשיג את המטרה ההפוכה
בת כמה היא? ומפספסת ביום או רק בלילה?
אני מתנגדת לגישה הזאת. ממש. ממש.אודיה.
ממה שראיתי מנסיוני הדל כמחנכת וכאמא הגישה הזאת ממש לא מתאימה לכל ילד. לכל הורה. לכל בית.
אמון בילד כשהילד לא בשל לקבל את האמון הזה יוצר תסכול גדול להורים ולילד.

תברחו מהשיטה הזאת, סליחה שאני חריפה,
ראיתי ילדים שהגיעו להזנחה בגללה.
כינים, ריח לא נעים, בלי אוכל בבית הספר, בלי ציוד, ודאי שבלי ש"ב....
וואי זה היה התחושה שלי גם...אוהבת את השבת
א. את מוציאה שם רעאין לי הסבר
ב. יש גם ילדים שלא התחנכו בגישה הזו והגיעו להזנחה וכו' וכו'

ואסביר-
א. תלמדי את הגישה לפני שאת יוצאת נגדה בהשמצות למיניהן. הגישה מאמינה בכך שהקב''ה נתן להורים ילד, וכנראה זה הדבר הנכון ביותר בשביל הילד.
אנחנו, בתור הורים ומחנכים, עושים את המקסימום לטובת הילד, ולכן חבל שאנחנו מעמיסים על עצמנו רגשות אשם.
אם את מעוניינת, אוכל לשלוח לך בפרטי סיכום של תמצית הגישה.

ב. אני גדלתי והתחנכתי לאמא שמנחה בגישה. הייתי ילדה מאוד מטופחת😌
כן, לפעמים הגעתי לכיתה בלי שיעורי בית, אבל הייתי מודעת לכך שזו הבעיה שלי, ואני זו שאתמודד עם פער לימודי, או עם המורה.
ואם היה חסר לי ציוד, זו הייתה האחריות שלי לקחת את הציוד החסר מהמדף בבית.
לא רדפו אחרי שאשלים ציוד, שאעשה שיעורי בית, שאשלים חומר, שאעשה ואתקן. הכל- היה עליי!
ובואי, בכנות, זה הדבר הכי גדול שמישהו עשה בשבילי!
ההורים שלי, מגיל מאוד צעיר, סמכו עליי שאדע לקחת אחריות על עצמי ועל החיים שלי. כמובן שהכל עם הכוונה מה הדרך הנכונה בעיניהם, אבל כל מה שעשיתי בחיים היה בעבודה קשה מאוד!!
אצלי ואצל כל האחים שלי.
האח שהוציא ספרים, האחות שסיימה תואר בהצטיינות(אחרי שאמרו שבלי ריטלין היא לא תגיע לסיים כיתה י'), הבגרויות שלנו, סיומי ש''ס...
עבדנו קשה, אבל מה ששלנו- שלנו.
חינכו אותנו שהחיים הם לא סוכריות, ושאנחנו צריכים להתאמץ בשביל להצליח. ''יגעת ומצאת- תאמין''.

וכן, יש לי אח שהיה קצת סורר, לא ממושמע, התחצף בבי''ס, לא הכין שיעורים, ובכללי היה קושי בשביל המורים. אבל זו הייתה בחירה שלו איך להתנהג, כי עובדה שרוב הילדים בבית התנהגו אחרת.
לקח לו זמן להבין איך הדברים עובדים, אבל כנגד כל הסיכויים הוא לקראת הוצאת תעודות בגרות (4 יח' מתמטיקה ואנגלית!) וזה ילד שלא האמינו שהוא יגמור 12 שנות לימוד.

אז ילדים ''לא ממושמעים'' יש בכל גישה כלשהי לחינוך.
תלמדי קצת לפני שאת מוציאה שם רע.
לא התכוונתי להוציא שם רע,אודיה.
לא אמרתי שזאת שיטה שהיא הזנחה.
גם לא אמרתי שהיא יוצרת ילדים לא ממושמעים🧐
אין לי מושג מאיפה הבאת את זה.


אמרתי שממה שאני ראיתי ולפי דעתי, זאת גישה שלא מתאימה לכל ילד, לכל הורה ולכל בית.
האם יש ילדים, הורים ובתים שזה מתאים להם?
משתמע מדברי שכן.

שמחה שגדלת מטופחת, ושאחיך התאפס והצליח,
כל זה לא סותר את מה שאמרתי, שראיתי תלמידות שנראו אחרת.

ותודה, אני לא מעוניינת ללמוד את הגישה באופן מסודר, כי כמו שאמרתי, מהמעט שחוויתי ממנה לא התחברתי.
תראי מה כתבת:אין לי הסבר
''תברחו מהשיטה הזאת, סליחה שאני חריפה,
ראיתי ילדים שהגיעו להזנחה בגללה.
כינים, ריח לא נעים, בלי אוכל בבית הספר, בלי ציוד, ודאי שבלי ש"ב....''

נשמע מדברייך שכולם צריכים לברוח מהגישה.
וזה שראית תלמידות לא מטופחות, ממש לא מחייב שזה כי הן התחנכו בגישת שפר🤷
אז אסביר.אודיה.
ישבו מולי אמהות באסיפת הורים ושטחו לפני את משנתו החינוכית כהסבר למצב של ביתן. לא כל הילדים בבית היו מוזנחים, רק חלק, כך שאני מבינה שההזנחה היא לא תוצר טבעי של הבית אלה חלק מהילדים הוזנחו בגלל שהגישה קובעת שהילד אחראי על הכל.
ואם הוא לא מסוגל? אין דבר כזה לשיטתם.
והפותחת מתארת מציאות שהיא הולכת לפי השיטה ומרגישה תסכול.
משמע, לא מתאים לה השיטה.
משמע, לפי דעתי, לברוח.

מש"ל.

אפשר גם לא להסכים, הכל טוב.
שמחה בשבילך שאת שמחה בצורה בה גדלת💜
לא יודעת לגבי הסיפורים שכתבתאין לי הסבר
אני רק יודעת שתירוצים ממש לא קשורים לגישה.
הגישה לא קובעת שהילד אחראי על הכל, להיפך!
יכול להיות שאותן אימהות לא הבינו כ''כ כמה עקרונות...
אני לא יודעת מה הסיפור...
אבל יכולה להגיד לך שהבסיס הוא שונה.בוודאות.

וד''א, מי יודע יותר טוב מההורים מה המסוגלות של הילד?

ונשמע לי שגם הפותחת לא הבינה עד הסוף את הגישה (ולפי הציטוטים שלה מהמנחה, משהו שם נשמע לי מוזר🙈 )
אחת האמהות היה מנחה בגישהאודיה.
אז אני מניחה שהיא הכירה אותה.

אבל אם את אומרת שזה לא קשור לגישה אז אני לא יכולה להתווכח עם זה, כי כאמור, לא למדתי את הגישה.

אז אולי את לא הבנת אותהאין לי הסבר
או שאני בעצמי לא הבנתי כלום🤷

אבל זה גם מאוד תלוי באיזו גיל הילדה, מה היכולת שלה...
אני משערת שאם היית המחנכת של אחי אל אחותי גם את היית ''כועסת'' על אמא שלי.
כי אצלנו בבית ילד שלא עשה שיעורים, זה ילד שלא הגיע וביקש שיעזרו לו. ילד שלא הכין לעצמו אוכל, זה ילד שכנראה העדיף לקחת את הזמן בבוקר.
לא חושבת שזה ילד מוזנח, אלא פשוט ילד שלא לקח אחריות, ולא התאים את עצמו להתארגנות הכללית שיש בבית.

זה לא שהוא אחראי על כל מה שקורה, אלא הוא אחראי על לקיחת האחריות של עצמו.

אם אמא של הילדה הזו חושבת שהיא מסוגלת לארגן לעצמה אוכל בבוקר, למה את חושבת שהיא לא?

זה לא שהילד מוזנח כי מי שלא דואג לעצמו הוא מוזנח. הילד מוזנח כי הוא בוחר לא להתארגן/לא לקחת אחריות.

מה שכתבת לפני 3 הודעות שהאמהות אמרו לך באסיפת הורים נשמעת ממש לו השפה של הגישה...
טוב, אני ממש לא בטוחה שכתבתי נכוןאין לי הסבר
אז זו דעתי, אבל לא בטוחה שזו גישת שפר...
אולי יום אחד אלמד ואוכל לענות כמו שצריך
אתן לך דוגמאות.אודיה.
ילדה שבאה יום אחרי יום עם אותם בגדים.
ריח לא נעים.
כינים.
בלי אוכל.
בלי ציוד.
בלי שיעורי בית.
לא מתכוננת למבחנים.
ילדה בכיתה ג'.

גם אם לכל שאר הבית מתאים לקחת אחריות על כל הדברים האלה, מסתבר מהמציאות שלה זה לא מתאים. לא מסוגלת.
האמא אמרה לי חד משמעית שזאת אחריות של הילדה. והיא לא מבינה בכלל למה יש אסיפת הורים ולא אסיפת תלמידות.
בכיתה ג'!!!!!

היה לי עוד מקרה עם אמא של ילדה בכיתה ד'.
ועוד אחד של אמא של ילדה בכיתה ז', עם קשב וריכוז מטורף. שלא הסכימו לטפל בו ולטפל בילדה בכלל... כי זאת אחריות שלה והיא מחליטה על מה היא מתאמצת ואיפה לרכז את הכוחות שלה.

😰 כואב לי הלב עליהן עד היום. שתדעי לך.
רק רוצה להעיראני10
לא מכירה את הגישה אבל גם אני גדלתי בבית שאם אתה צריך עזרה תבוא לבקש, ואם לא הכנתי שיעורים זה אחריות שלי.
ומבחינה קוגנטיבית ומבחינת גיל אין ספק שהייתי בשלה להבין את זה.
אבל לא הייתי בשלה רגשית והייתי צריכה את ההכוונה והתוצאה היתה אפס הכנת שיעורי בית במשך שנים ביסודי, ובמקרה הטוב (?) הכנה חפוזה בהפסקה לפני השיעור, שלא לדבר על לימוד למבחנים שלא קרה כמעט בכלל. מזל שהיה לי זיכרון טוב.
כן, לפעמים הכנתי שיעורים, אז כנראה שהיתה לי מסוגלות, ועדיין, הבשלות הרגשית והיכולת של בניית סדרי עדיפויות, ניהול זמן וכלים נוספים שצריך בשביל זה - כנראה לא היה מפותחים אצלי מספיק.

אם היית שואלת את ההורים שלי, אבל לא רק אותם, גם אותי(!) באותם שנים חד משמעית כולנו היינו אומרים שהאחריות ברורה לי.
אבל לא כל ילד מסוגל לקחת על עצמו את האחריות, גם אם היא מובנת.
במבט לאחור, אני חושבת שיש דברים שזה לא נורא בהם, אבל יש תחומים שבהם חשוב כן ללוות את הילדים שצריכים את זה. לא כי זו לא אחריותם, אבל להבהיר להם שאתה עוזר להם לקחת אחריות.

אני זוכרת חברה שיום יום היתה יושבת עם אמא שלה ועוברת על כל המחברות ומכינה שיעורים, וגם לה היה ברור לחלוטין שזו אחריות אישית שלה ולא של האמא אבל האמא שם כדי לעזור אם צריך.
אז זה היה מופלא בעיני (ועדיין לא ידעתי לבוא ולבקש עזרה דומה) וגם היום. ואני מקווה שאוכל לבוא ולתת לילדים שלי אותה הכוונה..

כתבת למעלה יותר - 'מי יודע יותר טוב מההורים מה המסוגלות של הילד', אז גם לגבי זה אני חושבת שהרבה פעמים אנשי מקצוע רואים דברים שההורים לא רואים. בין אם כי ההורים נטועים באיזו אידיאולוגיה ועיוורים למציאות, ובין אם מסיבות אחרות.
כמובן שזה יכול להיות גם הפוך, אבל אם ההורים ערים למצב אז בראיה האישית שלי לא אמורים להגיע לזה שילד "לא מכין
שיעורי בית אבל יודע שזו אחריותו" כי כנראה יש משהו גדול יותר מאחורי זה.
כניראה שגם אני גדלתי לפי השיטה הזאתכמהה ליותר

לא ניראה לי שבמודע.

 

בכל אופן - לי זה היה ממש ממש לא טוב.

אז נכון שהייתי ילדה גדולה מספיק כדי לקחת אחריות על עצמי.

אבל בפועל, הייתי מתעצלת, וכל הילדות שלי היתה בלאגן גדול ביגלל זה.

הייתי מגיעה בלי שיעורי בית וכל זמן הלימודים הייתי בלחץ מהשניה שהמורה תגלה ששוב לא הכנתי שיעורים.

זה גם היה אמור להיות אחריות לגמרי שלי לסדר את החדר, אז בפועל חייתי בחדר מבולגן מאווודד, ואפשר להבין שחדר מבולגן משפיע גם על מצב רוח וגורם ליום מבלגן.

ואותו דבר עם אוכל, שהיה אמור להיות אחריות שלי, אבל לא היה לי כח להכין לעצמי אוכל, אז הייתי לוקחת כסף וקונה שטויות. (כי גם זו היתה השיטה של ההורים שלי לגבי כסף - להשאיר לילדים תמיד כסף זמין, בלי צורך לעבור דרכם ולדעת בדיוק על מה הכסף הולך)

ויש לי עוד המון דוגמאות.

 

בטוח שיהיו ילדים שהשיטה תתאים להם, אבל אני חושבת שאם רואים שאחרי זמן, הילד ממש לא מצליח לקחת אחריות על עצמו - אז כדאי לחשוב מחדש.

אני הרגשתי צורך שיהיה מבוגר אחראי שידאג לסדר לי סדר יום, ליקבוע כללים וליגרום לסדר ולרוגע בחיים שלי - ואני חושבת שהרצון הזה הוא די בבסיס של כל ילד.

ואם אמא שלךאין לי הסבר
הייתה מפצירה בך לסדר, דורשת ממך, קובעת לך שהחדר צריך להיות מסודר, או אפילו מסדרת לך בעצמך, היית הופכת להיות מסודרת?

הגישה הזו לא מתמקדת בילד, אלא בהורה.
צאי מנוקד ההנחה שההורה לא יכול לגרום לילד שלו לעושת דברים. באופן פיזי. הילד עכשיו לא מסודר, ההורה לא יכול להפוך למסודר, אלא אם הוא ירצה בזה.
לכן חבל להורה להשקיע מאמץ במשהו שאין ביכולתו לשנות.

מה ההורה כן יכול לשנות?
את התחושות שלו.
ועליהן הוא צריך לעבוד.
אני לא חושבת שהיה לזה קשרכמהה ליותר

לזה שהייתי מסודרת או לא.

כי הייתי ילדה, וכמה שרציתי שהחדר יהיה מסודר, היה לי כיף יותר לצאת לשחק עם חברות ולהעביר את הזמן על דברים יותר מעניינים.

 

אם אמא שלי היתה קובעת לי כלל ברור, שלא הולכים לישון בחדר מבולגן - אני בטוחה שזה היה עוזר לי. זה היה מחייב אותי לסדר.

התחלה אולי הייתי עושה את זה רק בגלל שאין לי ברירה, אבל בסוף כניראה הייתי עושה גם בלי שהיא היתה מבקשת וזה יכל להפוך להרגל.

 

ככה אני מרגישה, אבל יכול להיות שאני טועה...

אם הבנתי את מה שאת מנסה להגידמקקה
את אומרת שאם היו אומרים לך לסדר אולי לא היית הופכת למסודרת
אבל שהרווחה הנפשית שלך באותן שנים הייתה טובה יותר
ושזה היה משפיע גם הלאה
אני ממש מתחברת לזה, בהקשר לילד שלי שקוגניטיבית מסוגל לקחת אחריות אבל אין לו בכלל יכולת של ניהול זמן וסדרי עדיפויות
בדיוק. זה הכוונה שליכמהה ליותר

כניראה זה באמת תלוי ילד...

ומי אמר שלא נכון לקבוע כזה כלל?מיקי מאוס
אם את כאמא חושבת שהכלל הזה הוא נכון ויש לך את היכולת ליישם ולאכוף אותו- נפלא.

מרגיש לי שאת משליכה כל מיני דברים שבעיניך היו טעויות של ההורים שלך על גישה שהם בעצמם כנראה לא הכירו...

גישת שפר לא מגדירה איך נראה בית נורמלי או מהם הכללים הלגיטימיים ,כל זוג הורים מגדיר את זה לעצמו ולמשפחה שלו. היא מנסה להכווין איך לנהל את הכללים *שלכם* בצורה טובה ונעימה כמה שאפשר
הורה לא יכול להפוך ילד למסודרמחי
אבל הוא יכול ללמד אותו איך לסדר ולתת לו כלים.
מודה לאמא שלי כל יום מחדש על הכלים שהיא נתנה לנו בכך שדרשה מאיתנו לסדר את החדר כל ערב שבת, בכך שישבה איתנו בערב פסח למיין את המגירות שלנו וככה למדנו מה לשמור ומה לזרוק, בכך שהיו כללים ברורים בבית שקשורים לסדר - פינוי שולחן אחרי הארוחה, בישלת/אפית תשטוף אחריך, סידור הסלון כל ערב, החזרת משחקים למקום, בגדים לסל כביסה, מסדרים לפני שיוצאים לטייל וכו'.
אם אמא שלי היתה רק עובדת על התחושות שלה ומשאירה את האחריות בידנו, היינו בוחרים לחיות בבלגן, כי איזה ילד נהנה לסדר במקום לשחק. מגיל מסוים האחריות היתה ברורה לנו יותר והיא כבר לא היתה צריכה להזכיר לנו לסדר את החדר ולשטוף כלים אחרינו. אבל בגיל צעיר זה נראה לי לגמרי הכרחי לעזור לילד לרכוש את הכלים האלה.
זה ברוראין לי הסבר
מסכימה איתך מאוד...
לא סתרת את דברי, רק דייקת אותם
מעולה מחי
אז כנראה שלא הבנתי אותך.
במשפט
"חבל להורה להשקיע מאמץ במשהו שאין ביכולתו לשנות"
חשבתי שאת מתכוונת שאין להורה מה לנסות בכלל
אבל הורות לא אמורה להתמקדאני10
בעובדה שההורה ירגיש טוב עם עצמו על חשבון פיתוח כלים ויכולות אצל הילד.
את מכירה את המם הזה של כלב שיושב אדיש בתוך בית שנשרף ואומר "this is fine"? אז ככה השיטה הזו נשמעת..

ברור שההורה צריך לעבוד על התחושות שלו וחשוב לא להיות הורה מתוסכל. אבל אם המשמעות היא לא להכווין את הילד אז זה כבר בעיה.
וכמובן שאפשר לגרום לילד לעשות דברים. את לא אומרת לילדים שלך לעשות מטלות בית לדוגמא והם עושים אותן?
ברור שכן להכווין את הילדחצילוש
תפרידי בין נתינת מרחב לילד ללקיחת אחריות תוך הכוונה של רוח הבית ודוגמא אישית, לבין הזנחה ואדישות..
אני עושה את ההפרדה אבלאני10
ממה שאין לי הסבר כתבה לא נשמע שהגישה עושה את ההפרדה הזו.
כמו שכתבתי למעלה, לא מכירה את הגישה, רק רואה מה שכתוב כאן מנשים שחונכו/מחנכות בגישה הזו, וקודם כל גישה שלא מתמקדת בילד אלא בהורה ובתחושות שלו - איזה מקום היא נותנת להכוונה של הילד?
בנוסף אני חושבת שכל הענין זה ש(ממה שנשמע כאן) הגישה הזו לא מכירה בעובדה שבשלות רגשית או פיתוח כלים מסויימים לחיים לא תמיד קורים בגלל דוגמא אישית.
נתת למעלה את הדוגמא של המשפחה שלך וזה מהמם, אבל יש ילדים, נערים ואנשים שכל כוח הרצון והדוגמא האישית בעולם לא עוזרים להם להצליח לעשות את הדברים שמוזכרים כאן בשרשור בלי שממש ילוו אותם יד ביד כמה פעמים והם ידעו שהם יודעים איך לעשות את המטלה בעצמם ולבד.
אני גם כזו, ואני אישה אחראית וגם כילדה הייתי אחראית, אבל עדיין הייתי צריכה המון הכוונה והליכה יד ביד איתי במטלות בית ספר והתנהלות אישית, וגם כבוגרת יש דברים שאני צריכה בהם הרבה יותר מדוגמא אישית כי לא עוזר לי לראות איך אחרים עושים, ממש צריכה שמישהו יראה לי איך לעשות בעצמי.
אבל בגלל שהייתי ילדה חכמה ואחראית הניחו שאני סתם מתעצלת ונתנו לי לעשות מה שאני רוצה - כי כמו שאמרת, זה אחריות שלי.
וחבל לי פשוט כי אני ממש מרגישה שהתפספסתי.
גישה זו גישה.. אפשר לקחת מה שטובחצילוש
ולהשתמש בחוש ביקורת אישי ובהבנה מה יותר או פחות מתאים לנו..


אח שלי היה צריך המון הכוונה ועזרה בש.ב והוראה מתקנת בגלל דיסקציה וישבו איתו שעות. אבל שום דבר לא בכפיה. הכל בהתגייסות משותפת..
אבל אחרי עשר פעמים של יד ביד?מיקי מאוס
או עשרים?

מתישהו זה צריך לעבור אליך.
ואם זה עבר בצורה לא נכונה או לא טובה זה לא אומר שהורים לא צריכים להעביר את האחריות על ש.ב לילדים שלהם

ובכלל לא בטוח ש"התפספסת". אולי כן, אבל גם אולי פשוט את טעית ואין מישהו אחר להאשים? לא באה לומר שבהכרח זה מה שקרה אבל נקודה למחשבה

אמא שלי לא למדה שפר,סתם היה לה חוש בריא כיאה לבת הדור שלה
והיא ממש לא רדפה אחרי ש.ב שלי
ולא עשיתי אותם
למרות שכמובן יכלתי

וזהו,ככה למדתי המון על עצמי ועל העולם. והצלחתי מאוד בלימודים למרות שעשיתי ש.ב בחטף בהפסקה שלפני השיעור
ומתישהו כשפתאום זה היה לי חשוב בשיעורי מתמטיקה בתיכון עשיתי אותם בצורה מאוד אחראית ומאוד טובה
יש ילדים שצריכים הכוונהoo
פעם או פעמיים ויש ילדים שצריכים מאה ומאתיים פעמים.

לכן הגישה הכי חשובה היא גמישות מחשבתית, ניסוי וטעיה עד לעשיה הנכונה.
לגמריהמקורית
כל ילד הוא עולם אחר ולא כל מה שמתאים לאחד מתאים לאחר.
מסכימה מאודמיקי מאוס
אבל אחרי מאתיים?

עם קצת כנות והתבוננות כל אמא יודעת מצוין מתי הילד כבר יודע ויכול. ושם זה המקום לשחרר את האחריות

אף מנחת שפר לא מגדירה טבלה באיזה גיל לשחרר איזה אחריות, זה החלטה של ההורים ורק הם אמורים לדעת ולהחליט
הגישה נותנת כלים איך לשחרר נכון ובעיקר איך להעיז לשחרר
ככל שעוברות השניםoo
ואני יותר מנוסה, אני פחות נחרצת בידיעה שלי לגבי מה הילד מסוגל.

