לא קראתי את כל התגובות,

מבינה מאוד מאוד את הכאב. זה נורא, זה מאכזב, זה לא מה שרצית וציפית בחיים שלך ואיך אפשר לגדל ילדים ככה.

רק מלקרוא אותך נשמע לי שאת בהצפה הורמונלית, וקשה לך לחשוב מחוץ לסיטואציה. אני מכירה מצבים כאלו.. 

תשאלי את עצמך, לולא הייתי עכשיו הורמונלית ומוצפת האם היית מגיבה אותו דבר? 

זה יעזור לך להבין האם את רוצה הליות במקום בו את נמצאת או לא.

אחכ תשאלי את עצמך לו חברה היתה מספרת לך דבר כזה מה היית אומרת לה?

ותקחי כמה נשימות עמוקות, לפעמים במצבים רגשיים הורמונליים צריך לקחת כמה ימים של רוגע, לא לנסות לטפל בעניינים אלא לנשום עמוק, להסיח את הדעת. ואחכ יש יותר מרווח נשימה והגיון לטפל. ממש לנסות כמה ימים להסיח את הדעת, כשהמחשבות האלו עולות לראש תעיפי אותן, תנוחי ותקראי או תשמעי מוזיקה, או תעשי איזה סדנה. העיקר לעבור כמה ימים ברוגע ואחכ לחזור ולטפל.

אבל - לא לוותר על טיפול, בין אם ארוך, בין אם מפגש קצר עכשיו רק בשבילך להסדיר נשימה, ואחכ מפגש זוגי. נשמע שדיברת עם בעלך, הוא מבין את הפגיעה, הוא מוכן שתלכו לטיפול, אז תנסי למצוא בך את הכוחות בשביל זה. הוא נשמע בעל אוהב שאת גם רוצה בו וצריכה אותו. תאמיני בתשובה. הקב"ה ברא את התושבה קודם לעולם כדי שזה יהיה טבוע פה. אפשר להתגבר, אפשר לשוב, גם לקב"ה וגם אחד לשני. את תהיי מסוגלת לזה, אני בטוחה. 

את כותבת כאן משהו אחר ממה שהתשתמע מהתגובות האחרות שלך.

בעצם את אומרת, מבחינתי זה עילה לגירושין. עכשיו אני לא מסוגלת להיות לבד מסיבות כאלו ואחרות אז נשארת איתו.

אכן כך המצב?

ואם זה היה קורה הפוך? מה היית עושה? מה היית רוצה שהוא יעשה?

תשובה קדמה לעולם 

הקב"ה מוחל על טעויות שלנו

וידענו נפילות קשות כעם וכיחידים

מה הוא רחום אף אתה היה רחום

אם הקב"ה הביא תשובה לעולם אז נראה לי שראוי ונכון לדבוק בדרכיו

והקב"ה הביא תשובה לעולם הוא לא סייג על תחום מסויים

ואם יש קושי בעניין זו הזדמנות לתשובה פנימית שלנו עם עצמנו איפה הקושי שלנו מונח

ואפשר להוציא הכל ממחשבות כלליות עד למקומות הכי פנימיים ומשקעים אישיים

הקושי הנפשי שלך הוא הזדמנות לבירור פנימי מה החסמים שם

כי להפיל את הכל עליו זה נראה לי בריחה מהאחריות של אדם לתשובה מול עצמו ומתוך כך מול הקב"ה

ואת גם אומרת שאת לא מסוגלת להתקרב אליו,יש  אצלך חסימה כבדה

 אז נכון שמדובר בנושא כואב

אבל לדעתי באמת זה לא קשור אלייך כאשה  (ועובדה שהוא מאוד רוצה את קרבתך זו נפילה, בסוף אף אשה לא יכולה לדעת אם בעלה בוהה כל היום בנשים או בסרטונים דרך מקורות דיגיטליים אחרים)  זו נפילה שלו כגבר (לא שאני ממעיטה מחומרת העניין, אבל זה לא שהוא פחות נמשך אלייך אלא שהוא נפל כגבר) ויותר מזה את מעבירה לו את כל האשמה אבל לא מאפשרת לו לקחת אחריות על כך, נשמע שחסמת את כל הפתחים ואת לא משחררת, ומה שהכי קשה שאת מוצפת ומתוך כך את מפרשת ומצדיקה את החסימה בכל מיני תפיסות שבנית לעצמך ואפשר לגמרי לראות את זה אחרת

ממליצה לך בחום במיוחד לאור מצבך האישי לפנות לגורם שלישי שדרכו תוכלי לאוורר רגשות ולעשות סדר אישי וזוגי

מאחלת לכם צמיחה אישית וזוגית

שכתבת על בעלך שגרם לך להגיע למצב הזה

ושאת כותבת שאם לא היית הורמונלית היית קמה והולכת וכרגע את שבויה

זו התייחסות אליו ולא לתהליך שלך עם עצמך

הרי בסוף הוא לא בגד בך ואת האשה המשמעותית בחייו ואותך הוא אוהב

ואם לא היית נתקעת על זה (אני לא כותבת כבקורת אלא ממה שאני רואה שאת מתארת- את העמדה נפשית מול מה שקרה)  רוב הסיכויים שהוא לא היה זוכר את זה בכלל

לכן, לומר שסלחת לו ובד בבד להתייחס רק לנפילה שלו בלי התייחסות לעמדה הנפשית שלך ולעבודה שלך בעניין זה מפספס את הרעיון של עבודה זוגית (אני מבינה שזה יצר אצלך ריחוק ומשבר אבל בעיני אלו גם שלבים בזוגיות, כל אחד מאיתנו עבר שלב כזה בזוגיות- החלומות שלנו מול המציאות, זה תהליך שלא פעם מעלה נקודות כואבות בתוכנו, אבל מאפשר לנו לבנות משהו אמיתי ולא לבנות זוגיות מעולם הדימיון שלנו, אלא משהו עם אחיזה במציאות) 

לפי מה שכתבת אני מבינה שאת עדיין מוצפת רגשית ואת גם כותבת שהקושי שלך הוא בתחושה שלך שעולה מולו, אני באמת תוהה איזה צעד את מוכנה לעשות בעניין ואם בכל זאת את לא מסוגלת לראות איך את עושה את זה אז אני באמת תוהה ממה החשש ללכת לייעוץ חיצוני שיעזור לך לפרק את הרגשות האלו לעבוד עליהם ולאפשר לך לחוות זוגיות אחרת ולכם יחד לצמוח מהמשבר.

בסוף, בניתם פה בית יחד וחלק מבניין הבית כולל משברים, כמעט כל אחד עובר את זה, וגם פה בפורום- אני בטוחה שמי שפהנשואה מספר שנים יכולה לשתף אותך במשברים שלה ותהליכים האישיים והזוגיים שנעשו ביחד ולבד, ואם יש קושי לעשות עבודה לבד אז הולכים להתייעץ.

יש מקרים שצד אחד בזוגיות מביא איתו אתגר ועדיין זה האתגר שהקב"ה בחר שנתמודד ושנצמח ממנו ועדיף לעשות עבודה כואבת שתעזור להתמודד עם הבית שהקמנו מאשר לפרק בית- וזה שאת לא מתגרשת לא אומר שהבית לא מתפרק רגשית, וכרגע לא משנה מי אשם לדעתך פה, המצב כרגע שהבית שאת הקמת במשבר וזה מפרק אותו מבפנים, כפי שאת תיארת שכל הערה שלו מביאה לפיצוץ ולריב ביניכם, זה כדור שלג שמתגלגל. עוד כרגע הוא מבקש סליחה, כואב ואומר לך שאוהב אותך אם המצב ימשיך ככה יש סיכוי שגם הוא יחסם רגשית ואז יהיה יותר קשה לייצב את הזוגיות.

כואב לי שאת כותבת שכבר חודש וחצי המצב ככה ואין כיוון לפתרון באופק 

לכן אני כותבת לך שיש תשובה ושיש אפשרות לצמוח וגם אם קשה לך מול העניין כדאי לבקש עזרה ולראות איך לאט לאט בונים פה את האמון מחדש, מתוך התייחסות לעולם הרגשות שלך וכן לעמדה שלו, וזה אפשרי, תראי כמה בנות פה אמרו לך שסה"כ עוד אפשר לתקן את הדברים כרגע.

