פעם החיים שלכם היו מתוך סרט?

לא בצחוק, לא בהגזמה, כתבה כזו טובה, מסעירה, עם עשרה פרקים של כאן אחת עשרה. הזויה. לא צפויה. מרגשת. נוגעת עד כאב. מזעזעת. לא נתפשת. 
פעם זה קרה?

פעם הסרט הלא צפוי הזה, (שהוא בעצם החיים שלכם) היה נראה לכם לא הגיוני כלכך? 
כלכך עד כדי כך שאם היו אומרים לכם שבעוד שנה כך יראו חייכם הייתם לא מאמינים, צוחקים, או.. בורחים? 

כלכך נורא ולא צפוי עד כדי כך שכשהפצצה הזאת נחתה עליכם. ועל משפחתכם. אמרתם :
"אני לא יוצאת מהשמיכה הזאת יותר לעולם. לא מראה את פניי לאיש. לא נושאת את הבושה הפחד הכאב האשמה".

פעם האדמה באמת רעדה תחתיכם? עד כדי כך שרגליכם מלחץ כאבו.
פעם חוויתם סיפור כלכך מסובך עד כדי כך שגם שנה אחרי הוא לא נגמר? הוא רק המשיך והסעיר יותר ממה שכבר? הוא רק הסתבך ונהיה נורא?

פעם לא דיברתם עם אבא יותר משנה?
פעם ניתקתם מבחירה (או מבריחה, או מחוסר יכולת, או מאשמה) קשר עם אמא שלכם? לשנה?
פעם העולם רעד תחתיכם בכזאת עוצמה?
פעם נשארתם לבד?
בלי מקום להתארח בשבת? בלי מקום לישון?

פעם בכיתם בכי עמוק כלכך. משתנק כזה? מהגרון? פעם לא הצלחתם לנשום? 
פעם באתם לטיפול בבניין הרווחה? וניסתם לעשות את זה הכי מהיר שיש? (מבושה).
פעם חייכתם חיוך ענק כשכל הסודות האלו שמורים אצלכם? (כי בקושי אפשר לספר, כי לא נעים?)
פעם הדחקתם חזק, כלכך חזק עד ש... בכלל לא ראו עליכם שאתם מדחיקים את אותו כאב חד? 
עד שאתם לא ידעתם מה עובר על הילד הזה שלכם בפנים, לבד?
פעם הרגשתם שכל דיו שבעולם לא יכיל.

שכל ציור או שיר לא באמת יקליל את כל העומס שם בפנים?

פעם עברתם שנה שלימה את כל זה?
בלי באמת הורים, בלי בית, בלי חגים?
ככה לבד? ארבע עונות. שלושה רגלים. חופש גדול. 
שיגרה ומליון תרוצים. (כי פתאום לאנשים יש הרבה יותר קושיות מארבע).

אז תענו לי.
אני מחכה.

זו רק אני שאלוקים נפל עליה ככה??

רגע, פעם צרחתם אחרי כל התופת הזאת.. תודה?
כי אני כן.

ליפול לבור של כמו

אתה יודע?

פעם פגשתי מישהו,

ורציתי ללכת כמוהו,

לדבר כמוהו

אבל לא הצלחתי.

ופעם אחת הייתה לי חברה,

שממש רציתי להצליח כמוה.

בלימודים במבחנים ובכללי בחיים

אבל גם שם, משהו נתקע....

אתה יודע, יש דבר כזה שנקרא

‘ליפול לבור של כמו’.

אתה רוצה להיות כמו אנשים שראית,

אבל אתה מפספס את עצמך!

את הכוחות שלך, הרצונות השאיפות.

את האור שאתה יכול להאיר בעולם.

אתה מיוחד בפני עצמך,

אתה לא צריך להיות האחר,

והאחר לא צריך להיות אתה.

אחרת כולם היו אותו דבר.

שווים.

עם אותם רצונות. אותם שאיפות.

לא יהיה שום פואנטה בעולם.

