עוד טבילה. עוד חודש שעובר. עוד פעם 'מחברים' מיטות. עוד פעם אני לקראת היום הזה כלכך מצוברחת. עוד פעם אני מגיעה ליום הזה ואין לי כח אליו.
אז כן, עוד פעם טבלתי. ומשום מה החשק פשוט נעלם ובמקומו צפים לי המון נקיפות מצפון. אני רוצה להיות אישה טובה - אני כזאת. אני נחמדה מתקתקת בית עובדת.. עושה כל מה שצריך.
אבל בכל מה שנוגע ביני לבינו באלי להקיא. לא מסוגלת. מרגישה מרוחקת. מרגישה שפשוט לא רוצה.
ובעלי רוצה מנסה משדל מציע משחק אותה ממש יפה.. ואני פשוט לא שם.
עד מתי זה ייימשך ככההההה?
אף פעם לא היה לנו את זה, מאז הלידה דברים לגמרי השתבשו. היו חודשים שהייתי ברצון מטורף, ממש התחננתי לקרבה לחיבוק והתכרבלויות., ויש כאלה חודשין שאני פשוט לא בעניין. כמו עכשיו למשל.
אז טבלתי. התפללתי כל הדרך הביתה מהמקווה שבורא עולם רק יביא לי את הרצון הזה, שיעשה רצוני כרצונו של בעלי. וזה לא קרה. שכבתי במיטה, עייפה סחוטה (אני כבר לוקחת ויטמינים לא לדאוג). רק רציתי שישחרר אותי לנפשי ואלך לישון. אני רק רציתי קצת כרבול, רק להרגיש קרובה.. ואפילו זה לא עבד.
הלכנו לישון כועסים, הוא דווקא קם במצב רוח. אני איך שהתעוררתי ונזכרתי במה שהיה שוב נהיה לי רע. ותחושת האשמה הזו שאני אשמה, שאני זו שלא מספקת לו את צרכיו, פשוט לא נותנת לי מנוח.
אוף.
