ותודה גם @הסטורי על התיוג 🙏

פותחת השרשור @בדרך 123 יקרה

את מתארת מציאות לא פשוטה כלל, עם המון כאב ותסכול והמון הרגשה של לבד.

נשמע שיש מורכבות רבה ומטענים רבים שהצטברו גם מהצד שלך וגם מהצד של בעלך, ולכלול בתוך הכל גם הריון בסיכון על כל המשתמע מכך מקשה עוד יותר.

את מתארת תחושות קשות מאוד ואמירות קשות שכבר הגיעו לרמה של שיח ביניכם מי צריך לעזוב וללכת, וממש תחושת מחנק ואין מוצא ואין אוויר.

לאור הרגישות והמורכבות הללו וכמובן בכדי לתת לך מענה אמיתי וראוי ולא "חצי" מענה או מענה שכלל לא נכון עבורכם - צריך להכיר לעומק את התמונה השלמה ואת הנפשות הפועלות, הדינמיקה הזוגית, כל מה שקרה וקורה וכן הלאה.

לכן מציעה בחום לחפש כתובת בעולם האמיתי ולפרוש בפניה את הכל בצורה מסודרת ולקבל את אותו מענה רחב ומקיף שיביא אותך יותר ויותר קרוב לרווחה הנפשית, לשמחה ולאושר השלמים ב"ה. מגיע לך את זה ❤

שולחת לך חיבוק גדול והמון סיעתא דשמיא  

כבר לפני שנתיים סיפרת כאן כמה רע לך בנישואים. כמה את סובלת בגלל ההתנהגות של בעלך.

כבר לפני שנה כתבת כאן שאת רוצה/שוקלת להתגרש.

בין זה לבין ההחלטה להביא עוד ילד, קרה משהו שגרם לך לחשוב שבעלך ישתנה?

האם הוא בכלל מנסה להשתנות? הוא מבין כמה את סובלת בגללו?

אם כן ופשוט יש נפילות, אז צריך לעזור ולהאמין. עד גבול מסוים.

אבל אם הוא בכלל לא מנסה, אני לא חושב שאת צריכה לסבול ולהתחנן לעזרה עד גיל 120, כשכבר בשנה הראשונה של הנישואים את חשבת על להתגרש.

כמובן שאני לא יודע הכל וברור שלגירושין יש משמעויות עצומות ואדירות, שלא ישתמע מכאן כאילו אני ממליץ על זה. 

אני כן ממליץ לחשוב על זה בכובד ראש ועם אנשי מקצוע נכונים. 

שגברים הם עם ח**.

ברצינות, אני מתבייש להיות עם אותם הכרומוזומים של אנשים כאלה.

ועוד גבר מודה בזה.. 

זה ממש לא יפה שהוא מתנהג כך........

זה ממש פוגע....

שמעתי משהו שגברים כשמבקשים מהם - הם מתבצרים יותר

הבעיה היא - אם לא לבקש מהם אז מה? לבקש בצורה אלגנטית? לפעמים צריך עזרה דחוף.....

זה כואב ומוכר לי מסיטואציות אחרות שהיתי צריכה עזרה ממנו (דווקא לא בהקשר של לידה ב"ה אז הוא כן עזר , אבל פעמים שביקשתי עזרה וקבלתי חומה בצורה בחזרה)

וזה בעיה עולמית, לא יודעת מה להגיד לך

יש קטע לגברים שחשבתי על זה שהם מתחתנים ע"מ שאישה תגדל אותם וכו' - לא ברור בכלל!!! כאילו הם לא מתחתנים כדי לאהוב אישה אלא כדי שתהיה מישהי שתטפל בהם ותכין להם אוכל וכו' בקיצור כל צד רוצה לקחת ולא לתת... אז אצל הגברים הם חושבים בטעות שזה מעבר לחובתם לעזור לצערי..... זה קשה מאוד ומבינה אותך ממש.. אין לי פתרון... איתך בלב וחיבוק ענק

מקווה שהמצב ישתפר, לפעמים לבעל יש קושי זמני והוא חוזר לעצמו.... מקווה בשבילך שהוא יירגע בקרוב 

שאמרה שבעלה עושה כל כך הרבה...

