היי לכן..
בימים האחרונים אני מרגישה שכבר לא עומדת בזה, אני ממש מרגישה שאני כועסת ואני לא יודעת איך להתמודד..
התינוק שלי בן שנה וחודשיים,
יש לו כאבי שיניים.. לא הראשונות, כנראה הטוחנות.. מסכן שלי הוא ממש סובל. ואני מרחמת עליו.. 100% השתדלות להיות רגועה וסבלנית, להציע דברים מגוונים ולהנעים את הזמן..
אולי הוא גם מרגיש שאבא שלו לא מרים אותו ולא ישן בחדר בעקבות הניתוח.. (?)
אני נוסעת איתו הלוך וחזור באוטובוסים למעון ובחזרה,
היום בבוקר זה עבר את כל הגבולות..אתמול גם היה קשה, אז הבוקר נתתי לו אקמולי.. אבל גם בבית היה עצבני, צורח , באמת שקשה לי עם הצרחות. אני מאבדת עשתונות. ואז צרח צרחות אימה גם באוטובוס, מבקש את המוצץ ואחרי דקה זורק אותו לכל עבר, הצעתי חביתה שאוהב בד"כ- לא מוכן לטעום, לחם ריק- לא, ביסקוויט- 2 ביסים וזורק בעצבים, נתתי עוד אחד- שוב 2 ביסים וזרק בעצבים. לא ידעתי איך להגיב באוטובוס והאם להגיב.. אנשים עושים פרצופים וממש התביישתי, הסתכלתי עליו בחוסר אונים.. הוא פשוט זורק צורח ומתעצבן..
ואז כשירדנו אמרתי לו שהוא התנהג לא בסדר באוטובוס ואני כועסת. מרגישה מטומטמת ותינוקית. הרי כואב לו.
ולא הכנתי אותו מספיק לזה שנכנסים למעון, שגם ככה קשה לו שאני מביאה אותו ולא אבא שלו..
קשה לו כשאני עוזבת.. הוא ממש בכה כשיצאתי מהכיתה. ואני בכיתי יחד איתו.
כאב לי, וכעסתי על עצמי. עד עכשיו. התקשרתי לשאול איך הוא היה, היא אמרה לי שהוא לא ממש כרגיל. הוא בכה ולא אכל. כואב לי. הילד שלי סובל ואני לא מצליחה להכיל את הדרך שלו להוציא את זה.
מבחינה חינוכית, מה דעתכן? איך הייתי צריכה להתנהג באוטובוס או כשירדנו..?