לפעמים רק נדמה שהילד מסוגל, לפעמים הוא מסוגל ואז יש נסיגה והוא לא.
לפעמים גם אם הוא מסוגל עדיף להשאיר לו את הכוחות להתמודדויות אחרות.

העברת אחריות זה דבר נפלא, אני משתמשת בו כמעט בכל תחומי החיים, אבל צריך להיות עם יד על הדופק ולפעול בגמישות ולא בנחרצות. אפשר להיות אסרטיבים גם אם גמישים.

לכן כל עצה שלא משאירה מקום לגמישות/ לספק היא לא מספיק טובה או אולי גרועה.
תלוי בילדאני10
יש סיפור בגמרא על אמורא או תנא שהיה לו תלמיד שהיה צריך לחזור איתו 400 פעם על הלימוד כדי שיבין. ופעם אחת הם סיימו את כל ה400 פעם והתלמיד לא הבין. אז הרב שאל אותו מה קרה, והתלמיד ענה שאחרי 200 הסברים מישהו נכנס לשאול משהו את הרבה וזה הוציא את התלמיד מריכוז. אז הרב חזר איתו *עוד* 200 פעם, ואז הוא הבין..

אין ספק שזה סיפור קיצוני וגם יכול להיות שהגמרא עצמה נוקטת לשון גוזמא במספרים כדי להמחיש נקודה, אבל המסר הוא שיש ילדים ותלמידים שצריכים את זה. ואני מאמינה שאנחנו צריכים להיות שם בשבילם.

בשלות רגשית, יכולת לנהל זמן, בניית סדרי עדיפויות נכונים או סתם עקירת הרגלים גרועים והטמעת הרגלים טובים לפעמים דורשים הרבה יותר מ10-20 חזרות על משהו.

חד משמעית צריכים להעביר את האחריות, אבל אני לא חושבת שילד שיושבים איתו ועוזרים לו לנהל את עצמו זה בהכרח ילד שלא מבין או מרגיש שהאחריות עליו, אלא שהאחריות שהוא מקבל מתאימה למידות שלו. וחד משמעית יש ילדים באותו גיל שזה כן מתאים להם, אני פשוט חושבת שזה מאד מאד תלוי ילד, ורק ניסיתי לומר שלפעמים תחת המטריה של אחריות אישית נכנסות התנהגויות של ילדים שבאמת רוצים אבל לא בשלים לזה, וקשה מאד לזהות את זה כהורה שמאמין כאידיאולוגיה שהאחריות היא בלעדית של הילד.

בטוח טעיתי בהרבה דברים, והתנהלתי לא נכון בחלק מהדברים, אבל אני מאמינה שאם באופן עקבי ילד לא עושה מטלה שהוא אמור לעשות ומותאמת ליכולות שלו מבחינת גיל שכל וכו, אז בסוף זו אחריות של ההורה קודם כל להבין ממה נובע אי מילוי המשימה (עצלנות? חוסר ידיעה? תכנון לקוי? תחושת חוסר מסוגלות?), ואחכ לתת לילד עזרה מותאמת לצורך שמונע ממנו את מילוי המשימה.

אני ממש לא חושבת שתפקיד ההורה לרדוף אחרי הילד, אני חושבת שיש פער בין רדיפה ולקיחת אחריות במקום הילד, ללהיות עם יד על הדופק ולנסות להבין אם יש בעיה ולנסות להבין מה היא. וכשמתמקדים בלהרגיש טוב עם עצמי כי אני אמא משחררת והילדים באחריות עצמם אני לא רואה איך אפשר להבין באמת ובזמן אם לילד יש בעיה.
אז אני רואה את זה אחרת...מיקי מאוס
אין ספק שאחריות ההורה לוודא שהוא העניק לילד את כל הכלים הנדרשים לו, ולהמשיך לתת לו עזרה כל הזמן כמה שנדרש
וגם גישת שפר לא סותרת את זה.

זה לא אומר שאחריות ההורה להבין ממה נובעת אי ביצוע המשימה.
ועוד פחות אחריותו לדאוג שבסוף היא אכן תתבצע (בהנחה כמובן שהגענו למסקנה מודעת שזה משהו שבאחריות הילד. ואף אחד לא סובר שזה אוביקטיבי לפי הגיל,ברור שזה סוביקטיבי לכל ילד ולכל הורה)

כי זה לא אחריות שבכלל ההורה מסוגל למלא ובטח לא משהו שראוי להטיל עליו.
יש מרחב עצום שאין לנו שום גישה אליו- המחשבות של הילד
הרגשות
המודע
התת מודע
גם לילד עצמו אין גישה לכולם

ולגבי הסיפא- מה זה אומר בכלל שלילד יש בעיה?
יש מגוון עצום של "בעיות", רובם לא מצריכות יותר מאשר הנגשה רגישה.
והיום אנחנו ללא ספק סובלים מאבחון יתר ולא הפוך.

כשיש בעיה אמיתית יודעים לזהות גם בלי לקחת על עצמנו את כל האחריות להתנהגות של הילד
ואת לפעמים לא אומרת לילדים שלך מטלותאין לי הסבר
והם *לא* עושים אותן?

הגישה הזו כופרת בתרבות המערבית ש''שמה את הילד במרכז'', והכל מתנהל לפי הלך רוחו.
יש לבית שהילד נולד בו הורים, והוא מצטרף אליהם. הילד בא ולומד מההורים איך צריך לחיות.

אז כן, הילד כאן לא במרכז, כי הוא החוליה החדשה שבשרשרת.
ד''א, זה מאוד יהודי, ''והגדת לבנך'', האב אומר לילד, ההורים מכוונים את הילד, הם ראש הספינה. ולכן הכי חשוב, שלטובת הילד וההורים, ההורה לא יסתובב עם רגשות אשם (כמו שמרבית ההורים כיום מסתובבים איתן)
ברור שזה יקרהאני10
אבל כמו שכתבתי באחת התגובות למעלה, אני מאמינה שאם באופן עקבי ילד לא עושה מטלה שלו אז אחריות ההורה להבין אם יש בעיה, מה היא, ואיך לפתור אותה עם או בשביל הילד.

מסכימה איתך שבאידיאל הילד צריך ללמוד, אבל אנחנו מדברים על מצב שבו זה לא קורה.
גם אחים שלי הצליחו ללמוד בעצמם התנהלות מדוגמה אישית, אבל אני לא הצלחתי, ולמה לתת לילד לשקוע ולבנות את הדברים עם המון קשיים מסביב רק כדי שההורים ירגישו קצת יותר טוב עם עצמם?
קפץ לי רק המשפט הגישה הזואני זה א
לא מתמקדת בילד אלא בהורה וזה קצת חרה לי.
מודה שאני לא נגד הגישה וגם לא מכירה לעומק.
אני גם לגמרי בעד נתינת אמון ואחריות לילד אבל במידה ועם הכוונה. והגבתי כי צרם לי המשפט שכתבת..
כמובן שעם הכוונה!אין לי הסבר
חס ושלום לא מחפשת מה רע רק המשפט הזהאני זה א
הקפיץ אותי קצת. אולי לא בצדק אבל הרגשתי צורך להגיב על זה.
זה מרגיש קצת כאילו כולם פה מחפשות מה רעמיקי מאוס
לא את אישית דווקא, אני סתם מגיבה לך כי לא יודעת איפה לדחוף את זה יש פה כל כך הרבה תגובות בסגנון
אז אל תקחי אישי

אבל כל אחת שמעבירה פה ביקורת על שפר מהמותן בלי ללמוד זה פשוט פתטי.

לא מכירות? תתעניינו, תשאלו, או תתעלמו

אי אפשר לבקר חצאי משפטים כאילו מאות ואלפי אמהות ומנחות חיות באיזה סרט ושבויות בגישה אגואיסטית/מזניחה/חסרת רגשות. ברור שהגישה לא מתאימה לכל אחת אבל רוב אלה שבחרו בה מרוצות ושמחות ממנה והילדים שלהם יוצאים טובים לפחות כמו כאלה שלא (ככלל כמובן, לא כל פרט)

אני עוד לא מכירה עד הסוף, ובטח לא מייצגת, אבל בגדול הגישה הזו בכלל לא אומרת להורים מה לעשות אלא הרבה יותר מה לא לעשות ואיך לגשת לדברים נכון מבחינה רגשית ותפיסתית

כל הורה מכווין את הילדים שלו לפי תפיסת עולמו, עם או בלי שפר
כל הורה מטפח את הילדים שלו מבחינת לבוש וכינים ברמה אחרת, עם או בלי שפר
וכנ"ל לגבי שיעורי בית

לגישה אין שום אמירה לגבי איזה כללים כן לבחור ואיזה לא
איזה אחריות לבחור להעביר לילד ואיזה להשאיר אצלך כי הוא עדיין לא בשל ובאמת פיזית או קוגנטיבית לא יכול
או לגבי ההכוונה או הלימוד של הילדים

אלא- על הדרך שבה אנחנו בוחרים כללים, אוכפים אותם, ועל אופן העברת האחריות לילד ופתרון בעיות
זה קצת דיכוטומי בעיניתהילה 3>
זה לא הכל או כלום.
אצלנו למשל יש זמנים קבועים שבהם הילדים מסדרים את החדר שלהם, והם מסדרים.
אם לא היו הזמנים האלה (והיו תקופות שהם לא היו...) החדר בהחלט היה יכול להיות מבולגן לאורך זמן ארוך.

וככל שהם גדלים, וכיוון שהם למדו איך לסדר, וראו איך זה נחמד ונעים כשהחדר מסודר הם יוזמים מיוזמתם סדר, רוצים את זה ודואגים לזה.

מעבר לזה, ילד עובר תהליך של נסירה בחיים שלו
בהתחלה הוא מחובר לאמא שלו בחבל הטבור ומקבל באופן אוטמטי את כל צרכיו, חום והזנה וכו.
אחר כך הוא יוצא מהרחם, אבל עדיין מאד תלוי. בהחזקת הראש, בהנקה, בהחלפת טיטול.
התפקיד של ההורים זה להעניק לו את הבטחון ואת הצרכים שלו הפיזיים והרגשיים, כך שהוא יגדל ויתפתח ולאט לאט מעצמו הוא פשוט עושה דברים לבד.
ופתאום הוא מחזיק את הראש בלי תמיכה, ומתהפך, וזוחל, ולומד ללכת...


באותה מידה הורה מחנך את ילדיו לתורה ולמצוות עד גיל 12 ואז זה הזמן שלו לפרוש כנפיים וליישם
הורה מגדל את ילדו לחופה בע"ה ומגיע השלב שהוא עוזב את הבית ויוצא לחיים העצמאיים.

מה שיקרה בשלב שבו הילד כבר לא מחובר להוריו אלא עצמאי, הוא במידה רבה תוצר
של הבטחון והלימוד שהיו לו בתקופה שבה הוא היה מחובר אליו...


כמו שילד לא נולד הולך אבל עם פוטנציאל להיות כזה
ילד לא בהכרח נולד מסודר או לומד אלא עם פוטנציאל להיות כזה

וכשזורקים אותו למים בטרם עת, לפני שהוא בשל ומסוגל,
וכן גם כשמטילים עליו אחריות שגדולה כרגע ממידותיו, זה עלול להיות הרסני.

בדיוק היום שוחחתי עם פסיכולוגית בשפ"ח ממש על הנושא הזה על מקרים שהיא נתקלה בהם, והיא אמרה שיש ממש תופעה נרחבת של ילדים שנפגעו מגידול בשיטה (גם אני מכירה כאלה באופן אישית) וכבר המציאו לזה אפילו מונח בין אנשי המקצוע.

לגבי הסוף אני כן בעד מפגש של ההורה עם התחושות שעולות בו מול הילד, זה בעיני נכון ונצרך, אבל רק אם יודעים לעשות את המפגש הזה נכון, ולצערי לא מלמדים דבר כזה כחלק מהגישה.

ובעיקר, גם ללמוד להבין את הרגשות של הילד ולפגוש אותם...
זה שאח שלך וציא עכשיו 4 יחידות במתמתיקהדיליה

ובלי ריטלין אמרו שלשא יסיים בגרות

זה דבר שקורה להמון המון ילדים שאני מכירה

ולא קשור לשיטת שפר בעיני בככלל.

יש לי כמה אחים כאלו ואני בעצמי שיש לי תואר שני 

והכול עם זה שלא הכנתי שיערי בית והורים שנתנו את כל האחריות עלינו בלי גישת שפר אלא ממקום שהם ראו ככה לנכון

א. גישת שפר. כמה פעמים כבר כתבתי...אין לי הסבר
ב. ברור שלא. זה קשור לאמון שההורים שלי נתנו בו...
הגיוני מאד שלא הבנתי.מאוהבת בילדי

לכן ביקשתי פה עזרה.

ואני שמחה שהגבת לי, חשוב שיחשפואודיה.
לשני הצדדים.
ואני ארחיב ואסביר מה מתסכל אותיאין לי הסבר
הגישה היא גישה שהבסיס שלה מדהים, היכולת להסתכל על דברים באופן אובייקטיבי ונכון.

ויש אנשים שפשוט הוציאו להצשם רע, וסיפורים על ילדים שהלכו לביה''ס עם פיג'מות ועוד כהנה וכהנה.
ומה שמבאס, זה שבמקום שאנשים ילכו ויכירו את הגישה הזו, יוכלו לעזור לעצמם, דאגו להרחיק אותם מהגישה כמו מאש!!

אני רואה מלא נשים בפורום (ומחוצה לו) שמדברות על כמה זו ''שיטה'' פוגענית (וחשוב לי להדגיש שזו גישה, ולא שיטה), וכשאני שואלת אותן מה בדיוק הן לא אוהבות/לא מתחברות, הן עונות לי או על דברים שממש לו קשורים לגישת שפר, או שמביאים סיפורים שמישהו כנראה המציא.
וזה כואב לי.

ולא, לא למדתי מעולם את הגישה, רק ספגתי ממנה כ''כ הרבה.
החינוך שקיבלתי היה מדהים.
ולא יודעת, אולי זה באמת לא מתאים לכולם (לדעתך), אבל חבל לשלול בלי להכיר.
אני בטוחה שמי שמכיר באמת- יבין שהגישה הזו עם רעיונות מדהימים והסתכלות יוצאת דופן על החיים.
אני מתנצלת שהסערתי אותךאודיה.
אני מבינה שבחוויה שלך זה דבר גדול וחיובי מאוד וכואב לך שיצא לזה שם כל כך שלילי.

יכול להיות שאני טועה, יכול להיות שהחוויות שחוויתי הן תוצר של טעות ולא של הרעיונות הבסיסיים של הגישה,
אבל אולי אם הרבה אנשים שהולכים בגישה הזו טועים ומגיעים לקיצוניות אז או שלא מלמדים אותה טוב או שיש כאן בעיה אחרת.

שוב, סליחה שהסערתי אותך.
חוויתי חוויות מאוד מאוד שליליות מאנשים שטענו שגישה שפר היא המובילה אותם.
זה אני כבר לא יודעת...אין לי הסבר
אבל לשלול גישה רק כי החוויה שלך איתה לא טובה זה לא נכון בעיני.

כן, זה הסעיר אותי מאוד, כח אני יודעת כמה זה דבר טוב.
עוקבת אחרי התכנים שאמא שלי מעלה שואבת מזה המון! גם כאמא, וגם כמורה.
גם לי יש חוויות טובות מגישת שפרחצילוש
אמא שלי למדה גם ממש לעומק את הגישה, יש לה ביקורת, אבל לקחה ויישמה את מה שטוב לבית שלנו. אמנם אוכל היא הכינה, בוקר וצהוריים.. אבל אני בתקופת התיכון חודשים שלמים לא הלכתי לאולפנה. נשארתי בבית. יצאתי לטייל, הלכתי לים.. הייתה לי מספיק חברה אחה"צ ובסניף ולאולפנה בגדול הלכתי מתי שזרם לי. אף אחד לא לחץ עלי, אף אחד לא העיר לי, הכל היה אחריות שלי. וסיימתי בגרות בהצטיינות 5 יח"ל מתמטיקה, פיזיקה ואנגלית. ועוד פרוייקטים. יש לי גם אח כזה. כרגע שמיניסט.. נוסע לשבושים, יוצא להתנדב, נשאר בבית, יוצא לעבוד.. לא זורם לו ללכת לישיבה. לא חסרה לו החברה. ויש לו גם חברותות קבועות במהלך השבוע. הבחור מצטיין בהכל, עושה 5 יח"ל בהכל, מחשבים ופיזיקה, בפיזיקה הוציא 97 בבגרות מבלי להיכנס לשיעור אחד. מנגד יש לי אחות שהיא חננת עלללל לא פיספסה כלום. והיה לה מאוד מאתגר. היא עם מכשיר שמיעה ועל רטלין. והיה לה יותר קשה לימודית.. היא ישבה וטחנה והכל מרצון. היום היא לומדת הנדסה. עוד אחות שגם יותר חננה אבל איש אינו לוחץ עלינ. אחי הקטן על דיסלקציה ממש רצינית, ילד גאון בטירוף, יש לו מורה לאנגלית הזויה שבוחרת לרדת עליו בגלל הדיסלקציה שלו ולא לקבל את ההקלות שהוא צריך לקבל אצלה בשיעור, ההורים שלי אמרו לו, אל תיכנס לשיעורים שלה אם לא טוב לך, אל תעשה את המבחנים אצלה. ובע"ה אני בטוחה שהוא יצליח מאוד כמו כולם.. הבסיס הוא שהילדים לא צריכים להיכנס לאיזו תבנית, אין איזושהי נוסחה להצלחה.. הם לומדים לקחת את החיים בידיים ולהבין מה חשוב להם בתכלס.. שלא יעשו בגרויות, זה שטויות. אפשר להשלים הכל אחר כך. חשוב לתת עצמאות ואפשרות ואמון לנער/ה לצמוח ולהתפתח לא בתוך אקווריום.. בשדה הפתוח. כמובן שהכל צריך להיות תואם גיל, אישיות, כוחות של הורים וילד, וזה לא סותר חינוך וגבולות. לא נראה לי שזה כ"כ שחור ולבן..
וואו. מהמם שזה עבד אצלכם ככה.אודיה.
אני ממש לא גדלתי בבית כזה.
וגם לא מתאים לי לגדל ככה את הילדים שלי.

אז הכי טוב שכל אחד ימצא את הדרך שלו, שמקדמת אותו ואת המשפחה שלו.
לגמרי נכון.. וגם אפשר תמיד לבחור מה טוב ולדייקחצילוש
כן ביקשו שנתקלח, ניקו לנו כינים, ביקשו שנסדר את החדר או שנעזור בבית. זה לא שהיינו ילדים מוזנחים כמו שתיארת וראית.. ההורים שלי סופר נקיים ומסודרים, ותמיד דאגו שגם אנחנו נהיה. וברור שהציבו גם גבולות והשתמשו בהיגיון.. מי שלא מנקה כינים לילד שלו זה כנראה יותר מהזנחה מאשר מגישה מסויימת.. או שהוא "משליך" את ההזנחה הקיימת על הגישה בלי קשר.. וברור שלא הכל תורה מסיני.. גם חמי וחמותי מאוד בגישה הזאת בגדול, כרגע יש להם בבית ילד באומנה שהוא חינוך מיוחד (ככל הנראה תסמונת אלכוהול עוברי או פיגור אחר) כמובן שלא הגיוני לתת לו אחריות וחופשיות כמו שנתנו לילדים אחרים. בכל דבר צריך להפעיל שיקול דעת.. הבסיס זה לחנך לבגרות ואחריות ולא להיות פריק קונטרול על אחריות של הילדים.. ברור שיש כאלה שחשבו שזה איזה קסם ויישמו על הכל בצורה עקומה מן הסתם..
👍🏼אודיה.
תשימי לב שהתייחסת לגישה הזאת לגבי נער\הכמהה ליותר

בתיכון.

אני חושבת שלגבי ילדים - זה שונה מאוד.

לכן כתבתי שהכל צריך להיות תואם גיל ושלב ובחשיבהחצילוש
הגיונית. בעיני אמא שלי לא הגיוני למשל לתת לילדים כסף שיקנו ממתקים בלי סוף. עם כסף שלהם שהרוויחו מבייביביטר או מסבתא שיעשו מה שהם רוצים. אבל בבית תמיד היה אוכל בריא ומזין וארוחות מבושלות.. בשום דבר זה לא שחור ולבן. גם לי ביסודי הייתה מורה למתמטיקה שלא סבלתי אותה ואת הגישה הקשה שלה. לא למדתי ולא עשיתי שיעורי בית. ציירתי או קראתי ספר מתחת לשולחן.. ביום הורים היא הייתה מחזירה לאמא שלי ספרים מוחרמים. היא גם אמרה לי שאין לי עתיד במתמטיקה ושאני לא טובה בזה. כנראה שכיום אני הרבה יותר טובה ממנה מסתבר😅 אז הגישה הייתה גם מגילאי יסודי.
קשה לי לכתוב מסודר אבל בכז משתפתטל אורות

כמה נקודות למחשבה ותהיות שהיו לי בעקבות טעימה מגישת שפר (קורס, ספרים וכו'.. אבל לא משו עמוק מידי...)

 

-לא כל מה שעובד הוא בהכרח נכון- גם אם אנחנו מקבלות את התוצאה הרצויה בצורה מהירה- (כלומר הילד הולך אחרי, מציית, מצליח בחיים) יכול להיות שתמונה הכללית הפסדנו הרבה. (הקשר ביני לבין הילד, הבנה יותר עמוקה של התהליך שעובר עליו, ההרגשה של הילד שהוא מושגח ואהוב)

 

-הגישה מנחה ל"הורות בלי רגשות אשם" נשמע אידאלי... אבל אולי יש דרכים אחרות להיות שלמה עם עצמי ולא להגיע למקום של ניתוק רגשי כזה שמה שאני עושה זה טוב ונכון כי אני ההורה ואני יודעת והילד יתמודד עם התוצאות... אולי כן כדאי לכאוב, לשאול מה גרם למצב הזה, לנסות דרך אחרת.

 

- הנק' שבעיני היא מרכזית--- הגישה מנחה לאמון בילד- הוא יכול הוא יצליח וכו' וכו' הוא לא צריך עזרה אם אני אעזור לו עכשיו כשהוא יגדל אז הוא לא יצליח לבד .

אני בעצם עכשיו מכינה אותו לחיים ששם הרי לא הכל תותים...

 

יכול להיות שזה מגדל אנשים מוצלחים שמגיעים רחוק.

אבל מהבחינה רגשית מה הילד חווה?

ההורה לא היה איתי. אני צריך להתמודד לבד. 

 

לעניות דעתי המקום הרגשי שילד חווה שהוא אהוב, ומושגח, ואכפת ממנו זה הכוח שלו אח"כ לצאת לחיים ממקום רגשי בריא. ולא תחושה שזרקו אותי למים כמעט טבעתי ואז למדתי לשחות...

לא רוצה שיזרקו אותי למים. תחבקו, תאהבו , תתנו לי כוח להאמין בטוב שלי- כשאני אהיה מלא בכל הטוב הזה אתם תראו שאני כבר מעצמי ארצה לקפוץ למים. לא מתוך תחושה שהחיים לא תותים וצריך להתמודד, מתוך תחושה שהחיים טובים! אני רוצה לחוות אותם, אני רוצה לפעול בהם!

 

הילד חווה ויחווה מספיק קשיים ונסיונות ... גם בלי שנדחוף אותו לשם... אז למה לא לתת לו כוח...