כל הכבוד לך שאתה פעיל בבישול, כביסה, אוכל, לארגן למוסדות - אשריך ואשרי חלקך

רוב החברות שלי - הבעל שלהן ממש לא עוזר, וזה בהחלט רוב הגברים, לא מכירה אישה אחת שאמרה לי שבעלה ממש עוזר....

אם יש פה כאלו בפורום שהבעל שלהן עוזר ושותף וממש אכפתי -כולי קנאה בצחוק כמובן, זה דבר נהדר אך לא מצוי

אני חושבת שהמטלות בבית הן רבות הרבה יותר מאשר לפרנס וזה ממש לא הגיוני ולא הגון כלפי האישה ... אך כך העולם בנוי

אז כולה השתתפתי בכאב של הפותחת.... 

מצפים מאישה שהרגע סיימה 8 שעות עבודה וחזרה ב-4 להיכנס ישר לתפקוד? ומה, כשבעלה חוזר ב-7 לא יכול להיכנס שעה לתפקוד ישיר עד השינה של הקטנים? בוא. אם היא יכולה גם הוא יכול. נכון כולנו אלופות אבל גם הגברים כשהם רק רוצים.

ומניסיון, גם אני וגם בעלי, אם  מישהו נשאר כל היום עם הילדים, מודה שזה מתיש הרבה יותר וברגע שהשני חוזר הבייתה הוא תופס שליטה על המצב בבית.

אני התיחסתי בפירוש גם לגבר וגם לאשה.

נכון שאמרת גם גבר וגם אשה בסוף, אבל מדבריך בהתחלה זה לא השתמע ככה. כשאשה חוזרת מהעבודה ב-4 או ב-2 וישר אוספת את הילדים מהגן (וזה לא משנה באיזה שעה זה נעשה, לאור הזלזול שלך בנשים שעובדות רק משרה חלקית ויותר מדוייק להגיד כמו חמי- עובדות משרה וחצי) אף אחד לא נותן להן דקה נשימה בבית כשהן חוזרות. אף אחד לא אומר להן, אה רק עכשיו חזרתן מיום עבודה? קחו 10 דקות לשתות קפה או סתם לנשום. הן ישר מתחילות לתת לזה ארוחת צהריים ולזה להחליף ומפרידות בין המריבות.

הבעל לעומת זאת חוזר בערב, כן אמנם יותר מאוחר, אבל זה לא שאשתו ישבה על מי מנוחות עד אז. נכון שמבחינת התנהגות יפה, זה יפה לתת לבעל להיכנס בנחת וככה גם אני משתדלת לאלבוא בדרישות לבעלי כשהוא חוזר. לא מצפה ממנו "להיכנס ישר לתפקוד" כדבריך כמו שאני דורשת מעצמי כשאני חוזרת בצהריים עם הילדים. אבל לפעמים כשהמצב קטסטרופה, חייבים עוד יד עוזרת ולא משנה אם היד הזאת הרגע חזרה מהעבודה.

וגם אם זה הפוך זה צריך להיות ככה, אם הבעל בבית והאשה חוזרת יותר מאוחר, כפי שאמרתי גם אני. בקיצור, לא תמיד אפשר לתת לבנאדם להתאושש כשהוא חוזר מהעבודה, זה מה שרציתי להגיד.

ובנוסף לדבריך שהבעל צריך למהר להספיק מנחה-שיעור-ערבית, זה גם סוג של מנוחה. תראה לי גבר, שונא תפילה ככל שיהיה, שיסכים לוותר על השעה הזאת בבית הכנסת ובמקום זה יעדיף לארגן לילדים ארוחת ערב, מקלחות ושינה.

