לד וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה', לְדַבֵּר אִתּוֹ, יָסִיר אֶת-הַמַּסְוֶה, עַד-צֵאתוֹ; וְיָצָא, וְדִבֶּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵת, אֲשֶׁר יְצֻוֶּה.
לה וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-פְּנֵי מֹשֶׁה, כִּי קָרַן, עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה; וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת-הַמַּסְוֶה עַל-פָּנָיו, עַד-בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ.
שמעתי מהרב לוינשטיין פרוש מעניין של רבי עקיבא איגר על המסווה שמשה רבינו שם על פניו כשדיבר עם בני ישראל.
משה רבינו היה עניו אבל מתוקף תפקידו כמנהיג היו פעמים שהיה צריך לגעור בעם ישראל.
לכן בלית ברירה שם משה רבינו מסווה על פניו, אבל כשדיבר עם ה' - יכול היה לחזור להיות מי שהוא ולדבר עם ה' כפי שהוא - עניו אמיתי.
חשבתי על זה שגם אנחנו צריכות ללהטט בין תפקידנו כאמא וכמחנכת, ולעיתים כשיש צורך לגעור,
אבל זה באמת קשה - לכן צריך לשים מסווה על הפנים,
אבל לזכור אחר כך להוריד אותו ולחזור להיות האמא האוהבת.
(איך מצליחים בכך????
לפעמים אני ממש מרגישה שאני צריכה ממש מסכה אמיתי כשאני גוערת על מעשה שובבות ומתאפקת בקושי לא לצחוק)