ועם כל מה שכתבתיטל אורות

הלמידה מגישת שפר כן נתנה לי עקרונות שעוזרים לי מאוד בעבודה חינוכית עם ילדים וכאמא.

 

פשוט אני חושבת שיש שם כמה נק' שבחינתי הם לא נכונות . גם אם הם מסתדרות יפה בחיים.. זה לא מה שאני מאמינה בו ורוצה לחנך את הילדים שלי.

 

לא הייתי אומרת לברוח מזה. . יש שם עקרונות שבאמת עוזרים להרבה הורים.. ויש שם אמת מאוד נכונה לדור שלנו. אבל אני לא  מקבלת הכל כתורה למשה מסיני. ואני כן מבינה מאוד את מי שמתנגדת לגישה ורואה את החסרונות שלה. 

אני לא חושבת שזה סתם הוצאת שם רע. זה עניינים מהותיים שהמציאות מראה ....

מסכימה מאוד שגם עניין של גיל.טל אורות

יש הבדל בן נערה באולפנה שעושה מה שבא לה לילדה בכיתה ג' שלא רוצה לעשות שיעורי בית...

מסכימהאמאשוני
יש בגישה דברים מאוד יפים ללמוד מהם ויש סיטואציות שאם פועלים בהם אחד לאחד לפי הכללים אפשר לראות ברכה רבה ושינוי עצום.

וגם עצם שינוי החשיבה אצלנו קראו לזה "לרדת לקוצים" כלומר לא להיכנס למערבולת רגשית למקום הטועה של הילד שמביא לדינמיקה לא טובה בין ההורה לילד- כל זה טוב ויפה.
ואני רואה גם אחרי סיום הקורס שיש מצבים שאני עוצרת את הדינמיקה הזאת כשהיא ממש מתחילה ואני בטוחה שלולא זה הנושא היה מתנפח הרבה יותר.

הבעיה הקריטית שהגישה הזו לא נותנת את הצומת לחשוב מתי נכון להפעיל את צורת החשיבה ומתי לא ולכן יכולה להיות הרסנית.
ממש הרסנית.

אני לא נגד ללמוד שפר בכלל, אני חושבת שזה רע ללמוד את זה לפני גישות אחרות או לפני שיש מספיק ניסיון רחב בהורות.

(בשנים הראשונות האינטואיציה ההורית פחות חדה ומפותחת אלא פועלים יותר לפי עקרונות ועל זה עלולים להתחרט בהמשך)

דוגמה למצב הרסני, הבת שלי מגמגמת כמה שנים וזה התחיל ממש בסמיכות ללידה וכמה חודשים הייתי עם רגשות אשם מטורפות שאני מזניחה אותה רגשית ברמה שהתפרץ אצלה גמגום וגם אין לי פנאי ויכולת נפשית לקחת אותה לטיפול..
זה סיפור רקע קלאסי לשפר. לפי הגישה אני צריכה לעבוד על הרגשות שלי ולא להתכווץ מהגמגום ולתת לה אחריות מלאה על אופן הדיבור שלה וההתמודדות מול תגובות הסביבה וכד' ולהאמין בה שהיא מסוגלת לדבר חלק כי עובדה שלפני הלידה היא דיברה חלק לחלוטין בלי טיפת גמגום.

בפועל לקחתי אותה לקלינאית תקשורת סופר מומחית בתחום שאמרה לי וחזרה ואמרה שאין שום קשר בין מצב רגשי לבין גמגום ואין שום דבר שאנחנו כהורים יכולנו להגיב ולהחריף/ להקל על הגמגום וזה הוכח בהמון מחקרים והרקע גנטי בכלל וזה מקרי לחלוטין התזמון.
במפגשים אצל הקלינאית במקביל לטיפול בגמגום עצמו היא לימדה אותנו הרבה על מה לעשות עם התגובה הרגשית ושהילד צריך אותנו חזקים ולא מכווצים בהקשר הזה ושבהחלט יש סיטואציות שנכון להיות הפה שלו ולדבר בשמו ועוד ועוד.
סתירה מוחלטת לשפר וזה מתבסס על מחקרים מהתחום בכל העולם.
תוך כדי שלמדתי את שפר אמרתי תודה בורא עולם שלא הכרתי את זה קודם וכן לקחתי אותה לטיפול מקצועי ולא העלתי לבד את החשיבה של שפר כי בקלות הייתי חושבת שזאת סיטואציה להפעיל בה שפר בגלל התגובה ורגשות האשם הפסיכיים שהיו לי סביב זה.
אז כן, זה למשל יכל להיות הרסני, להפעיל שפר על גמגום, ושפר לא אומרים קודם תחקרו מדעית את הנושא, תתייעצו עם גורם חיצוני מוסמך, תתעמקו בשאלה האם הילד אכן מסוגל בכוחות עצמו להגיע לנקודה הרצויה, תשקלו זאת בכובד ראש.
להיפך במובן מסויים לפי שפר זה בכלל לא משנה האם יש מסוגלות הגיונית, כי הנקודה היא האמון. כמו בדוגמה שהביאו לנו בקורס שאמרו למורה מסויים שהוא מלמד כיתת מחוננים וזה לא היה נכון ובאמת אחרי כמה חודשים הכיתה הגיעה להישגים של מחוננים מכוח הידיעה שלו שזאת כיתת מחוננים והוא התייחס אליהם כמחוננים אז הם באמת נהיו ברמה כמו מחוננים.
זה באג. זה לא פיצ'ר.
בהגיון הבריא להורה לא אמור להיות אמון מלא שהילד מסוגל למה שהוא לא מסוגל אליו.
הוא לא צריך להתייחס לילד לא מחונן כמחונן.

ויש לי עוד דוגמאות אמיתיות מהקבוצה שהורים אמרו שהיה להם לא טוב לעשות את מה שהמנחה אמרה להם לעשות והם לא מסכימים להמשיך עם זה בסיטואציה הספציפית שהם העלו.

מנגד היו הרבה דברים אחרים שהגישה כן עזרה, גם לי אישית בדינמיקות סביב נושאים מסויימים שהשתנו לחלוטין והחיים שלי עכשיו הרבה יותר יפים ושלווים בהקשר שלהם.
הדרך היחידה לתת לו כח היא להאמין בו ולחשוף אותומיקי מאוס
אף אחד לא מנסה לומר שצריך לזרוק אותו למים וככה שילמד לשחות.
כדי שידע באמת לשחות אז אחרי שמסיימים את שיעורי השחיה חייבים מתישהו לקפוץ למים בלי שמחזיקים אותו עם המצופים והמדריכה

ככל שזה יקרה בגיל צעיר יותר, לאט לאט, בהדרגה
ככה הילד יהיה חזק יותר
ואחת הבעיות של הדור שלנו היא שאנחנו מגדלים ילדים חלשים! רואים את זה בתרבות השיח המגונן, ביטול הסמכות ההורית והמורית, ריבוי אינסופי של אבחונים והקלות ומבוגרים שמחליפים עבודות ובניזוג בקצב מסחרר

זה קרה לגמרי ביחד עם העברת הילד למרכז והשלטת השיח הרגשי (שהוא כמובן חיובי כל עוד במקום המתאים לו ולא משתלט על הכל)

הדרך לשדר אמון ולתת כח זה בכך שמשחררים אחריות...אחרת זה בדיוק השדר ההפוך (תחשבי על בייביסיטר שאת לא כזה סומכת עליה- את תתקשרי ותבדקי כל חצי שעה מה המצב והוראות מדויקות. המטפלת הקבועה- כבר לא.
אז השאיפה להעביר כמה שיותר תחומי אחריות לילד ולא להישאר כל הזמן רק בשלב של בייביסיטר שאנחנו עוקבים כל הזמן שהוא עושה הכל כמו שצריך)

כמו שריר- ככל שמאמצים אותו הוא נהיה חזק.
אסור להעמיס יותר מדי, זה ברור
אבל גם חוסר במאמץ זה נזק לא פחות גרוע
כעיקרון אני מסכימה איתך לגמריטל אורות

אבל אני חושבת שהנק' שכתבת  - ככל שזה יהיה בגיל צעיר זה יותר טוב, או- להעביר כמה שיותר תחומי אחריות לילד ... זה בעייתי

כי זה עניין של איזון- לא כל דבר אפשר בכל גיל, ואני לא חושבת שהילד צריך כמה שיותץר תחומי אחריות. הוא צריך אחריות שהוא מרגיש שהיא מאתגרת אותו בהחלט אבל שהוא יכול לעמוד בה. עודף אחריות יכול לגרום לתסכול וכו'.... אני חושבת שהאיזון והשלב ההתפתחותי של הילד מאוד משמעותי. ובשפר פחות שמים דגש על זה. 

אני גם לא מתחברת לגישהanonimit 123
גם אני נגד שפראמאשוני
והייתי בהנחיית הורים ללא דעה מוקדמת על הנושא לפה או לשם.
יש דילמות ספציפיות שהגישה נכונה בהקשר שלהם,
אבל החכמה הכי גדולה היא לדעת באיזה מצבים הגישה הזאת לא נכונה,
ובסוף בפרקטיקה איפה שזה כן עובד עושים את אותם דברים גם בשיטות אחרות אז הגישה הזאת לא מביאה איזה בשורה לעולם,
היא כן מחדדת דברים כמו אמון ומה זה עושה לי ההתעסקות סביב הנושא, אבל זה לא משהו שלא קיים בגישות אחרות.

אגב העובדה שהשיטה עובדת לא אומרת שהיא נכונה או בריאה

אחד הדברים שאני נגד השיטה זה שהיא אומרת שמיותר לשאול: למה?
למה הילד עושה את מה שהוא עושה?
הגישה אומרת שאין עניין לשאול למה כי זה לא מביא לפתרון אלא רק להתחרבשות ובמקום למה צריך לשאול בשביל מה? כלומר מה הילד משיג מזה?

וזה בעיני פספוס גדול של נקודה חשובה כי השאלה למה היא קריטית בשביל לתחקר את האירוע ובהחלט יכולה להניב פתרונות.

למשל אם ילד מפספס כי אין לו עדיין שליטה טובה בסוגרים אז אין מה לפעול השיטה הזאת,
או אם ילד עושה משהו בגלל בעיית קשב או בגלל אלף סיבות.
יש דרכים אחרות לעזור מבלי לתסכל את כל המשפחה.
לדעתי יש חשיבות רבה לשאלה עצמה, במקרים מסויימים שהתשובה לשאלה למה היא דבר שאין באפשרותנו לשנות זה עניין אחד ובמקרים מסויימים שיש באפשרותנו לשנות/ לעזור מכיוון אחר זה טוב ומבורך. לא תמיד צריך לתת לילד להתמודד עם כל ההשלכות שנובעות מהמציאות שלו/ סביבו.

למשל ילד שהבטיחו לו ללכת לבקר את סבא וסבתא ובסוף התוכנית התבטלה והוא מאוכזב וכעוס ואנחנו רוצים לשנות את ההתנהגות שלו,
צריך לשקול האם לאור המצב כדאי לקיים את הביקור כדי להקל עליו ואם לא אפשרי אז להאמין בו שהוא מסוגל להתמודד. אבל אם אפשר בפשטות לקחת אותו לביקור אז למה לתת לו להתמודד במקום לעזור לו? יהיו לו מספיק התמודדויות בחיים.
כלומר צריך להפעיל שיקול דעת,
שלפי הגישה בכלל לא קיים כי מלכתחילה אנחנו לא שואלים את עצמנו למה הילד כעוס.
וזה פספוס גדול בעיני.
תודה על זה. חידדת לי.מאוהבת בילדי


זה ממש כלל בגישה, לא לשאול למה? נשמע מוזררחלי:)
למה זו אחת השאלות הטובות שאיתה אפשר למצוא את שורש הבעיה ולתת פיתרון תואם. אם לא יודעים למה איך אפשר להתאים פיתרון?
וואי את ממש מקצינה וחבל...מיקי מאוס
גם בגישה הזו אף אחד לא אומר להישאב לתבנית בכל מחיר ובכל סיטואציה
ברור שאם ילד מאוכזב כי לא קיימו מה שהבטיחו לו זה משהו שצריך לקבל יחס
ולא אומרים להתעלם מרגשות

אלא לא למקד בהם את הפוקוס. ולא לחפש תירוצים לכל התנהגות בעייתית, בטח לא בבעיה שחוזרת על עצמה ואנחנו רוצים לשנות את הדינמיקה

את מחליטה לקחת לסבא וסבתא כי חשוב לך לקיים הבטחות? או כי את רוצה לשמח את הילד? נפלא ומצוין.
אבל את לא חייבת לקחת אותו כי הוא לא מסוגל להתמודד עם התסכול או שזה יעשה לו טראומה לכל החיים

זה ההבדל

וזה בסדר אם לך לא נח לקחת את הגישה הזו לחיים שלך. ברור.
לא צריך להיות "נגד"
אני נגד כי זה יכול להטעות הוריםאמאשוני
ולגרום להם לעשות טעויות קשות בחיים מול הילדים שלהם.
אולי אם בהנחיית ההורים היה דגש על כך שגישת שפר הוא עוד כלי בארגז הכלים שלכם ועליכם מוטלת האחריות לדעת מתי להוציא אותו ומתי לא, אז לא הייתה לי התנגדות,
אבל לא אומרים את זה.
בהנחייה כל סיטואציה תמיד מנותחת ישר לפי שפר. אין איזה צומת שאפשר רגע לחקור בה מה המקור להתנהגות ואולי זה בכלל לא קשור לדינמיקה.
או שלא למדת מספיק או שהמדריכה לא היתה מספיק טובהמיקי מאוס
אני לא חושבת שהגיוני להיות "נגד" גישה כי היא לא פותרת את כל הבעיות באופן הרמטי.

אין שום גישה אחרת שכן
ובטח לא שיטה שכן
והרבה שמתיימרות להגיד ובכל זאת לא יוצאים נגדם נחרצות

ודרך אגב,יש הבדל עצום בין להבין למה ילד מאוכזב או עצוב ולדבר איתו על זה
כמו שגם אני מאוכזבת ועצובה הרבה פעמים

לבין לתרץ התנהגות בעייתית כמו נגיד שבירת חפצים בזה ש-הוא מאוכזב. ופה את פספסת את הנקודה ואת משליכה את זה על הגישה.
הגישה מדברת על התנהגויות
ובמיוחד על דפוסים שחוזרים על עצמם

ושוב- אני ממש לא טוענת שכל אחד צריך לאמץ את הגישה! ברור שלכל אחת מתאים משהו אחר, אפילו על עצמי אני לא יודעת אם אבחר להשתמש בה וכמה

אבל את כל הדמוניזציה הזו שעושים לה מסילופים וחצאי עניינים אני פשוט לא מצליחה להבין.... בכנות
גם כשההתנהגות חוזרת על עצמהאמאשוני
צריך לנתח למה זה קורה, ויש מצבים בהם ילד ששובר חפצים כי הוא מאוכזב אז צריך לפתור את האכזבה ולא להשאיר אותו לבד מול האכזבה כי הוא מסוגל לא לשבור חפצים.

לגבי הדמוניזציה אז כאמור לפני שלמדתי ממדריכה מהתחום לא שמעתי על זה כלום לפני ובאתי בראש פתוח לגמרי.
לא הייתי משלמת על משהו שאני סקפטית לגביו.
תחושת חוסר הנוחות התגבשה אך ורק על סמך ההדרכה.
בעלי היה איתי בהדרכה וגם הוא יצא עם תחושה שהגישה מפספסת בדברים מסויימים. (הנקודות שהוא העלה שונות ממה שאני העלתי)
ולא זכור לי לגבי גישות או מאמרים אחרים בנושא הורות שהרגשתי צורך כנה ואמיתי להזהיר הורים אחרים שלא ילכו בעיניים עצומות אחרי הגישה אלא יפעילו שיקול דעת.
זה אומר שיש שם משהו בבסיס שהוא בעייתי.
לא יודעת אם גם המפתחת של הגישה מסכימה איתך שלא לכל אחד מתאים לאמץ והדגש מבחינתי הוא לא בכל סיטואציה.
אם היא/ הוא אומרים את זה אז אני חוזרת בי אז הבעיה לא בגישה אלא כנראה בהדרכות שנעשות על סמך הגישה.
אבל אם אין סייגים אז זאת בעיה.
זה לא מתכון לעוגה שאת יכולה לאהוב או לא לאהוב אבל אין מה להיות נגד המתכון,
זאת גישה שמלמדת במובן מסויים ללכת נגד האינטואיציה או ההתנהגות הטבעית ולשנות אותה, ובנוסף חותרת לפיתרון מבוסס אמון,
ואמון עומד בסתירה לביקורתיות אז בכלל צריך זהירות עם זה.

וכמו שכתבתי בתגובות אחרות, יש הרבה דברים טובים שלקחתי מהגישה.
וסיטואציות מסויימות שממש עזר לי.
אוקיי..ברור. תמיד צריך להפעיל שיקול דעתמיקי מאוס
ההדרכה שאני קיבלתי שמה דגש עצום עלינו כהורים ועל שיקול הדעת שלנו
אני לא חוויתי נסיון להתנגד לאינטואיציה, אלא להפך - נסיון להתנגד לתפיסות שגויות שהגיעו מהאקדמיה וחלחלו חזק, הפוך מהטבעי והאינטואיטיבי

אבל מסכימה שבכל שלב ובכל הדרכה צריך לקחת אחריות ולסמוך על עצמנו
וצריך להתייעץ גם עם אנשי מקצוע בתחום שלהם לא רק עם מדריכות הורים
וששום גישה היא לא מושלמת בסוף החיים הם לא תאוריה הם מציאות
מסכימה איתך שזו הבחנה חשובה. לדעת מתי לקחתחצילוש
ומתי לא. שום דבר הוא לא תורה מסיני.. ושום גישה..
מסכימה מאוד עם הדיוק שלךטל אורות


מתח ולחץ ותחושות שליליות זה המתכון הכי גרוע לגמילאוהבת את השבת
כל הכבוד לך על המודעות!
מניסיון רע זה ממש יכול לגרור את זה עם אנחנו עם מטענים שליליים בתהליך הזה..
והאמת שחס וחלילה אפילו יכול לעשות גם לילדה חוויה לא טובה עם הגוף שלה לעתיד ...
אז תקשיבי ללב שלך ולא למנחה .
או שתדייקי איתה יותר
אבל חבל שתסבלו סתם!
והאמת,אני לא יודעת אולי זה ממש חשוב לך.. אבל אפילו את עניין הסטים כדאי איכשהוא לשחרר קצת כדי שתהיי פחות עצבנית מזה..
כי הילדים נורא רגישים ומרגישים אותנו מאוד מאוד ..

וסליחה אם יצא לי נחרץ..
פשוט היה לי ניסיון לא טוב עם זה...

בהצלחה גדולה יקרה!
תודה לכולן על התגובות. ואפרט-מאוהבת בילדי

"למה יש כ"כ הרבה רע בעולם?!"

את מוצאת עצמך שואלת-זועקת פעם אחר פעם.

השאלה הזו שמנקרת,

ההרגשה הנוראית שעוטפת

שוב

ושוב

ושוב

 

ההרגשה הזו שהכל סוגר

שלכל כיוון שלא תסתכלי - יש רע.

וכאב.

הו הו כמה כאב כמה!!!

 

כאב לאנשים שיקרים לך

וכאב לעוד אנשים שיקרים לך

וכאב לעצמך

וכאב לעם שלך

וכאב על אובדנים שחווית וחווים אנשים

וכאב בכל מעגל שהוא

חברות, משפחה, עבודה, הארץ, העולם...

 

כאילו די, זה כאילו לא נגמר ואין סוף לרע הזה!!!

 

ואת כבר בהצפה.

הצפה של כל מה שחווית ושמעת וראית.

פשוט הצפה.

 

תדמייני כל אדם, גם ההכי מדהים וחזק שבהם, שהוא עובר הצפה - הוא לא יכול יותר. די. נגמרו הכוחות. נגמרו המצברים.

נגמר המלאי.

אין.

פשוט אין.

 

ולא רק שאין - גם כל הכאב והקושי מציף

ואז יש עוד קושי אחר - וגם הוא מציף

ועוד

ועוד

 

ולפעמים אפילו לנשום אי אפשר ברוגע!!!

 

אז במצבים כאלה חייבים חייבים יקרה רגע לעצור!

לעצור ואפילו רק להסדיר נשימה.

פיזית.

פיזית לעשות תרגיל של נשימה עמוקה

למשל, להכניס עמוק אוויר מלוא הריאות במשך 4 שניות,

להשהות אותו עוד שתי שניות בלי להוציא

ואז לנשוף אותו החוצה לאט לאט עוד 4 שניות.

ככה לעשות סטים של נשימות, לפחות איזה 6-7 סטים.

 

לעצום עיניים.

לשים את עצמך במקום שקט.

שקט שקט.

גם אם זה ללכת לחדר ולהיות רגע רק את עם עצמך שתי דקות.

ותני רגע לעצמך לספר לך מה *את* חווית.

ומה עובר עלייך?

 ועם מה את מתמודדת?

ומה חשוך לך ובך כעת?

ופתאום לשמוע את עצמך ממשיכה לספר לך,

שזה פשוטו טו מאץ'!

יותר מדי!

זה יותר מדי לך, לכולם!

 

ועצמך ממשיכה ורוצה רגע לבקש ממך

לעצור

ולקחת עוד קצת זמן לעצמך

אפילו אם מועט,

להסדיר נשימה

לסדר מחשבות

לנשום

להתמלא

לשתות

אולי תה חם ומתוק

מקלחת נעימה וחמה

כל פינוק שבא לך

פינוק קטן של אוכל

תפילה לקב"ה שישלח כוחות

שיתוף

חיבוק

וכמובן - שינה!

שיר מעודד

מוזיקה בכללי

פרק קצר של סדרה מצחיקה או סטנדאפ

להביט בתמונות של האוצרות שלך בטלפון או במחשב,

לצאת לשאוף אוויר בחוץ

הליכה קצרה

וכל הטענת מצברים אחרת!

וכל מה שיכול לעשות לך טוב!

 

ועד שלא תרגישי שאת מתמלאת בחזרה, לפחות 80% מה"סוללה" שנקראית "את" - את *לא* משקיעה שום אנרגיה בדברים שמרוקנים אותך! 

אי אפשר יקרה!

את על 0% בסוללה ועדיין משתמשת בכל הכוח במכשיר...

אפשר להתפוצץ, לקרוס חלילה.

 

האיתותים הללו של הגוף שלך החכם

ושל הנפש החכמה

אומרים לך -

היי יקרה! עד כאן!

אנחנו חייבים מילוי!

בואי תדאגי לנו למילוי

ואז נחזור כמו גדולים עם כוחות מחודשים להשפיע עוד ועוד טוב בכל המעגלים

 

אבל קודם המעגל שלך.

את.

עצמך.

מתמלאת.

נושמת.

מתחזקת.

שמחה.

 

ואח"כ כמובן אישך והילדים

ואז המשפחה המורחבת

והחברה היקרה

ושאר המעגלים

לאט לאט.

אי אפשר הכל בבת אחת.

 את רק בן אדם אחד.

מדהים, אבל אחד. ובן אדם. אנושית. בשר ודם.

עם גבולות יכולת

עם אנרגיה שהיא לא בלתי נגמרת אלא היא מוגבלת כי אנחנו בני אדם...

ואיפה שנבחר להוציא אותה - זה בהכרח יבוא על חשבון משהו אחר.