כמה פעמים אמרתי לבעלי ברצינות תהומית שאני אלך לתפילה או לשיעור במקומו והוא יארגן את הילדים בערב (עזוב אותך עכשיו מי מחוייב ומי לא), והוא צחק צחוק מבוהל קמעא ומיהר לבית הכנסת...

למשל כאן:

שני דברים (קצת שונים) - נשואים טריים

בכל ההודעות דיברתי על אשה עקרת בית, או שעובדת במשרה חלקית.

כתבתי בפירוש שובנושוב שלענ"ד מציאות ששני ההורים עובדים במשרה מלאה אינה אידיאלית ואם זה האילוץ , צריך למצוא את מה מורידים, איזה עזרה משיגים בתשלום, אוכל מוכן וכו'.

בתגובה להודעה שלי שאלת: "אז איך מצפים מאישה שהרגע סיימה 8 שעות עבודה וחזרה ב-4 להיכנס ישר לתפקוד?"

התשובה שלי היא שאני לא מצפה, זה באמת נראה לי לא סביר. כל מי שקרא את מה שאני כתבתי, לא יכל להבין אחרת. ממילא ברור לי שהגבת לאלו ש'מצפים' ולא לי...

עובדת קשה מאוד עם הילדים..

כשבעלי בבית עם הילדים בחופש, אני חוזרת מהעבודה וישר מחליפה אותו, כי ברור לי שזה הרבה יותר מתיש מלעבוד

ולא הייתי מעדיפה לצאת לתפילה או שיעור בערב...מעדיפה לקלח להאכיל ולהרדים ילדים..

רק לא מבינה שני דברים:

א. למה בן אדם כל בן אדם גבר או אשה שנכנס הביתה מהעבודה לא יכול לנוח רגע לנוח לנשום להתאפס על עצמו חצי שעה ואז להכנס לתפקד. וזה לא משנה אם חזרת ב4 או ב7. את בן אדם. איך את מצפה שיראו אותך כשאת לא רואה את עצמך?(באופן כללי לנשים כן? לא מכוון אליך)   

הילדים רעבים אז שיאכלו תפוח או במבה ויחכו שניה, הם רבים אז שיריבו לבד בחדר שלהם 

וילמדו שגם אבא ואמא זה בני אדם וצריך לכבד את המנוחה שלהם.

אפשר להסביר יפה שאמא/אבא עבדו קשה למען כולנו והם צריכים רגע לנוח.  

בתור נשים אנחנו פחות טובות בלתת לעצמינו מקום לראות גם את עצמינו.

ב. לא מבינה למה מתעסקים בחשבונות מי עושה יותר.ככל שיש יותר קרבה וחיבור וחיבה בין הגבר לאשה 

ככה יותר קל לראות את השני ולרצות לתת לו,לרצות שהוא ינוח אחרי העבודה, לרצות להקל עליו, להקשיב לו לצרכים שלו.

במקרה הזה במיוחד לא שומעים אותו מה עובר עליו, נכון ששומעים ממנה שהוא לא מתיחס יפה ואפילו ממש לא יפה אבל ברור שזה לא עניין של מי עושה יותר. 

במצב של נתק רגשי וכנראה גם משקעים לא תעזור חלוקת מטלות כשהם לא מחוברים.      

אני חושבת שזה תלוי גיל. אני לא חושבת שזה מוסרי לשבת לנוח חצי שעה כשאני יודעת שהקטנצ'יק צריך החלפה. ואצלי ספציפית אם יאכלו במבה או תפוח זה יסתום אותם ואז הלכה כל הארוחת צהריים שהכנתי בעמל... אז זה רווח מול הפסד ואין לי בעיה לספוג את זה. נחה אחרי שהילדים נרגעים בבית.

ונכון, זה לא טוב ההתחשבונויות האלה במצב שהזוגיות תקינה. אני רק עניתי למה שהיסטורי כתב, בלי קשר למצב של הפותחת

20230504184757

כי אני אישה עובדת וגם בבית מטפלת בילדים ובכביסות וכו' - 

וחד משמעית יותר קשה מטלות הבית והטיפול בילדים מאשר העבודה!

