לפני כמה חודשים פרסמתי פה קטע ובקשתי ביקורות והבטחתי שאני אעבור עליו ואלטש אותו. הבטחות צריך לקיים ולכן הנה הוא לפניכם:
הוא הביט סביבו, הם נצנצו להם שם על הרצפה בקשת של צבעים. מה הוא בסך הכל עשה?! הוא לא רצה לעשות נזק, זה פשוט קרה לו לבד.
הכל התחיל כי היה לו משעמם. אז הוא חיפש משהו מעניין לעשות, והכדור הזה היה מונח שם, בשקט, בפינה, אז הוא שיחק איתו. ועכשיו - בטח עכשיו הכל אבוד.
השקט שהשתרר בחדר לאחר ההתנפצות טמן בחובו את הצליל שהדהד בתוך נימי נשמתו, צליל שהותיר צלקת עדינה על הלב שלו.
החריקה של הדלת הקפיצה אותי, "בטח עכשיו אבא יכעס עליי, אוף! איך אני כל הזמן מאכזב אותו?"
ואז אבא נכנס.
אבא ראה אותי יושב שם על הרצפה, מוקף בשברים, רחוק כמלא הנימה מהתפרצות בבכי. אז אבא התכופף אליי ולחש לי "אל תדאג, אני כאן עכשיו, אני איתך." ואז אבא הראה לי איך לאסוף את השברים בלי להחתך. הוא הדגים לי איך אפשר ליצור מהם מחדש משהו יפהפה.
ואני למדתי, אני למדתי שלפעמים חלומות מתנפצים כדי שאני אוכל ליצור מהם מחדש יצירת אומנות.
לקטע המקורי קראתי "חלומות", אני חושב שהשם הנוכחי יותר הולם אותו.
תודה ל @רחל יהודיה בדם, על הביקורת הבונה.