לכן עכשיו התיעדוף הראשון הוא להוציא אותה רק על ההתמלאות שלך.

ורק אז, שתהיי מלאה יותר, תוכלי להוציא ממנה גם לעולם כולו.

 

אנשים שאינך יכולה לעזור להם - בין אם זה במעגלים קרובים ובין אם הם רחוקים - זו עבודה, אבל את מנסה להפנותם הלאה לעזרה המתאימה אם את יכולה, להתפלל עבורכם, לקוות, לשלוח חיבוק.

וזהו.

לשחרר.

אי אפשר לעזור לכולם.

את רק בן אדם.

אחד.

יחיד ומיוחד.

ואחד.

 

וכמה טוב את כן משפיעה היכן שאת כן יכולה!

ועוזרת!

ותומכת

ומאירה

ומחדדת

וכמה אכפתיות נובעת ממך

כ"כ כ"כ אכפת לך!

ורק בגלל זה את כ"כ מתאמצת!

 

ואני רוצה לבקש שבתוך הכל יהיה אכפת לך גם מעצמך!

 

שתבחיני גם בגבולות הגזרה שלך!

שתזהי גם את קצה גבול היכולת שלך!

את מה את כן יכולה

ומה את לא

את מה עושה לך טוב וממלא

ומה מרוקן

את מתי את יכולה לתת יותר מעצמך

ומתי את זקוקה לקבל, או להעניק לעצמך

ואלו דקויות שהן לימוד של חיים...

 לימוד שהוא מרתק, ולפעמים שובר, ונופלים, ומתאכזבים,

אבל בסופו של דבר גדלים!

וגם מכל הרע שבעולם -

נכון.

הוא קיים.

אבל הטוב קיים שבעתיים!

 

"ברגע קטון עזבתיך

ורחמים גדולים אקבצך"

 

הרע הוא כמו רגע קטון!

והטוב הוא עשרות מונים טוב ומאיר וגדול כ"כ כ"כ!

 

ותמיד אני נזכרת בעלון של שבת שקראתי כשהיינו ילדים. כתב בו הרב חנן פורת זצ"ל, וקראו לו "מעט מן האור"

ותמיד זה הזכיר לי שמעט מן האור - דוחה הרבה מן החושך

 

אז כל אחד מאיתנו הוא "אור קטן"

וכולנו "אור איתן"

ולא רק בשיר ילדים חמוד

אלא באמת באמת

 

לכל אחד ואחת מאיתנו יש כוח על!

לעשות ולהשפיע טוב בגבול היכולת שלו

במעגלים שלו

ואותו האור ממשיך ומשפיע עוד ועוד ועוד

ממש כמו אבן שזורקים על פני המים והיא יוצרת עיגולים עיגולים סביבה

 

כי חיוך אחד שלך לילדה,

שהלכה שמחה לבית הספר וחייכה לעוד ילדה,

שהרימה אותה כי הייתה בהרגשה נוראית לפני כן,

וחזרה הביתה ועשתה נחת רוח להוריה שהיא שמחה,

 

או אמירה ועזרה שלך לבנות כאן בפורום או בחיים האמיתיים,

שהצלת

ועודדת

והרמת

ותמכת

ואז הן היו עם עוד כוח לילדים, לעצמן, לאיש,

שבחזרה המשיכו טוב במעגלים שלהם,

ואותם אנשים שפגשו גם 

 

ואין לדבר סוף! 

כן כן

ל***טוב*** אין באמת סוף!

הוא באמת אינסופי!!!

 

אז את יקרה מוסיפה אור

ותוסיפי אור

וקצת פחות תחשבי על החושך.

כי כשמוסיפים אור החושך ממילא מסתלק ומתמעט

ומספיק אפילו אור קטן

ואפילו יחיד

בכדי לגרש חושך גדול גודל

 

ויש לנו את בורא עולם

שהכל שלו

והכל מאיתו

הטוב והרע

ולימדנו לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה

ולימדנו שהכל לטובה!

כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה

ולהתחזק באמונה

בביטחון באבא שלנו בשמים שיודע טוב טוב מה הוא עושה

והוא אחראי על הכל

ולפעמים התפקיד שלנו הוא

"הרפו.

הרפו ודעו כי טוב השם!"

 

ובמה שאינו בשליטתך יקרה – הרפי.

לא כל העולם על כתפייך היקרות

ומה שלא בגבול יכולתך - להרפות ולשים על הקב"ה. הוא כל יכול באמת באמת.

 

ואת תראי, ותמשיכי לראות את כל הטוב *שכבר קיים*

באנשים טובים

בנפלאות הבורא

בילדים שיש

במשפחה

בחיוכים

באוכל הטעים

בשפע

במיטה הנוחה

בגוף שמתפקד

ובכל פינה ממש ממש יש טוב ובשפע

ולהגדיל את המיקוד שלנו דווקא עליו

לא לקחת אותו לעולם כמובן מאליו

אלא להיפך - להנכיח אותו

לראות אותו

להעצים אותו

להודות עליו

ההודיה עצמה מעניקה כ"כ הרבה כוח! כ"כ!

 

להתפלל במילים שלך

את כל הכאב

והקושי

והתקוות

הכל הכל הכל

לקב"ה

ולהודות לו על מה שכן יש

ולבקש על מה שעוד לא

והוא שומע הכל

והוא כל יכול

 

ותמשיכי להתחזק 

להוסיף לעצמך מקורות של מילוי מצברים בכל יום ויום

להתקרב למה שעושה לך טוב

להתרחק ממה שעושה לך רע

ולהמשיך כך בעוז ובגבורה ובאמונה

 

והדברים ב"ה עוד יתבהרו

כולם

לאט לאט

את כבר יכולה לראות ב"ה בחוש איך כ"כ הרבה חזיתות שקרו לכ"כ הרבה אנשים - פתאום במבט של אפילו לא כ"כ הרבה זמן - פתאום כולם במקום אחר לגמרי!

ההיא שהתגרשה - התחתנה מחדש ומאושרת

ההיא שלא זכתה לילדים - חובקת תאומים

השבויים שכבר חזרו

החולים שנרפאו

העקרות שנפקדו

הרווקות שהתחתנו

הזוגיות שהתחזקה

הילדים שגדלו והביאו ברכה גדולה ונחת עצומה

הכוחות הפנימיים שכל אחד ואחת גילו בתוכם

הערבות ההדדית

האחדות

החסד

העזרה

השמחה

הצחוק

החיוכים

רגעי האושר

והשפע

והטוב.

הטוב.

שקיים!

ושילך ויגדל ב"ה 

ואת עצמך חלק מהטוב הגדול הזה!

 

ועכשיו, לכי ומלאי את עצמך

ותני לטוב שבך לגדול ❤

כלכך מבינה אותך..מתחדשת11
אני חושבת שאם כך,
מה שישנה זה הנימה והטון
אם את יודעת שהיא סוג של "מנצלת" את זה
אז כשהיא מגיעה רטובה לומר לה ברוגע למרות שזה קשה
אי אפשר לשחק עכשיו, כשאת רטובה
כשתחליפי בגדים תוכלי לשחק

נראלי שלמרות שאת מאמינה בזה, משהו בטון ובנימה משדר משהו אחר שדי טבעי כמו כעס ותסכול
והיא קולטת את זה
אולי לפני שהיא מגיעה מהגן לאכול משהו, להסדיר נשימה.. כדי שתצליחי להסתכל עליה בחמלה וברוגע יותר

זה ממש קשה כשיש ילד כזה שסוחט מאתנו את כל הכוחות
אבל תחשבי שאם קשה לך, זה אומר שלו קשה פי כמה..
לא רק שיושב עליו משהו
אלא גם שאנחנו כהורים גם לא מצליחים לפצח אותו ולגלות סבלנות לקושי שלו..
זהו, בדיוקמאוהבת בילדי

אני אמורה להיות מאד רגועה שאני פונה אליה.

ואני לא מצליחה!

כי זה תקוע לי באמצע היום- לקלח, להלביש... וגם הילדים האחרים סביבי פתאום גם רוצים להתקלח...

 

ואני לא יודעת מה אני רוצה מכן. אנ פשוט ממש מתוסכלת.

וכואב לי שזה מה שהקטנה הזאת צריכה לעבור כדי לזכות בתשומת לב...

 

אז אולי באמת לחשוב איך לנהל אחרת את הזמניםמתחדשת11
את יכולה להדליק דוד לפני שהיא מגיעה
בכל מקרה רוב הסיכויים שזה ישמש מישהו.. אז זה לא לחינם
וגם להכין בגדים מראש,מקסימום מחזירים לארון
וגם לדאוג לעצמך לפני. לאכול,לשתות. לקחת בחשבון שאולי היא תגיע רטובה ולקחת נשימה עמוקההה
זה ממש משנה את פני הדברים

ממש בהצלחה.. לא פשוט ♥️מבינה אותך
בד"כ יש מים חמיםמאוהבת בילדי

ובגדים זה 2 שניות להכין.

ואני לוקחת בחשבון שהיא מגיעה רטובה. הכנסתי את זה ללו"ז שלי.

ועדיין. זה קשה ברמה הנפשית.

 

תודה על ההבנה!

מאחר והקושי הוא יותר שלךהמקורית
הייתי חושבת איך לשחרר אותו או לא לתת לו לנהל אותך, לכל הפחות.
אם הכל מאורגן טכנית לבואה של הילדה הרטובה המפוספסת - מה חסר כדי שיזרום לך לסדר אותה?
אני יכולה לשתף שהרבה פעמים קושי מול הנתנהגות של הילדים נוגע לי בבטן הרכה - אני יודעת למה הם עושים, יודעת מה הפתרון, אבל בגלל שהרבה מזה חוזר לעניין שאצלי הכל מתחיל, אני כועסת ומאוכזבת מעצמי. כי אני לא מגיעה לשורש הבעיה מחוסר כוח ופניות. ואז הייאוש תופס מקום, ואין לי כח להתמודדות שמגיעה בעקבות ההתנהגות שלהם וגם לא לעצור אותה - לשנות בעצמי משהו שייטיב איתם. וזה גלגל שלא נגמר.. אבל ברגעים שאני כן תופסת את עצמי במקום של שינוי - אני רואה פירות. לא יודעת אם זה מדבר אלייך, פשוט ראיתי שכתבת שהיא צריכה תשומת לב ואת לא מגיעה לזה.

מכל מקום, שולחת לך חיבוק ענק ❤️
היא רטובה ממש, גם ברגליים?יעל מהדרום
לק"י

אם זה רק קצת ואין ריח מהגוף, לא חייבים להתקלח.

(אפשר לעשות שעון שבת לדוד, ואז לדאוג שהוא עובד בשעות המועדות לפורענות. אבל זה עבודה לחשמלאי ולא זוכרת כמה זה עולה).
זה לא קצתמאוהבת בילדי

היא גם עושה גדולים...

ובעלי חשמלאי. לא בעיה לו שעון שבת. רק לא נראה לי שזה הפתרון. תודה!

אין לי עיצה חכמה בשבילך.אודיה.
חיבוק על התסכול הגדול, ממש מבינה אותך.

אני דווקא כן בעד פרסים. שוקולד צ׳יפס, עדש אחד, את הילדים שלי זה מספק.
היו לנו כמה פעמים של קשיים עם הילדים שנפתרו בעזרת טבלה עם מדבקות/משו קטן על כל יום ומשו יותר גדול על שבוע.
ניסינו. זה עבד לשבוע וזהו...מאוהבת בילדי


מנסה כיוון שונה..נקודה טובה
ניסית להתעלם מזה לחלוטין? פשוט להתייחס אליה רגיל למרות שהיא רטובה?
אולי אם היא תראה שזה בכלל לא מזיז לך אז לא יהיה לה מה להפעיל אצלך.. עצם זה שנמנע ממנה מלקבל דברים עדיין יוצר איזה שהוא שיח סביב הנושא. אמנם לא היחס שאולי היא מעוניינת לקבל, אלא יחס שלילי, אבל עדיין יחס...היא נשארת במרכז.
אם היא פונה אליך כשרטוב לה אפשר לומר לה שאם זה מפריע לה שתלך להחליף ולהמשיך הלאה..(ואני די בטוחה שזה יפריע לה..וגם דורש גדולה שלך שזה לא יפריע לך..כי זה לא ככ נעים)

ניסיתי..אולי משהו מזה ידבר אליך..שיהיה בהצלחה!! וחיבוק על ההתמודדות!
אי אפשר להתעלם מזהמאוהבת בילדי

אני לא יכולה להרשות לה לשבת על הספה או על המיטה כשהיא רטובה ומלוכלכת...

ולה זה בכלל לא מפריע.

אם אני לא שואלת אותה אם היא רטובה- היא נשארת ככה.

אויל פעם אחת היא התלוננה שקר לה. כל שאר הפעמים זה לא מזיז לה!

והלוואי והיה אכפת לה. אם הייתי רואה שכן- היה לי יותר קל להתעלם. אבל זה לא.

 

ותודה על החיבוק!

אני חושבת שזה לא רק ''מה תעשי''אין לי הסבר
זה יותר מה תרגישי.
כי נשמע שלמרות שזה מה שאת עושה, את עדיין מתוסכלת מזה, מרגישה שאת ''אשמה'' וחסרת אונים.

אז לא משנה מה תבחרי לעשות, תזכרי שאת הבת הזו הקב''ה נתן לך, ואת האמא הכי טובה והכי מדהימה בשבילה.
עכשיו רק תיפטרי מחוסר האונים.

עצם זה שאת מרגישה במצב של חוסר אונים, זו ההפעלה האמיתית של הבת שלך, זו הדינמיקה ביניכן, היא מעמידה אותך בפינה, ואת צריכה למצוא דרך ''להיחלץ''.
שבי עם עצמך, תחליטי מה נכון *לך* כאמא, מה לא משבש לך את הבית ואת סידרי העדיפויות.
עד החתונה שלה היא כבר תפסיק לפספס...
אני חושבת שיותר קל לי לכבס כל היוםמאוהבת בילדי

מלצפות ממנה שלא תעשה.

אבל מצד שני אני מצפה ממנה שלא תעשה בתחתונים.

היא יכולה. עובדה שכשזה משתלם לה היא מצליחה!

ממש קשה!סליל
שני דברים:
1. פרקטי - האם אפשר ללמד אותה להתקלח ולהחליף בגדים לבד?
מודה שבעיניי נשמע הגיוני שאי אפשר להישאר רטובים, נראה לי לא מכבד ולא נעים.
אבל בגיל חמש נראה לי אפשר כבר ללמד לעשות את רוב הדברים לבד.

הבן שלי עוד לא בן חמש, ולהוריד בגדים ולהתלבש הוא יודע לבד. העזרה במקלחת זה רק בכיוון של המים, ולפעמים אני גם מסבנת אותו. אולי אם היא תוכל לעשות את זה לבד, זה יוכל להקל עלייך ועל המתח כשהיא חוזרת הביתה.

2. בעיניי אם הפספוסים הם בגלל רצון לתשומת לב, הפתרון הוא לא להתעלם מזה. אלא לחשוב איך את יכולה לתת לה את זה בדרך שמתאימה לה. נגיד אם עכשיו היא משיגה תשומת לב על ידי הפספוסים, אז על ידי זה שהיא תתארגן לבד את מנתקת בין תשומת לב לפספוס. אבל מצד שני, דואגת לתת זמן אישי עבורה בזמן אחר שיספק את הצורך. ככה משיגים את שתי המטרות
תודה על המענה!מאוהבת בילדי

לגבי 1- היא יודעת להתלבש לבד. כשהיא מפספסת בגן היא מסתדרת לבד!

בבית היא מורידה בגדים ולא רוצה להתלבש. אז אני מעדיפה להלביש אותה מאשר שתסתובב ערומה...

מקלחת לבד היא לא יכולה כי יש לנו מקלחון והברז גבוה. מה שכן כשהיא מלוכלכת אני מכוונת עליה את הזרם והיא מסבנת אתעצמה.

לגבי 2- היא מקבלת תשומת לב יותר מכל ילד שלי, לדעתי. פשוט כשזה שלילי אני חייבת להתייחס וחיובי כמו להוציא אותה מוקדם מהגן- אני יכולה לפספס פעם אחת. זה באמת מורכב לי.

 

לא יודעת לגבי שפרפליונקה
אבל בדקתם דלקת בדרכי השתן , בדקתם אם זה לא רגשי?
ניסיתם להסביר לה למה לא מתאים?
אם עשיתם כל זה והיא באמת עושה דווקא ואת רוצה שהיא תפסיד מזה, פשוט תעשי שהיא באמת תפסיד מזה . אבל בצורה שמתאימה לך. את לא צריכה להתפנות מכל דבר ולרוץ איתה למקלחת או להשאיר אותה רעבה. תעשי משהו שלא יטריח אותך יותר מדי.
ולא צריך להיות רגועה , תגידי לה שאת כועסת. לא צריך לשחק משחק כאילו לא אכפת לך אם שתיכן יודעות שכן אכפת לך.
בדיקות עשינו לה, כמובן.מאוהבת בילדי

טיפול ריגשי אנחנו מחכים בתור

ברור שהסברנו לה. והיא מבינה. טבל אין לה כח להתאמץ...

כשאמרתי לה שאני כועסת ואפילו נתתי לה סטירה, זה לא מה שגרם להשתנות...

זה באמת נשמע מאתגר!טל..

נשמע שזה לא רק זה אלא בכל התחומים מולה..

ואני מציעה דברים לא מתוך נסיון, אז קחי רק אם זה מתאים, את מכירה את הילדה ואת המציאות.

-כתבת שהיא מחפשת תשומת לב - לנסות כמה ימים כשהיא מפספסת לתת לה את התשומת לב אבל בנחת וברוגע: אוי, איזה באסה שפספסת, בטח לא נעים לך. בואי נחליף בזריזות שנוכל להמשיך לשחק... לנסות לבוא לא מאיזה נאכס ועכשיו צריך להפסיק הכל אלא לבוא ממקום של חמלה עליה (וזה באמת חמלה, על זה שהיא רוצה להשיג תשומת לב בדרך כזו).

-לנסות לדבר איתה על זה ישירות - את מפספסת כי את רוצה את אמא איתך לבד? לפספס זה לא דבר מכובד, ונעים, חבל... בואי נחשוב ביחד מה אפשר לעשות? אם את מרגישה שאת רוצה רק אותי אולי תבואי ותתני לי חיבוק? אולי תאמרי לי ואני אתן לך יד ותצטרפי אלי למה שאני עושה?

אני מתכוונת לנסות להעלות לה למודעות את מה שהיא מרגישה ומחפשת - שיהיה לה במודע והיא תלמד לתמלל ואת תוכלי לענות לה על הצורך.

0ממליצה בחום על הפודקאסט של רותי דריאל (תחפשי בגוגל) - זו גישה שונה לחלוטין משפר, ואני חושבת שגם אם הולכת לפי שפר בדכ תוכלי להתרם ממנה.

 

איזה אמא מסורה את, כל הכבוד לך!

אבל למה את צריכה לקלח אותה?מתואמת
היא כבר די גדולה... אצלנו בגיל הזה מתקלחים לבד גם ברגיל...
כותבת מאינטואיציה וקצת מניסיון:
לדעתי כשהיא חוזרת הביתה לומר לה: "אוי, מתוקה, את רטובה/מלוכלכת. תיכנסי לאמבטיה ותתנקי צ'יק-צ'ק ואז תוכלי לבוא לאכול. אם את צריכה עזרה - אז תקראי לי."
זה מצד אחד מעביר אליה את האחריות, ומצד שני את לא "נעלמת" לה.

וחיבוק גדול על ההתמודדות...
לי היו ילדים בגיל הזה עם הצטאות (פספסו רק צואה, ורק בבית), וזה היה סיוט... (וזה עבר מעצמו איכשהו... עם אחד הילדים התחלנו בירור רפואי, אבל לא עלה דבר... כנראה שזה באמת היה משהו רגשי)
חייבת לכתוב לך...תיתי2
קודם כל,
מה הלב שלך אומר.
אני מרגישה שהלב שלך יודע הרבה יותר ממה שאת מרשה לו לומר לך.
ואולי לאינטואיציה שלך צריך להיות יותר מקום.
תסתכלי לבת שלך בעיניים
תשחררי רגע את "מה שנכון לעשות" את מה שאמרו לך
תרגישי אותה
תרגישי אותך, את התסכול שלך, את סימני השאלה,
תנסי להרגיש מה הבת שלך מרגישה.
ומה היית רוצה לתת לה במקום הזה.
עזבי רגע פרקטיקה. מה היית רוצה להעניק לה?
להעניק לעצמך? להעניק לקשר ביניכם?

הבת שלך בתהליך בירור לגבי השמה בשנה הבאה. יש לה התמודדות. חלק מההתמודדות היא רגרסיה בגמילה. היא יודעת להיות גמולה, אבל היא מספרת לך משהו דרך הפספוס.
היא רוצה שתקשיבי לה, שתהיי איתה שם, שתגעי בלכלוך ובבלאגן שהיא עושה, ועדיין תאהבי אותה ותמצאי בתוכך סבלנות להקשיב למה שהיא מספרת דרך זה
על הקושי שלה, על הכאב, על הכישלונות, על ההתמודדות שיש לה בחייה.
וככל שאת מחזירה אליה את האחריות, ומתמלאת עוד בתסכול כי "זה לא עובד לפי הספר" ככה לבת יותר קשה להישאר לבד עם ההתמודדויות ולהצליח להתגבר בכל התחומים שמאתגרים אותה כרגע (והגמילה היא רק סימפטום).
היא מתוסכלת מעצמה יותר, היא לא מבינה עוד יותר מה קורה לה, אין לה מושג. היא בת 5 עם התמודדות.
והיא יכולה לקבל אותך כאמא, שאומרת לה -
מותק שלי,
אני איתך.
אני רואה שקשה לך. שאת לא מצליחה.
אנחנו נעזור לך. אנחנו נמצא פתרון.
לכל אחד יש התמודדות לפעמים בחיים, ובזכות ההתמודדות אנחנו גדלים, ומבינים יותר, ומצליחים יותר.
אני מאמינה בנו, בך ובי, שאנחנו נצליח גם עכשיו להתגבר
אנחנו מחפשות את המתכון ללב שלך.
ולפעמים מנסים וטועים, אבל ממשיכים לחפש
עד שנמצא
ואת תראי איך נצליח ביחד, ואת תרגישי את הכוחות שלך ואת היכולות שלך! ותגלי כמה חזקה וגדולה את.


ממליצה לך, לעשות הכל הכל כדי להגיע לטיפול רגשי בהקדם.
הזמן שעובר, והניסיונות שנעשים ללא ההכוונה מקצועית (והמנחה בעיני לא מבינה את התמונה ואת גבולותיה בסיפור הזה), יש להם משמעות רבה
תתייחסו לטיפול רגשי והדרכת הורים של המטפלת הרגשית כאל טיפול רפואי הכרחי.
לא מדובר כאן בבעיה רגשית חמורה. בתהליך טוב אתם תעלו על דרך המלך. אבל בהחלט כדאי לקבל מענה מקצועי כדי לחסוך תסכולים, כאבי לב, מתח, וחוויות כשלון (לך ולה).