כפי שהקב"ה לימד אותנו שיש תשובה בעולם

מאחלת מכל הלב בהצלחה!!

יש אנשים כאלו, שברגע שהאמון שלהם נפגע- הם מאוד מתקשים לחזור כאילו כלום לא קרה.

אמון זה קריטי בשבילם והם טוטאליים בזה.

כמו שהם מצפים מעצמם לטוטאליות- הם מצפים את זה גם מבן\בת הזוג.

תחשבי בעצמך מה יכול להחזיר לך את האמון בבעלך?

אלו סרטונים נוראיים

ואני לא חושבת שיש לגיטימציה לזה בשום מקום

אפילו בעולם החילוני מדברים על זה שאם צעירים נחשפים לסרטים כאלו זה בונה להם תפיסה זוגית מוטעית הרי בסרטים כאלו מותר לעשות באישה הכל והיא כאילו נהנית וזה נורא

ובכלל- איזה בן אדם יסכים להתפשט ולצלם את עצמו לכל העולם?! זה נורא!

אני לא חושבת שזה נכנס לאינטימיות שלכם כי זה מציצנות מצד היצר

בזוגיות נורמלית נהנים מהקירבה הנפשית רגשית ומתוך כך מהאינטימיות

ואני בטוחה שככה זה גם אצלכם

אבל כן, יש פה משבר וכדאי לאפשר לזה מקום רגשית ולדעת שאפשר לצמוח מזה

כתבת "אם אני *מפרשת*"

זו באמת פרשנות יקרה

כי עבורו רוב הסיכויים אם לא כולם שהצפייה כלל לא קשורה לזלזול בך חלילה, בטח שלא חוסר נאמנות ובטח שלא זילות בחיי אדם

(כתבתי על כך בהרחבה בהודעה שלי למטה, על מה זה כן עבור אדם צפייה בתכנים הללו)

ממילא,

ברגע שהפרשנות שלך היא כזו,

כתבת בחוכמה רבה - את מקישה ועושה חיבורים לחיים עצמם.

אך גם שם יקרה זוהי *פרשנות* שלך.

אם תתבונני רגע בדברייך - הרי כתבת בעצמך שבעלך הקדים ואמר שיסדר קצת ואז יתפלל.

ואף ציינת שהוא *לא ידע* את הסיבה שאת קוראת

ושישר אחרי התפילה רץ אליך ושאל מה

כלומר מאוד יכול להיות *שמבחינתו* הוא באמת ובתמים לא ידע שאת זקוקה לו כרגע!

ודווקא עבודה על תקשורת ישירה כדוגמת: אני נכנסת עכשיו להתקלח כי כואב לי מאוד בבקשה תהיה זמין במיידית כי אני חייבת אותך צמוד אליי כרגע" הייתה יכולה ליצור תגובה שונה לחלוטין אצלו.

לכן את אותה פרשנות שדייקת בחוכמה, על הנקודה הזו שאת רואה את כל מעשיו כזילזול עמוק בך ובהסתכלות עלייך חלילה - על זה הייתי קודם כל מנסה לעבוד ולעבד יחד עם הפגיעה הגדולה שחווית אצל אשת מקצוע בהקדם. אפילו פגישה אחת כי כתבת שאת ממש לפני לידה.

ואם אין אפשרות - אז מתי שכן תהיה. פשוט ממש מומלץ שיהיה לפני הלידה שתגיעי עם יותר כוחות נפש שאת כה זקוקה להם ❤

תרגישי טוב יקרה!

הלוואי שהכל יתהפך לטובה ולאור גדול

ראש חודש אדר היום!

וב"ה שתהיה לידה טובה וקלה בבריאות שלמה ובידיים מלאות ובנחת שלמה 🙏❤🙏

מדהימה

ואני חושבת שיש לך יכולת להשפיע על זה

את לא חייבת לצרוח עד השמיים כדי להישמע. וגם לא לנקוט באמצעים חריפים כדי לעורר אותו. 

במקום לבוא אליו ולהתאים את עצמך ל'נכות שלו', תביאי אותו אלייך. זה בהנחה ואת חווה עם זה קושי ואת מרגישה שזה לא עונה לך על הצורך. כי יוצא לי לעשות את זה הרבה, אבל בדברים שמהותיים לי וחסרים לי, כמו תחושת חשיבות (פתחתי על זה שרשור בימים האחרונים אפילו)- אז זה לא בהכרח עובד. וגם אם זה עובד בצעקות, זה דפוס לא בריא שיהיה בבית בשביל הילדים. וגם בשבילכם.  

. הדינמיקה שהתפתחה ביניכם עד עכשיו, גורמת לך להצטרך לזעזע אותו כדי לקבל את הצורך הרגשי שלך ממנו, שזה פיוס, דאגה, הבעת אהבה, שיעטוף אותך ותרגישי כמה את חשובה לו.

עדיף לדעתי  לעבוד על המקום הזה שאומר:: בעלי, נפגעתי ממך מאוד. זה ריסק אותי. 

בעלי, אני צריכה להרגיש חשובה לך. יש לי צורך ממשי בתחושה של חשיבות

ורוצה להגיד על זה עוד משהו, זה עוד כיוון - אולי את פועלת כך גם מאינסטינקט של הפגיעה. זאת אומרת, זה פחות קשור רק אליו אלא גם אלייך, לאיך שאת מבטאת את עצמך מולו. לתקשורת שלכם בעצם.  אולי התרגלתם כבר להתנהל ככה ונראה לך שאין אפשרות אחרת בגללו. אבל זה לא בהכרח. 

ייתכן והוא חסר רגישות ממה שהוא ראה בבית, וודאי. אבל גם ייתכן מאוד שהתנהלות ודינמיקה זוגית מסוימת גורמת לאנשים להביע חוסר עניין או להראות חסרי רגש כי משהו בהתנהלות הזו לא מאוזן ואז הרגישות הטבעית שיש לכל בעל כלפי אשתו וגם הפוך כמובן, נשחקת. 

אני בטוחה שעם עוד עבודה של ליטוש תוכלי לקבל מענה אמיתי לצורך שלך.

כי הוא עמוק וחשוב והוא זה שעומד בבסיסה של מערכת היחסים הזו - התחושה שאין עוד אחת שתשתווה לי בעולם מול בעלי. ושאני הכי חשובה לו בעולם. באמת.

זה לא אומר שהוא לא יעשה טעויות, אבל התחושה שלך באופן כללי צריכה להיות כזו כדי שתוכלי להתייחס לטעות בפני עצמה כטעות, ועדיין להיות בטוחה שאת הכי חשובה לו בעולם. ולא כחלק מהבור העצום הזה שנפער בלב ואליו נשאבים להם כל המקרים האלה.

אבל יש הבדל בין זה שהוא אומר ובין מה שאת מרגישה , נכון?

אז יש פה משהו שחסר. יש פה פער.

והפער הזה לדעתי בעינינו, רוב הנשים, הוא המעשים. הוא הירידה לפרטים הקטנים.  זה 'איך את מרגישה??'

'את צריכה עזרה?' 

לאו דווקא במילים, אפילו בלעשות דברים בבית, בלתת יד ולתת תחושה של שותפות 

זה לחשוב ולהבין שאם את קוראת לו, את צריכה אותו ולא 'סתם חופרת'.  (בהנחה שבאמת כל דבר נעשה במידה ובצורה מתאימה ומכבדת)

כדי להמשיל לנמה אני מתכוונת: זה כמו שאישה שתגיד שהיא מכבדת את בעלה, מסדרת מנקה לו את הבית, מכינה לו ארוחת ערב, אבל כל היום צועקת עליו והוא רגיש לצעקות. היא מכבדת במה שהיא רוצה, לא במה שהוא צריך. ואז היא מתפלאת למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג.. חסר לו משהו מהותי!

