עבר עריכה על ידי שורף בלב בתאריך כ"ח בניסן תשפ"ג 02:31
הרבה זמן יחסית לא כתבתי כאןשזה אומר אולי קצת טוב ואולי קצת לא...
הלוואי שיהיו לכן מילים טובות ונכונות שיאירו לי קצת. אני יודעת שזה גדול מדי בשביל פורום ואני חייבת להכנס לתהליך עמוק של ליווי מקצועי. בינתיים, לא ממש הסתדר
מקווה שבימים הקרובים תהיה לי תשובה לגבי זה.
היה חודש כל כך אינטנסיבי מכל הבחינות
יש משהו בבריחה לזה שהחיים כאילו רגילים, שנותן שקט מהמאבק. הכנות לפסח, נקיונות, קניות. אנשים
והנה, השגרה הגיעה ואיתה הנחיתה וההתנערות למציאות.
היינו אמורים לחתום השבוע על הסכם גירושין.
כל התקופה הזו אני מרגישה שאני עושה שני צעדים לעבר ההשלמה ואז מחליקה כמה צעדים אחורה וזה כל כך קשהה לי שאני לא מוצאת בתוכי את ההבנה והבהירות המוחלטת הזאת שאני בדרך הנכונה.
היה אירוע כלשהו במהלך החג שערער ובלבל אותי מאד, איזשהו גילוי קרבה ומגע מצידו בצורה לא צפויה.
לא הצלחתי לדבר איתו אפילו שממש רציתי, ידעתי שהוא יתעלם ולא יזכיר את זה בכלל וכך היה.
זה הכניס אותי למקום לא טוב, העלה אצלי מחדש הרבה כעס וכאב ביחד עם געגועים וגם עוד כל מיני רגשות קשים.
ועד ששוב הצלחתי איכשהו להירגע ולאזן את עצמי
הוא ביקש שנדבר לקראת הפגישה הקרובה
פתאום הוא פתח כיוון אחר שעד עכשיו לא עלה מבחינתו בכלל,
הקריא לי רשימה של דברים שהוא כתב לעצמו על ציפיות ורצונות מזוגיות בכללי
ואמר לי שאפילו שהוא בעצם לא מוצא שום סיבה או אמונה בלהחיות את הקשר שלנו
אם בכל זאת יש איפשהו ביקום סיכוי קלוש שכן, אז זה רק בתנאים האלה והשאלה אם אני מוכנה לקבל אותם ויכולה להתחייב מצידי שזה יקרה.
פשוט )ובכלל לא) רק הקשבתי לו והכלתי
אמרתי לו שאני לא יכולה לענות על זה כי זה לא חד צדדי והכי קל אם היה מישהו שהיה מגלה עתידות ונותן הבטחות שכל מה שנעשה ונתאמץ עליו בחיים יהיה שווה בסוף
ושאני מבינה את הספקות, כי גם לי יש אותן
זו לא עוד זוגיות עם קשיים, יש פה באמת הרבה הרס וצלקות ומי אמר שנכון להילחם בכל מחיר? ובסוף יש תשובה שכל אחד צריך לתת לעצמו למה לבחור שוב ולהשקיע
ואם הוא רוצה שנפתח את זה אז רק מול צד ג', כי יש לכל סעיף כזה הרבה ניקוי של פגיעה שצריך לעשות.
אז סיכמנו שנדחה את החתימה מול העו"ד ונתייעץ.
השיחה הזו היתה בגדול באווירה טובה
כי הבנתי באמת את הצרכים שלו ובאותם רגעים הקשבתי להם ממקום נקי.
למרות שהתוכן הציף הרבה כאב ונגע בעצבים חשופים שגורמים לי לחוות את ההתנהגות שלו כאימפולסיבית, מערערת ולא יציבה, שמתי את זה לגמרי בצד.
ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו על המגע שהיה בחג (להבהרה, זה לא התקיים כבר תשעה חודשים בערך)
הוא אמר שלא יודע בדיוק למה, לא שהרגיש כלפי משהו, זה הסתדר באותה סיטואציה, הוא ריחם עלי קצת... (?!) והוא ראה שזה גם עשה לי טוב, זה היה טבעי מבחינתו כי כן תקשרנו יותר לאחרונה ועשינו דברים בשיתוף פעולה... ואחרי הכל אני לא אדם זר לחלוטין ( אבל אנחנו פרודים, אמנם באותו בית אבל הולכים להתגרש!!!! וגם כשותפים נניח, עד עכשיו זה לא קרה בחיים וזה לא משהו שתעשה עם מכרות, אז באיזה קטע?= מחשבות שלי)
אני לא יודעת מה רציתי לשמוע ממנו
אם ציפיתי שיבין שזה היה לי קשה
מצד שני בעצם איפשרתי לו הרי באותו זמן..
וגם כאילו זה לא האישיו הכי גדול כרגע על הפרק.
(אם לנצלש לעצמי, אז סתם יש לי תהיות בנושאים האלה של מגע, מה הגבול ומתי הוא מוגדר מיני או רק חברי...
למי שיש כח לענות על זה- אשמח
ברמה ההלכתית ברור שבכלל לא אמורה לצאת לגבר סיטואציה כזאת מול נשים אחרות או להיפך.. אבל היפותטית ובכלל גם בחברה הכללית.
וגם בין בני זוג, מה מגדיר?)
כן אמרתי לו שזה עשה לי רע מאד אחר כך
הוא אמר שיכול להבין וזהו.
לא אלאה אתכן ואת עצמי,
כנראה כן הקל עלי איכשהו שדיברנו
ולמרות הכל, היו לי כמה רגעים כאלה של פנטזיה על עתיד ורוד יותר ביחד..
כמה שזה מייסר, בחיי. כי אחרי זה שוב ירד לי החשק כשראיתי את חוסר עמוד השדרה שלו וחוסר הבטחון
וגם חשבתי לעצמי, למה שאבחר בו ואתן צ'אנס אם הוא בעצם לא בוחר בי אישית ( גם אם נעשה תיאום ציפיות ומשא ומתן והוא יסכים עקרונית ל"רשימה" שלי) מה יחזיק את זה?
מה קורה ומה יש פה בעצם? איך זה שהנטייה שלי היא כל הזמן להשאיר תקווה
ולא לחתוך סופית את הסיפור אצלי בלי לקחת בחשבון את המעשים והמסרים הסותרים שלו.
לדבריו, הוא באותה עמדה מהרגע הראשון שזה פשוט נגמר. אז רק אני רואה את השינויים המשונים האלה בהתנהגות שלו?
אני אמנם גם מתארת תהפוכות רגשיות בתוכי אבל בפועל, אני באותו מקום. גם אם זה התחיל מיוזמתו וכביכול איזו ברירה יש לי... עדיין, לא אמרתי לו רגע לך לעזאזל וברגע הבא בכיתי לו שיחזור. כאן בפורום שיחררתי את הצער, העלבון והפחדים, אבל פעלתי באופן עקבי
בשכל היה לי קו מנחה. התקדמתי בתהליך הזה, מתוך הבהרה שזה לא שלם והדדי מבחינתי אבל אני גם לא אעשה הכל כדי לשנות את ההחלטה שלו ואם הוא ירצה לדבר, אז אני מוכנה לנסות
לא בקטע חסר בטחון או חרד, אלא מתוך בגרות ותחושת אחריות על הבית והילדים נראה לי ומתוך ערכים שחשובים לי. מקווה שאני לא עובדת על עצמי.
בכל אופן, יום למחרת, הוא חזר בו. אמר שאין באמת משהו שיגרום לזה לעבוד בינינו, הוא לא מרגיש שיש לו חשק ומוטיבציה להתחיל מחדש.
נראה לי שאעצור כאן את הפריקה
אני מרגישה שזה עושה אותי חולה
כל האפס אנד דאון של רכבת ההרים המשוגעת הזאת.
זה סוחט אותי מדי ועייפתי כל כך
מחכה לקרן אור.
תודה למי שקראה את האורך הזה♡