ובינתיים, הייתי ממש ממש משתדלת לשחרר מהנושא של הפספוס. כמו ילד בן שנתיים שנגמל, פשוט לתת לה ולזרום.
להכניס את כולם למקלחת בצהריים (אחלה פעילות בשבילם)
לקפל שטיחים
לקנות מגבונים חיטוי ונייר סופג ולתקתק את השלוליות, רק בערב לטרוח לנקות רציני יותר (או שלא ..).
לשים סדין לפספוסים על הספה, ומגבות, שלא להיות בלחץ על הספה
פשוט לשחרר את זה.
עד שיהיה לך כיוון שמתחבר לך, שמרגיש לך, או מלווה על ידי איש מקצוע שאת מרגישה כלפיו אמון, שהוא מבין את הסיטואציה ומרגיש את הילדה ונותן לך כיוון שמתחבר לך.
מסכימה ממשדבורית
על המשפטoo
ולדעת המנחה ׳היא מפספסת כדי למשוך תשומת לב שלילית׳ - הייתי עוזבת את המנחה הזו, בעיניי בוודאות היא לא מקצועית והורסת לכם ולילדה גם את הקשר וגם פוגעת בדברים אחרים בילדה.

למרות שגמילה נתפסת כדבר קצוב, היא יכולה להמשך לסרוגין הרבה זמן. אני חוויתי זאת עם שני ילדים וגם עכשיו עם בן השלוש תהליך הגמילה נמשך ונמשך.

זה נפוץ מאד ולכן בעיניי זה תקין לחלוטין וענין של סבלנות הורית ובשלות של הילד שתגיע לבד.
נשמע שמשהו פה באמת מתפספס...מיקי מאוס
זה באמת נשמע ממך שזה דרך לשאוב תשומת לב שלילית, אבל אם הפתרון של לקלח אותה ברגע שהיא מגיעה הביתה מתסכל אותך אז זה כנראה לא הפתרון הנכון

המטרה העיקרית היא לחסוך לך אנרגיה שנשפכת בלי להביא תועלת וללמוד לתעל את האנרגיה שלך למקומות הנכונים.
תעלי בהנחיה את התחושות *שלך* על ההתנהלות הזו, זה הדבר הכי חשוב
ותנסו יחד למצוא משהו שיתאים לך יותר
בשום שלב את לא אמורה לעשות "מה שהמנחה אומרת", היא רק מנחה - אמורה לעזור לך לבחור ולקבל החלטות שמתאימות למשפחה שלך לאור הרעיונות וההסברים שלה, ואם זה לא מרגיש לך מתאים אז אתם צריכים לבחור התנהלות שונה
ואם אחרי כמה פגישות את לא מרגישה בטוב אז אולי המנחה הזו לא מתאימה לכם

(אנחנו גם היינו בהדרכה בגישת שפר, בשום שלב היא לא אמרה לנו *איך* להתנהל.
היא תמיד אמרה שהיא לא חושבת שהיא יכולה להגיד לנו מה לעשות כי אנחנו ההורים ואנחנו יודעים. היא רק עזרה לנו לנתח את הסיטואציה יותר ויותר לעומק לפי עקרונות הגישה כך שזה הכווין אותנו להתנהלות מסוימת
בעיני זה צורה שאני הרבה יותר מתחברת אליה)
באמת נשמע מאתגר ומורכבחילזון 123
אבל משהו קטן לא ברור לי - מה עוזר להתקלח לפני שנחים במקום אחרי.?
היא מקבלת את ה10 דק איתך במקלחת גם כך וגם כך. זה לא באמת עונש או הפסד בישבילה.
וזה כן עונש ותסבוכת בשבילך.
הרעיון שלא להשאר מלוכלכת בשום מחירמאוהבת בילדי


אני רואה את הדברים ככהתהילה 3>
(לא רציתי לכתוב את זה להודעה הפותחת כי אני זה בעצם דברים די שונים אבל להודעה הזאת חשבתי שאולי בעצם כן, לשיקולך אם בא לך לקרוא..)

כשילד מפספס/חולה הרבה או מתמסכן, או עושה דבר אחר שדורש מאיתנו טיפול ותשומת לב אליו, הוא מנסה בדרכו שלו לקרוא לנו לעזרה, להגיד שהוא זקוק לאהבה ולתשומת לב שלנו.
נכון, הוא לא בהכרח מודע ולא יודע לבקש את זה בצורה נעימה וחיננית כמו שאולי היינו רוצים שיקרה,
אבל הפתרון הוא לא בלשבור אותו.


כי בעצם אם הילדה שלך מסיבות כאלה ואחרות הגיעה למצב שהיא מבקשת ממך יחס ואהבה באמצעי שהוא יחסית קיצוני
זה אומר שהיא כבר ניסתה קודם לקרוא לך יותר בעדינות, והקריאה לא נשמעה...

(אני כן אגיד פה שאני חלילה לא רוצה להאשים או לגרום לך להרגיש רע עם עצמך, ולכן אדגיש 2 דברים:
1. זה שילד מרגיש זקוק לאהבה יותר מזו שאנחנו מן הסתם ניתן לו מעצמנו,
לא אומר שאנחנו הורים רעים ולא אוהבים וחמים, אלא שלפחות כרגע, יש לו צורך סובייקטיבי בעוד אהבה.
אולי הוא עבר חוויה קשה בגן, אולי נולד לו אח קטן או חבר העליב אותו.. דבר כזה יכול לקרות גם לנו כמבוגרים
2. זה שהילדה ביקשה עוד אהבה כנראה בדרך עדינה יותר לפני כן,
גם פה אין חלילה עניין של האשמה. רוב ההורים לא מוכוונים לנסות לקרוא את הסאבטקסט הזה, ולפעמים אפילו הפוך- להתעלם ממנו ולהתייחס רק למעשה החיצוני זו הנטיה הראשונית של רובנו)


דמייני לעצמך שהילדה הקטנה בסך הכל רוצה זמן איתך, שבו את איתה ושלה וממוקדת בה
ובתמורה את כאילו במעשייך אומרת לה אני רואה שאת מנסה להוציא את זה ממני, אבל את מבקשת את זה בדרך לא מתאימה לי, ולכן אני אתעלם מהצורך שאת בעצם מבטאת, לאהבה ממני,
ואולי אפילו אחריף אותו בכך שאתעלם מזה ממש ואתן לך תחושה שלא אכפת לי ממך.

זה נשמע רע, וזה כמובן חלילה לא מה שאת רוצה, אבל בחוויה של ילד
הרבה פעמים זו החוויה.

והתגובה של זה לרוב תהיה אחת מ2-
או ניתוק רגשי- כלומר הילד יבין שההורה לא רוצה או לא מסוגל להעניק לו את היחס והאהבה להם הוא זקוק ולכן יתנתק ממנו ברמה מסויימת
או החרפת הקריאה. ומכירה מקרה של מישהי שהייתה גם הולכת בדרכי השיטה, ואז הילדה במקום לפספס, הייתה עושה משהו אחר שעוד יותר הטריף את אמא שלה
ועליו היא ממש לא הצליחה להבליג...

לי באופן אישי מאד קשה עם השפה הזאת כאילו הילדים מניפולטיביים ומנסים בעורמה להשיג כל מיני דברים לא ראויים,
בעוד שילדים הם אנושיים והם זקוקים פשוט לאהבה, וכמה טבעי ומתבקש לרצות ולקבל אהבה מההורים שלנו.

אני ממש מציעה לך במינימום, פשוט למצוא זמנים אחרים שלא קשורים לפספוסים או לא, שבהם את תיזמי בעצמך 10 דקות של יחס ואהבה לבת שלך.
תדברי איתה, תשתי איתה שוקו, תעשי לה עיסוי, תספרי לה סיפור תעשי לה תסרוקת מושקעת...

תני לה את האהבה שהיא צריכה, בלי שהיא תצטרך לבקש אותה ככה.



ועוד משהו קטןתהילה 3>
10 דקות של יחס ביוזמה שלך, שווה פי כמה מעשר דקות שהיא הצליחה לקבל "בכוח" עבורה,
ומניחה שגם יהיו לך נעימות יותר... וכמובן גם לה ובע"ה זה גם יעזור לה להיגמל מהצורך לבקש אותך ככה.

ואם 10 דקות זה מסובך לך תמצאי את המקום שבו את יכולה להתייחס אליה ולתת לה מקום..
נניח לקרוא לה לעזור לך להכין ארוחת ערב או לתלות כביסה תוך כדי שיחה, או בלילה לפני השינה בשקט לדבר איתה כשהיא במיטה שלה, או תוך כדי דבר אחר שאת עושה ואיתה לתת לה את המקום המחזק והמתייחס
צודקת ממש.מאוהבת בילדי

אני חושבת השבוע לפנות לה זמן לקחת אותה מהגן מןקדם ואולי לשבת איתה לגלידה. היא מאד רוצה.

(ואת האמת? אני כבר מכינה את עצמי לאפשרות של פספוסים גם אחרי. ולקנאה של אחותה...)

 

ושה' יעזור לי.

בהצלחהתהילה 3>
אמן שיעזור

יכול להיות שהיא עוד תפספס אחרי, תנסי לקחת נשימה לשבוע שאת משתדלת לתת לה כל יום זנן של טיפוח בלי קשר לפספוס.
נשמע מהודעות שאחרי זה ראיתי שכתבת, שאחד הדברים שאולי גם מטרידים אותה זה להרגיש שהיא אהובה ללא תנאי על ידך
כלומר לא רק כשהיא מתנהגת יםה נעימה ונקיה וללא ריוזה גם כמובן צורך בסיסי וטבעי של כל אדם ובעיני ממש חשוב לשים לב
שאנחנו לא נותנים לילד וגם לא לעצמנו בראש ובראשונה תחושה שאנחנו אהובים על תנאי. זה כל כך כל כך חשוב לבטחון ולדימוי העצמי ולשמחה ולכל דבר בערך.


בקיצור מציעה לכמה ימים לעשות את שלך בלי קשר לתוצאות ומקווה שבע"ה זה יעזור.


(ואם כבר- לגבי הפספוסים להשתדל להגיב בענייניות- פיספסת- אוי זה בטח לא נעים. לשלוח להחליף בגדים ולנקות מה שהיא יכולה ולעזור לה במה שהיא לא).
תודה! הלוואי שיצליח לימאוהבת בילדיאחרונה


תודה על זה!מאוהבת בילדי


אנחנו גם ניסינו את שיטת שפר ולא היה טובראיה
ניסינו כמוכם עם גמילה שהסתבכה, אחרי שהתחלנו ההנחיה לפי גישת שפר היתה נסיגה עוד יותר גדולה והמצב החמיר, וגם היחס של הילד כלפי עצמו ואלינו היה קשה ..
עזבנו את זה והלכנו לפסיכולוגיה חינוכית, תוך פגישה אחת הבנו שהמקור לכל הקושי של הילד הספציפי הזה הוא חובר אמון המסוגלות שלו ובנינו איתה תהליך שמתאים לילד ולמשפחה שלנו ושנהיה מסוגלים לעמוד בו. בתהליך הילד צבר המון חוויות טובות וחיוביות ותוך שבוע וחצי היה גמול לגמרי!!
מאז בכל קושי של ילד באחריות אני חושבת איך נוכל להעצים את הילד, לשדר שאנחנו פה בשבילו ושהוא מסוגל, ב"ה זה עובד.

מציעה לא ללכת לפי שיטה אחת לכל תחום ולכל ילד, אלא לשמוע הרבה ולחקור ולראות מה מתאים לכם מתוך בחירה.

אגב, לכן אני אוהבת ללכת להדרכות הורים אצל פסיכולוגים/ מטפלות רגשיות מוסמכות שלמדו מגוון ולא למישהי שלמדה גישה מסויימת.
מסכימה !!; רק פסיכולוגים/ אנשי טיפול מוסמכיםanonimit 123
תודה!מאוהבת בילדי

באמת  אעלה את זה בפגישה היום. כי זה מרגיש ל לא נכון...

@ילד בכור זה לא שבורח לה. היא עושה בכוונה.

למשל שאני שואלת אותה למה את רטובה? כי רציתי לשחק/ לראות מה אחותי עושה/ לא רציתי ללכת לשירותים לבד...

אם היא תבקש שאבוא איתה- אני מיד באה! והיא יודעת את זה.

אבל סדר העדיפויות שלה שונה...

במקרה כזההמקורית
אולי כדאי להעיר לתשומת לבה
היה קורה בהתחלה לבן שלי כשהוא היה רגיל לטיטול עדיין, שהוא היה שוכח להתפנות. וכשהוא היה עם טיטול - לא היה נרטב מן הסתם. גם לבת.

ברגע שהייתי 'על זה' וזכרתי לתזכר, ואמרתי להם שהכל יחכה להם, הם הלכו.
הם עד עכשיו מבקשים שיחכו להם אם יש 'אקשן' והם רוצים להתפנות.

אולי זה יושב גם על זה.
כשאנחנו מזכירים לה היא אומרת שאין להמאוהבת בילדי

או הולכת לשירותים ולא מנסה לעשות.

 

אז לא נראה לי שזה יושב על זה.

 

מה שכן- כשחשוב לב להשאר יבשה (בגדים של שבת וכאלו) היא כן מבקשת שנזכיר לה... מאבלבל מאד.

 

בכל אופן- אני מזכירה לה כל הזמן.

באופן כללי בטיפול והדרכת הורים- צריך התאמה אליכםילד בכור
אם את מרגישה שזה לא מתאים לך, המטפלת לא מתאימה לך או משהו לא מסתדר אז את יכולה להעלות את זה בפגישה איתה ולחשוב עם עצמך אולי הכיוון הזה לא מתאים לכם. אני אישית קשה לי לשמוע שאומרים על ילדה בת 5 שבורח לה פיפי בגלל שהיא מנסה להפעיל אותכם, לא מתחברת לזה בכלל בכלל באופן כללי. אבל אם היית אומרת שהגישה הזאת מתאימה לכם ואת מרגישה איתה בנח ואת רואה שיפור אז היתיי אומרת מהמם כל אמא ומשפחה ומה שמתאים לה, אבל זה לא מה שאת אומרת
שאלה- היא מפספסת בגן או בדרך הביתה?יעל מהדרום
לק"י

אם בגן- שיגידו לה שם להחליף.

ועוד דבר- אותי אישית היה מגעיל שילדה עם בגדים רטובים לא תחליף מיד בגדים, אלא תסתובב ככה בבית.
אולי להסביר לה שכל עוד היא רטובה היא יכולה להרטיב עוד דברים בבית וזה לא נעים לשאר, ולכן שתחליף קודם כל.
מוסיפהחדשהפה!
@מאוהבת בילדי
קראתי רק חלק מהתגובות.. יש לי בת 3 שהיא חריפה, מבריקה ונגמלה מאוד מהר אבל לעיתים היתה מפספסת וגם בלילה. בהתחלה חשבתי שאולי זה החורף אבל החלטתי לעשות משהו
נתתי לה המוןןןן יחס, ותשומת לב חיובית ומחמאות וחיבוקים ופרגונים. בלי פרסים מיוחדים, רק יחס.. זה עזר ממש!! היא לא מפספסת יותר!
וממליצה גם על שעון שבת ש@יעל מהדרום המליצה, זה ממש עוזר! ולגבי הכביסות הייתי מפעילה כל יום מכונה קצרה כדי שלא יתפוס מקום או ריח.
בהצלחה♥️♥️
מה זה השעון שבת?מאוהבת בילדי

למה?

ברור לי שיחס זה הפתרון. אני לא מצליחה להגיע לזה...

שעון שבת לדוד חשמל של המים החמיםחדשהפה!
יש זיזים כמו בשעון שבת ואת יכולה לכוון מהלילה שיהיה מים לבוקר.. או לשעה שהיא חוזרת מהגן.. וכו
ולא עשיתי לה זמנים מיוחדים של יחס (יש עוד ילד שמסיים בשעה שלה ועוד תינוקת איתי בבית) אז היא לא היתה איתי לבד, לא הוצאתי מוקדם או הקדשתי זמן או כסף.. כשהיינו כולם ביחד פשוט הייתי מפרגנת לה ברמות על "כלום" ..
זה ממש נשמע כמו הבת שליחדשהפה!
תודה לכולן על התגובות. ואפרט- - הריון ולידה

קוראת את המילים שלך והפנים שלה עולות לי
הלוואי שיסתדר בקלות.

אמן. תודה! גם לך!!מאוהבת בילדי


הבנתי. אבלמאוהבת בילדי

לא כל יום צריך להדליק דוד... יש ימים עם שמש (כמו היום)

 

ולגבי הפרגון- האחרים לא קינאו? כבר יצא לי לשמוע את הגדולה שלי מדברת לעצמה שאמאהכי אוהבת את...

אם היה מעין קנאה עשיתי מזה משחקחדשהפה!
שאת חמודה והיא מקסימה, אתה צדיק..
ומהילדים הגדולים ממנה ביקשתי בלי מילים להמשיך איתי.. הם השתתפו יפה!
דווקא ראיתי ש*היא* קינאה למשל כשאמרה: אני גדולה, התינוק (בן פחות מחודש) גדול ו*** (בת שנה וחצי) קטנה.
אולי כי הן שתי בנות..
בצהרוןמאוהבת בילדי

והיא לא מקשיבה להן ללכת להחליף.

ולפעמים כן ואז היא עושה בהסעה.

אני לא יודעת בת כמה הבת שלךעוד מעט פסח
אבל רוצה לספר לך על חברה, שהילדה שלה המשיכה לפספס עד *כיתה ב'*.
הם ניסו הכל, מלתת יחס אינסופי ועד להתעלם, והוציאו ים של כסף על הדרכות הורים, עד שבסוף גילו שיש לה בעיה פיזיולוגית, ומה שעזר בסוף היה רק ניתוח...
עצוב לחשוב כמה עוגמת נפש היתה נחסכת מהם אם היו מבררים את זה מראש, אז ההמלצה הראשונית שלי- לכי לרופא ילדים ותשללי בעיה רפואית. לא תמיד הכל יושב רק על הצד הנפשי.
עשינו בדיקותמאוהבת בילדי

איזה בדיקות עשו לה?

אנחנו מחכים גם לאורולוג. למרות שהרופא ילדים לא ממליץ. אומר שאין צורך.

תודה על זה! באמת חשוב!

אני לא יודעת בדיוקעוד מעט פסח
אבל כן, אורולוג זה הכיוון.
כמובן שיכול להיות שכן הכל רגשי, אבל כדאי לבדוק גם בכיוון הזה.
אבל היא כתבה שיש תקופות בלי פספוסים כשיש מוטיבציהמיקי מאוס
וגם שהיא יודעת להסביר שהיא הרגישה צורך אבל לא הלכה לשירותים כי....

ברור שתמיד טוב לשלול דברים רפואיים גם כשנראה שלא אבל לא נשמע שכאן זה העניין
ראיתי את זה אחרי שעניתיעוד מעט פסח
אבל למיטב הבנתי, זה לא בהכרח שולל בעיה רפואית.
יכול להיות שכשיש המון מודעות ועם המון אנרגיה, אפשר להתמודד עם הבעיה הרפואית, אבל כשקצת מרפים אז הפספוסים חוזרים.
כמובן שהקושי יכול להיות רגשי או התנהגותי, אבל שווה לברר.
לא קראתי את כל ההודעהמדברה כעדן.
אבל ממליצה על פזיותרפיה של רצפת האגן לילדים. ויש לי גם המלצה על מישהי ספציפית אבל בכל מקרה להתחיל מזה.
תקשיבו! אתם כאלה טובות! אחת אחת!מאוהבת בילדי

וסליחה שאני לא כותבת לכל אחת בנפרד...

אז היינו היום שוב אצל המנחה.

והיא הייתה כל כך בסדר! היא הקשיבה לי ואפילו אמרה שהתייעצה בשבילי עם רופאת ילדים ממש טובה.

הפנתה אותי לבדיקת גסטרו (מה שלא הרופא, לא הרופאת התפתחות ולא הגננת חשבו עליו וכמובן גם לא אני)

ניסתה להסביר לי על בעיית קשב ואני רואה שזה ממש מתאים לבת שלי! אז גם נתנה טיפים להתנהלות מולה...

ובסוף הפגישה באמת היא אמרה שהיא לא אמורה להגיד לי מה לעשות, אלא לכוון אותי ולשאול אותי מה אני חושבת שכדאי לעשות.

ועשתה לי סדר בראש.

ובלאגן בלב.

כי אני מרגישה שאני בתחילת תהליך וזה כ"כ מציף כל פעם...

ואיכשהו הגעתי למסקנה שאין לי סמכות הורית בגרם. ממש.

ושהילדים יודעים איך לתפעל אותי. ואני ממש מריוניטה בידם.

ושה' יעזור לי!

אני גם מאד עייפה וזה גורם להכל להיות קשה יותר.

אז נראה לי שאפרוש לישון.

ומחר אמשיך לקרוא.

(מאמינה שגם הטון שאני קוראת בו ישתנה)

 

ושוב תודה לכולכן! אתן ממש ממקדות אותי ונותנות לי נקודות למחשבה.

תבורכו!

ומאחלת לכם שלא תצטרכו להתמודד אף פעם עם הסוגיה הזו...

את מהממת!מיקי מאוס
וגם זה שהילדים מסובבים אותך זה לא אומר עליך שום דבר רע! את אמא טובה ופועלת בצורה טבעית לאור השדרים הרבים שאנחנו סופגים
אז תחבקי את עצמך ותאהבי את עצמך

ואיזה כיף שבחרתם לקבל הכוונה ואמן בעז"ה שתצליחו איתה למצוא דרך שתהיה לכם נעימה וטובה

בהצלחה!!!
את אמא מהממת!!!אין לי הסבר
ואני שולחת לך שוב משהו בפרטי🙈
לא רוצה לבאס אבלמדברה כעדן.
חשוב ממש ממש ללכת ליועצת שכשיוצאים ממנה לא מרגישים נכשלים בתפקיד.... יוצאים עם ידע וכלים אבל בלי רגשות שאנחנו לא מספיק טובים ואוכלים את הלב...
אני גם חושבת..אוהבת את השבת
תודה על החיבוק!מאוהבת בילדי


את כותבת את זה בגללמאוהבת בילדי

שכתבתי על הבלאגן בלב?

זה תערובת של כמה דברים.

ואני חושבת שבאמת אני קצת נכשלתי בתפקיד הסמכות. הרגשתי את זה קודם.

ופתאום יש לזה שם  ומקום.

וזה קשה.

הי בלתקיערת דבש
היא מפספסת גם צואה? או רק שתן
בואי נתחיל מזה שאת הולכת להדרכת הוריםמקקה
זה לא דבר של מה בכך
זה קשה מאוד טכנית ונפשית
כל הכבוד לך
אני לא מצליחה להביא את עצמי לשם בכלל
תודה. רק מקווה שזה יועיל..מאוהבת בילדי


מציעה משהו נוסף לבחוןאמאשוני
אולי היא לא מרגישה בנוח ללכת לשירותים בגן מסיבה כלשהי?
אצל הבן שלי גיליתי אחרי כמעט שנה שהוא לא הולך לשירותים בצהרון כי הגננות של הצהרון לא מרשוץ לנעול את תא השירותים. הוא כמובן לא אמר במילים האלו כי בגיל חמש הוא לא ידע להסביר את עצמו. הוא גם לא ידע להגיד את הקשר שבגלל שלא נעול הוא לא מתפנה, הגענו לזה יחד רק אחרי שגיליתי במקרה שהגגנות לא מרשות לנעול אז חשבתי אולי יש קשר ובאמת זאת הייתה הסיבה.
שמעתי גם על ילדים שנגעלים בסוף היום.
שווה לתת את הדעת על זה.