אז גם במקרה של אישה שמרגישה שהצורך הרגשי שלה לא נענה - היא תצטרך להשתמש באמצעים אגרסביים יותר ויותר כדי לקבל אותו. שזה בדרכ הרבה דרמה, צעקות ובכי.

ואני רק רוצה לעודד אותך לצאת מהמעגל ולבקש ולהביע את הצורך שלך במפורש. כי טונה של תשומי בזמן שהלב שלך שבור לא ממלא את החוסר של חודשים אחורה, מהדרמה הקודמת. זה מתווסף לעוד ועוד דברים וחוויות שאת אוספת לך מהיומיום ויוצרת אצלך את התחושה שאת לא מספיק חשובה. אז תעצרי את זה. כי מגיע לך. כי אני מאמינה שהוא רוצה לתת לך. כי את יכולה לקבל את זה בצורה שתהיה לך בריאה ותעניק לך יציבות נפשית ושמחה 

וזה מקום שאולי כן כדאי לך לעבוד עליו

אני בעצמי לא מושלמת בזה, אבל אני רוצה להגיד לך שזה מאוד משנה.

יש את מה שהוא מסוגל לתת, שזו השפה שבה הוא אוהב - שזה לעשות כלים למשל. שזה מהממם ויפה ואת צריכה להעריך את זה מאוד ולהתסכל על הנתינה שלו כדבר טוב ולא לדחות אותה. יש עניין לקבל מה שהבן אדם יכול לתת לך ולא להגיד לו כל הזמן שזה לא מספיק. כי זה לא נעים.

את יכולה להשתמש בהרבה הרבה תודה על הכלים, בלי קשר לאהבה שלו, כי זה באמת היה לך לתועלת, גם אם היית עושה אותם בעצמך. הוא חסך לך. הוא עשה איתך חסד. והוא רצה לשמח אותך בדרכו. תפרגני על זה. תעופי עליו בגלל זה. כי בדרכו, הוא אומר לך - אשתי, אני עף עלייך! כמו שילד משרבט ציור, להבדיל, ונותן לאמא. איזה התלהבות.. איזה שמחה... ורק הבעל מסכן, מקבל על הראש ו- 'שלא תחשוב, זה לא יעזור לך..!!!'

רגע.

תסכלי גם מהעיניים שלו. תנסי להבין גם אותו. אבל אל תוותרי עלייך. ממש לא.

את לא רוצה שיפסיק לעשות כלים. את רוצה שהוא יפגין כלפייך יותר אהבה בצורה שאת רוצה לקבל אותה, נכון? אז תעופי על הכלים ותכווני ליותר. זה לא או - או.

כמה שאת חושבת שזה מעייף אותך, את לא מבינה כמה שזה המפתח שלך לאושר. 

בעל בנוי בצורה מושלמת, מתוכנת, כדי לעשות טוב לאשתו. כך השם ברא אותו. זה מחיה אותו. זה אחד התפקידים המרכזיים שיש לו. 

ברגע שאת מונעת מבעלך את ההכוונה הזו, שרק לך יש אותה, רק את יודעת איזה קוד פותח לך את הלב- זה עושה לו עוול. את מונעת ממנו לקיים את תפקידו. כי הוא רוצה. אבל את מונעת ממנו את זה. ובסוף מי נפגע? את .

במקום לדבר ישיירות ולפתח סבלנות, את מתעייפת ומוותרת. בעיניי זה פספוס

ברגע שאת מרגישה לא נעים לדרוש תגובתיות,, זה כאילו את אומרת - לא מגיע לי מה שאני מבקשת. (כי מה לא נעים לנו? לבקש משהו שלא שלנו. אנחנו נזהרים. חושבים פעמיים. זה של מישהו אחר.

אבל בעלך שלך. והיחס שלו שאת רוצה מגיע לך מתוקף היותך אשתו.)

או לחלופין - לוקח לי זמן לקבל את זה, ואני גם צריכה לקחת בזה חלק, בזה שיהיה לי טוב בנישואין, וזה לא נח לי, אין לי כח, אז אני מעדיפה שלא. אני אתמרמר לי פה בינתיים ואתלונן על החיים איתו. 

ואני רוצה להוסיף ל @דבר מה,  שנישמע שאת חושבת שיש אצליכם מצב מיוחד ושונה מאצל כולם.

ושרק בעלך לא מבין, ורק לו צריך להסביר מה זה יחס.

אז רק רוצה להגיד שזה קורה כימעט אצל כל הזוגות.

מטבע הדברים שאיש ואישה הם שונים.

מטבע הדברים שיש לנו אופי שונה, ושגדלנו בצורה שונה. ושאנחנו מפרשים אהבה ויחס בצורה שונה.

כימעט אצל כל זוג יש את הצורך שכל אחד יסביר לשיני מה עושה לו טוב.

ובאיזו דרך הוא מרגיש אהוב.

זו בדיוק העבודה הזוגית שיש כשמיתחתנים.

למצוא את עצמך בהצפת רגשות וכאב הזה כשאת אוטוטו צריכה ללדת...

למצוא כוחות ואנרגיות שאין להתמודד עם הנפש שזועקת, כאשר את זקוקה לכל הכוחות האלה כדי לשרוד את היומיום

וכמובן ללידה, להבאת חיים לעולם, לגידול אינטנסיבי של תינוק ושל כל בני הבית.

זה הרבה.

הרבה מאוד מאוד.

ממש הרגשה שהכל קורס ואין מי או מה שיחזיק.

שולחת לך חיבוק גדול גדול גדול.

לא הספקתי לקרוא הכל (רק את התגובות שלך) אז סליחה אם חוזרת על דברים שנאמרו,

אבל אולי הדגש כאן הוא על הנפש היקרה שלך שעברה טלטלה רצינית - ונתינת מקום איך להתרפא מהטלטלה הגדולה הזו יכולה לעזור ב"ה.

מאוד מאוד ממליצה לעבד את כל החוויה עם אשת מקצוע, להוציא את כל הכאב, את כל המוגלה,

להביט לו בעיניים, ולראות איך צומחים מכאן.

גם על מה שתיארת שזה עשה לך עצמך היקרה לצפות בדבר שכ"כ מזעזע את הנפש,

גם על מה שזה עשה לך לחשוב ולדמיין שבעלך שלך שצפה בזה

גם על מה שזה עשה לך במחשבה של מה זה אומר על הזוגיות שלך והאינטימיות ביניכם

גם על הרגשת התסכול והאכזבה והפגיעה הכה גדולים.

ממש לקחת הכל ולתת לו מקום ומתוך כך לראות איך אפשר לצמוח ולהתרפא ולהתקרב מחדש ב"ה.

במקומות של נפילות של בני אדם בכללי (לאו דווקא של צפייה בפורנו, אלא נפילות בכללי), אני מאוד מאמינה במקום שהקב"ה דרך התורה הקדושה התוות לנו.

המקום של התשובה.

אותה תשובה שקדמה לעולם.

אותה אמירה כה עוצמתית של "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"

לא סתם אדם - *צדיק*

*אין* צדיק (!) שלא יחטא. אין.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

וענקי ענקי עולם כמו דוד המלך שאמר חטאתי לה' (וגם בתחום של בינו לבינה)

או הסיפור על האמורא בגמרא שטיפס על סולם כדי לבוא על אישה וצעק אש אש אש וראו אותו תלמידיו ואמרו לו רבי ביישתנו וענה להם שעדיף שיתבייש בעולם הזה ולא בעולם הבא,

והסיפור על רבי אלעזר בן דורדיא שלא הייתה קדשה אחת בעולם כולו שלא בא עליה (!!!) ונדד הרחק כדי להגיע לאחת והיה מה שהיה ואז ברגע אחד החליט לחזור בתשובה עד שנפחה נשמתו ונאמר עליו *רבי* אלעזר בן דורדיא שמזומן לחיי העולם הבא!

רבי!

ויהודה הגדול שהודה! עם כל מה שקרה עם תמר! הודה שנפל!

ויש עוד מקרים ודוגמאות בתוך תוך תורתנו הקדושה.

