עדיף מאוחר מבכלל לא, מוצאי פורים שמח: )
נהוראי רוקד בלי הלב.
גם בלי הראש, כי הראש שלו עסוק בליישב את הסתירה בין הכתוב ׳יין ישמח לבב אנוש׳ לבין הלב העצוב שלו.
בסוף הוא מחליט שאולי היין עוד לא הספיק להגיע ללב והוא ניגש לאחד השולחנות. מרוקן עוד חצי בקבוק לתוך הגוף שלו, מתפלל שהיין ימצא את הדרך ללב. לשמח אותו קצת.
זה לא עובד. וגם יש לו סחרחורת.
וגם חם פה.
הוא יוצא לחצר, לחטוף קצת אוויר.
האוויר בחוץ יבש יבש.
״בחוץ יבש, בפנים יבש״ הוא אומר בשקט.
לוקח עוד לגימה. שלפחות הגרון לא יהיה יבש.
זה כן עובד, משהו נפתח באיזור הגרון.
ויוצאים משם דיבורים מוזרים, אבל לפחות זה לא שותק ומת. ויבש.
״אני יודע למה אני לא שמח.״ הוא אומר לשמיים. ״אני יודע, כולם שמחים ונהוראי הנוראי עצוב. ברור.״
הפה שלו מתעקל, לא בצחוק. ״מי שטוב - שמח ומי שרע - עצוב.״
הוא בוכה בלי דמעות. ״אני רע, אני יודע. אני נהוראי הנוראי. מה יכול להיות שמח בי, אה..?״ הוא מחכה לתשובה והחצר הריקה לא מתכוונת להחזיר לו אותה
אז הוא ממשיך ״כל בוקר אני אומר שהיום יקרה משהו אחר ותמיד בסוף זה אותן התמכרויות, אותם חיים בתוך זבל של הרגלים.״
״אני רע.״ הוא יורק על האדמה. ״גועל נפש של בנאדם, איכס.״ הוא יורק שוב. ״פויה.״
״תגיד לי מה אתה חושב שאתה עושה?!״ מישהו צועק עליו מאחורה ומושך לו בפאות.
הוא מסתובב מבוהל כדי לראות את אליהו עומד מאחוריו. צוחק צחוק קצר.
נהוראי נרגע רק לרגע מהבהלה ואז מתרגז מהצחוק.
״מה יש?״ הוא שואל בעצבים.
״זה דיבורים של המן האגגי, זה מה יש.״
נהוראי נועץ בו מבט מוזר.
אליהו מנצל את השתיקה להמשיך. ״המן היה עמלקי,כן?״ הוא לא מחכה לתשובה.
״ומה קראנו שבת שעברה? זכור את עשר עשה לך עמלק, אשר קרך בדרך—׳״ הוא תופס את נהוראי שוב בפאות. ״קרך..! עמלק מקרר, הוא תופס את עם ישראל אחרי שהם יוצאים ממצרים בניסים גלויים והשגחה מופלאה והוא בא להילחם איתם כדי להראות ולהגיד להם: ׳אתם לא כאלה חזקים, לא כאלה מיוחדים ובלתי מנוצחים.
אתם סתם דפוקים.׳ -
מכיר?״
נהוראי מתנער ממנו, מלטף את איזור החיבור בין הפאות לפנים שלו. הוא כואב.
״מכיר.״ הוא כועס אפילו יותר.
אליהו לא מתרגש. ״יופי. ופורים מלשון..?״
״פור?״ נהוראי עדיין כועס.
״פירורים.״ אליהו חותך.
״חשבתי פור.״ נהוראי מפטיר ומסתובב להמשיך בדיבורים העצובים.
אליהו עוצר אותו, מסובב אותו מהכתף. מניח לפאות הפעם. ״חשבת נכון אבל תחשוב מחדש, כשמתחילים משהו מחדש מגלים דברים חדשים ויפים שלא היו קודם.״ הקול שלו נהיה מסתורי.
״מה פירורים עכשיו..?״ נהוראי נאנח.
״אתה יודע מה פירורים.״ אליהו מתחיל לאבד סבלנות. ״אני צריך לספר לך מה פירורים..? אתה יודע, יודע רעידות אדמה כאלה שהכל מתפרק ונטחן לאבק ומתפזר. פירורים, אתה יודע.
שאריות של החיים, מכיר?״
״מכיר.״ נהוראי נאנח שוב.
ואליהו מרוצה שוב.