ובגלל שהיא עוד כל כך קטנה, אם תבחרי בכך, את יכולה להרשות לעצמך להנות מהספק שאולי יש משהו שמפריע לה שאת לא יודעת היום מהו ופשוט להכיל את הפספוסים, אפשר לחיות עם זה.
אם תבחרי בזה ותרצי טיפים את יכולה לפתוח שרשור חדש ולתייג אותי. יש לי ילדה בת תשע מפספסת כל לילה וזה בכלל לא אישיו בבית.
לא נראה לי שיש בעיה בשרותים.מאוהבת בילדי

והיא מפספסת בכל מקום- בגן, בבית, אצל סבתא...

 

ותודה על המקום להתייעץ!

כיוון אחר, ויכול להיות שאני טועהאוהבת את השבת

נשמע לי שהבת שלך מנסה להגיד לך
אמא את עדיין אוהבת אותי?
את אוהבת אותי למרות שבגללי את מטורטרת בין אבחונים?
למרות שאני לא "כמו כולם"?
למרות שאני אפספס בתחתונים?
את עדיין תאהבי אותי?


וגם, כמו ש @תיתי2 כתבה גם לה זה לא קל כל האבחונים וזה הרבה מתח נפשי ותחושות לא נעימות וזה הדרך שלה לפרוק את זה ולאותת לכם שהיא צריכה יותר תמיכה בזמן הזה...

ואולי באמת הכי יעזור לתת לה כמה שיותר זמני איכות והפרגונים ולחמם, לא בצורה טיפולית או מלאכותית.. אלא פשוט להראות לה כמה את אוהבת אותה ואיזה מיוחדת היא.
זה מה שהיא הכי צריכה ממך עכשיו..
לדעתי..
גם אם היא תמשיך את הפספוסים עוד שבועיים -שהיא תרגיש שגם ככה את אוהבת אותה הכי בעולם...

ואולי אולי, להגיד לה מראש שתמיד שהיא חוזרת את רוצה לעשות איתה 10 דק'של זמן אמא, ואז היא לא תצטרך לפספס כדי להשיג את זה.. וגם אם היא תפספס תעשי לה ניקוי אפילו עם מגבונים כדי שיהיה קצר ותשבו יחד לזמן משותף..

ועם שאר הילדים או לנסות לאסוף חצי שעה לפני כדי שיוכלו לקבל ממך יחס או אפילו וידאו..
שווה את זה...
נשמע שהיא מאוד צריכה אותך ויש רגעים קריטיים בחיים כדי להרגיש שאבא ואמא אוהבים אותי איך שאני ויעשו הכל בשבילי...

אני מקווה שזה בסדר שאני כותבת מה שעובר לי בראש.. יכול להיות שאני ממש טועה ובכל מקרה לגמרי קטונתי...

בהצלחה גדולה!!❤️❤️

את כל כך חכמה!מאוהבת בילדי

יש לך חכמת הלב!

 

זה לא יכול להיות- היא אומרת את זה בפה מלא.

"את אוהבת אותי? אפילו שיש לי ריח?

את שמחה שחזרתי הביתה?"

חיימשלי הילדה הזאת. אני אוהבת אותה. מאד.

ואנ יבאמת משתדלת להראות לה את ולתת לה להרגיש את זה.

(אצלה זה מאד סובב סביב אוכל- אני מכינה לה מה שהיא בקשה או קונה לה משהו מיוחד רק לה וזה מאד תורם לה)

אני מנסה להבין מה עוד אני יכולה לעשות במסגרת הכוחות והפניות שלי.

וואי איזה ילדה מהממת ואמא מהממת💖💖💖אוהבת את השבת
כתבת שאתם בתהליך של איבחוניםאני זה א
לגבי שנה הבאה.
יש לי בן חינוך מיוחד ובתקוםה של האבחונים וההשמה בגן היו לי המון מלחמות עם העיריה והקופח והייתי מאוד במתח מכל התהליך. באותה תקופה הוא התחיל לפספס והיתה לו רגרסיה מטורפת שנמשכה חצי שנה..
אולי היא מרגישה את המתח שלך אם יש מתח..
מעלה כיוון שאצלי השפיע.
תודה על זה. בהחלט יתכן.מאוהבת בילדי


והיום בפינת שאלות מטופשות של חמדמדה על הריון ולידהחמדמדה

לנשים שבחלק הריונות סבלו מבריקסטונים/ כאבי גב/ התכווצויות וכל כיף הזה ובחלק לא

כשהיה ילדתן מוקדם יותר מאשר כשלא?🥹🫠

אבל כנראה ככה הגוף שלך 'עושה אותם'חמדמדה

לא?

אין מה לעשות עם זה ככ

על איזה ברזל אתן ממליצות? משהו שיהיה קל בבטןאביגיל ##

אקוסאפ מושלםמסע של החיים

תודה! אם יודעת אם יש אותו גם בכדור?אביגיל ##

יש להם גם קפסולות של ברזל על אותו עקרון ספיגה.מסע של החייםאחרונה

לא ניסיתי

אקטיפרין. אבל עד שלא תנסי לא תדעי אם הוא טוב לך...מתואמת

אשמח לעזרה- לנשים בלבד!!אנונימית בהו"ל

אני בת 39 ב"ה בבית 6 ילדים בריאים ומקסימים.

פעם ראשונה שאני לא מונעת תמיד השתמשתי בנובהרינג תקופה ואז נקלטתי די מהר להירון.

בחצי שנה באחרונה אני מתמודדת עם תופעה כזו:

כל חודש אני מקבל מחזור מתנקה והכול ואז כשבוע אחרי הטבילה מקבלת מן כתם קטן מעצבן, שגורם לי להיאסר!!

אחר כך חמישה ימים 7 ימים טובלת ואז שבוע אחר כך מקבלת מחזור...

היה לי הריון כימי באחד מהמחזורים האלו מה שאומר שכנראה אני מבייצת.

יש לי תור לרופאת נשים בעוד כ3 שבועות.

אבל אשמח אם יש משהי כאן שמכירה ותוכל לעוץ לי עצות ואולי לפנות לרופאה קצת יותר מומחית כי אני לא יודעת כמה יש לה מומחיות בזה.

(ירושלים)

תודה רבה!

למה הכתם אוסר?השקט הזה

בצד הרפואי, המחזור כולו נשמע די ארוך אם את מספיקה פעמיים להיות מותרת לשבוע, יכול להיות שהכתם הזה מופיע סביב הביוץ? יש תופעה כזו.

אבל אם זה רק כתם, אם תנסי לא להאסר ממנו פשוט. תחתונים צבעוניות או אפילו שחורות כדי לא לראות, לנגב אחרי יחסים במגבת כהה בלי להסתכל..

ואם זה יותר מורכב אז גם להתייעץ עם רב

אין סיבה להאסר מכתם

לצערי הכתם אוסר לאחר התייעצות עם רב.אנונימית בהו"ל

(זה ממש הפרשה ולא רק כתם...)

פעם אחת היה חלש יותר ולא נאסרנו כל השאר היה כמות מידי גדולה.

איזה באסה זהנעמי28

יכולות להיות כל מיני סיבות.

השלב הראשון הוא באמת רופאת נשים.

יכול להיות דימום בביוץ, לאחוז נמוך מנשים זה קורה.

יכול להיות פוליפ/ציסטה או חוסר איזון הורמונלי ובגיל הזה אפילו התחלה של פרימנופאוזה.

הגיוני דימום ביו. שמגיע לראשונה בגיל 39אנונימית בהו"ל

לא היה צפוי שזה יקרה קודם?

אם זה התחלה של פרימנופאוזה אז הסיכוי שלי להריון הוא נמוך?

עשיתי פרופיל הורמונלי והיה תקין.

אני לא מספיק בקיאהנעמי28

הרופאה תענה לך, רק זרקתי כיוונים.

בהצלחה❤️

אני לא מבינה גדולההשקט הזה

אבל נראה לי הגיוני שבגיל 39 הגוף מתחיל שינויים הורמונליים ואז צצות גם תופעות שלא היו קודם.

ואני רוצה להגיד בזהירות, שאולי כדאי לשאול רב נוסף. כמובן להגיד לו ששאלתם כבר והתשובה הייתה כך וכך אבל פשוט זה נשמע לי באמת מצב מורכב מבחינה הלכתית וכדאי לנסות לפנות אולי לרב בקיא יותר (לא יודעת כמובן מה מידת הבקיאות של הרב שלכם)

בסוף יש פה איזשהו עניין רפואי ששווה לברר, אבל ה'ברוך' הוא יותר הצד ההלכתי. והרב שלנו תמיד אומר שמורכבות הלכתית פותרים קודם כל בכלים הלכתיים (לצורך העניין אשה עם 'עקרות הלכתית' הוא ינסה קודם שתצליח לטבול מוקדם יותר לפני שישלח אותה לרופא שידחה לה את הביוץ).

ממנ ששמעתי מכל הסביבה שלירק אמונההה

הנוברינג עושה ממש בעיות אחרי שמפסיקים איתו

לי ולעוד כמה חברות היה ממש כמעט שנה ואפילו יותר עד שהמערכת התייצבה.

לא לקחתי נובהרינג הפעםאנונימית בהו"ל

רק בלידות קודמות....

תשאלי רב לגבי שימוש בתחתונית ב7 נקייםפרח חדש

אני יודעת שזה לא היתר גורף לכולם

אבל במצב דומה הרב אמר לי ללבוש תחתונית כי רוב הכתמים אפשר להתיר בזה כי לא מקבל טומאה

אני חושבת שלפי מכון פועה זה גורף לכולםיעל מהדרום

לק"י

אז יש גם פסיקות כאלה.

אני יודעת שזה בוודאות לא גורף לכולםפרח חדש

אולי באמת כמו שאת אומרת לפי פסיקות מסויימות כן

אז לשאול רב תמיד כדאי

אצלי הרב שלנו התיר אחרי הלוך וחזור של הרבה פעמים ולא כקו ראשון

כן. התכוונתי שיש פסיקות שזה גורףיעל מהדרום

זה היה נשמע שהכתם מגיע כשהיא כבר טהורההשקט הזה

עכשיו קראתי שוב ואת צודקתפרח חדש

אם ככה אחרי הטבילה אז בכלל יש עוד הרבה דרכים שלא להיאסר!

ללבוש כהה

לא להסתכל

אחרי הטבילה אפשר להשמור להאסר רק אם יש דימום של ממש

לי לקח כ3 חודשים לגוף לחזור לאיזוןפרח חדש

ולקחתי את זה פעם אחד רק (חיברתי 3 טבעות) ובאמת זה עשה לי מלא דימומים בין לבין אחכ

קודם כל קו ראשוןעל הנס

תבדקי ביוץ בזמן שיש את ההפרשה הזו.

אם זה מביוץ תחזרי לרב ותשאלי שוב.

ראיתי שכתבת שעשית פרופיל הורמונלי.

פרופיל הורמונלי לא מעיד בהכרח על רזרבה שחלתית,

במילים אחרות יכול להיות שזה מתחיל בירידה לכיוון פרי מנופאזה אבל לא בהכרח יראו את זה בפרופיל הורמונלי.

אם רוצים תמונה מדוייקת יותר אפשר או לעשות בדיקת amh או אולטרסאונד מעקב זקיקים ואז גם לראות אם אין ציסטות שעלולות לגרום לדימום הזה.

תודה אני אבדוק את זה.אנונימית בהו"לאחרונה

יש לי תור לרופאה בעוד שבועיים, היא תדע לעזור לי מן הסתם...

גם לך @קנמון

תבדקי אפשרות של פוליפקנמון

היה לי ועשה כתמים כמה ימים אחרי סיום המחזור. סיוט.

נפסלתי פעם ביום השביעי של שבעה נקיים.

הוציאו אותו והכל הסתדר.

אגב, האולטרסאונד זה לא היה ודאי שיש פוליפ אבל בהסטרוסקופיה ראו והוציאו..

בריאות

העדר קלינאית תקשורת בגן שפתי-התפתחותיshiran30005

המתוק שלי בן 3 וחצי בגן שפתי התפתחותי. יש לו קשיי שפה ממש בולטים, היינו מטופלים בקופה הפסיקו לנו שניה לפני 1/9 בטענה שיש בגן וזהו. לא ניה עם מי לדבר

בגן אין קלינאית יש מעשירת שפה שזה בכלל לא אותו דבר. אין לי יכולת כלכלית לשים בפרטי , בקופה הכניסו לתחתית הרשימה וזה לפחות שנה ++ המתנה

פניתי הבוקר למפקחות באזור שלנו דרך המייל, חיפשתי בגוגל ושלחתי מיילים. כמובן שלא קיבלתי מענה

יש מה ללחיץ על הפיקוח שיתנו מענה של קלינאית בגן? זה גילאי 3 שהכי קריטי

שווה להילחם על זה? להילחם מול הקופה זה חסר סיכוי במקרה הטוב אקבל טיפול עוד חצי שנה ואם הוא בגן כזה אין סיבה שלא יתנו להם מענה

אוך, אכן מצוקה מוכרתקל"ת

של צוותים פרא רפואיים בגני החינוך המיוחד..

אולי להפעיל לחץ כועד הורים אם לא קלינאית שתבוא בשוטף אז לפחות שתבוא קלינאית פעם בשבוע להדרכת הצוות

תודה,מאמינה שהצוות יודע וקיבל הדרכהshiran30005

אם הם בגן כזה, לא?

התכוונתיקל"ת

הדרכה יותר מכוונת של קלינאית תקשורת, בדגש איך להכניס יותר שפה בגן

הם לא מקבלות הדרכה בלי קשר?shiran30005

המהות של הגן הזה עיכוב שפתי אז לא מבינה איך אין שם, ולמה הקופה ככ מהר מבטלת טיפול?

עונהקל"ת

  1. ברגע שהילד משובץ לגן חינוך מיוחד אז הקופה יוצאת מנקודת הנחה שהילד יקבל את הטיפולים במסגרת ולכן לא תממן בנוסף גם טיפולים שלה. במידה והילג לא מקבל במסגרת אז ההורים צריכים להביא אישורים ולהגיש בקשה לקופה. אבל אכן אלה רשימות המתנה מטורפות.

  2. הצוות כאמור אמור להיות מוכשר וכל הלמידה היא יותר איטית ומותאמת אבל עדיין זה לא סותר שיש צורך בנקודת מבט וזוית של קלינאית תקשורת.

  3. היום הגנים האלה מוגדרים גני עיכוב התפתחותי ולא גני שפה כי הם יכולים לכלול ילדים עם קשיים אחרים שהמוקד שלהם לא בהכרח שפתי (התנהגותי, רגשי)

בשוטף הקלינאית של הגן112233445566

חוץ מלטפל היא גם מדריכה ועושה מודלינג לצוות

אבל כשאין אותה אז אין להם הדרכה

אם הם צוות ותיק ומנוסה אז כנראה שיש הרבה עקרונות שהם יודעים... אבל בסוף הם לא קלינאיות

בטח אם הם גם לא כאלו ותיקות אז זה לגמרי חסר.

אני גם חושבת ששווה לפנות ולשאול איזה מענה הוא מקבלבארץ אהבתי

קודם כל - זה באמת מצב כל כך מתסכל שעד שהוא נכנס לגן שמתאים לו, הוא לא יכול לקבל שם את המענה שמגיע לו.

וזה שהוא לא יכול לקבל מענה גם דרך הקופה זה באמת ממש מתסכל ובעייתי.

אני אכתוב פה בתור קלינאית תקשורת במשרד החינוך -

באמת יש מצוקה גדולה ומחסור גדול של קלינאיות במסגרות משרד החינוך (ובכלל בשירות הציבורי). כרגע לצערי אף אחד לא באמת מנסה לתת מענה ולראות איך משפרים את המצב, וזה באמת עוול לילדים ולהורים.

אבל בתוך המציאות הזו של המחסור, עדיין יש הבדל בין לקבל מענה חלקי כלשהו, לבין לא לקבל שום דבר.

אז קודם כל - זה שהוא בגן שפה זה בהחלט יתרון כי אני בטוחה שגם אם הצוות לא מורכב מקלינאיות תקשורת, הם כן מנוסות עם ילדים עם עיכוב שפתי, וכן למדו ברמה כזו או אחרת איך לתת דגש על למידת שפה וכו'. זה בטוח יותר טוב ויותר מותאם מאשר גן רגיל, גם אם אין קלינאית תקשורת בגן.

אבל ידע כללי איך לעבוד ולחזק שפה, שונה מאשר הדרכה קבועה שמתייחסת לילדים הספציפיים שיש בגן.

אולי הן כבר מקבלות הדרכה כזו. אבל בכל מקרה כדאי לשאול ולהתעניין. לא בקטע כועס או מאשים, אלא באמת בתור שאלה ודאגה לבן שלך - מה המענה שהוא מקבל בתחום השפתי?

(בכלל אני חושבת שעצם זה שתשאלי יעלה את זה יותר למודעות שלהן. אם יש להם הדרכה שבועית - לא תמיד מצליחים לדבר על כל הילדים כל פעם. אבל אם את שואלת, אולי יש יותר סיכוי שישימו לב לדבר ולחשוב עליו באופן אישי).

הגננת אמורה לקבל הדרכה מהמתיאואילו פינו

אבל זה לא הדרכה של קלינאית תקשורת.

בגן שלי שנה שעברה לא הייתה קלינאית. קיבלתי הדרכה די בסיסית מהמדריכת מתיא שלי. וההורים ממש לחצו על המועצה והם הביאו קלינאית תקשורת שהגיעה לשעתיים הדרכה שמאוד מיקדו אותי איך ומה לעבוד עם הילדים.

יש להורים הרבה כוח. ואני יודעת גם שהמועצה משלמת לה יפה.

תבקשי מהגננת דו"ח לקהילה שרשום שם שהוא לא מקבל טיפול של קלינאית בגן ושיש צורך דחוף בטיפול.

באמת אם הוא בגן שפהאיזמרגד1

הוא לא זכאי לטיפולים בקופה, צריך לבקש אישור בשביל זה (תבדקי עם התפתחות הילד אצלכם איך מבקשים אישור. אם אין קלינאית בגן אמורים לאשר.) ולהסביר את המצב לקופה ולבקש שיקפיצו אותו לראש הרשימה, כי הילד באמת צריך וכרגע לא מקבל...

גם אם יקח לכם חצי שנה לקבל בקופה עדיין זה אומר שעוד חצי שנה תקבלו וזה יותר טוב מכלום.

אולי כדאי לכם לבדוק קופה אחרת?דיאן ד.

אפשר היום לעבור קופות חולים מאוד בקלות.

תבדקו מול קופות אחרות אולי שם כן יתנו בגלל שהילד לא מקבל במסגרת.

סיכוי סביר שזה לא יעזורמתיכון ועד מעון

פוגשת ילדים מכל הקופות שלא מקבלים

אבל כן יש קופות יותר קשוחות מאחרותפאף

במיוחד אם יש אישור מהגן שאין קלינאית בגן, יהיו קופות שיהיה יותר קל למצוא תור, וגם מאוד תלוי איזור, אז כדאי להתייעץ עם אנשים מסביב

זה גיל ממש חשובמקקה

האמת שהייתי שוקלת אפילו מעבר דירה לאזור שיש בו שירותי חנמ טובים יותר

בכל הארץ חסר צוות פרא רפואישמש בשמיים

עדיין יש הבדלים מהותיים בין אזוריםמקקה

אם נלחץ על הפיקוח לא יתנו לנו לגן?shiran30005

אנחנו נמצאים בקופה הכי טובה פה באזור, הקופה השניה אין בה כלום באזור הזה, אני יכולה לריב עם הקופה ולהוציא על זה הרבה אנרגיה ואז יתנו לי משהו בשעה הכי תקועה ביום אבל גם זה יקח זמן

לכן מנסה לבדוק אם לחץ על המפקחים של הגן הזה יכולים כן לעזןר. זה ילד שגם מגמגם אז בכלל אני חסרת אונים לפעמים מולו וכם בקלינאית זה גיל עוד מוקדם לטפל בגמגום

אם את רוצהבארץ אהבתי

אני יכולה לתת לך קצת הדרכה לגבי הגמגום.

(לא עבדתי בתחום אף פעם, אבל כן יש לי ידע מהלימודים, וגם שני ילדים שהיה להם גמגום התפתחותי במשך תקופה, והתייעצתי עם חברה שעובדת הגמגום שנתנה לי הדרכה שמאוד עזרה אצלנו...).

מוזמנת לפרטי אם את רוצה. (בכל מקרה זה לא מחליף טיפול, אבל בכל זאת יתן לך משהו לפחות לבינתיים).

מה יש לעשות בנידון? לי אמרוshiran30005

רק להקשיב לו עד הסוף, לרדת אליו ממש ולהמתין , לא לקטוע ולא להשלים אותו

וזהו, בגלל שהוא בן 3 וחצי אז אין תרגול לעשות עם זה

ככה זה?

בלי קשר יש לו עיכוב שפתי גם אבל הגמגום זה עוד נדבך שמעיק עליו ועלינו כמובן

אכןקל"ת

לרוב עד גיל 4 הטיפול הוא אינו ישיר בילד אלא רק הדרכת הורים.

יש גישות שונות לגבי גמגום ביחד עם קושי שפתי. יש כאלה שאומרות להתמקד רק בשפה ואוטומטית גם הגמגום יופחת ויש כאלה שמטפלים במקביל.

כל מה שכתבת זה חשוב ממשבארץ אהבתי

מה שאני עשיתי (עם בני שנתיים) זה לתת להם הדגמה של דיבור איטי.

אצל גדולים יותר ממש מלמדים את זה. בגיל הזה אין מה ללמד אותם באופן ישיר, אבל ילדים באופן טבעי מחקים מה שהם שומעים, ולכן אם נותנים להם דגם של דיבור איטי, זה עוזר להם לחקות.

אצל הילדים שלי זה מאוד עזר (לקח זמן עד שעבר להם לגמרי הגמגום, וזה תמיד עם גלים של שיפור והחברה לסירוגין, אבל בתקופות שהצלחתי יותר להקפיד כן ראיתי שיפור).

אם אין להםמקקה

אז לא יעזור כמה שתלחצי

אבל לא יזיק לנסות

עונהנויה12345

אני מהתחום הפרא רפואי ורוצה להגיד לך שאני ממש מבינה אותך זה קשה מאוד. יכולה להגיד לך שאת הילדים בגן שלי שמתמודדים עם גמגום הפננו לטיפול בקהילה(למרות שיש קלינאית בגן אבל בגן עיכוב השעות של הקלינאיות הן ממש מוגבלות בערך 10 שעות טיפול ואין באמת זמן לתת לכל ילד מענה מיטבי) תתעקשי עוד, תבקשי מהגן דוח תפקודי שאין קלת ושיש גמגום משמעותי שפוגע בתפקוד הילד גורם לתסכול ועוד.. ומקווה שזה יקפיץ אותו לראש הרשימה.

חוץ מזה חושבת שאת יכולה להילחם על גן שיש בו קלינאית(היום כמות הילדים בגן עיכוב הולכת ופוחתת אם בעבר זה היה עד 12, היום זה יורד מאוד בגלל שהרבה מקבלים אבחון ועוברים למסגרת אחרת שתתאים להם יותר. אז מניחה שיש גנים שיש בהם פחות ילדים ואולי זה יסתדר..)

ובלי קשר אני ממש ממליצה לחפש עוד קלינאיות שעובדות בפרטי(בתקווה למצוא בפחות מ450 אולי תמצאי עם מחיר שנוח לך כי שוב הזמן שיש לקלינאית בגני עיכוב לא באמת נותן מענה מספק..)