אני פשוט עשיתי את שניהם ויודעת להגיד מה יותר קשה! 

ממה שאני מכירה סביבי. 

ונראה לי שיש נשים שלא יודעות לקבל את העזרה של הבעל כפי שהיא. להעלים עין מהאופן שבו דברים נעשים במידה והם לא נעשו בדיוק בצורה שהן דמיינו. לפעמים משאירות טעם לא טוב על השותפות שהבעל נותן ואז מתפלאות שהבעל לא מספיק שותף במשימות הבית.. 

וזה בסדר גם להעיר ולהגיד איך כן לעשות כשלא שייך להעלים עין אבל ברגישות ובחכמה מתוך פרגון והערכה.

תזהרי לא להתרגל לבדידות בתוך נישואים ולהפגע כל הזמן, לחוסר אמפתיה, זלזול, קשר בלי קירבה וחום ואנטימיות. 

וזה לא חיים

אבל גם לזה מתרגלים ומעדיפים להשאר ברע המוכר ומפחדים משינויים.

תנסו טיפול ואם זה לא הולך עדיף להתגרש מוקדם כשהילדים קטנים.   

עבר עריכה על ידי מופאסה בתאריך י"ד באייר תשפ"ג 00:25

קשה לעזור לך הלוואי ואישך היה כאן והיה אפשר להסביר לו את החוויה שלך. 

הבעיה בשורש זאת לא ממש חוסר העזרה אלא זה שהוא לא רואה אותך, הוא לא שותף לחוויה שלך גם למה שקורה בתוכך ברחם וגם למה שקורה לך בחוץ, בבית. החוסר הזה הוא פשוט מרעיל אותך כי את מצפה לשותפות ומקבלת התעלמות וכל שכן נענת בשלילה.

הוא צריך יעוץ כדי להבין אותך, את הצפייה שלך להיות תומך ומחזיק. זה לא סיפור כזה  גדול, זה לימוד שכך אחד מאתנו צריך ללמוד. זה להיפתח לחוויה הנשית המצפה שהאיש יהיה שם, יחזיק ויתן בטחון. 

לאחרונה נעדרתי הרבה מהבית לצורך לימודים, במדינה רחוקה. ראיתי את אשתי ממורמת מאוד, כך שכל פעם שחזרתי התלונות לא הפסיקו .היא היתה במצב הרבה יותר טוב ממך (לא בהריון, עם עוזרת בבית והילדים רובם גדולים שעוזרים) אבל עדיין הרגישה עומס ממש גדול ולא הבנתי למה עד כדי כך. 

אחרי שהתבוננתי וגם דברתי עם אנשים חכמים שמתי לב, כמה שאני מרוכז בעצמי ובלימודים שלי, רחוק מהבית ולא שם לידה כדי לתמוך כדי לתת לה מרחב. אז החלטתי שכל יום אני מתקשר אליה לאחר ריצת בוקר שלה, לשאול את בשלומה ולהגיד שאני ממש חושב עליה, להחמיא לה על האיפור או על הלבוש שלה .  המצב השתפר כמו קסם כי היא הרגישה שאני אתה, חושב עליה וחווה את הקושי שלה אפילו בלי שיכולתי לעזור. 

אני מאוד ממליץ ללכת ליעוץ עדי להתגבר על בעיית התקשורת שיש לכם. אתם שני אנשים שמדברים בשפות שונות ואם לא תלמדו שפה משותפת העסק עלול לקרוס וחבל.

אז אין מה לשמור.

אפשר לנסות למכור/ למסור/ לתת מתנות לאנשים אחרים.

דברים שכן אולי תשתמשו בעתיד, אפשר לנסות למצוא מקום לשמור.

זה יכול להיות גם אצל ההורים, אם יש אפשרות.

ואפשר כן להחליט לא לשמור, ובמקרה הצורך תיקנו חדש.

אם כי, לא בטוח שלא תגלו שלפעמים נח שיש עוד שמיכה, ושהיא גדולה יותר.