וכבר חז"ל ניסו לבטל את אותו יצר הרע וראו שאין העולם יכול להתקיים ממש!

וכל המקומות הללו הם דווקא דווקא כי התורה הקדושה רואה את ההתמודדות הזו.

לא מתעלמת ממנה.

רואה שדווקא דווקא בתחום הזה של יצר הרע כ"כ עצום

עד שענקי עולם לא רק שצפו אלא עשו מעשה ממש עם אישה!

ונקראו צדיקים גמורים ורבנים שמהם אנו לומדים!

ללמדנו עד כמה תשובה קדמה לעולם.

"חטאתי לה'".

אני חוזר בתשובה.

ואם אתה הקב"ה הרחום והחנון מחכה לו לאדם עד שישוב ורוצה בתשובתנו -

גם אנחנו הקטנים והקטנות ננסה להידמות לך ולקבל את התשובה.

ולהצליח לסלוח, למחול, לא להזכיר לאדם עוונותיו הראשונים, לראות את התשובה כבריאה חדשה לאדם. שמעומק עומק לב רוצה להתחרט על כך.

הרי כולנו בני אדם. בשר ודם.

וגם אנחנו לפעמים נופלות בדברים אחרים. מי בלשון הרע, מי בצניעות, מי בכיבוד הורים וכן הלאה.

וכמו שאנו נרצה שיקבלו את תשובתנו, שיסלחו לנו על טעויות, שיקבלו אותנו בלב אוהב על אף חוסר המושלמות שלנו - כך ננסה להידמות לקב"ה ולמחול גם אנחנו.

ובין איש לאשתו זה הכי הכי יקר לקב"ה.

עד כדי כך שהוא מוחה חלילה שמו מעל המים כדי להשכין שלום בין איש לבין אישתו!

עד כדי כך שאומר לנו שימכר ספר התורה כדי להשכין שלום בין איש לבין אישתו

"אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא... והשכנת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו"

אז העבודה הזו על התשובה,

על ראיית האדם כמכלול,

כבן אנוש ולא מלאך, ששבע יפול צדיק וקם,

שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא,

והעבודה הזו על להבין שלא הייתה כאן כוונה לפגוע בך ח"ו אלא נפילה של היצר לתחום הזה של הראייה שהמקום ממנו הוא מגיע שונה לחלוטין בנפש.

ורוצה לצרף כאן גם תגובה ארוכה שכתבתי בנושא בעבר:

יקרה,

אני רוצה להתייחס לשתי נקודות עיקריות בהודעתך -

הראשונה היא באמת הנגיעה בכאב הגדול גדול,

והשנייה היא לראות איך דווקא מתוך הכאב והשבר הזה אפשר אולי לצמוח.

1. בכאב:

עכשיו קשה לך מאוד, את ממש בעיצומו של הקושי,

בתוך המקום הכואב והשחור הזה - קשה מאוד לראות מעבר.

אבל זה ב"ה מצב זמני.

את לא תמיד תהיי בחושך הגדול הזה.

גם אם כרגע זה נראה שכן - זה באמת באמת לא.

כתבת הרבה דברים, בסוג של מוצפות רגשית מאוד גבוהה

וענו לך כאן בחוכמה רבה 

גם אני הקטנה מצטרפת לדברים שנאמרו -

גם להבין עם *עצמך* איפה הייתה כאן הפרת האמון מבחינתך,

מה זה אומר מבחינתך,

ואח"כ מבחינת בעלך

ואח"כ מבחינה זוגית.

בנוסף, צריך באמת להבדיל בין ההרגשה שלך והתפיסה שלך, שבצדק היא קשה מאוד, פגועה מאוד, נגעלת מאוד

לבין המציאות עצמה שלצערנו כוללת בתוכה כמעט 99% של צפייה לפחות פעם אחת בפורנו בעבר/הווה/עתיד של כל גבר באשר הוא גבר...

זו מציאות עגומה, אני יודעת - אבל היא כבר בגדר נורמה...

כן, גם גבר חרדי, דתי, חילוני, רווק, נשוי - כולם כולם.

האחוזים ממש זהים ודומים אצל כולם לצערנו.

הקב"ה אכן ברא את האנשים בעולמו עם יצר מין חזק מאוד, כדי בעיקר לפרות ולרבותף יצר ההישרדות, ואכן אצל גברים (בהכללה, יש גם אחוזים מטורפים של נשים שצפו/צופות) - היצר יותר חזק.

ולתכונה הטבועה והבלתי נפרדת הזו באנושות - נוספה הקידמה, והזמינות הבלתי נתפסית.

העולם השתנה, הזמינות השתנתה - זה כמעט בלתי אפשרי שאדם יעבור חיים שלמים בלי ליפול לדבר הזה אפילו פעם אחת...

ויצרני התעשייה הזו משקיעים מיליונים ומילארדים כדי לגרום לאנשים להתמכר, להקליק שוב ושוב ושוב,

זה כמעט חזק מהם!

זה לא אומר בשום צורה שזה בגללך או שזה קשור אלייך - זה לא!

אולי חלק מתחושת הנבגדות, משבר האמון, הגועל והסלידה שאת חשה כרגע נעוץ בעובדה שאת מרגישה שזה קשור גם אלייך, שהוא בגד בך אישית כשהוא צפה בפורנו,

שאת לא מספיקה עבורו או מספקת אותו, שאת לא מספיק יפה בעיניו, ובגדול שאת לא *מספיק*.

זו הרגשה מאוד קשה להיות בה.

ומאוד חשוב להבהיר - צפייה בפורנו *לא* אמורה להתקיים בגללך.

זה שני דברים שונים לגמרי - כמו שני קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו - זה שלו. בלי בדל קשר אלייך.

את טובה. כן, גם בעיניו.

את יפה ומושכת, כן גם בעיניו

הוא לא מחפש להחליף אותך

הוא אוהב אותך והוא רוצה בך וחושק בך.

הוא ממש לא משווה חלילה *אותך*, לאותן זוועות שהולכות שם, 

זה בכלל לא בר השוואה,

זה לא שהוא "רואה בנות ומלא עירום" ובא אלייך ומשווה וזה כאילו "עוד בת, עוד עירום" - זה פשוט לבל אחר לגמרי!

כמו שכתבתי - כמו שני קווים מקבילים שלא יםגשו לעולם. 

שם זה לא אמת, זה רק רק פנטזיה מכוערת ומלאכותית ודוחה ובריחה מהמציאות לשנייה,

בלי שום קשר לאהבה עמוקה שלו אלייך

לתשוקה האמיתית והגדולה שלו אלייך,

ליופי האמיתי והענק שהוא רואה בך, פנימי וחיצוני!!!

אז מה הוא כן?

[זה *ממש לא* נשמע המצב כאן, אך אם יש מצב בו הוא מכור - אז במקרה כזה כמו בכל התמכרות - צריך לטפל]

ואם הוא לא

אולי הוא סקרן, והכל זמין וחינמי ואנונימי עד להכעיס

זה גם לא נכון שגברים לאחר הנישואין מפסיקים לצפות בכך - יש אנשים שאחרי החתונה המשיכה שלהם לפורנו רק הולכת וגדלה.

אם מבינים את השורש למה אנשים צופים בזה - מבינים שזה כלל לא קשור לנשוי או לא.

בפורנוגרפיה יש עולם שלם של פנטזיה - ולפעמים יש רצון לברוח לעולם מושלם ובלי התמודדויות כפי שיש בחיים האמיתיים,

בפורנוגרפיה גם המין ללא משמעות, ללא מאמץ - הוא לא צריך להתחשב בעוד אדם, לא צריך זמן ועבודה מנטלית/פיזית

ובנוסף אין שום משמעות - לעיתים דווקא במין נטול משמעות יש משהו יצרי שיכול למשוך גברים (ונשים),

בפורנוגרפיה יש גם הרבה מאוד גיוון,

והיצר והסקרנות, בשילוב עם הזמינות הבלתי נסבלת שזה פשוט בכל מקום - יוצר לך את התוצאה העצובה מאוד ואת האחוזים העצובים מאוד...