***** משהו חשוב, אם בעלך עשה מילואים יש לכם סכום של 5000 בערך לטיפולים שאפשר לנצל לטיפולים אצל קלינאית ולקבל החזר*****

ועוד דבר שחשוב לי להגיד, לא חסרות קלינאיות וגם לא מרפאות בעיסוק, יש המון.

הבעיה היא שהשכר בקופה הוא מביש, פחות מ40 לשעה בלי הפרמיות וכו'.. שכדי להגיע אליהן צריך לעבוד בלי הספקה.

אף אחד שלמד 3.5 שנים וקרע את עצמו לא ילך לעבוד שם ולצערנו מי שנפגעים זה הילדים. הקופות לא לומדות לשלם כמו שצריך.

חולקת עלייךמקקה

גילוי נאות גם אני מהתחום הפרא רפואי

לפעמים אני מפנה ילדים עם גימגום לטיפול בקהילה, לא בגלל מחסור בשעות אלא כדי שילכו למישהי שמתמחה בזה.

אבל זה בגיל שש לקראת כיתה א

בגן עיכוב יש מספיק שעות לטיפול בכל הילדים בפרטני או בזוג. כמובן זה בתנאי שהקלינאית מנצלת אותן ביעילות.

בגיל שלוש וחצי גימגום יכול להיות לגמרי התפתחותי, ובטח אם יש קשיים נוספים לא יהיה יעיל לטפל בו מעבר להדרכת הורים.

וזה לא נכון שלא חסר קלינאיות ו רפאות, חסר המון. גם בפרטי התורים הרבה פעמים לא מידיים

זה ממש לא קשור רק לשכר

ולפותחתמקקה

יש לך כמה ילדים עם קשיים בכמה תחומים בגיל קריטי. יש גבול לגמה טיפוליםאפשר לקחת, לא רק מבחינה כלכלית. מעבר לרמה מסויימת גם הטיפולים כבר לא מוסיפים ביחס עלות תועלת, כי הילד צריך גם זמן לעכל את הדברים.

לכן ממליצה ממש לתעדף מה הכי חשוב ולא לירות לכל הכיוונים.

ולגמרי הייתי מחפשת גן עם צוות מלא

הפסקה האחרונה שלך נכונה מאוד!!טארקו

זה תחום שיש בו מחסור נקודה.

זה כן הגיוני שזה קשור לשכר- כי אם השכר נמוך, אז לא הולכים ללמוד את זה כי זה אומר שכל שנות ההתמקצעות יהיו במשכורת נמוכה מאוד ורק ביציאה לעצמאות אפשר איכשהו לקבל משכורת טובה יותר..

אם כי אחותי מרב"ע בגנים של עמותות והשכר שם קצת טוב יותר..

אבל התנאים לא טובים ברובןמקקה

וזה נכון שזה לא תחום שהולכים אליו רק בגלל שכר

כמו בכל התחום החינוכי

זו שליחות

דווקאקל"ת

אני מסכימה שבגני עיכוב פעמים רבות השעות שקלינאית מקבלת הן מעטות לעומת כמות ילדים מרובה (יכול להגיע ל11). מה שגורם שהקלינאית נאלצת לתעדף כך שמקבלת החלטות שלא בהכרח מקצועיות אלא אילוצי מערכת למשל- טיפול זוגי במקום פרטני, הקלינאית פחות יש לה זמן להיות במרחב הגן, טיפולים יותר קצרים וכדומה.

זו הסיבה שאני עזבתי גני עיכוב.

לעומת זאת לדוגמא בגני תקשורת, כמות הילדים גם יותר קטנה ןגם כמות השעות שקלינאית מקבלת היא יותר גדולה. כך שלרוב הילד מקבל פעמיים קלינאית בשבוע- גם פרטני וגם קבוצתי.

זה נכון שזה לא אידיאלימקקה

אבל לא שלא נותן מענה

לקצר טיפולים זה גם ככה בגיל הזה, לרוב טווח הקשב קצר יותר

אני עובדת גם בגן עיכוב וגם בתקשורת ומרגישה שאני נותנת מענה טוב בשניהם. נכון שהיה אפשר יותר, אבל בנתונים הקיימים זה מענה טוב. זה לא שבפרטי הולכים יותר מפעם בשבוע.

ההבדל הואקל"ת

שהמטרה של קלינאית בגן היא שהיא תראה ותחווה את הילד בסביבה הטבעית שלו, בשונה מהתפתחות הילד .

בעבודה בגני עיכוב אני הרגשתי שאני כמו 'קלינאית בהתפתחות הילד', צריכה להכניס לחדר שלי ילד אחר ילד במרץ כדי להספיק את כולם בלי זמן באמת ללוןת את הילד במרחב הגן ביומיום. בהתפתחות הילד בטיפול ההורה נמצא ועיקר העבודה היא בבית שההורים מיישמים מה שרואים בטיפול. בגן ההורה לא נמצא בטיפול ואני חוויתי שגם לא באמת היה לי זמן להדרכת הורים או הדרכת צוות.

בקיצור לכן לא התחברתי לסוג העבודה בגני עיכוב אבל אולי זה תלוי מתיא..

אני לא מרגישה כךמקקה

אבל לגיטימי שכל אחת מתחברת לסגנון אחר בעבודה.

אבל כן חשוב לי לכתוב כדי שהורים ידעו שלפחות בילק מהגנים יש מינה טןב, גם אם לא מיטבי

חושבת שזה תלוי מתיא. אנחנו עבודות בגישה האקלוגיתנויה12345אחרונה

חלק מקבלים התערבות במרחב הגן, חלק בחדרים ככה שגם מרגישים את הגן ולא רק נכנסים לחדר לטפל.. אני גם משתפת את ההורים ומביאה להם תרגילים להמשך עבודה בבית

עונה.נויה12345

לא חסר, יש שפע של מרפ"ב וקלינאיות. השכר נוראי למי שעובדת בקופות, יכולה לשתף שליומיים עבודה של 8 שעות השכר יוצא 3000 וקצת בבורוטו.(וצריך להכניס לטיפולים בקצב אחד אחרי השני)

השכר בפרטי הרבה יותר שווה ושימי לב שעכשיו התחילו להקשות את התנאים על מנת להיות עצמאית שמקבלת החזרים דרך הקופה. זה כי הם חושבים שאולי ככה בנות יחזרו לעבוד בקהילה.

ולצערי גם במשרד החינוך יש לפעמים המון דרישות וקצת שעות. יש לי בגן עיכוב 12 ילדים ויש לי 10 שעות טיפוליות(שבסוף זה משהו כמו9 או 8.5 שעות באמת..) אז חלק מקבלים מענה בקבוצה, חלק בזוגות וחלק בזמן הארוחה אם שם הקושי או בזמן חצר או שולחנות בוקר וכו'.. אז לא תמיד זה המענה המיטבי באמת כמו לקחת אחד על אחד.

ולפותחת מזכירה שוב שאם בעלך עושה מילואים תנצלו את ה5 אלף לטיפולים אצל קלינאית מקבלים החזרים מהר*

בהצלחה

יש לי מחר עקירה של שן בינהשירה_11

במרפאה של הקופה

אני

רועדת

משקשקת מפחדדדד

אולי מישי תרגיע אותי או תכין אותי??

ואי עשיתי את זה לפני כמה חודשיםפצלושון

והיה ממש בסדר!!

העקירה עצמה לא הרגשתי החלק המעצבן זה ההרדמה אבל זה לא הרבה זמן

ואחכ היה רק קצת כואב עבר מהר

בהצלחה!!

ישש כיף לשמועשירה_11

הצלחת לאכול אחרי זה? בכל זאת מחר יום שישי 😂

יש כמה זמן שאסור לאכול חם אחריפצלושון

לא זוכרת אם יום או משהו אחר

ומיד אחרי עדיף לאכול יותר דברים רכים זה יוצר קל

אבל לא זכור לי משהו נוראי סביב זה

בהצלחה!כבדה

מבינה אותך, באמת מלחיץ.

את יודעת אם השן בחוץ או כלואה? אם היא בחוץ זה אמור להיות יותר קל.

אצלי העקירה הראשונה הייתה כירורגית קשה, חששתי מאוד, אבל הנוספות היו ממש קלילות יחסית אם זה מעודד אותך

מזמן היא בחוץשירה_11

פשוט יש בה כבר חור אז לא מטפלים רק עוקרים

מאחלת לך שזה יהיה ממש בקלות🙏כבדה

תעדכני

זה ממש מעצבן שלא מטפלים בחורים בשיני בינה!!יעל מהדרום

לק"י

שיתנו לנו להחליט מה עדיף לנו.

(אני צריכה לעשות צילום סיטי שיחליטו אם אפשר לעקור את השן בקופת חולים או רק בבית חולים כי היא ליד עצב🫥)

למה סיטי?שירה_11

אני עשיתי פנורמי בשביל זה

כי זה ליד העצב. ורוצים לדעת איך לטפל בזהיעל מהדרום

אני מאמינה שיש רופאים שיסכימו לטפלהמקורית

אם ישלמו להם מספיק כסף

אני למשל לא מתכוונת לעקור את שלי

לפי מה שאמר לי רופא השיניים124816

זה שלא מטפלים בשיני בינה קשור למיקום שלהם שלא מאפשר להגיע עם המכשור באופן יעיל בלי לפגוע בשאר הפה.

נראה לי ששלי כלואה.יעל מהדרום

לק"י

אז אולי באמת אין איך לטפל ( @124816 ).

אבל טוב לחשוב על אופציה של מצבים שאולי זה יתאפשר.

אהבתי את החשיבהשירה_11

למה לעקור שן בריאה

כאב לי ממש לראות אותה מונחת ככה על המגש

אם זה המצב ממש ממליצה לעשות בפרטיסטודנטית אלופה

ולא בציבורי, מניסיון מר של חברה.

לי הייתה שן ממש על העצב וב"ה היה בסדר, עשיתי אצל רופא פרטי בירושלים אם רלוונטי לך

אם לא יוכלו לטפל במסגרת הקופה, ורק בבי"חיעל מהדרוםאחרונה

לק"י

יש סיכוי שאלך לפרטי, כי הרופאה בקופה אמרה לי שהתורים בבי"ח ממש ארוכים.

ירושלים לא רלוונטי.

ותודה על התגובה!!

וואי בהצלחה!!shiran30005

גם לי יש עוד שבועיים ואני דוחה ודוחה

הפחד שלי זה לא מההרדמה או מאחכ אלה מההרגשה של השן שמתנתקת, זה נוראיי (היה לי בעבר) לא כאב אבל הרגשה מזעזעת

תעדכני איך היה שאני ירגע אחרייך...

בהצלחה 🙏

חחח אוי ואבוי זה בדיוקקק הפחד שלישירה_11

עשיתי בעבר עם גז צחוק ועבר בסדראחת כמוני

סתם משהו מעניין..

כי אחכ בלידות גז צחוק עשה לי ממש רע

גז צחוק? את ביקשת?שירה_11

וכן, יש לי חברה שגם מספרת שהגז ציוק בלידה היה לה קשה ממש

הציעו לי ודווקא בעקירה זהעזר ליאחת כמוני

אם היא בחוץ יכול להיות שיעבור בקלותכבת שבעים

אני עקרתי שן עם חור שהיתה בחוץ

יצאתי מהעבודה, עקרתי, חזרתי לעבודה...

בריאות טובה ובקלות בעז"ה 🙏

עשיתי 2ניק חדש2

אחת עם תפרים אחת בלי

זכור לי רק בלילה הראשון אי נעימות שנאלצתי לקחת משכך

אבל עבר ממש בסדר גמור

בהצלחה!

עשיתי עקירהשירה_11

עם רופא ממש נחמד

2 זריקות של הרדמה

קצת משך והיה לי צמרמורת מהרעש הזה של התלישה וזהו

5 דקות בחוץ.

אני עדיין עם הרדמה ולקחתי טיפות של אופטלגין לכל מקרה

וואוו סהצלחה ! החלמה מהירה!נפש חיה.

זה תחתונה או עליונה❤️

תחתונה זה יותר התאוששות ארוכה

תרגישי טוב!אחת כמוני

אני עשיתי 4 ביחד!!!מקרמה

(לא היו להם מקום בלסת והם התחילו לדחוק את כל השיניים האחרות)

הגעתי מפוחדת

נערכתי עם כל המשכחי כאבים האפשריים

הודעתי מראש שאני שבוע במיטה

העקירה עברה סבבה אבל שקשקתי מפחד מהרגע שההרדמה תפסיק לעבוד

בפועל- עוד באותו הערב הרגשתי ממש אחלה

גם אני עשיתי 4 כלואות יחד 😄אחת כמוני

חשבו שאני לא נורמלית

אבל מרוב פחד

אמרתי שזה או עכשיו או שאני לא חוזרת..

פסיכיאטר לגיל הרך - ביקור ראשוןshiran30005

הבת שלי בת 2.10 עם חרדות ואילמות סלקטיבית, קשיי ויסות חושים קשים. עשינו אבחון קלינאית והיא אמרה שזה ממש מתחבר אחד לשני הסבירה ןאז הקצוות התחברו לי

רופאת ילדים שלחה לפסיכיאטר לגיל הרך, יש לי תור ביום א' במסגרת ביה"ח.

אני גם עושה הדרכת הורים לא נראה שזה עוזר

אז עושים פגישה אחת ללא הילדה, פגישה שניה איתה ומה הלאה? מה בדכ עושים במקרים כאלה?

לאחרונה זה רק מחמיר והיא פשוט דבוקה אלי כל אחהצ / שבת ולא משחררת לשניה, כבר קשוח לי, אין לי אוויר...

יודעת שהכל קשור וזה נובע כנראה מחרדות

יש משהו שיכול לעזור במקרים כאלה בלי שיצא לי האויר? היא ככ מתוקה ומהממת ןאני משוגעת עליה אבל אין היא לא משחררת לזניה

חיבוק♥️המקורית

לא התנסיתי אבל כנראה כשתפגשי אותו תוכלו לשאול על זה אני מניחה.. כדאי כי זה יעשה לך סדר בתהליך

עוד חיבוק אמא אלופה שאת!

כי אם זה סתם אבחנה ומשאירים בלי טיפולshiran30005

למה ללכת בכלל? סתם יעשה לי שחור שיוסיף עוד יותר על הקושי וההתמודדות ביומיום

אני חושבת שאם יש דבר כזה פסיכיאטר לגילהמקורית

הרך זה אומר שהוא גם נותן טיפול כלשהו אחרת למה הוא שם? זה תחום התמחות ספציפי

אני לא מכירה מקרוב כאמור כן? אבל לכי בראש פתוח תשאלי אותו מה הטיפול המוצע במקרה שלכם במידה והיא מאובחנת עם חרדות

לדעתי זו השתדלות ראויה ונצרכת אם טיםול רגשי לא הניב תוצאות. בשבילך ובשבילה. שתיכן סובלות.

אני מכירה פסיכיאטריה לגיל הרך בבי"חיראת גאולה

שנותנים רק אבחנה.

אבל עם האבחנה כנראה אפשר לקבל טיפול במרפאות בקהילה / בהתפתחות הילד.

כן גם פה זה אבחנה, אבלshiran30005

בכללי לבעיות כאלה של קטנים יש איך לטפל חוץ מהדרכת הורים?

רוצה לכתוב קצתאפונה

מה אתם עושים בהדרכת הורים?

כי נשמע שהקטנטונת שלך באמת סובלת ואתם איתה, וממש מפתיע שאין שום התקדמות.

חרדה היא בסה"כ סימפטום ולא הבעיה עצמה. אם הנושא הזה לא התברר עדיין בהדרכה הייתי מחליפה מדריכה...

מוזמנת לפרט כאן או באישי אם תרצי

את כותבת את זה ספציפית למקרה?מתיכון ועד מעון

כי באופן כללי חרדה היא לא רק סימפטום היא הרבה פעמים הפרעה בפני עצמה

גם ספציפית וגם כלליתאפונה

אני יודעת שיש בDSM הגדרה להפרעת חרדה (ועוד שלל הפרעות נפשיות שונות) אבל הDSM מתאר סימפטומים ולא עוסק בסיבה שגרמה להם.

מה שאני יודעת ומבינה היא שחרדה היא דרך של המח "לכבות" בהלה גבוהה מידי. ולכן אין טעם להתעסק בטריגר שעליו התיישבה החרדה אלא לטפל בשורש שזה בהלה והיכולת להרגיש אותה.

בהדרכה פרטנית אפשר למפות ולהבין את גורמי הבהלה בחיים של הילד ולהפחית אותם, ובמקביל להכניס עיבוד של הרגש כדי להעלות את הסיבולת לבהלה.

אני אשמח לשמוע ממך באיזו דרך אחרת אפשר לעזור לילדה כל כך צעירה שסובלת מחרדה, הרי CBT לא רלוונטי בגיל הזה (בפרט שהיא סובלת מאילמות סלקטיבית), וטיפול תרופתי הייתי מנסה כקו שאחרי האחרון גם אצל ילדים גדולים ממנה...

מעניין אותי מה נעשה בהדרכה שלא עזרה עד כה.

עונהshiran30005

מטפלת 1 שהיינו אמרה תפחיתו לה גירויים וזה יצמצם את הפחדים וההסתגרויות בבית. סבבה ומה הלאה? איך אני עוזרת לה בחיים? מאופנוע שעובר ויש רעש חזק היא ממש נבהלת ונסגררת לכמה זמן אחכ- על זה אין לי שליטה כמובן שלא יעבור אופנוע , לא לשים לה בגדים קצרים/ארוכים בעןנה? לא שייך עכשיו במעבר לארוך זה םשוט סיוט סיוט - אז אי אפשר לא לעשות, אצל סבא סבתא לא ללכת? שם היא עוד יותר נהיית קפואה וננעלת

בקיצור עזבתי אותה. מטפלת שניה ונוכחית מנזה להסביר איך לעזור לה ולתווך לה מצבים מסוימים כדי להקל אבל זה לא עוזר, בגן נניח המטפלת קיבלה הדרכה קצרה ואולי זה עזר מעט אבל גם המטפלת עצמה מדהימה אז לא דוגמא, אבל בכל הסיטואציות בבית ובמרחב הציבורי זה לא עזר, שיש רעש פתאומי חזק אופנוע/מטוס אמרה לי לחבק אותה חזק כי המגע ירגיע אבל היא לא מוכנה למגע חזק בכלל, בריכה וים בקיץ אמרה לחשוף בהדרגה ממש אז רק הסכימה לשבת על החוף עם כף ודלי, אבל היןם היא אומרת כל הזמן" נכון בים אני בוכה? אני מפחדת " זה לא עזר לה

בבית בשבת שסבתא באה (קבוע) היא לא עוזבת אותי לשנייה, אמרה לנו המטפלת שהיא תדובב אותה /סיפור/תיקח לגינה או סיבוב הילדה לא מוכנה וזה יוצר מצב שעוד יותר היא ננעלת

להזמין חבר לבית זה סבבה כשזה 1 על 1 אבל כשזה מתרחב ויוצאים מעט לגינה אז זהו איבדתי אותה שוב

כאילו לא מצליחה, נתתי פה כמה דוגמאות אבל זה סביב כל היום

ךלנונקשה עוד בסדר מסכנה מה היא, אבל לפעמים היא הילדה הכי פורחת , הכי רוקדת ושרה אז לא יודעת מה הטריגר שגורם להינעל ככה פתאום

אולי תקופות?

וואו זה ממש קשוחאפונה

מבינה ממש את המצוקה..

קודם כל חיבוק גדול על ההתמודדות. את עושה כל כך הרבה בשבילה ולאורך זמן המצב לא משתפר.

ברור שזה לא מקרה לעצות על גבי הפורום, כן?

אני רק אגיד שבעיני צריך קודם כל להבין לאן חותרים.

כלומר יכול להיות שהילדה שלך היא לדוגמא עם רגישות גבוהה מאד, והעולם באופן קבוע הוא "יותר מידי" בשבילה. הדרכה טובה לא תוכל לשנות אותה, והיא תישאר עם רגישות גבוהה - אבל אתם תוכלו להתאים עבורה את הסביבה כך שבחלקים משמעותיים מהזמן היא תרגיש בטוחה, החרדה תרד והא תוכל להתפתח ולהבשיל.

או למשל אם את ו/או בעלך לא מאד פנויים כרגע מסיבות פנימיות א חיצוניות, אז בהדרכה טובה כמובן תהיה עבודה משמעותית על יכולות הויסות שלכם והביטחון שאתם יכולים לתת לה כי חרדה כמעט תמיד יושבת בעומק על פחד מפרידה. אבל גם בזה למרבה הצער אין קיצורי דרך ועבודה פנימית לוקחת זמן ככה שצריך לראות למה אתם מסוגלים כרגע בהורות שלכם, ולהתאים את הציפיות.

ויכול להיות שהמסרת שבה היא נמצאת גדולה עליה ועם כל הרצון הטוב שהיא תסתגל זה פשוט לא תואם את המצב שלה וכדי לראות שיפור צריך להוציא אותה משם.

אני יודעת שחרדה זה דבר מאד מבהיל וכמעט תמיד זה גם פוגש אותנו בכל מיני אזורים בנפש שהרבה יותר נח לא לפגוש... וטכנית זה מגביל ומעיק ומקשה מאד על החיים. וממש רוצים למצוא את הפתרון המושלם בשביל להיפטר ממנה. אבל רק הבנה מעמיקה של האירוע הזה תאפשר לך לבחור בדרך המתאימה לעזור לה ולכם.

שוב חיבוק ענק

אם תרצי עוד חומר בנושא אשלח לך בשמחה.

למה בעצם טיפול תרופתי הוא הקו שאחרי האחרון?שש וארגמן

אם היא קטנטונת אולי הייתי חוששת להכניס לגוף חומרים שאולי לא מותאמים לגיל במינון וכזה.

אבל בגיל גדול יותר למה לא בעצם?

הייתי חושבת שהתרופה תוכל להוריד במידה מסויימת את החרדה ותאפשר לעבוד עם הילד. לטפל מעבר.

אולי גולשת משאלת הפותחת, אבל מעניין אותי להבין.

כי ממה שאני ראיתי טיפול תרופתי יכול להיות משמעותי ולתת פניות לטיפול נוסף...

אני לא ששהאפונה

להכניס למערכת חומרים שמשפיעים על מערכת העצבים, בעיני זה מוצא אחרון.

אם אין ברירה ומוצו כל האפשרויות האחרות אז אפשר בצער לשקול את זה אבל זה כאמור קו אחרון.

הסיבה העיקרית היא שתרופות פסיכיאטריות לרוב מעמעמות רגש, ורגש שלא מורגש כמו שצריך הוא הסיבה העיקרית לבעיות נפשיות. אז לא רואה פה איזו תועלת מיוחדת חוץ מהנוחות שבניהול ההתנהגות של הילד, רק שהנוחות הזו למרבה הצער לא משרתת את ההתפתחות שלו.

סיבות נוספות - שלל תופעות לוואי

תלות לאורך זמן

חסר עוד?

חייב להגיד שאני חולק עמוקות על מה שכתבתפשוט אני..

עם הרישא אני מסכים, תרופות פסיכיאטריות בכל גיל ועוד יותר בגיל הרך, הן מוצא אחרון.

