הַרְבֵּה הַרְבֵּה
לְהַאֲבִיס אוֹתוֹ בְּאַלְכּוֹהוֹל
לְסַמֵּם אוֹתוֹ בְּמֶלַח
לְקֶרַע אֶת בִּטְנוֹ בְּגַ'נְק-פוּד
לִפְעָמִים אָדָם צָרִיךְ לִשְׁבֹּר אֶת עַצְמוֹ מֵרֹב עֶצֶב
עַד שֶׁהוּא רוֹצֶה לְסַיֵּם אֶת כָּל הַסִּפּוּר הַזֶּה וְלִמְכֹּר בֵּיְיגָּעלָךְ
בְּלִי לְהַגִּיד סְלִיחָה וּבְלִי לוֹמַר שָׁלוֹם
וְהַשֵּׁד הַשָּׁחֹר נִכְרַךְ עַל חוּטֵי הַנְּשָׁמָה כְּמוֹ פִּתּוּלֵי נָחָשׁ קַר שֶׁתֶּכֶף חוֹנֵק אֶת קָרְבָּנוֹ
וְחוֹנֵק, וּמְהַדֵּק, וּמְהַדֵּק...
אָז, כְּשֶׁאֵין כְּלוּם וְהַחַיִּים נִרְאִים כְּמוֹ פַּח אַשְׁפָּה גָּדוֹל שֶׁכֻּלָּם הֵם הַזֶּבֶל שֶׁבְּתוֹכוֹ,
אָז,
פִּתְאוֹם מַסְפִּיק לוֹ הָעֶצֶב.
זֶהוּ, הִרְוִיתִי אֶת צִמְאוֹנִי. לֹא צָרִיךְ יוֹתֵר אֶת הַסַּם הַזֶּה.
אֲנִי פִּתְאוֹם שָׂמֵחַ, וְהָאֶבֶן שֶׁהָיְתָה קֹדֶם פָּשׁוּט נֶעֶלְמָה, פָּשׁוּט אֵינֶנָּה.
פָּרְחָה וְהָלְכָה, כְּמוֹ יוֹנָה אֶל אֲרֻבָּתָהּ.
זֶה יַחֲזֹר: שֵׁדִים שְׁחֹרִים לֹא יְכוֹלִים לְהֵעָלֵם. וְגַם לֹא הדִּיפְּרֶסְיָה שֶׁלִּי.
לָמָּה כָּל כָּךְ כָּל כָּךְ כֵּיף לִי לְרַחֵם עַל עַצְמִי? לָמָּה???