עוד דבר חשוב -

זה לא אומר בשום צורה שזה טוב ושצריך "להחליק" את זה בגרון ואין ברירה - כמובן שצריך להילחם כל יום מחדש! להתקין סינון ראוי וחזק, לעבוד על עצמנו, על המידות, על היצר, על הנפילות.

וכמובן לשים לב לנשק הכי חזק של הנפילות - היאוש.

ישנו מעגל מאוד מתסכל של אדם שצופה בפורנו ומלקה את עצמו על כך-

הוא צופה-

הוא מתוסכל מעצמו ומתבייש בעצמו ובמעשיו -

היאוש הזה מחליש אצלו את האנרגיות הטובות לבחור בשינוי ולעלות מעלה-

ואז שוב הוא צופה - וחוזר חלילה.

צריך לשבור את המעגל הזה,

ודבר ראשון צריך לטלפל ביאוש!

זה שבעלך לא מיואש ומוכן לעבוד קשה - זה מבורך.

אסור לוותר וצריך להילחם - ולי זה נשמע שבעלך זועק לעזרה ורוצה להילחם 

ואולי עםפ עצמו הוא כבר נלחם אלף פעמים

אבל זו ממש בגדר מלחמת התשה

והוא פשוט מותש.

ואולי אין לו כלים,

ואולי הוא פשוט זועק לקבל את הכלים הללו.

אם הוא אכן מכור - יש בעלי מקצוע שזו בדיוק ההתמחות שלהם - התמכרויות.

אפשר לפנות אליהם.

התקווה המאוד גדולה כאן - שבעלך מוכן להשתנות!

מוכן להילחם!

מוכן לעבוד קשה!

כי זו באמת עבודה מאוד קשה.

וזה הרבה. הרבה מאוד.

יש גם הרבה כאלה שלא היו מוכנים לעשות עבודה עצמית, והיו אומרים "הכל בסדר אצלי. תשתני את".

אז זה כבר אומר שיש בו ענווה, ולב נכון, ורצון מאוד טוב.

אל תראי אותו, את כל המהות שלו כשחורה וכרשעה וכחוטאת, הוא אדם שלם, עם טוב שלם שאת מכירה ויודעת והכרת כל השנים והכרת לפני שהתחתנת - הוא נשאר שם. הוא האמיתי. הוא לא השתנה.

אותו אדם טוב, בתור היותו אנושי ומועד לטעויות ולנפילות ("אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"), אכן חטא. אכן נפל.

עכשיו הוא רוצה לקום. הוא רוצה לחזור בתשובה.

הקב"ה רוצה ומוכן לחכות עד יום המיתה לתשובה. את מוכנה? יש בך את הכוח?

אם יש - גייסי את כולו.

נסי להפריד בין האדם עצמו לבין החטא והנפילה.

ההפרדה הזו קיימת.

נסי לראות את בעלך ללא הנפילות. איזה אדם הוא?

מה טוב בו?

איפה הוא עזר ונתן לך בחיים?

על מה את כן יכולה להוקיר לו תודה?

איפה הוא תמך בך בחייכם המשותפים שאת היית למטה והיה לך קשה?

מה זה עשה לך?

איפה כן כיף וטוב לכם ביחד (גם אם לא עכשיו - בעבר?)

- ולגבי השיתוף - עד לכאן שומעים ורואים את הכנות שלו, את האהבה שלו אלייך, את הצער והבושה שלו מהמעשה, את החרטה הגדולה

נשמע שהוא ממש משמ עשה את כל השלבים של החזרה בתשובה

של וידוי

חרטה גדולה

קבלה לעתיד

ואם הקב"ה סולח לנו ביום הכיפורים ובכל יום על דברים יותר חמורים שעשינו מי אנחנו שלא ניתן לאדם פתח של תשובה?

"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"!

גם גדולי וענקי עולם חטאו!

אין אדם שלא חטא. אין. רק הקב"ה לבדו מושלם.

יהודה הצדיק שהודה - עם תמר.

דוד המלך

משה רבינו!

הסיפור בגמרא על האמורא שצעק "אש בבית אש בבית!" כי רצה לטפס בסולם ולעשות עבירה עם אישה,

ועוד שלל סיפורים על צדיקי עולם, שאחד מהם אפילו הלך לכל זונה בעולם כדי לחטוא ובסוף בכה וחזר בתשובה ונקרא רבי ומוזמן לחיי העולם הבא!

חז"ל רצו לבטל בעבר את יצר הרע מרוב כל מה שהוא גרם לחטוא

ואז באמת ביטלו

וראו שהעולם לא מתקיים. אין התרבות אפילו של תרנגול ותרנגולת. ממש פחדו שהעולם יחרב! אז החזירו את היצר.

זה יצר כ"כ כ"כ בסיסי! צר החיים, יצר ההמשכיות.

נכון. הוא חזק מאוד מאוד

אבל כמו כל דבר חזק ועצום - יש לו גם את הכוח הניגודי שלו.

כדי שתהיה לנו יכולת בחירה.

"ראה נתתי לפניך את הטוב ואת הרע 

ובחרת בחיים!"

אם הטוב היה יותר מהרע בעוצמה - איפה כאן הייתה הבחירה? לא הייתה.

אז זה באותה עוצמה.

אותו כוח חיים בדיוק טומן בחובו גם את פוטנציאל ההרס והחטא הכי גדול - כדי שתהיה לאדם בחירה.

אז בעלך הצדיק נפל. נכון.

אבל הוא קם!

הוא עשה תשובה!

ומאהבה ולא מיראה!

אז הוא אפילו במדרגה שהעוונות נהפכו לו לזכויות!!!

ואם הוא יפול שוב? יכול להיות. הוא בנאדם יקרה.

הוא יכול הכי לרצות בעולם לא ליפול -אבל פעם, מתישהו, שהיצר יתחזק, והוא יהיה מדוכדך וחלש ועצוב - הוא יכול ליפול. כי הוא אדם.

כמו כל גברי העולם. באמת האחוזים הם מטורפים - 99%!!!

וכמו כל נשי העולם - שאולי לא בזה, אבל בדברים אחרים. כל אדם וההתמודדות שלו.

אפשר להבין שזו המציאות, להבין שזה טבע האדם,

שהקב"ה ברא אותו כך. 

שהוא לא מצפה ממנו להיות מושלם כי אין מושלם - אלא להיות *בהשתלמות*, ואם נפל -לקום

שבע יפול צדיק וקם!

על ההתרוממות הזו

על הקימה מתוך הנפילה

על התשובה

על זה העולם עומד!

כי אנחנו בני אדם לא מלאכים ובטח ובטח שלא הקב"ה!!!

כל העולם הזה הוא התמודדות אחת גדולה. זה טבע האדם.

אם מבינים את זה יותר קל להבין גם כאן את התהליך בנפילה הזו ספציפית.

דבר נוסף-

באמת באמת יקרה שזה לא קשור בטיפה אלייך ולגוף המדהים שלך בעיניו!

זה באמת שני דברים אחרים לגמרי, שני דברים מקבילים שלעולם לא יפגשו.

לפעמים צריך גם לתת גם לזמן לעשות את שלו.

כרגע את בתוך ההלם והשוק והכאב הכי גדול.

כרגע חווית אובדן של החלום כפי שראית אותו.

באמת ובתמים חשבת וחלמת שלך זה לא יקרה.

היה לך חלום כזה.

וכאשר זה התנפץ זה ממש כמו אובדן - אובדן החלום שהיה,

ובסליחה שלך את בעצם "מוותרת" על עבר טוב יותר בעצם הסליחה. ואת הרי לא מוכנה שהעבר הזה יקרה כי את לא רוצה בו - אז זה ממש מעגל שמזין את עצמו וגורם לכל הרגשות הקשים והכואבים הללו לצוץ.

כמו בכל אובדן, יש אבל.

ושלבי האבל כוללים

הכחשה

מיקוח

כעס

צער ועצב גדול

ורק אח"כ השלמה וחזרה לחיים.

נשמע שאת עדיין בתוך תהליך האבל - וזה ממש טבעי ולוקח זמן לדברים להתעכל ולעבד את הדברים.