אם אפשר לטפל ולהביא הקלה בעזרת פסיכולוג, טיפול רגשי, קלינאית תקשורת, טיפול באומנות/רכיבה/שחייה וכיוצ''ב, אז כמובן שזה עדיף, כל עוד זה באמת מקדם את המטופל.

אבל כל ההמשך של דברייך, סותר לחלוטין את מה שאנחנו יודעים על פסיכיאטריה.

תרופות פסיכיאטריות לא ''לרוב מעמעמות רגש'', יש אינספור תרופות פסיכיאטריות שמטפלות במצבים שונים על ידי חומרים שונים שגורמים לתופעות שונות, ולא נכון להכליל שרובן מעמעמות את הרגש.

''רגש שלא מורגש הוא הסיבה העיקרית לבעיות נפשיות'' - לא נכון, זה אולי נשמע רומנטי ויפה אבל הסיבות העיקריות לבעיות נפשיות הן גורמים גנטיים, מבנה נוירולוגי, ויסות חושי וכיוצ''ב.

''נוחות שבניהול התנהגות'' - אף פסיכיאטר לא רושם תרופות כדי שיהיה נוח לסביבה, אלא רק כדי לשפר את חיי המטופל עצמו. לפעמים הורים חושבים ''המורה רוצה שהילד ייקח ריטלין רק בשביל שיהיה לה קל בשיעור'', והם לא מבינים שילד לא מווסת ולא מרוכז פוגע קודם כל בהתפתחות של עצמו (וכמובן בלי קשר, זה לא מקומו של איש חינוך להמליץ או לא להמליץ על טיפול תרופתי).

בקיצור אף פעם לא מביאים תרופה בשביל שקט תעשייתי אלא רק כדי שהמטופל יוכל לחיות בשלום עם עצמו ולהתפתח כמו שצריך.

''שלל תופעות לוואי'' - בשביל זה ממשיכים עם המעקב, מחליפים ומתקנים במידת הצורך. זה לא שיש תופעות לוואי שכיחות ובלתי הפיכות. ואת שוכחת שאם הגעת למצב שרופא רושם לך תרופה, אז הוא לוקח בחשבון את המצב הנוכחי ומבין שתופעות הלוואי פחות קשות מהמציאות הנוכחית (כמו שתופעות לוואי של מוקסיפן פחות קשות מדלקת הריאות שבה רוצים לטפל).

''תלות לאורך זמן'' - שוב, הכללה גסה שבכלל לא נכונה לכל מקרה, למשל רוב מוחלט של תרופות הקשב והריכוז לא ממכרות והגוף לא מפתח אליהן תלות.

DSM הוא אכן ספר תיאורימתיכון ועד מעון

ולא ספר שנותן בד''כ פרוגנוזה.

אבל אני לא חושבת שכל חרדה היא רק סימפטום לקושי, הרבה פעמים החרדה עצמה היא בעיה.

CBT מאוד רלוונטי, לא עבורה אבל בהחלט עבור ההורים, ועבדתי ועדיין עובדת עם הורים בהדרכה על CBT בגיל הרך.

לגבי טיפול תרופתי, זה בעיני מאוד תלוי במידת הסבל, לעיתים הטיפול התרופתי הוא מצא שמאפשר על גביו לעשות תהליך טיפולי שיאפשר עם הזמן הפחתה של הטיפול התרופתי, אני ממש חושבת שכל מקרה ומקרה לגופו

מה ההבדל בין בהלה לחרדה?שיפוראחרונה

ואני ראיתי טיפול מאוד מוצלח באילמות סלקטיבית באמצעות חשיפה הדרגתית אצל ילדה הת 3.

קשיי ויסות חושיים מאוד משפיעים על חרדהפאף

בוודאי אצל ילדים...

כשהמוח מעבד את המידע החושי סביבה בצורה מועצמת למשל, הרעשים יותר חזקים, המגע יותר חודרני, הריחות יותר מציפים וכו'-הילד חווה את העולם כמפחיד יותר .

במקרה כזה גם רק אבחנה יכולה לסייע כי היא תעזור למצוא דרכים טובות יותר להתמודד עם העולם ולהתאים עבורה את העולם, למשל מסגרת מותאמת, קטנה ועוטפת-כמו מעון שיקומי.

כל מיני עזרים, תלוי בדיוק מה הקושי בוויסות ואיך זה בא לידי ביטוי-אבל עבור זה את צריכה הדרכה מאיש מקצוע טוב ורלוונטי, וגם זה פסיכיאטר מקצועי מאוד יכול לכוון, למשל למרפאה בעיסוק שמתמחה בתחום. (למשל אוזניות שמפחיתות רעשים, שמיכת כובד בלילה, אפילו איך לגעת בה ולהבין איזה מגע נעים לה...)

בהצלחה וחיבוק, נשמע מאתגר מאוד!

עם הזמן זה באמת עובר ונרגע?shiran30005

זה חלילה יכול להעיד על הפרעה אחרת כמו אוטיזם וכאלה?

אי אפשר לדעת בלי להכיר אותה...פאף

אוטיזם מגיע עם קשיים בוויסות החושי, גם הפרעות קשב, ויש גם סתם אנשים שיש להם קשיים בוויסות החושי בלי קשר למשהו נוסף.

אני גם אגיד שהיא נולדה לתוך המלחמה, כל הילדים שאני מכירה שנולדו למלחמה-יש להם קשיים בוויסות (חושי או רגשי) הם נולדו למציאות מטורפת.

הגיוני שזה יתאזן עם הגיל, והיא גם יכולה ללמוד טכניקות שונות לוויסות , בגיל הזה היא עוד צריכה לזה המון תיווך מכם, אבל עם הגיל וככל שהיא תלמד לווסת את עצמה בכל מיני דרכים בתיווך שלכם-היא גם תוכל ללמוד לעשות את זה בעצמה.

ובעיניי מסגרת מותאמת זה הכי חשוב, כי במסגרת היא נמצאת המון שעות במהלך היום, ואם תייצרו לה גם שם סביבה בטוחה זה ישפיע עליהם לאורך כל היום, והגיוני שגם בבית היא פחות תיצמד אלייך, נשמע שכרגע את מהווה עבורה את המקום הבטוח, ויכול להיות, שוב, צריך להכיר יותר כדי לדעת, כשהיא נצמדת אלייך היא מווסתת את עצמה בדרכים שהיא יכולה להעתיק גם לאמצעים חיצוניים, לדוגמא-אם היא תופסת אותך חזק, יכול להיות שגם לתפוס כדור קוצים יכול לעזור לה כי הוא נותן פידבק חזק... או לחילופין-את תעזרי לה לווסת את עצמה בדרכים יותר מותאמות, למשל עיסויים חזקים לפרקי זמן מוגדרים כשאת יודעת שיש משהו שמלחיץ אותה....

תודה לכן על הכיווני חשיבהshiran30005

לא חשבתי שעד כדי כך זה עמוק ומסובך 😔

אני ככ אוהבת את הילדה הזאת שפשוט כןאב לי שהרבה פעמים היא "כלואה" בתוך עצמה מעין בועה ולפעמים היא הכי פורחת בעולם, לצערי הבןעה הזאת יותר קיימת מאשר הילדה השמחה שיש לי

אני גם בנקודה בחיים שהחלטתי לעשות "שינוי" והתחלתי פסיכולןגית טובה לטפל בעצמי קצת כי היה לי קשוח מבחינת הכל אז לא יכולה להעמיס עליי יותר מידי ולכן גם הורדתי כרגע את ההדרכות עבורה מה גם שלא סייעו לי בזה כמעט

אבל אני מבינה שזה הדרך היחידה לעזור לה אז אין לי ברירה ולהמשיך את זה ברגע שאתפנה נפשית לתהליך כי זה ממש התמסרות

ככה היא ילדה שכל כולה צומי אחד גדול כאילו חסר לה, מתכרבלת עליי בלי סוף ולא זזה ממני לשנייה בחוץ ובבית

בגן היא יחסית עוד בסדר אני חושבת שהפחד מול המטפלת זה מה שגורם לזה ,מה שהיא אומרת לה היא תמיד מבצעת גם אם זה לשים מוצץ בצד מה שבבית בחים לא קורה, אבל שוב אין דיבור בגן , אין משחק עם חבר וכואב לי לראות אותה ככה

נראה מה יגידו באבחונים

בכל מקרה תודה נתתן לי כיווני מחשבה ועצות!

לטפל בעצמךאפונה

יכול לעזור לילדה שלך מאד מאד.

ברכת הדרך...

קודם כל חיבוק ,זה לא פשוכ בכלל בתןר אמאעל הנס

וכל הכבוד על הסבלנות,ואורך הרוח.

קראתי מה שכתבת,אם לא מתאים לך פשוט תדלגי,

אפשר לסיטואציות מסוימות להסביר ולנרמל לפני,

סתם בשיחה נכון לפעמים עובר בכביש אופנוע ועושה רעש חזק? זה מאד מבהיל,גם אני נבהלת לפעמים אבל זה עןבר הוא סתם לא נחמד ומרעיש,מה יכול לעזור לך ולי שנפחד פחות?

אם זה נשמע לך מופרך אז עשיתי את זה אם הבת שנתיים שלי.

היום סבתא תבוא,סבתא אוהבת אותך ורוצה לשחק איתך שיהיה לך כיף.ואמא לא יכולה כל הזמן לחבק,אז מה נעשה? (במאמר מוסגר כל הילדים שלי התביישו מסבתא שלהם עד גיל 3-4.אבל סביר להניח שנפגשו איתה פחות מאשר הבת שלך)

בגדים כל עונה זה קשוח בגילאים הללו אצלי לפחות,הילד קבוע הרים את השרוולים עד איפה שהצליח לו,כנ'ל מכנסיים.

זה באמת נשמע שיש לה סף רגישות גבוהה,יש לי בת רגישה מאד כלפי חוץ היא נראית מאד סגורה אבל הרבה מהזמן היא פשוט מוצפת.

האמת שהבת שלך ממש מזכירה לי את ההתנהגות שלה מגיל אפס,תארת אותה כתינוקת לא קלה,מאתגרת שבוכה המון,הבת שלי גם היתה כך.

כל דבר מציף אותה,הרגיש לי שגם כל דבר מעייף אותה מאד,היום אני פשוט מבינה עד כמה כל דבר דרש ממנה אין סוף אנרגיה,לווסת את העצמה להרגיע את עצמה,לעכל.

היו לה התנהגויות לא פשוטות,אצלי אומנם היא היתה בבית עד גיל 3 איתי אבל כשנכנסה לגן זה היה 3 שנים קשוחות ממש בכתה שם המון ולא יצרה חברויות בכלל(עד היום לא פשוט לה עם חברות)

היא קולטת הכל מבינה רגשויות בצורה יוצאת דופן.

הייתי בודקת כיוון כזה יותר.

פשוט נשמע לי שהבת שלך מאד מתוקה ומפותחת אם היא נזכרת שהיה לה מאתגר והיא בכתה ועוד יכלה לתמלל לך את מה שהיה והרגישה.

וכמה טוב שאת על זה ומשתדלת לטפל בזה.

וזה שאת מטפלת בעצמך ישפיע גם עליה בעז'ה

בהצלחה🫶

לידות וילדים צפופיםהריון ולידה

יש פה הרבה פרטים מזהים, אז אם מישהי מזהה את הניק או אותי בחיים אשמח לעדכון בפרטי.

יש לנו ברוך ה' ילדים במרווחים 'סבירים' -סביב שנתיים וחצי/ שלוש וחצי.

לפני שנתיים ב"ה נולד לנו תינוק מתוק, ואחרי הלידה מנעתי בדיאפרגמה כמו תמיד.

ו...נכנסתי להריון נוסף. היינו בהלם, וגם קצת האשמתי את עצמי שלא עשינו התאמה חוזרת (באף לידה לא עשינו וזה מנע היטב הרבה שנים בכל זאת). אבל שמחנו מאוד ואחרי שנה מהלידה נולדה עוד תינוקת מתוקה ברוך ה'! היה מאתגר וקשוח ומשמח.

הפעם כמובן היה לי ברור שחובה להתאים מידה וחיפשתי מתאמת.

מצאתי מישהי שעולה כמה מאות, ואחרי עוד חיפושים מישהי נוספת מהעיר שעולה רק 200 להתאמה חוזרת, אז קבעתי אצלה. אבל זה התבטל, ואז היא לא יכלה, ואז היתה איזה מידה חסרה בכל הארץ לדבריה, ובקיצור זה איכשהו נדחה ולא ברור לי בעצמי איך, כבר המשכנו בלי...ו- נכנסתי להריון!

באמת שהייתי בהלם גדול, וגם בהרגשה שמה עבר עלינו שלא עשינו את המקסימום שיכולנו, לא יודעת אפילו איך זה קרה.

אבל שמחנו ברוך ה', כל כך הרבה נשים רק חולמות על חלום ורוד כזה אז מה יש לי להתלונן בכלל??

עיקר הפאדיחה היתה לספר לאנשים..התביישתי ממש, גם מהעבודה, גם מהמשפחה שלא רואה את זה בעין יפה ומכולם. מי שלא סיפרתי לו- לא אמר לי כלום בהריון הזה מרוב הלם. הלכתי לפארק וכולם מסתכלים ושותקים.. אמנם לא עשיתי כלום לא בסדר וזה לא עניין של אף אחד, אבל בכל זאת התביישתי. גם כי בעצמי אני חושבת שזה לא נכון מלכתחילה ויותר מתאים לתת לכל ילד את הזמן והיחס שלו וגם לתת לגוף זמן להתאושש.

מלא אומרים לי :כל הכבוד! איזה אלופה! איזה כוחות!

ו..אין לי מושג מה לענות..לאאא אלופה, זה בכלל לא אני ובכלל לא בחרתי בזה...

ברוך ה' ברוך ה' נולד תינוק שנה וחודש אח"כ.

אז יש לנו ב"ה תינוקות בני שנתיים, שנה ואפס. בלי עין הרע! שפע של ברכה מה' יתברך!

עכשיו אני כמעט שבועיים אחרי הלידה, גמורה, מבוהלת ולא יודעת בכלל איך מסתדרים ככה.. אני לא מצליחה אפילו להרים אותם להחליף טיטול מרוב חולשה.

בעלי והילדים הגדולים מאוד עוזרים ב"ה למרות שהגדולה באולפנא והיא לא בבית כמעט. בעלי ביקש לעבוד מהבית בתקופה הקרובה והוא זה שמחליף להם ומרים אותם ואני פנויה לתינוק.

אני יודעת שזה יעבור כשיגדלו ויהיה כיף וטוב בעזרת ה', אבל השנים הראשונות קשוחות וזה המון זמן! לא כיף להיות בתקופה שמחכים שהיא תעבור.

גם לפני הלידה עדיין היה קשוח, זה לא עבר בגיל שנה, אז עכשיו זה מאוד מלחיץ אותי.

לקחת עזרה חיצונית לא הכי יעזור לי כרגע, לא מרגישה שזה מה שיעזור, הקושי הוא במיוחד החיים עצמם וההתנהלות הכללית..

בקיצור, לא יודעת מה אני רוצה מכן. אם יש למישהי עצות או עידוד זה יעזור..

ומזכירה לעדכן אותי אם זיהיתן אותי. תודה חברות!

וואו חיבוק ענק!קל"ת

מכירה את ההרגשה,

גם לי היה ילד אחד שנולד בהפתעה עם מניעה של גלולות וזה יצר יחסית הרבה ילדים צפופים יותר מהמתוכנן.

את לא צריכה להצטדק מול אנשים ולנסות להתעלם מתגובות או הבעות פנים של אנשים. אני נוטה להאמין שרוב האנשים עם טקט ויאחלו מזל טוב בלי לנבור ולתקוע משפטים.

ב"ה שתרווי מהילדים רק נחת, נכון ההתחלה קשה, אבל ממה שאני רואה כשהם צפופים הם גדלים להיות חברים ממש קרובים אחד של השני!

רק לגבי האנשיםירושלמית במקור

בגלל שציינת שאת מובכת, אפשר, בחיוך, להגיד "את האמת" בהומור ובצורה מעודנת:

"יצא בטעות אבל שמחים מאד בטעות הזו!"

כאלה...

אני חושבת שזה דבר שלא כדאח להגידלב לבן

כי בסוף הילד יגדל וזה יגיע כם לאזניו

שווה לשקול (דמיינתי סתם אנשים בעבודה)ירושלמית במקור

אבל כאן בכל מקרה זה כמה ילדים אז שומדבר לא מכוון לאחד ספציפי אלא לכל המצב.

עקרוני יותר זה שיש בתים שבהם זה נושא פתוח שלא מסתירים גם אם לא עושים מזה עניין - מתנה שנתנו לנו בלי שרצינו. זה יכול לפגוש בעוד הקשרים כמו ילד עם צרכים מיוחדים.

אני ילדתי ילד בלי שהתככונתחלב לבן

מודה לה' עליו כל יום

הוא כבר גדול בגיל ביהס

אבל אם היה שומע את זה שלא התכוונו שיוולד, זה נראב לי מטלטל ומסעיר מאד. ומידע שיכול רק לתסבך ילד ולא להצמיח

אני שמעתי את זה מאמא שליכנה שנטעה

ואני סבבה לגמרי

יודעת שההורים שלי אוהבים אותי ושמחים בי כמו בשאר האחים ואין תופעות לואי

חיבוק! והרבה מזל טוב!יעל מהדרום

לק"י

אם מעודד אותך, אז סביר להניח שרוב האנשים לא יודעים שזה היה "בטעות". אולי הם בכלל חושבים שרציתם או שלא מעסיקים את עצמם בזה....

היה נשמע שזה מה שהביך אותה, שחושבים שבכוונהירושלמית במקור

אולי.... אבל בכל מקרה מניחה שרוב האנשים לא עסוקיםיעל מהדרום

לק"י

בכמה הפרש יש, ולמה יש צפופים או לא...

למה עזרה חיצונית לא תעזור?ציונה.

כל מיני דברים שיקלו עליך, ועל השפיות שלך.

כמו מישהי שמקפלת לך כביסה

קניות עם משלוחים עד הבית

ארוחות מבושלות לתקופה

לצאת לבית הבראה לנשום לעצמך, לעכל

ממש ממש ממליצה להיות עם יד על הדופק,

לשים לב שאת לא נכנסת לדיכאון מזה.

לראות מה עושה לך טוב, ולהקפיד על זה פעם בשבוע.

בכל מחיר. (משפחתי, כלכלי וכו')

לא ממש עכשיו, קצת תתאוששי, אבל בכללי.

חוג, בית קפה פעם בשבוע

חברה טובה, סרט/ספר טוב

חיבוק גדול

ובע''ה שתרגישי מהר שהיה מדויק לכם ❤️

שבועיים אחרי לידה זה כלום זמןהמקורית

ברור שהכל מרגיש לך מבהיל וגדול ומפחיד

אבל יש לך עזרה כרגע מבעלך והגדולים והם יגדלו יחד קרובים בגיל ויגיע שלב שהם מעסיקים אחד את השני ואני כן אציע לך אחרי שתרימי קצת את הראש - קחי עזרה. ובינתיים עם העזרה הקיימת תנוחי ככל יכולתך. זו המשימה שלך כרגע.

בסוף בסוף לא משנה הנסיבות - זה מצב קיים וכך השם סיבב ורצה.

ומזל טוב! תראי שבסוף הקושי יתגמד עם הזמן ככל שיגדלו ויהיה בסדר♥️ הרבה נחת!!

לא יודעת לגבי האנשים, אבל נשמע שאת במקום הנכוןרקלתשוהנ

וזה מה שחשוב :-*

ברור ששומעים את ההלם מההפתעות החוזרות, אבל העיקר הוא שאת שמחה במתנות שקיבלת.

שבועיים אחרי לידה זה לגמרי זמן שאפשר לקבל פיק ברכיים מהתמודדות עם המציאות גם בלידה עם פער גדול יותר.

כמובן שכדאי למצוא דרך לקבל עזרה.

ולשנן לעצמך כל מה שעוזר לך לסנן תגובות של אנשים

תחשבי על השלישיה המתוקה הזאת עוד 5 שנים. עוד 10 שנים. עוד 15. לאף אחד לא יהיה אכפת כמה זמן עבר בין לידה ללידה.

תחשבי על עצמך של אז, מה את אומרת לעצמך של היום על זה שאומרים לך על הילדים הגדולים והמהממים שלך, "מה לא מנעת?" או איזה משפט טיפשי ומחטט אחר.

אה ועוד דבר חשוב!!

מדיח כלים

שואב שוטף

מייבש כביסה

כל אלה מכשירי חשמל שיכולים לאפשר לך להוריד ממך עבודה ולדעת שהיא נעשית עדיין בצורה טובה. גם למישהי בתנאים רגילים לגמרי הם מאד מקלים

מקפלת כביסה פעם בשבוע. בסוף זה חוסך!

תחשבי מה המקומות שאת יכולה להיעזר בהם

יו איזה נשמות אתן,הריון ולידה

עשיתן לי ממש טוב עם כל התגובות!

תודה על העצות והמילים הטובות והחכמות! על הנרמול של ההרגשה שלי, והתזכורת לכך שזה מה שה' רצה, והתזכורת לדאוג לעצמי ולחשוב מה יעשה טוב. תודה!

@ירושלמית במקור נכון, זה מה שהביך אותי. מצד שני את בעלי מביך שאנשים ידעו שזה לא בכוונה..

@רקלתשוהנ מדיח ומייבש יש לי, הם העוזרים הצמודים שלי. שואב שוטף לא כי אין לי מקום בבית וגם לא סגורה על זה שזה דבר שיעזור לי, נראה.. בכל אופן את ממש צודקת בכל מה שכתבת,

וכולכן צודקות וחכמות!

תודה רבה!

שואב שוטף ידני הבן שלי בן 8 מפעיל לבד ובשמחהמנגואית

זה עיקר היתרון שיש לי מהעניין. אחכ צריכה לבקש מהילד לשטוף חלקים .

לפני בדרכ אני מטאטא

הרבה נחת מכולם!

ממליצה ממש על שואב שוטף, שידרג לנו את כל נקיון הבייעל...

כי הילדים מפעילים אותו וככה באמצע שבוע יש שטיפה, שלא הייתי מגיעה לזה ברגיל..

וואי חיבוקאמונה :)אחרונה

ברור שזה קשוח!!

מוסיפה משהו קטן על כל מה שכתבו פה- אנחנו 3 אחים צמודים (בערך כמו שאת מתארת)

ואנחנו חבורה מאוחדת ומגובשת עד היום

וזה ככ מתנה... במיוחד בשנות הנערות ואפילו עכשיו

אז בעה עוד יהיה לך הרבה נחת לראות אותם קשורים ואוהבים

ובינתיים הלוואי שיעבור בקלות ובשמחה!

פתחתי ניק חדש להתייעצות... משכורת של מורהמורה מתוסכלת

אנחנו זוג מורים, עם 4 ילדים.

כבר חצי שנה קולטים שאנחנו אוכלים את החסכונות שלנו

ישבנו לנסות לעשות סדר

אמאלה

איך כולם גומרים את החודש?

זה פשוט חסר סיכוי

חסר לנו בערך 10,000 בחודש (כולל חישוב של חסכונות לאירועים בהמשך)

מאיפה מוסיפים את זה בהוראה?

הבית קטן אז אי אפשר שיעורים פרטיים כשהילדים ערים...

צודקת124816

בדקתי בתלוש וזה נכון.

מישהי שאני סומכת עליה אמרה לי פעם שזה אותו דבר אז לא בדקתי.

אולי יעניין אותך