פעם החיים שלכם היו מתוך סרט?

לא בצחוק, לא בהגזמה, כתבה כזו טובה, מסעירה, עם עשרה פרקים של כאן אחת עשרה. הזויה. לא צפויה. מרגשת. נוגעת עד כאב. מזעזעת. לא נתפשת. 
פעם זה קרה?

פעם הסרט הלא צפוי הזה, (שהוא בעצם החיים שלכם) היה נראה לכם לא הגיוני כלכך? 
כלכך עד כדי כך שאם היו אומרים לכם שבעוד שנה כך יראו חייכם הייתם לא מאמינים, צוחקים, או.. בורחים? 

כלכך נורא ולא צפוי עד כדי כך שכשהפצצה הזאת נחתה עליכם. ועל משפחתכם. אמרתם :
"אני לא יוצאת מהשמיכה הזאת יותר לעולם. לא מראה את פניי לאיש. לא נושאת את הבושה הפחד הכאב האשמה".

פעם האדמה באמת רעדה תחתיכם? עד כדי כך שרגליכם מלחץ כאבו.
פעם חוויתם סיפור כלכך מסובך עד כדי כך שגם שנה אחרי הוא לא נגמר? הוא רק המשיך והסעיר יותר ממה שכבר? הוא רק הסתבך ונהיה נורא?

פעם לא דיברתם עם אבא יותר משנה?
פעם ניתקתם מבחירה (או מבריחה, או מחוסר יכולת, או מאשמה) קשר עם אמא שלכם? לשנה?
פעם העולם רעד תחתיכם בכזאת עוצמה?
פעם נשארתם לבד?
בלי מקום להתארח בשבת? בלי מקום לישון?

פעם בכיתם בכי עמוק כלכך. משתנק כזה? מהגרון? פעם לא הצלחתם לנשום? 
פעם באתם לטיפול בבניין הרווחה? וניסתם לעשות את זה הכי מהיר שיש? (מבושה).
פעם חייכתם חיוך ענק כשכל הסודות האלו שמורים אצלכם? (כי בקושי אפשר לספר, כי לא נעים?)
פעם הדחקתם חזק, כלכך חזק עד ש... בכלל לא ראו עליכם שאתם מדחיקים את אותו כאב חד? 
עד שאתם לא ידעתם מה עובר על הילד הזה שלכם בפנים, לבד?
פעם הרגשתם שכל דיו שבעולם לא יכיל.

שכל ציור או שיר לא באמת יקליל את כל העומס שם בפנים?

פעם עברתם שנה שלימה את כל זה?
בלי באמת הורים, בלי בית, בלי חגים?
ככה לבד? ארבע עונות. שלושה רגלים. חופש גדול. 
שיגרה ומליון תרוצים. (כי פתאום לאנשים יש הרבה יותר קושיות מארבע).

אז תענו לי.
אני מחכה.

זו רק אני שאלוקים נפל עליה ככה??

רגע, פעם צרחתם אחרי כל התופת הזאת.. תודה?
כי אני כן.

יש איש שחור מתחת לרצפה

שאומר פרקי תהלים שאף אחד לא מכיר

ובוכה בלילה ומפריע לישון

מקצה העולם ועד קצהו

(יש לו מתחת לסנטר מורסה כבדה הוא צובר שם את הגלות ומקנח)

הדמעות שלו מרטיבות לי את הכרית

אני חושב שהוא מטייל לי על הקירות

בלילות הוא מצפין בכתלים חטאים

בכייה לדורות

(יש לו נכדים באמריקה. הוא עדיין חולם על בירקנאו ושווייץ בסיוטים)

הוא מתפלל על קברי צדיקים

ומצא את מסתור העורלות

הוא מתגלח בבין המיצרים כשאסור

מגולל בעפרו תפוח בדבש

(יש לו שיניים שחורות ועיניים מזכוכית. הוא קורא בספרים אסורים)

מצאתי בכיס כרטיס לרופא

כתוב באותיות רועדות של מכונה גוש בצק

התהלים יוציאו אותי מדעתי

השאגות

(בלילות הוא כופה זדונות לזכויות)

תַּתְחִיל לִכְתֹּב שִׁירִים רַכִּים

תָּמִיד אַתָּה צוֹעֵק

מֵקִיא אֶת הַנְּשָׁמָה

אוּלַי תִּלְחַשׁ בַּעֲדִינוּת

בְּשֶׁקֶט בִּדְמָמָה

אוּלַי תַּפְסִיק לִהְיוֹת אָמָּן

תַּפְסִיק לִהְיוֹת קָרוּעַ

נִמְאַס כְּבָר שֶׁהַדֶּלֶק שְׁ'ךָ

זֶה נֵטוֹ גַּעֲגוּעַ

אִם לֹא הָיִיתִי מֵתָה

עַל מָה הָיִיתָ כּוֹתֵב?