בתוך כל זה, 

ואחרי שנותנים לדברים קצת להירגע, וזמן לעצמך לעכל ולהרגיש את כל מה שאת מרגישה, כן חשוב לזכור שהיחס לכל הדבר הזה אצל בעלך היקר הוא ממש ממש *לא* במקום הזה של מישהי שהיא "ברת השגה" ובוא נראה אותה בלבוש מינימלי ונשווה אותה לאשתי או ננסה לעשות משהו בעניין או משהו בסגנון,

וגם הצפייה/הנפילה *לא* מגיעה אצלו מתוך השוואות או חוסר אהבה/תשוקה אלייך אשתו האהובה והיחידה,

אלא לרוב ממקום של יצר, סקרנות, אי-שימת לב לשבריר שנייה, טבע שיותר קשה לגברים להתגבר, והמציאות של כל המדיה וכל מה שקורה בעולם - הופכים את ההתמודדות הזו שלהם (גם של נשים, אגב) לכמעט בלתי אפשרית. הם יכולים לנסות מאה פעמים, ולהצליח 99, והם גיבורים! והפעם הזו שנפלו? לקום, להתגבר. מאוד מאוד מאוד קשה לעבור חיים שלמים בלי לעולם לא להתבונן אפילו במראה לא צנוע, בטח בעולם כמו שלנו...

שולחת לך המון כוחות ותמיכה,

הלוואי הלוואי שתצאו מזה מחוזקים ב"ה! ❤

מבינה אותך מאוד!!!

שבמילא חצי לא מחסנים

אז אין לי איך להמנע מלחיות..אני לא אעבור לחינוך ביתי ולא אנעל בבית

אני כן שומרת על הז שלקטן לא יתקרבו חברים לש הילדים..ובכללי במילא לרוב הוא צמוד אלי

אנ י גם חוששת לפעמים

זה לא שלא

אני לא אומרת לך מה לעשות

אני במקומך כן היתי הולכת

כי ירושלים זה עיר גדולה

זה לא שההתפרצות עכשיו היא בכל בית שני וכו

ובכללי בחיים יש אצלי כן איזה גבול בין השתדלות להשתדלות עודפת

אצל כל אחד הגבול עובר במקום אחר

ולכן באמת ההחלטה היא שלך

אבל סתם משתפת שזה לא כזה חד משמעי שאסור להפגש עם אף אחד לא מחוסן..

ואני יודעת שמי שהגבול שלה שונה משלי תבוא ותביא לי את כל מקרי המוות חו''ש וכו

אני יודעת

ואני גם לא מתנגדת ולא אומרת לאף אחת מה לעשות

זה עניין של ניהול סיכונים.

אבל פשוט מכירה קצת את עצמי ויודעת שאני אהיה כל הערב בלחץ שהילדים שלהם לא יתקרבו לתינוק, ואחכ שבועיים אני אהיה בלחץ ואבדוק כל סימן שנראה לי חריג אצלו אז לא יודעת אם שווה לי הלחץ הזה

שללכת ולשמור על התינוק בעגלה שלא יתקרבו אליי זה מספיק

הם לא היחידים ואנחנו מסתובבים בין הרבה אנשים 

וגם יש הבדל בין זה שמישהו סביבי לא מחוסן אבל אני לא גרה במקום שיש בו התפרצות, לבין להפגש עם אנשים שכן יש סבירות מסויימת שהם יכולים להידבק ולהדביק.

וגם בעלי די מטיל וטו על ההגעה של התינוקי (מבחינתו הוא גם מוכן להשאר בבית, אבל זה הצד שלו אז פחות הגיוני😅)

זה לא שלי יותר חשוב. גם בעלי רוצה לפגוש את המשפחה שלו ומן הסתם יותר ממני

למרות שכרגע הוא אומר שלא מרגיש טוב אז אולי בסוף יצא שבאמת אני אלך🙊

מתכוונת לחיסונים בכללי? או לא מחוסנים לשפעת?

בכל אופן הייתי הולכת ואת התינוק שומרת יותר שלא יתקרבו... או מרדימה בחדר (תלוי גיל)

בכל אופן אין לנו מושג מי מסביבינו מחוסן או לא....

אי אפשר לא לצאת מהבית וחבל שתגרמי לעצמך להפסיד 

וספציפית לחצבת

זה מסיבה באיזה אולם קטן אז אין חדר שאני אוכל לשים אותו שם.. אחרת זה באמת יכל להיות פתרון נוח

מבינה את ההחלטה שלכם.

וזה באמת מבאס שהחלטות של אחרים צריכות להשפיע גם עליכם..

אולי לשים אותו במנשא עליך כל הערב?

או לחילופין להיפגש עם חברה אחרת?

אולי זה ירגיע ואולי לא, אבל ירושלים ענקית, וההתפרצויות הם במקומות מאוד ספציפיים ולא בכל העיר, ככה שהם לא גרים או מסתובבים הרבה באיזורי ההתפרצות (שהם מצומצמים) לא הייתי חוששת יותר מאשר אנשים ממקומות שאין בהם התפרצות

של ריבועים קטנים ואני מגלגלת לבפנים את המטפחות. ממש קליל לסידור (סתם לגלגל ולתקוע) ונראה מסודר כי איך לא

ואז אני תולה על זה

זה לא סופר מסודר אבל זה נוח לי וקל ונראה יפה בעיני

כל אופציה שדורשת קיפןל/גלגול לא החזיקה לי

נדמה לי שכבר כתבתי את דעתי, שכדאי ללכת לאבחון מקיף, לא רק אצל פסיכולוג אלא גם אצל רופא התפתחות, הכי טוב דרך התפתחות הילד בקופה.

וכן, כמובן לחזור להדרכת ההורים - זה לא משהו שאפשר לפתור בכמה פגישות. ילד מאתגר לפעמים דורש ליווי במשך שנים...

ורק לגבי זה שבבית הוא מאתגר ובגן לא - זו תופעה ידועה. ולהפך, יש בזה מחמאה להורים, שהילד מרגיש מספיק בטוח אצלם בשביל לשחרר את האנרגיות שלו, ובגן הוא לא משחרר כי אין לו מספיק ביטחון. (יכול להיות כמובן שזה נובע מכך שבגן מצליחים להציב לו סמכות נכונה ובבית לא. מדריכת הורים טובה תדע לעזור לכם לזהות את זה...)

הרבה כוחות!❤️

זה אומר שאת לא בעמדה של מובילה, הורית

ולכן כן, הדרכת הורים

זה כנראה מעגל של היחס שלכם לתגובות שלו שמזין אתכם

פרי (אני דואגת שיהיה מבחר)

דייסה (שיבולת שועל דקה, טיפה מלח, מים רותחים, חלב וחורי טעם כמו דבש/קינמון/רסק תפוחים)

פרוסת לחם

שימי לב שיקח זמן להרגיל אותם שכבר לא מקבלים ביסקוויט. צריך להכין עתודות כח בשביל השינוי

היום בעיקר שטויות (קורנפלקס, בייגלה, ביסקוויטים וכו').

אפשר קרקרים או פריכיות.

אני לא מכירה יותר מידי, אבל זה נשמע כמו פעילות נחמדה לגילאים האלו.

מניחה שיש משהו באזור, לא ממש מכירה בעצמי..

אשמח לעוד

לא הכי הכי קרוב...

ילדים נכנסים חינם

ב‘ה בנושא הזה אני מושא קנאתך אבל ההריונות שלי קשים בטירוף! ואני הרבה מוצאת את עצמי מקנאה באילו שרצות ויפות ואוהבות להיות בהריון...

ועדיין מודה על רגע על ההיריון ומאוהבת בתוצאות שלו...!!

ההריון לא קל, הקאות נון סטופ והרבה ריצות לבדיקות אבל זה שגם הלידה אולי תהיה בניתוח וכל הלחץ סביב זה ממש קשה לי.