ואם לא - להשאיר אצל ההורים בינתיים. מתפנה אצלם הרי מקום מהציוד והחפצים האישיים שלכם שיעברו לבית החדש. ותמצאו הזדמנויות להעניק כמתנה לאחרים. 

אם יש לכם חברים שמתחתנים או בגיל מתאים, אפשר לתת להם.

אם יש דברים שאולי תרצו בעתיד וכרגע אין מקום, להשאיר אצל ההורים נשמע לי הגיוני, אם זה מקובל עליהם.

למשל כלים כפולים זה מצוין לפסח כשתהיה לכם דירה גדולה יותר.

שמיכות זה דבר שימושי מאוד כשהמשפחה מתרחבת.

ואגב אני ישנה בכיף לבד עם שמיכה זוגית.

וכמובן אם יש אפשרות להחליף בחנות למשהו שימושי יותר זה בטח טוב.

בכל אופן למכור , למסור מה שלא מתאים לכם או כפול

לפעמים עם הזמן מגלים שכן רוצים אותם

אצלינו בהתחלה השארנו הרה דברים אצל ההורים ועם השנים לקחנו

ויש דברים שהעברנו הלאה 

אולי מגדולי בעלי המוסר הקיצוניים או משהו

ואם קרתה טעות אדם מנסה כמה שיותר לטייח ולהחליק

אז למה לא גם לזולת? למה לא לחיות בעולם סולחני ונעים? שהכל בסוף עובר ומסתדר?

הוא לא "יצעק" כלפי חוץ אבל ביקורת עצמית פנימית זה אחד הכלים הכי ההרסניים שיש.

וקודם כל בינינו לבין עצמינו

ואז בינינו לבין הקרובים לנו ביותר

זה כבר משמעותי מאוד מאוד.

זו הפגיעה עצמה (מה שהיא אמרה)?

או שזה בעיקר זה שזה היה בפומבי? (ואם הייתה אומרת לך ב4 עיניים זה לא היה ביג דיל?)

וכמובן חשוב להבין מה התדירות - זה מאורע חדפ או שהפגיעות מצידה זה משהו שקורה לא פעם ולא פעמיים?

וגם להבין אם יש משהו תקשורתי שאפשר לעשות שימנע פגיעה. למשל- אולי אם היא תדע שא' ב' הן נקודות רגישות, היא תשתדל מאוד סביבן ותהיה באקסטרה רגישות כלפי הנושאים האלו.

הרבה יותר לעומק כדי להתחיל לייעץ.

כל מילה כמעט שכתבת כדאי להתעמק עליה ולהבין לעומק:

"חצי בכוונה" - מדוע? איזה אינטרס יש לה לפגוע בך בכוונה? איך הזוגיות שלכם בכללי? מה עוד יש שם?

"היא ממש התנצלה, עבר קצת זמן, עוד פעם פגיעה" - מדוע? כיצד זה קורה בעצם? איזה מנגנון יש שם אצלה? אצלך? בין שניכם?

אם ההתנצלות ולקיחת האחריות שלמים, כיצד זמן קצר לאחר מכן נוצרת שוב פגיעה?

נשמע שצריך להתבונן *פנימה* *בין שניכם* ולא החוצה. לא החוצה מול כולם שם בפגיעה וגם לא החוצה מול כולם בפיוס ובקירבה המחודשת.

וזה נכון לכל זוג באשר הוא - כאשר יש ביניהם ריחוק מכל סיבה שהיא - ההתמקדות פנימה, ההתקרבות אחד לשנייה, הלעבור דרך המרחק שנוצר, דרך הכאב עצמו, לא לדלג מעליו אלא ממש לעבור בו ובתוכו *יחד* - יכולה להביא לקירבה מחודשת עוד יותר גדולה ולצמיחה גדולה ממש. 

כלומר ישנם מפתחות שאפשר להשיג לזוגיות שלנו דווקא בזכות המקומות בהם אנו בריב / קונפליקט / פגיעה / כאב / ריחוק וכן הלאה.

