אני לא אוהבת ללכת לחמותי.
לא סובלת להיות אצלה.
פשוט רע לי שם!
הבית מסריח ברמות, פשוט אין סטנדרט הכי מינימלי של ניקיון.
אי אפשר להיכנס לשירותים!
מתביישת לכתוב אבל אני אנונימית אז אכתוב שאני מחכה ללכת לבית כנסת כדי ללכת שם לשירותים. פשוט נגעלת.
מביאה מצעים שלי מהבית אבל עדיין נגעלת לישון שם. הכל אבק, הכל עם ריח רע.
לאכול שם זה נוראי.
הספוג שהיא שוטפת איתו כלים נמצא שם כבר כמה שנים ללא החלפה, הכלים תמיד מלוכלכים, האוכל נראה רע.
המנטליות שונה מאוד.
הבת שלי אוכלת 2 חתיכות של מלפפון והיא ישר: ווואווווו כמה היא אוכלת! היא אכלה יפה!
אני מנסה לתת לבת שלי קצת אורז וקציצה (למשל) והיא מיד: לא צריך לדחוף לה!!! היא אכלה יפה!
אנחנו נוסעים עם כמה ילדים נסיעה של מעל שעתיים וחצי באוטובוסים (אין לנו רכב או אפשרות לשכור) ואף פעם מעולם לא חשבה להכין לנו משהו כשנגיע מהנסיעה.
אפילו הכלי שהיא שומרת בו מים מהברז לשתיה נראה מלוכלך ומגעיל.
לא יכולה להרשות לעצמי לסחוב אוכל באוטובוסים לצערי והיא גם ממש תיעלב אם נביא.
פעם הבאתי כלים חד פעמיים יפים והיא ממש נעלבה, שלא לדבר על מצעים.
אני בן אדם מאוד פשוט באופי שלי, בכלל לא מצפה להרים וגבעות.
לא מצפה לבית מלון, גם הבית של ההורים שלי קטן וצנוע, אבל מינימום של ניקיון!!!!
ממש מגעיל אותי להיות שם.
לפי המחשבה שלה היא קודמת לילדים. קודם ההורים ואז הילדים! ולפי המחשבה שלנו הילדים קודמים. זה אומר שאם הבן שלי רוצה ללכת לישון, אני לא אמשוך אותו שיישאר מעבר למה שהוא מסוגל ואילו היא לא מבינה את זה.
אם הבת שלי רוצה להישאר בתהילים 10 דקות ולהשתתף בהגרלה, היא תצעק ליד כולם שצריך ללכת הביתה ולא תבין שאפשר עוד רגע לחכות.
מעדיפה להזמין אותה אלינו והזמנו אותה כבר כמה וכמה פעמים והיא הגיעה. זה אמנם כבד לנו כלכלית והיא לא משתתפת בהוצאות אבל עדיין זה עדיף.
תמיד תלונות על הכל, לא מספיק סלטים, למה רק מאכלים מהעדה שלך, למה ילדה בת 4 צריכה ליטול ידיים, למה הקצב כל כך איטי ולא מסיימים מוקדם ועוד ועוד.
בעלי לא אוהב ללכת לשם. היתה לו ילדות לא פשוטה, הורים גרושים ואמא שרק צעקה והענישה. יש לו המון טראומות מזה.
כמובן שאם אנחנו לא מגיעים אליה תמיד אני אשמה. היא בטוחה שתמיד זה בגללי, למרות שזו אני שכל הזמן מזכירה לו ומזכירה לו להתקשר אליה. להיות בקשר איתה.
תכף פסח. אני לא רוצה ללכת.
אנחנו עובדים כל חול המועד ובעצם כל הזמן. חא יכולה לנסוע כל כך רחוק ולקחת חופש. בכנות גם לא רוצה. רע לי רק מלחשוב לנסוע לשם.
בעלי גם לא רוצה. מעדיף בבית.
היא לא תבוא אלינו.
הלב לא שקט.