״יופי, זה כל העניין של פורים. ככה מוחים את המן.
עם הפירורים, עם אזמרות.
עם ׳עוד׳ קצת טוב, עוד קצת חיות שמתאמצים לחטוף בתוך הארץ המתפוררת הזאת.״
הוא תופס שוב בפאות של נהוראי, הפעם בעדינות. ברחמים. ״בתוך הדיבורים העמלקים האלה שצורחים עלינו מכל הכיוונים צריך להתגבר יותר לשמוח בעוד קצת הזה. בנקודה הטובה.״ הוא אומר בשקט והקול שלו בהיר יותר. ״ולא אכפת לי שעמלק יגיד שהיא מכוסה, שהיא עטופה בפסולת שהיא שווה כלום.
לא אכפת לי.״ הוא מושך בכתפיים.
״אני שמח בנקודה הזאת ומתחיל ממנה מחדש.
מעגלים מעגלים של יופי.״ אליהו עוזב את נהוראי ואז הוא גם שוכח קצת שהוא מדבר איתו ועובר לדבר על עצמו. לעצמו. ״וכל פעם שעמלק הזה מגיע למחוק לי, אני מחפש עוד פירור. עוד נקודה להתחיל ממנה. שוב.״
הוא יורד שוב לטון המסתורי ההוא וחוזר על המשפט הכי קסום בעולם. ״וכשמתחילים משהו מחדש מגלים דברים חדשים ויפים שלא היו קודם.״
אחר כך הוא ממשיך להסתובב בחצר. מזמזם קצת שושנת יעקב.
ונהוראי עוצם עיניים, מנסה למצוא את הנקודה ההיא. שאפשר לצייר ממנה חיים שלמים. מחדש.
היא מטושטשת, רחוקה.
פירורים עפים מסביבו, הוא מושיט את הידיים קדימה.
מתעקש לחטוף איזה פירור.
בסוף הוא פתוח חצי עין, עיגול שלם וזוהר מציץ אליו דרכה. הולך ומתבהר.
לבנה של אמצע חודש. עוד כמה ימים היא שוב תאבד את עצמה בחושך. ותמצא.
כמו תמיד, כזאת היא. חסרה ונשלמת.
וזה לא מצליח לה לתמיד אף פעם וגם לא יצליח.
ועדיין היא לא מתייאשת מלהתחיל, כל חודש מחדש.
הידיים של נהוראי שמושטות קדימה, כאילו רוצות לחבק את הלבנה הזאת. נשמטות לצידי הגוף שלו.
הגוף הזה שקם כל בוקר לנפש שרוצה לישון.
הגוף העייף הזה,
הוא מחבק אותו.
הידיים שלו שרצו לעטוף את הכדור הזוהר שבשמיים, עוטפות עכשיו את הגוף הזה,
מצליחות להגיע עד הנפש העצובה.
הוא פותח שתי עיניים לרווחה וכשהלבנה נגלית אליו דרכן, שלמה ובהירה -
הוא יודע שכמוה, גם הוא לא מפסיק לאבד את עצמו בחושך הזה. ובכל זאת,
שתי העיניים האלה, אלו שמסתכלות על הירח.
הן נפתחות כל בוקר מחדש, מקוות לאור.
וזה לפחות שתי נקודות טובות.
הוא מוריד את שתי הנקודות הטובות האלה מהירח לאדמה, מוסיף לחבק את עצמו.
האדמה חומה ויבשה, אבל היא יכולה לחבק בתוכה חיים שלמים, אינסוף התחלות.
וכל ההתחלות מפורים, מפירורים קטנים.
וזוג עיניים חולמות.
לְהוֹדִיעַ, שֶׁכָּל קֹוֶיךָ, לֹא יֵבֹשׁוּ
וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח, כָּל הַחוֹסִים - בָּךְ.
התלבטתי מאוד אם לשים את זה כאן, בסוף החלטתי שזה שווה. אפילו רק בשביל זה.
להודיע, שכל מי שמקווה עדיין להשם, לישועותיו שבהסתר.
שעוד פותח עיניים לבוקר חדש שלא רואים בו כלום.
כל מי שעוד חוסה, מצטנף. מסכים להיות עטוף.
לא להיזרק אל היאוש, אל ההפקר.
יגלה יום אחד, אולי מחר
אולי עוד כמה שנים.
דברים חדשים ומופלאים, שלא היו כמוהם קודם.