וחשוב מאוד אכן לאסוף את המפתחות הללו בדרך ולא לאבד אותם ולהמשיך בריחוק או בהימנעות או בבריחות כאלו ואחרות.

לא לצאת מהקשר אם יש ריחוק

אלא להיפך - להיכנס עוד יותר לתוך הקשר. שנינו. אני ואשתי. אשתי ואני.

רק זה הכיוון המצמיח ב"ה.

ב"הצלחה רבה

לדעתי כדאי שלא תדברו ביניכם יותר מעניינים טכניים מול אנשים

זה מאוד קשה.

אבל-

זה יעזור לכם לברר ביניכם לבין עצמכם איך אתם רוצים לתקשר ביניכם בזוגיות

אבל בלי קהל.

הקהל מפריע מאוד לריכוז

זה תלוי בסטנדרטים שלכם.

לא לכל זוג זה היה חורה.

כנראה שגם הוא לא חושב שחצה גבול, כי הוא לא היה מספר לך אם כן.

אם זה מאוד מפריע לך, כדאי שתגדירו גבולות גזרה כי זה לגמרי לא גבול שמובן מאליו.

די בסיסי לשתף דבר כזה.

אתה

רוצה

?

היתה כאן דוגמה לכך 

החלטתי למחוק כי אולי מישהו מכיר את מי שכתבתי עליו.

אז לא משנה

זה עובד בכל סוגי מערכות היחסים,

ככל שההורה / מנהל / בן־זוג מציג תגובה קשה יותר לשיתוף בעיות/כשלים/כיו"ב

ככה קטן החשק לשתף

מחשבה של חתול זמני: כרווק, למה שארצה להתחתן אם ירתחו עליי מעצבים על סיטואציות אקראיות שהשליטה שלי עליהן נמוכה? הלך חשיבה של חתולים זמניים, אבל אני חושב שיש בזה משהו.

ואם הם עשו משהו לא בסדר שמצדיק כעס?

אגב כעס זה לא בהכרח רגש שלילי.

ומה מודיעים למפקד מראש.

מכיר את זה מהמילואים שלי.

להסביר למפקד שאתה לא מוכן לישון עם חיילת באותו הרכב

אבל זה צריך להיות מראש וברור.

כמו שאם יתנו לך אוכל לא כשר לא תאכל. ככה גם כאן.

בדרך כלל יש התחשבות בגבול האפשרי

וכן. לפעמים זה גם לא אפשרי. נדיר אבל קיים

אני חשבתי שהאפשרות השנייה היתה

שהחיילת תהיה היחידה שתישן בחוץ

אלא בגלל שיש חוסר באנשי רפואה בכירה (פראמדיקים ורופאים) והוכח (זה גם הגיון בסיסי) שאם יש מענה מיידי של רפואה בכירה במקרה של פציעה. זה משפר משמעותית את סיכויי ההישרדות.

איפה זה אג'נדה? שיריון/סיירות וכו'

ששם זה בדרך כלל ברור שגבר יעשה עבודה טובה יותר, כי ה' חנן את הגברים בכוח פיזי גדול יותר. ונדרש שם בעיקר כוח פיזי (כן. גם צריך מעבר. אבל בלי כוח פיזי זה פשוט לא ילך) 

את כועסת עליו? על הצבא?

אילו חלופות טובות יש לך להציע? אם הוא לא בחר בהן, אולי תשתפי אותו?

בכל־מקרה, התשובה שלי היא: כפי שהיית רוצה שיגיבו לך לוּ היית מוצאת את עצמך באותה סיטואציה.

אישית לא יכול להזדהות עם העצבים אבל OK,

עם כל התסכול שבדבר הבחירה הטובה לדעתי היא לפעול באופן פרגמטי שיועיל למערכת היחסים ולא יזיק.

לאו דווקא הבלגה והדחקה, אבל נניח לדון בזה באופן בוגר. כעס לא מוביל לשום מקום.