מה לעשות?
לא סובלת להיות אצלה.
פשוט רע לי שם!
הבית מסריח ברמות, פשוט אין סטנדרט הכי מינימלי של ניקיון.
אי אפשר להיכנס לשירותים!
מתביישת לכתוב אבל אני אנונימית אז אכתוב שאני מחכה ללכת לבית כנסת כדי ללכת שם לשירותים. פשוט נגעלת.
מביאה מצעים שלי מהבית אבל עדיין נגעלת לישון שם. הכל אבק, הכל עם ריח רע.
לאכול שם זה נוראי.
הספוג שהיא שוטפת איתו כלים נמצא שם כבר כמה שנים ללא החלפה, הכלים תמיד מלוכלכים, האוכל נראה רע.
המנטליות שונה מאוד.
הבת שלי אוכלת 2 חתיכות של מלפפון והיא ישר: ווואווווו כמה היא אוכלת! היא אכלה יפה!
אני מנסה לתת לבת שלי קצת אורז וקציצה (למשל) והיא מיד: לא צריך לדחוף לה!!! היא אכלה יפה!
אנחנו נוסעים עם כמה ילדים נסיעה של מעל שעתיים וחצי באוטובוסים (אין לנו רכב או אפשרות לשכור) ואף פעם מעולם לא חשבה להכין לנו משהו כשנגיע מהנסיעה.
אפילו הכלי שהיא שומרת בו מים מהברז לשתיה נראה מלוכלך ומגעיל.
לא יכולה להרשות לעצמי לסחוב אוכל באוטובוסים לצערי והיא גם ממש תיעלב אם נביא.
פעם הבאתי כלים חד פעמיים יפים והיא ממש נעלבה, שלא לדבר על מצעים.
אני בן אדם מאוד פשוט באופי שלי, בכלל לא מצפה להרים וגבעות.
לא מצפה לבית מלון, גם הבית של ההורים שלי קטן וצנוע, אבל מינימום של ניקיון!!!!
ממש מגעיל אותי להיות שם.
לפי המחשבה שלה היא קודמת לילדים. קודם ההורים ואז הילדים! ולפי המחשבה שלנו הילדים קודמים. זה אומר שאם הבן שלי רוצה ללכת לישון, אני לא אמשוך אותו שיישאר מעבר למה שהוא מסוגל ואילו היא לא מבינה את זה.
אם הבת שלי רוצה להישאר בתהילים 10 דקות ולהשתתף בהגרלה, היא תצעק ליד כולם שצריך ללכת הביתה ולא תבין שאפשר עוד רגע לחכות.
מעדיפה להזמין אותה אלינו והזמנו אותה כבר כמה וכמה פעמים והיא הגיעה. זה אמנם כבד לנו כלכלית והיא לא משתתפת בהוצאות אבל עדיין זה עדיף.
תמיד תלונות על הכל, לא מספיק סלטים, למה רק מאכלים מהעדה שלך, למה ילדה בת 4 צריכה ליטול ידיים, למה הקצב כל כך איטי ולא מסיימים מוקדם ועוד ועוד.
בעלי לא אוהב ללכת לשם. היתה לו ילדות לא פשוטה, הורים גרושים ואמא שרק צעקה והענישה. יש לו המון טראומות מזה.
כמובן שאם אנחנו לא מגיעים אליה תמיד אני אשמה. היא בטוחה שתמיד זה בגללי, למרות שזו אני שכל הזמן מזכירה לו ומזכירה לו להתקשר אליה. להיות בקשר איתה.
תכף פסח. אני לא רוצה ללכת.
אנחנו עובדים כל חול המועד ובעצם כל הזמן. חא יכולה לנסוע כל כך רחוק ולקחת חופש. בכנות גם לא רוצה. רע לי רק מלחשוב לנסוע לשם.
בעלי גם לא רוצה. מעדיף בבית.
היא לא תבוא אלינו.
הלב לא שקט.
מה לעשות?