לא יהיו התמודדויות כי כולם עם אותה מחשבה.

כולם יהיו מושלמים.

אבל אתה, אתה לא צריך להיות מושלם.

אתה צריך להיות אתה.

שונה ומיוחד.

כדי שתוכל

להביא את האור המיוחד שלך.

להתעטר 

בשקט בחוץ בפנים

קצת יצירת אטמוספירה אחרת

להרגע להתייחד ומאיליו זה מקרין

עושה מעשה נערות מסלסל בשערו 

הוא המושלם הוא מקרין הוא בשלב אחר 

מגלה ה' בפועל

במעשה בתנועה

יש לו צדק מיוחד

יש לו שם

יש לו אומץ 

אי אפשר להתעלם

מעבר לכל החלומות יש שם אמת

נו אז מה עכשיו נשחט עוד עיר?

נפקיר עוד אחת?

-מגע של בית אבא-

אנוכי ערב את הנער

           תפילה חרישית

                                               פיצוץ

'ויגש אליו'

             חור שחור

                               ליט לה מגרמה כלום

                                                               הוציאו כל איש

                                                                            ויבך..

(קצת הרבה מבולגן אבל אשמח לתגובות @ימח שם עראפת 

כשהייתי קטנה רציתי לי בית.

שאלתי, חיפשתי, התאמצתי.

בסוף נמצא הבית המיוחל, שלו ומתוק

ושלי!

יום אחד בא הטרקטור, הרים את הבית, אני בתוכו, העמיס על העגלה, ונסע לו,

ואני לא ידעתי לאן.

הנסיעה טלטלה אותי, נפלתי, כאבתי.

עם כל מהמורה שבדרך התכווצתי, כמו מחכה למכה שתבוא. 

בכל עליה שעברנו חששתי שמא היא תלולה מידי, שמא ניפול בדרך.

בירידה פחדתי שהנה אנו יורדים עד לתהום,

ובנסיעה במישור לא פסק ליבי מלפעום באימה-

לעולם לא נגיע.

עלינו למעלה, ירדנו למעלה, היו גם זמנים של עמידה במקום.

''לאן אתה לוקח אותי? לאן אתה לוקח את הבית שלי?'' שאלתי את הנהג, והוא לא השיב.

עד היום אני נוסעת. 

בלי לדעת לאן,

כמה זמן תארך הנסיעה 

והאם בסופה ישאר לי בית, 

אשאר אני.

אך הוא הנהג, ואני הנוסעת,

ואין לי אלא להאמין בו, שבסופו של דבר אמצא את עצמי,

בתוך ביתי,

בין שני שיחים בָּצֶל.

"עולם מכוער מאוד"

-

אוויר הרים צלול כיין, סיפרו לתרים

רקיע עמוק ועמוס כוכבים הניבט מפסגות ההרים

אבדה לה הדרך, התפתלה בין צוקים

נשברו אמיתות, אותיות, מספרים

שותים כיום משקה חריף ומקיאים בצד שולחן

נערות מסלסלות בשערן ופוזלות הצידה בארס

מי שיעמוד באמצע הרחוב יישמע נהרות יישאו קולן

את הביוב השוצף, המגבונים לסתימות, הצואה השקרים והרפש

מצאנו בעדשת הטלסקופ:

העולם קטן מאוד

ייקטן עוד ונבעט בו במיאוס

נשכח נזעם נפצע ונתמוגג

הענקים יוצאים להפלגה, בעיניהם ברקים

ההמון על המזח צוחק וגונח

מוכר הקרח מחלק להמונים

בשביל מה שמו גרוגרת בגרונך

אם לא כדי להטביע צעקה נואשת

אתה יוצא מן הדלת ומנשק מזוזתו

של עולם מכוער מאוד

(ח)ירות (ז)קפת (ק)ומת כנה, ופדיתם מבני בצרה. ירשת ארצך לכוננה, מחצת מחלת באף עברה. קיבצת עמך במהרה, יסדת כסאך בקריה בחורה. שמך נודה, לך נאה, בהלל לשוררה

הם הסתופפו תחת הגגון הקטן שבכניסה ליחידת הדיור בה השתכנו. הוא הניח את השקיות מידו וקיפל את המטריה, תחתיה עשו את דרכם מהרכב, בזמן שהיא שלפה את צרור המפתחות שברשותה וחפשה את האחד הרלוונטי.