במהלך שירות צבאי ישנם קווים אזרחיים שזזים , בכמה תחומים,  ומכמה סיבות

למעשה זוהי אינה בדווקא עבירה, במובן של שוע יורה דעה,  למרות שאכן זהו מצב לא נעים, וזה מצב שעלול לקרות וקורה ויקרה,

לא פחות חמור,  מה ההווי היומיומי / הפרדה בתעסוקה, עם החיילות, דיבורים התנהלות התנהגות וכו . בשעות תעסוקה ובשעות הפוגה ובחדר אוכל

לגבייך שאת פגועה

א נכון. מהמשקפיים שלך זה ממש פגיעה

ב באם אתם זוג צעיר,  כנראה מגביר את ההרגשה שלך

ג תשוחחו . תראו מה נכון לכם, וכו

בהצלחה רבה, ניסיתי להאיר נקודות 

עם אווירה של חברה מעורבת, היה מטריד אותי הרבה יותר מנקודת קצה של הכרח שנגרמה.

השאלה כמובן אם זה נקודת קצה שנגרמה או שזה מעיד על כל מה שקורה שם.

קודם כל באמת מצטרף למי שאמר תעריכי שהוא סיפר. זה שהוא מספר לך הכל זה מראה שהוא שומר לך אמונים.

באמת זה אתגר מטורף. תהיי בטוחה שכל חייל שנמצא במסלולים מעורבים עובר אותו.

מציעה לך להתייעץ עם דמות תורנית אמיתית ויראת שמים [אולי אפילו ללכת ביחד איתו].

אבל אל תחכי רגע עם התחושות האלו.

תמיד כדאי לשאול אותם הפוך-

האם הייתם כועסים אם האשה שלכם היתה במילואים

והיתה ישנה עם חייל ?

זהו

קל

פשוט

שאשה תישן עם חייל

אין מצב שתגיבו אותו דבר

אתה בא להגיד שנשים דעתן קלה

וגברים מה?

לגברים יש חסינות נגד היסחפות בטנק?

לא הבנתי

אבל לא הייתי נופל מהכסא בגלל שיצא מאילוצים שהיו צריכים לישון לילה אחד בתוך האמר.

מי שרוצה ליפול בצניעות. לא צריך לחכות לשינה בהאמר כדי ליפול

ומנגד. גם מי ששומר על צניעות יכול להמשיך לשמור על צניעות כך

ברור שזה לא המצב הרצוי

וברור שהייתי מעדיף שלא

אבל חד משמעית הייתי מעדיף את זה מאשר הגברים יצטרכו לישון מחוץ לרכב

וכמובן שלא אתן שהאישה תצטרך לישון לבד מחוץ לרכב

כי כנראה זאת היתה האלטרנטיבה

ולהשאיר אותם ערים רק כדי שלא ישנו יחד. לדעתי אפילו גרוע יותר

לכן ההצעה הפרקית לדעתי

זה לוודא שלא מגיעים למצב הזה

לראות את תכנון המשימה מראש, מתי צפי לסיום.

מי ישן איפה ומתי.

ולזכור שתמיד יהיו בלת"מים

וגם בלת"מים אפשר לנסות לנהל

לא תמיד מצליח.

וכן. לצערנו כל עוד יש שירות משותף. דברים כאלה יכולים גם לקרות.

וכן. אם אישתי היתה נקלעת לסטוצאיה הזאת.

הייתי סומך עליה בעיניים עצומות.

והייתי אומרת לבעלי שישנתי בחוץ בקור רק כדי לא לישון עם חיילים אחרים (לא מדובר בחייל אחד)

הוא היה כועס עלי 

בהצלחה רבה

היא עו"ס מתמחה בפריון, מומלצת של פועה, מקבלת בירושלים.

יש גם את יעל סיון פסיכולוגית היא מת"א, לא יודעת אם היא מקבלת בזום, מצוינת ממש, לא דתיה אם זה חשוב