כשהייתי ילדה, בליל שבת אמא שלי היתה מתפללת בבית קבלת שבת. בלכה דודי היא הזמינה אותנו להצטרף, כשהיינו קטנים היינו מצטרפים, ואחר כך הפסקנו. היה יותר מעניין לקרוא או לפטפט, ודי מהר היא נשארה להתפלל לבד…
לעומת זאת, אצל דודים שלי, כשבאנו אליהם לשבת, לכל הבנות והקטנים שנשארו בבית היה ברור שאומרים ביחד עם אמא קבלת שבת, הם ממש אהבו את זה.
כשגדלתי, בשבתות אולפנא היינו מתפללות במניין, ושם התחברתי בחזרה לתפילה היפיפיה הזו של קבלת שבת. ומתישהו התחלתי גם ללכת לבית הכנסת גם בשבתות שהייתי בבית.
מאז שיש לי ילדים, כבר לא תמיד אפשרי עבורי ללכת לבית הכנסת. היו תקופות שכן הלכתי עם הילדים לקבלת שבת, והם הצטרפו בשמחה. אבל לרוב אנחנו בבית (הבן הגדול כבר הולך עם אבא שלו, בחלק מהשבתות, אבל שאר הילדים איתי בבית).
אני כן משתדלת להתפלל קבלת שבת בכל שבת.
ופעם הילדים היו מצטרפים בשמחה ללכה דודי.
ועדיין הבן הגדול שלי, בשבתות שהוא לא הולך לבית הכנסת, אוהב להצטרף ולשיר איתי. וגם הקטן יותר לרוב מצטרף, לפחות לחלק.
אבל הגדולה (בת 9) בשבתות האחרונות מעדיפה להמשיך לקרוא מאשר להצטרף. ממש כמו שאני והאחים שלי היינו כשהיינו קטנים.
ואני מתלבטת מה נכון.
מצד אחד, זה לא חובה. וברור שאני לא רוצה שזה יהיה בכפייה.
ומצד שני, זו תפילה באמת יפה. וזו יכולה להיות חוויה משפחתית כמו שדודה שלי הצליחה איכשהו לעשות.
ואני מרגישה שאני משחזרת את מה שהיה אצל ההורים שלי ולא עבד, אבל לא יודעת איך לעשות אחרת.
ואולי בכלל לא צריך אחרת. ואני צריכה לקבל את זה שהיא לא רוצה, ולא חייבת לרצות.
אבל אני תוהה אם יש משהו שאפשר בכל זאת לעשות אחרת. לחבר אותה לתפילה ככה שהיא תרצה להצטרף מעצמה.
זה גם נראה לי שבתור הבכורה, היחס שלה ישפיע על כולם אחריה. כי אם היא מפסיקה כשהיא קצת גדלה, הם יתפסו את זה בתור משהו ששייך רק לקטנים, וכשגדלים כבר לא צריך (אני חושבת שבמידה מסויימת ככה זה היה אצלנו).
ואולי היא בכלל מושפעת כדור ההמשך שלנו - כשאנחנו באים להורים שלי היא רואה את כל האחיות שלי שמפטפטות או קוראות, אז זה מבחינתה מה שגדולים עושים בזמן הזה. רק האמהות מתפללות… (שם אני לא מצפה ממנה להצטרף, כי אני יודעת כמה זה מושך אותה להיות עם כולם. אבל נראה לי שזה משפיע בכלל על התפיסה שלה של מה קורה בזמן הזה, ומשפיע גם לבית שלנו).
מה אתן אומרות? אשמח לתגובות…
).
)