יש לי ניסיון עם קיסרי, לי זה היה נורא בעיקר נפשית

שמכירה נשים שילדו גם ככה

אשמח לעזור בזה אם תרצי כתבי לי בפרטי

3 כיוונים שחשבתי, לא יודעת אם מתאים

גם באמת לא מכירה את הסיטואציה אז אולי הרעיונות שלי לא טובים

1. אולי לחגוג אבל לא ממש בתאריך היום הולדת?

2. לחגוג ביום ולהזכיר במהלך המסיבה מול האורחים את מה שארע לפני 16 שנה ושהתינוקת הזאת שמורה לך בלב עד היום

3. אולי עצם זה שתחגגו את המסיבה יעזור לך להתמודד יותר טוב עם התאריך הזה?

שזה בסדר להיות באבל גם אחרי שנים ארוכות

גם אותי מלוות תחושות (אחרות לא אובדן) שנים ארוכות ואני נותנת להם מקום

אם בעלך רוצה לחגוג בגדול

אולי שהוא יארגן את המסיבה

אולי השתתפות בה בלי הארגון תהיה יותר קלה

נראה לי שזה בסדר שלפעמים חוגגים אירוע בשביל הילדים/ הבעל ופחות בשביל עצמנו

כמובן שזה גם בסדר לא לחגוג אירוע

(אנחנו עושים יומולדת סימלית גם בגיל 3)

(לנו היתה בר מצווה לילד קצת אחרי ה7 באוקטובר

עשינו את האירוע בלי חשק בכלל

אבל לא ביטלנו בגלל הציפייה של הילד

בסוף היה אירוע טוב למרות שהגעתי אליו שאני פיזית לא מרגישה טוב בגלל חרדות

ושמחתי שלא ביטלנו אותו)

א. נשמע שהרגש שלך לא מקבל מספיק מקום

הוא צריך שיראו אותו שיבינו ללב הכואב הזה שיחבקו אותו ..נמשע שאת מנסה להשתיק את הלב..כי ככה נדמה לך משצפים ממך

שנו כבר עבר זמן אז ,...

ונשמע לי שאולי הלב צריך שם מקום יותר להביע את מה משרגיש גם היום אחרי כל השנים

ושזה יתקבל באהבה ובחיבוק ..אולי ללכת אפילו חד פעמי לטיםול שיקשיבו למקום הזה זה לפעמים משחרר.. או לשבת עם חברה לבקש לשתף

או עם עצמך..לכתוב...לבכות את זה ..

ב. מעשית - בוודאי לחגוג להם צריך גם נפרדות מול הילדים - בלי קשר למה שאת מרגישה..

רק מה

לא חייב באותו היום שמאוד רגיש

לא חקרה כלום אם ץבחרו תאריך אחר קצת לפני או קצת אחרי

לגיל שנתיים אני אישית חוגגת בבית רק עם המשפחה המצומצמת ברמת המתנה קטנה ועוגה קנויה ובלון העיקר לרקוד לה ולשמח אותה בפשטות

וגיל 3 היתי עושה חלאקה

גם חלאקה אפשר פשוט יחסית

אבל כן חגיגי וכן עם הזבא וסבתא ומי שחשוב לכם

אבל הניתוק מאותו היום ובעיקר הלתת לעצמך מקום גם בלי קשר לזה אולי ישקיט קצת את הרגיושת הספציפית

נשמע לי שכדאי לך כבר עכשיו לנסות לעבד את התחושות הקשות של האבל, עוד לפני שתגיעי לבר-בת מצווה, שהם אירועים בלתי נמנעים (וגם הילדים יהיו זקוקים להם).

לא יודעת אם כדאי שתעשי את זאת באירוע כזה, שיפיל אותך לתוך המים, אבל כן כדאי כבר עכשיו להתחיל בתהליך, ואולי כן להצליח לחגוג להם עכשיו ברמה זו או אחרת.

היית בטיפול סביב האובדן?

(משתפת מהמקום שלי, אף שזה שונה: הבת הבכורה שלי נולדה כמעט בדיוק שלוש שנים אחרי הולדת אחותי, שנפטרה בגיל חצי שנה. בעיניי וגם בעיני הוריי זו הייתה נחמה גדולה... אני חושבת שזה בזכות תהליך שחרור שעשינו מול התינוקת שנפטרה. היה לנו קל יותר, כי היא הייתה תינוקת מיוחדת, ובעצם הולדתה היה סוג של אבל. אבל עדיין...)

הרבה כוחות, יקרה❤️

קודם כל חיבוק גדול

אני לא מדברת מנסיון

ואני מטבעי שכלתנית יותר

אבל בכל מקרה אני מאמינה שאבל והתמודגות עם אובדן זה מאוד אינדיבידואלי

אז בסוף זה מה שנכון לך

1. אני לא חסידה גדולה של טקסים

וחלקה בסוף זה טקס... אין חובה שכזו

2. מעט מאוד תאריכים הם קדושים בעיני... וגם תאריך יומולדת הוא לא קודש, הוא הזדמנות (ואני אגיד בעדינות שגם אזכרות)

3. אני חושבת שחשוב להקשיב לעצמך, לרגשות שלך, למה שאת מסוגלת ולהיות רחומה וסלחנית כלפי עצמך, שיפוטיות היא רעה חולה גם כשהיא מופנת פנימה

4.(מקווה שאני אצליח להעבירהאת הנקודה הזאת)

אני מאמינה שהחיים חזקים יותר מהמוות

אם זה ביצר החיים על האבל או ששמחתם של אנשים החיים קודמת לזכרם של המתים

ולשם צריך לשאוף

יש פה את בעלך ואת ילדי היומולדת וצריך בזהירות למצוא את האיזון לתת מקום לרגשות שלך אבל במקביל גם לא לדחוק אותם הצידה

16 שנה זה תהליך ארוך

אבל יום יבוא ויהיו בתאריך הזה גם בר מצווה ובת ממווה ואני חוששת שמה שלא קאה ב16 שנה לא יקרה גם בעוד עשור

ובסוף בסוף בסוף

את כותבת בעצמך שאת לא מצליחה להשתחרר

ואולי כדאי לראות איך אפשר לעבור תהליך של אבל ולדעת לחיות לצד הכאב

הלוואי וירבו השמחות במעונכם

והבית יהיה מלא חיים ובשורות טובות

אני חושבת שיש פה עניין של בחירה אם לשחרר את האבל או לאחוז בו כל כך הרבה שנים. במיוחד שמעורבים פה ילדים ואולי הם משלמים או ישלמו בעתיד מחיר מסוים.

אפשר לתעל את הזיכרון והרגש לכיוונים אחרים, למשל להקים גמ"ח לזכרה או כל דבר אחר שאת מתחברת אליו. אולי ללכת לטיפול שיעזור לך

(ניסיתי לכתוב בעדינות, סליחה אם לא הצליח לי. אני מרשה לעצמי לכתוב רק כי עברתי את זה בעצמי)

מבינה לגמרי את הכאב, עברתי גם אובדן הריון. אני חושבת שזו בהחלט חוויה שמלווה לאורך החיים אבל זה שמשהו מלווה לא אומר שהוא פוגע ברמה משתקת שלא מאפשרת שום דבר חגיגה באיזור התאריך. את כותבת שמרגישה נשארת לבד.

 קושי שפוגע בך ולא מתקדם 16 שנים מצריך רמה מסוימת של טיפול, של עיבוד ממליצה ממש לעשות את זה עבורך ולטובתך 

ליבי איתך

דילמה בנושא כואב כל כך

אני הייתי שואלת מה את מרגישה?

אם תחגגי להם מזה אומר? שאת כבר לא עצובה? ששכחת את התינוקת שנולדה?

ולהתעקש להנכיח (בצדק..) את האבל של אותו יום מה ייתן לך להרגיש?

ומה עם הילדים? לא יחגגו ימי הולדת?

זה סתם שאלות שעלו לי

לא פשוט בכלל

❤️❤️❤️❤️

להקשיב לעצמך שהזמן הזה לא מתאים לך אם זה המצב.

ויחד עם זה אולי בתאריך קצת יותר מוקדם או מאוחר, כשאפשרי לך, לחגוג על הילדים הקיימים ב"ה.