בעודו עסוק בסחיטת מי הגשם מאהיל הפלסטיק השחור, פנתה היא להתיר את הפתח הנעול ממאסריו. "לא בסדר המבול זה," אמרה בטרוניה, מפנה אליו מעט את פניה, בעודה משפשפת קלות את נעליה בשטיחון החדש אל מול הפתח הפתוח, "לנחות עלינו ככה בלי סיבה"...

"נו, מה נעשה" השיב לה בנחת, "אם נבקש אחרת זו תפילת עוברי דרכים". דוס שכמותו, הרהרה בחיבה שחממה קצת את ליבה פנימה. היא נכנסה ראשונה ופנתה אל המטבח, מסירה את כיסוי הראש ומשחררת את שערה להשתפל במורד גבה, על המעיל הרטוב. הוא נכנס אחריה והמשיך אל חדר השינה שלהם, לסדר את החפצים השונים שקנו זה עתה אחר סיבוב קניות מפרך, אפילו בשבילה, בחנויות השונות הרחק ממקום מגוריהם.

אחר מאבק קל להצית את הכיריים היא הניחה עליהם את המחבת ובזה החלה לארגן את ארוחת הערב-לילה שלהם. לפני שפנתה אל המקרר להוציא כמה ביצים היא שהתה קצת אל מול הלהבות הכחולות, בתחילה מביטה ואז מתקרבת, כמו מנסה להתחמם לאורן.

"מה אוכלים?" הוא קרא אליה מחדרם. "מה בא לך?" היא שאלה בתשובה, מקווה שיצליח לשמוע את קולה החלוש מטבעו. "הכי פשוט הכי טוב," הוא השיב בנעימה קלילה, היא כבר ידעה מראש את התשובה, "חביתה!". 

היא חשה בגופה את המשיכה אל המקרר, אבל נותרה לעמוד עוד קצת ליד הלהבות, פורשת את אצבעותיה לנגדן. עוד קצת, עוד קצת להפשיר.

"למה את עוד עם המעיל?" קולו מאחוריה הפתיע אותה. "אני..." היא קצת גמגמה ופנתה אליו. "את יודעת שבשביל זה יש חימום במזגן" היא ראתה את החיוך נמתח על שפתיו וקצת הסמיקה. "לא רציתי שיהיה לך חם מידי", אמרה בשקט ושברה את מבטה כלפי מטה. הוא כבר החזיק בידו את השלט.

"היי," הוא אמר בעודו מתקרב אליה, "זה בסדר". "מקסימום אני אוריד עוד שכבה," אמר לה בעודו נעמד מאחוריה וסייע לה לפשוט את המעיל, "זה רק יקדם אותי לעבר המיטה". "וחוץ מזה," לפתע היא הרגישה את זרועותיו הגדולות והחמות עוטפות אותה, "רק ככה אני באמת יכול לחבק אותך". 

עכשיו היא כבר ממש נמסה...

טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות. 

מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם. 

בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה. 

בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??

אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!

אני מרגישה חופשייה

אולי הצייד רק מחכה לתפוס זווית

אולי שוחררתי לטבע כבדיקת מעבדה ואיסוף ממצאים ועוד מעט אעלם שוב ,

ארקוד עם הנעלמים , בחושך

אבל חושך קר, שם גם הנעלמים חשים קור

אולי יש עליי gps

ואני דוהרת לי איתו,

משחקת בחופש

ואולי לא.

אולי אני באמת חופשייה.

אתם שומעים. לא אכפת לי אם אני רק משחקת בחופש.

אני חופשייה.