שהחיים שלי נראים כמו ספר יפה, עם כריכה יפה, ודפים מבריקים כאלה, מסוג הספרים שכיף לדפדף בהם
ועם זאת - אי אפשר לקרוא בו ולהינות ממנו
כי כשאני כותבת עליהם את סיפור חיי, ששזור בהמון חוויות, שמחה, התמודדות, התגברות, רגעים מכוננים,הצבוננות ולמידה ומורידה לדפוס ורוצה לספר - לעתים מבליח כאב נורא ומפלח, כמו סכין יפנית ששורטת את הדפוס ואת הדיו עם הפונט היפה.
ובמקום לשבת, לקרוא, להיזכר - אני עסוקה בלאסוף ולהדביק את כל אותן חתיכות שנקרעו והתפזרו.
את חלקן אני אפילו לא מוצאת