אני יודעת, ניסיתי.
נהוראי רוקד בלי הלב.
גם בלי הראש, כי הראש שלו עסוק בליישב את הסתירה בין הכתוב ׳יין ישמח לבב אנוש׳ לבין הלב העצוב שלו.
בסוף הוא מחליט שאולי היין עוד לא הספיק להגיע ללב והוא ניגש לאחד השולחנות. מרוקן עוד חצי בקבוק לתוך הגוף שלו, מתפלל שהיין ימצא את הדרך ללב. לשמח אותו קצת.
זה לא עובד. וגם יש לו סחרחורת.
וגם חם פה.
הוא יוצא לחצר, לחטוף קצת אוויר.
האוויר בחוץ יבש יבש.
״בחוץ יבש, בפנים יבש״ הוא אומר בשקט.
לוקח עוד לגימה. שלפחות הגרון לא יהיה יבש.
זה כן עובד, משהו נפתח באיזור הגרון.
ויוצאים משם דיבורים מוזרים, אבל לפחות זה לא שותק ומת. ויבש.
״אני יודע למה אני לא שמח.״ הוא אומר לשמיים. ״אני יודע, כולם שמחים ונהוראי הנוראי עצוב. ברור.״
הפה שלו מתעקל, לא בצחוק. ״מי שטוב - שמח ומי שרע - עצוב.״
הוא בוכה בלי דמעות. ״אני רע, אני יודע. אני נהוראי הנוראי. מה יכול להיות שמח בי, אה..?״ הוא מחכה לתשובה והחצר הריקה לא מתכוונת להחזיר לו אותה
אז הוא ממשיך ״כל בוקר אני אומר שהיום יקרה משהו אחר ותמיד בסוף זה אותן התמכרויות, אותם חיים בתוך זבל של הרגלים.״
״אני רע.״ הוא יורק על האדמה. ״גועל נפש של בנאדם, איכס.״ הוא יורק שוב. ״פויה.״
״תגיד לי מה אתה חושב שאתה עושה?!״ מישהו צועק עליו מאחורה ומושך לו בפאות.
הוא מסתובב מבוהל כדי לראות את אליהו עומד מאחוריו. צוחק צחוק קצר.
נהוראי נרגע רק לרגע מהבהלה ואז מתרגז מהצחוק.
״מה יש?״ הוא שואל בעצבים.
״זה דיבורים של המן האגגי, זה מה יש.״
נהוראי נועץ בו מבט מוזר.
אליהו מנצל את השתיקה להמשיך. ״המן היה עמלקי,כן?״ הוא לא מחכה לתשובה.
״ומה קראנו שבת שעברה? זכור את עשר עשה לך עמלק, אשר קרך בדרך—׳״ הוא תופס את נהוראי שוב בפאות. ״קרך..! עמלק מקרר, הוא תופס את עם ישראל אחרי שהם יוצאים ממצרים בניסים גלויים והשגחה מופלאה והוא בא להילחם איתם כדי להראות ולהגיד להם: ׳אתם לא כאלה חזקים, לא כאלה מיוחדים ובלתי מנוצחים.
אתם סתם דפוקים.׳ -
מכיר?״
נהוראי מתנער ממנו, מלטף את איזור החיבור בין הפאות לפנים שלו. הוא כואב.
״מכיר.״ הוא כועס אפילו יותר.
אליהו לא מתרגש. ״יופי. ופורים מלשון..?״
״פור?״ נהוראי עדיין כועס.
״פירורים.״ אליהו חותך.
״חשבתי פור.״ נהוראי מפטיר ומסתובב להמשיך בדיבורים העצובים.
אליהו עוצר אותו, מסובב אותו מהכתף. מניח לפאות הפעם. ״חשבת נכון אבל תחשוב מחדש, כשמתחילים משהו מחדש מגלים דברים חדשים ויפים שלא היו קודם.״ הקול שלו נהיה מסתורי.
״מה פירורים עכשיו..?״ נהוראי נאנח.
״אתה יודע מה פירורים.״ אליהו מתחיל לאבד סבלנות. ״אני צריך לספר לך מה פירורים..? אתה יודע, יודע רעידות אדמה כאלה שהכל מתפרק ונטחן לאבק ומתפזר. פירורים, אתה יודע.
שאריות של החיים, מכיר?״
״מכיר.״ נהוראי נאנח שוב.
ואליהו מרוצה שוב.
