על בעלי.
יש איזה התנהלות מסוימת שאנחנו סביבה כבר המון זמן
וגוזלת ממני המון אנרגיות וכח. בעיקר נפשי.
והוא - נונשלנט. זה הטיפוס.
הגענו לנקודת מפנה שזהו, כבר אין מנוס. צריך לטפל בכאן ועכשיו. ואנחנו לא מסכימים על הפתרון.
העניין הוא שזה לא הסיפור הנקודתי הזה כמובן, אלא עניין של השקפה והסתכלות שונה על עניין מהותי שאנחנו ממש חלוקים בו. ולא באלי לוותר. אני רוצה את הפתרון שלי. ואני רוצה אותו כאן ועכשיו. וויתרתי מספיק מבחינתי עד הנקודה הזו. ודי.
הוא לא חולק על זה שזה הפתרון הנכון. אבל כהרגלו בקודש - נונשלנט. אז ייקח קצת זמן..
ולי זה עולה.
וכוחות הנפש שלי חשובים.
והוא לא רואה את זה משומה. הוא אדם של טווח רחוק. ואני לא. כי בטווח הקצר, קשה לי. ולא באלי שיהיה לי קשה.. וזה חוזר על עצמו כל הזמן. אבל האיזון בינינו לא קורה. לרוב אני זו שמתגמשת.
ולא עוזר שאני כועסת. ולא עוזר שאני עצובה. ולא עוזר שאומרים לו את זה מבחוץ, כי אומרים לו.. הוא כמו חומה בצורה. לא רואה אפחד ממטר. הוא יודע מה נכון וזהו. והדרך שלו נכונה.
ונמאס לי.
עכשיו, יש לי אופציה לשבור את הכלים, לכפות עליו את דעתי ולהתקדם. לקבוע עובדה. קבל את זה as is. לא רק מה שאתה חושב נכון.
אבל האמת היא שמעולם לא הייתי זו שפורצת גבולות במוצהר. ש'מתגרה'. אני יותר מאיימת עליו בזה ולא עושה עם זה כלום. קשה לי עם זה למרות שאני יודעת שזה נסיון עבורי, אולי לטובה..
ולא יודעת איך הוא יקבל את זה.
מצד אחד, באלי לקבוע עובדות בשטח ולהשמיע את קולי. יש פה מילוי של צורך אמיתי. וכן, אם להיות כנה, קצת נפנוף בשליטה. לא רק אתה קובע.די. אתה לא תמיד יודע מה נכון לי.
מצד שני, אני לא בטוחה שזה מה שנכון.
איך יודעים בכלל?
יש איזה התנהלות מסוימת שאנחנו סביבה כבר המון זמן
וגוזלת ממני המון אנרגיות וכח. בעיקר נפשי.
והוא - נונשלנט. זה הטיפוס.
הגענו לנקודת מפנה שזהו, כבר אין מנוס. צריך לטפל בכאן ועכשיו. ואנחנו לא מסכימים על הפתרון.
העניין הוא שזה לא הסיפור הנקודתי הזה כמובן, אלא עניין של השקפה והסתכלות שונה על עניין מהותי שאנחנו ממש חלוקים בו. ולא באלי לוותר. אני רוצה את הפתרון שלי. ואני רוצה אותו כאן ועכשיו. וויתרתי מספיק מבחינתי עד הנקודה הזו. ודי.
הוא לא חולק על זה שזה הפתרון הנכון. אבל כהרגלו בקודש - נונשלנט. אז ייקח קצת זמן..
ולי זה עולה.
וכוחות הנפש שלי חשובים.
והוא לא רואה את זה משומה. הוא אדם של טווח רחוק. ואני לא. כי בטווח הקצר, קשה לי. ולא באלי שיהיה לי קשה.. וזה חוזר על עצמו כל הזמן. אבל האיזון בינינו לא קורה. לרוב אני זו שמתגמשת.
ולא עוזר שאני כועסת. ולא עוזר שאני עצובה. ולא עוזר שאומרים לו את זה מבחוץ, כי אומרים לו.. הוא כמו חומה בצורה. לא רואה אפחד ממטר. הוא יודע מה נכון וזהו. והדרך שלו נכונה.
ונמאס לי.
עכשיו, יש לי אופציה לשבור את הכלים, לכפות עליו את דעתי ולהתקדם. לקבוע עובדה. קבל את זה as is. לא רק מה שאתה חושב נכון.
אבל האמת היא שמעולם לא הייתי זו שפורצת גבולות במוצהר. ש'מתגרה'. אני יותר מאיימת עליו בזה ולא עושה עם זה כלום. קשה לי עם זה למרות שאני יודעת שזה נסיון עבורי, אולי לטובה..
ולא יודעת איך הוא יקבל את זה.
מצד אחד, באלי לקבוע עובדות בשטח ולהשמיע את קולי. יש פה מילוי של צורך אמיתי. וכן, אם להיות כנה, קצת נפנוף בשליטה. לא רק אתה קובע.די. אתה לא תמיד יודע מה נכון לי.
מצד שני, אני לא בטוחה שזה מה שנכון.
איך יודעים בכלל?
