בס״ד
אני מאמינה שכל משפחה, זה סיפור אחר. זה תלוי בהמון דברים. מי הילדים ומה הצרכים שלהם. מי ההורים ומה הכוחות והיכולות שלהם וכו׳. ולכן אין כנראה תשובה אחת ואחידה. ילדים יכולים להרגיש שהם קיבלו הכל (רגשית וחומרית) כשהם גדלו במשפחה גדולה - בעוד שילדים אחרים יכולים לגדול עם תחושה שההורים לא מספיק הגיעו אליהם ולא מספיק ראו אותם כשהם גדלו במשפחה קטנה יחסית...
אצלי, אני מרגישה על עצמי שיש קשר שישיר בין כמות הילדים ו׳צפיפותם׳ (שלי לא מאד מאד צפופים, ממוצע שנתיים+, ועדיין...) לבין היכולת שלי להיות פנויה לכל אחד כמו שהייתי רוצה וכמו שאני מרגישה שהם צריכים.
ברור לי שכשהיו לי 1 או 2 לצורך העניין, הייתי פי כמה וכמה (וכמה!) פנויה ממה שנהייתי כשהמשפחה גדלה עוד. בזמן ובכוחות שלי. הילד הגדול שלי עוד זוכר את התקופה ההיא באופן ממשי, עד כדי כך........
איפשהו בדרך הייתה לנו הפסקה משמעותית בין הילדים (לא מבחירה). ואני מרגישה שבדיעבד היא איפשרה לי סוף סוף לפתח דרכים כן להיות קרובה לילדים שלי, לבלות יותר זמן 1*1, להענות לצרכים שלהם, להכיר אותם יותר לעומק, להיות יותר פעילה כדי לעזור להם להתקדם בכל מיני תחומים...
זה נושא שממש מבלבל אותי כי אני כל השנים חלמתי על משפחה גדולה יחסית אבל אני ממש מרגישה בחוש איך המשאבים מוגבלים.
ובתוך הבלבול הזה יש לי *אמונה* שתוך כדי אפשר להגדיל ולשפר את הכלים ואת היכולות. כך שהעובדה שהיום אני מרגישה לא מספיק מצליחה לא אומרת שיהיה ככה גם בעוד שנה, ובעוד שנתיים, ושאולי אזכה לראות שהמציאות כן משתנה לטובה ושאני מצליחה להגיע כמו שצריך וכמו שאני רוצה לכל אחד ואחד. ואני מקווה ומתפללת מכל הלב שאזכה לראות שצדקתי להאמין ככה... ממש... 🙏🏻🙏🏻🙏🏻🙏🏻🙏🏻