״יופי, זה כל העניין של פורים. ככה מוחים את המן.
עם הפירורים, עם אזמרות.
עם ׳עוד׳ קצת טוב, עוד קצת חיות שמתאמצים לחטוף בתוך הארץ המתפוררת הזאת.״
הוא תופס שוב בפאות של נהוראי, הפעם בעדינות. ברחמים. ״בתוך הדיבורים העמלקים האלה שצורחים עלינו מכל הכיוונים צריך להתגבר יותר לשמוח בעוד קצת הזה. בנקודה הטובה.״ הוא אומר בשקט והקול שלו בהיר יותר. ״ולא אכפת לי שעמלק יגיד שהיא מכוסה, שהיא עטופה בפסולת שהיא שווה כלום.
לא אכפת לי.״ הוא מושך בכתפיים.
״אני שמח בנקודה הזאת ומתחיל ממנה מחדש.
מעגלים מעגלים של יופי.״ אליהו עוזב את נהוראי ואז הוא גם שוכח קצת שהוא מדבר איתו ועובר לדבר על עצמו. לעצמו. ״וכל פעם שעמלק הזה מגיע למחוק לי, אני מחפש עוד פירור. עוד נקודה להתחיל ממנה. שוב.״
הוא יורד שוב לטון המסתורי ההוא וחוזר על המשפט הכי קסום בעולם. ״וכשמתחילים משהו מחדש מגלים דברים חדשים ויפים שלא היו קודם.״
אחר כך הוא ממשיך להסתובב בחצר. מזמזם קצת שושנת יעקב.
ונהוראי עוצם עיניים, מנסה למצוא את הנקודה ההיא. שאפשר לצייר ממנה חיים שלמים. מחדש.
היא מטושטשת, רחוקה.
פירורים עפים מסביבו, הוא מושיט את הידיים קדימה.
מתעקש לחטוף איזה פירור.
בסוף הוא פתוח חצי עין, עיגול שלם וזוהר מציץ אליו דרכה. הולך ומתבהר.
לבנה של אמצע חודש. עוד כמה ימים היא שוב תאבד את עצמה בחושך. ותמצא.
כמו תמיד, כזאת היא. חסרה ונשלמת.
וזה לא מצליח לה לתמיד אף פעם וגם לא יצליח.
ועדיין היא לא מתייאשת מלהתחיל, כל חודש מחדש.
הידיים של נהוראי שמושטות קדימה, כאילו רוצות לחבק את הלבנה הזאת. נשמטות לצידי הגוף שלו.
הגוף הזה שקם כל בוקר לנפש שרוצה לישון.
הגוף העייף הזה,
הוא מחבק אותו.
הידיים שלו שרצו לעטוף את הכדור הזוהר שבשמיים, עוטפות עכשיו את הגוף הזה,
מצליחות להגיע עד הנפש העצובה.
הוא פותח שתי עיניים לרווחה וכשהלבנה נגלית אליו דרכן, שלמה ובהירה -
הוא יודע שכמוה, גם הוא לא מפסיק לאבד את עצמו בחושך הזה. ובכל זאת,
שתי העיניים האלה, אלו שמסתכלות על הירח.
הן נפתחות כל בוקר מחדש, מקוות לאור.
וזה לפחות שתי נקודות טובות.
הוא מוריד את שתי הנקודות הטובות האלה מהירח לאדמה, מוסיף לחבק את עצמו.
האדמה חומה ויבשה, אבל היא יכולה לחבק בתוכה חיים שלמים, אינסוף התחלות.
וכל ההתחלות מפורים, מפירורים קטנים.
וזוג עיניים חולמות.
לְהוֹדִיעַ, שֶׁכָּל קֹוֶיךָ, לֹא יֵבֹשׁוּ
וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח, כָּל הַחוֹסִים - בָּךְ.
התלבטתי מאוד אם לשים את זה כאן, בסוף החלטתי שזה שווה. אפילו רק בשביל זה.
להודיע, שכל מי שמקווה עדיין להשם, לישועותיו שבהסתר.
שעוד פותח עיניים לבוקר חדש שלא רואים בו כלום.
כל מי שעוד חוסה, מצטנף. מסכים להיות עטוף.
לא להיזרק אל היאוש, אל ההפקר.
יגלה יום אחד, אולי מחר
אולי עוד כמה שנים.
דברים חדשים ומופלאים, שלא היו כמוהם קודם.
אני יודעת, ניסיתי.