זה לא אמור להיות ככה? שאני יבין באמת אם אני צריכה ללכת ולטפל. כי להבדיל ילד שנפטר כל החיים זה יום של אבל אז למה פה זה שונה? זאת הילדה שלי כל החיים, כל הזמן אני מתפללת אליה, סחבתי אותה 9 חודשים, ילדתי אותה ,מה שונה פה? אולי אני ה"מוזרה" בסיפור שלא מוכנה לשחרר

ולמה זה עדיין קשוח לי למרות שעברו ככ הרבה שנים? יש לי מלא חברות שילדו בזמן שלי וקשה לי מאוד לראות את הבנות שלהם, זה בעיה או שזה "נורמלי" ? 

בחוויה שלי אובדן הריון הוא אחר, אבל בחוויה שלך זה כן דומה.

אני לא יודעת להגיד לך מה עושות משפחות שאיבדו ילד אבל אני חושבת שגם בזה יש שונות ולא כל משפחה נוהגת אותו דבר.

אני מתחברת לשאלות של @תהילה 3>, של מה יקרה אם לא תאחזי כ''כ חזק באובדן, מה המשמעות של זה עבורך?

אני לא חושבת שזו שאלה של נורמלי ולא נורמלי אלא של מאפשר תפקוד ולא מאפשר תפקוד, כרגע נשמע שהאבל לא מאפשר לך לתפקד וזה דבר שכדאי לטפל בו, לבחון אותו לגעת בכאב הזה באופן רגיש ולחשוב אותו, להחליט מה לוקחים הלאה ומה משאירים בעבר

יום הזיכרון לא חייב להיות יום של אבל.

בשביל זה יש לנו ביהדות הלכות אבלות מאונן, לשבעה, חודש, שנה, אזכרה שנתית. הדרגתיות באבל.

יש משפחות שהופכות את יום הזיכרון ליום אבל שאי אפשר לעשות בו כלום. ויש משפחות שבוחרות בחיים למרות הקושי שוודאי קיים, ועושות משהו לזכרו או לעילוי נשמתו של הנפטר.

כאן אפילו לא ממש היו חיים בעולם הזה. לא שהצער לא קיים. והגיוני שאחרי לידה שקטה יש קושי לקום ולהמשיך הלאה. אבל אם אחרי 16 שנה את עדיין באותו מקום משתק אז בהחלט ממליצה על טיפול.

אני עברתי אובדן של עובר (שהיה בשלב בו יכולתי לבחור בין לידה שקטה לבין גרידה ובחרתי גרידה). זה היה בשלב כשכבר הרגשתי תנועות. וגם הרגשתי כשהן פחתו... כך שזה ממש הרגשה שהיו חיים ונעלמו... התקופה שאחרי היתה קשה. לקח זמן לחזור לעצמי. לי אישית עזר כן לדבר על זה ולשתף אנשים שקרובים אלי ולספר את הסיפור והשתלשלות הדברים. אחרי זה ילדתי עוד 2 ילדים אחד צמוד לתאריך הגרידה ואחד צמוד לתל"מ של ההריון שנפל. ומרגישה שהתאריכים האלה הם דווקא סמליים ומשמחים אותי שיצאו ככה כי בזמן שלא זכיתי להביא חיים, היה תיקון וקיבלתי מתנה (וד"א הילדה שנולדה אחרי הגרידה שהיא ילדה מהממת! לא היתה נולדת ללא אותה הפלה. אז זו גם דרך להסתכל...)

ממליצה גם על הספר 'כחלום יעוף' של הרב אברהם סתיו.

כמעט, זה דבר שב"ה לא חויתי (חויתי אובדן קרוב אחר) אבל ממי שמכירה שחווה זה אובדן קשה ממש.

בכל מקרה אני לא חושבת שאת צריכה להשוות את עצמך לאחרים, אלא להיות קשובה לעצמך.

אם *לך* קשה שזה עדיין כל כך משפיע עלייך, אפשר לנסות לטפל בזה, אבל באופן כללי אובדן זה דבר קשה וכואב וזה טבעי.

שאת היחידה שנשארה להחזיק את הזיכרון, השאר המשיכו הלאה.

אולי במובן מסויים חלק מחוסר היכולת לחגוג ימי הולדת,

נובע מתחושה שאם חוגגים= השארנו מאחור לגמרי את האובדן?

כי אם כך את מרגישה (אפילו אם זה רק במובן מסויים..)

אז מאוד מובן למה את מתקשה לשחרר ולחגוג.

אז אולי אפשר אחרת וכן להנכיח באירוע את האובדן? כלומר אפשר גם לשמוח בשמחת הילדים שנולדו ב"ה, וגם לזכור שיש להם אחות גדולה שאיננה.

ואני זוכרת שהלידה של הבת דווקא הכי טלטלה אותך, וזה היה רק לפני שנתיים,

אז הגיוני שעדיין הדיסוננס הזה קשה לך..

כיוון נוסף, אולי אפשר לתעל את האירועים לא לחגיגה רגילה, אלא לעשות משהו ערכי ומיוחד יותר שיעזור לך להכיל את המורכבות.

אולי נסיעה לקברי צדיקים לתפילה וטקס חלאקה או נסיעה לכותל.

וכמה מרגש לשמוע את פרסום הנס שלך ❤️

ב"ה שתזכי לעוד ועוד ניסים ונפלאות וישועות גדולות במתיקות שלמה 🙏

אני אעשה גם בע"ה.

שתראי עוד ניסים 

תוהה האם זה נכון לשתף את הילדים בזה. מתלבטת אם זה לא יגרום ליותר מידי אכזבה אם הדברים לא יתגשמו כמו שהם מבקשים.

ילדים מתקשים לפעמים להבין מציאות מורכבת

והםתק/סגולה/אמונה , בטח כשנניח לא הכל מתקיים

יכול להיות קשה להכלה.

זאת רק דעתי ואין לה שום ביסוס

תמיד בתקופה הזאת הרשתות למינהם מלאות בבנות (בעיקר) שמספרות את איך שהבקשות שלהם התמלאו, והרבה פעמים זה קשור להריון ולידה.. בתור מטופלת פוריות, אני יכולה להגיד שהקבוצות של מטופלות בתקופה הזאת מלאות גם בסיפורים על בנות ששמו פתק אבל לא התגשם להם.. ואת כל ההאכזבה שלהם, והכאב לראות בלי סוף סיפורים על כאלו שכן התגשמו להם התפילות.. אז לשים לב כשמפרסמים שיש כאלה שזה רגיש להם, וכל שזה רק סגולה ולא מבטיח כלום.. גם לפעמים זה נותן הרגשה שכל מה שצריך זה לעשות את בסגולה הזאת וזהו, הכל מתגשם (ואז מחשבות שהיו לי בכל מקרה, מה, אולי בגלל שלא עשיתי את הסגולה אני לא נכנסת להריון?) אז גם כשמפרסמים חשוב לשים לב שזה לא פיתרון קסם או הבטחה להצלחה..

וכל מי שעושה את הסגולה, לחשוב על זה גם..

עבר עריכה על ידי אמהלה בתאריך א' בטבת תשפ"ו 2:04

זהו יום מיוחד שמסוגל לתפילות וישועות גדולות.

כל אחד בדרכו שלו

קראתי מר' אלימלך בידרמן. כתוב בתהילים: (צ"ב, ז')

"איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת"

אומר ר' אלימלך שאדם שלא מבין את "זאת-חנוכה" הוא כסיל ובער....

והאריך על כך עוד הרבה

וסיים במילים "בזאת אני בוטח".

אינני יודעת את מקור הסגולה להטמין פתק בחנוכיה

גם אני מצאתי פתק שלא זכרתי שהטמנתי מלפני שנתיים

וב"ה אכן תפילתי התגשמה.

אבל צריך לזכור שהסגולות נועדו בשביל לעורר את הלבבות לתפילה

ולנצל את היום המיוחד זאת חנוכה לתפילה ולתחנונים במיוחד ל"בניי ומזוניי"

בשורות טובות

שיתקבלו כל התפילות לטובה