אֵיךְ הָיִיתָ חַי

אִם לֹא הָיָה לָךְ כּוֹאֵב?

אוּלַי תַּתְחִיל לִהְיוֹת פָּשׁוּט

אוּלַי תַּפְסִיק לְהִזָּרֵק

מֵהַגְּבָהִים לַתְּהוֹמוֹת

רַק כִּי הַלֵּב שֶׁלְּךָ דּוֹפֵק

תַּפְסִיק לִשְׁאֹל בְּלִי סוֹף

תַּתְחִיל לִמְצֹא מָנוֹחַ

נִסִּיתָ קְצָת לִשְׁאֹף?

נִסִּיתָ קְצָת לִבְרֹוחַ?

אוּלַי אִם תִּתְאַמֵּץ

לְהַכְחִישׁ אֶת עַצְמְךָ

בַּסּוֹף זֶה יַעֲבֹד

וּתְזַיֵּף לְךָ שִׂמְחָה

עוד שנה עברה, ורחוקה מהכרעה

שוב במטאפורת שדה הקטל הדמיוני,

הלוחמים כפר עייפים לא תוקעים תקיעה,

שותקים השופרות הצועקים מתוך גרוני

המלך בשדה מתרוצץ והוא עירום

גלימותיו שסועות קרועות ביד כל משרתיו

האם בכלל קיים, הטוב הוא או איום?

ואיך נדע את האמת, מה נעשה עכשיו?

מניפים הלוחמים חרבות שבורות,

היש אלהים אם אין? היכן ממליך המלכים?

בסיבוב אגודל פלדה מתיזים ניצוצות,

משליכים חרבותם בצל העצים ונחים.

עצים שכאלה, עץ הדעת ועץ החיים,

פירותיהם בוסר, גבוהים ענפיהם,

אם ישנו מלך, בצמרתם מסתתר, בשמיים.

אך נדמה שרק ציפרים בצמרת, ואין מנחם.

חופש.

חופש מחיפוש. חופש מחשוף.

ערגה. חופש מלהרוג. להרוג את הערגה.

הערגה שהורגת.

הורגת את החופש.

הורגת את הערגה. לקודש.

קודש זה טוהר.קודש זה בוסר.

קודש זה הילד הזה שאף פעם לא התבגר.

נעלם. קודש זה היעלם.

לכן הקדושים נעלמים.

לכן קודש הקודשים איננו כאן.

כי העולם הזה הורג לחופש והנעלם לא יכול להיות

בחופש.

שפורסם במקום אחר?

היי לכולם זה סגנון קצט שונה ובכ"ז

הם רכבו על אופנועים בעמק הטרשי

מדי פעם עברו על יד תחנת אוטובוס או אוהל בדואי מזדמן

גימלי ישב בתוך הסירה ליד לגולס ידידו

בעוד החמה שוקעת - צללי הערב ירדו

ככה רכבו כל הלילה בדממה שאיש לא הפר

היה זה ערב ראש השנה וגנדלף נשא באמתחתו את הציוד הנדרש

"דבר לגולס, תאר את אשר עיניך רואות"

לגולס ההאיל על עיניו מפני השמש העולה

"אני רואה גבעה ירוקה מסביבה בנייני בטון אדירי קומה

ובראשה מבנה מוזר עם כיפה עגולה

סביב לגבעה הכל דומם כולם ישנים

אך בחצר המבנה שני אנשים עם קסדות בד

שותים משקה שחור עם גרגירים

מעודי בכל שנות חיי לא ראיתי כמראה המוזר הזה"

"זאת ישיבת הספר ואדורס הקודש שמה", אמר גנדלף

"וראש הישיבה תאודן בן תימה שמו

ריש מתיבתת ארץ הספר שוכן בו כבוד

בעלות השחר מגיעים אנחנו

ונתפלל איתם ותיקין אך מעתה

עלינו לנקוט במשנה זהירות משום

שבמלחמה על הבית הם נתונים

על כן הישמרו לבל יישלוף

אף אחד מכם את הספרים.."

המשך יבוא

Ninjago the new generation

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.