לא יודעת למה, יש איזו מצווה שאני מרגישה כאילו זאת לא האמת לגמרי. לא מדברת עכשיו שכל, אלא רגש.
באמת כל המצוות שיש, גם אם אני לא מבינה אותם לגמרי, אני מקבלת.
גם כאלה שדורשות, וגם כאלה שאולי הרבה אחרים/ות מתחברים פחות, אני יכולה להבין ולקבל.
אבל יש מצווה אחת שאני סובלת ממנה,
באמת סובלת.
לא צוחקת. לא מגזימה.
זה לא רק מנטלי.
זה באמת באמת.
סובלת.
זה כואב לי פיזית, זה חם לי, זה לא מחמיא לי, זה מגביל אותי, זה מציק מציק מציק, תמיד צריך לדאוג לזה, וזה משגעעעע אותי.
זה מגביל בכל כך הרבה הביטים.
אז בהתחלה התחתנתי,
אמרתי טוב אולי קשה לי בגלל שאני לא רגילה,
אולי קשה לי כי אני רגילה לטובות הנאה של רווקות, חיזורים, מחוות וכאלה ועכשיו כולם רואים שאני נשואה וזהו ואני לא אהנה מזה.
אבל זהו שלא... זה בכלל לא העניין. ובכלל לא התרגלתי זה עדיין משגע אותי.
קודם כל נתחיל מזה שאין דבר שיותר מעצבן אותי מגבר שרואה שאני נשואה והוא מסתכל עלי. זה מרגיש לי לא מכבד יותר מכל דבר אחר.
באמת באמת מעדיפה שפשוט אם הוא מסתכל עלי אחשוב שזה כי הוא לא יודע שאני נשואה.
זה פשוט עושה לי רע. לראות מישהו במיוחד דתי שמסתכל על אישה נשואה. זה עושה לי בחילה. ואני בכוונה לא מדברת על התחלות, כי מפריעה לי ההסתכלות שלעצמה.
לא רוצה להיחשף לזה כל פעם. להחפצה המגעילה הזאת.
אז מצאתי פתרונות כאלה של איך לעזור לעצמי בקטע הזה. ובאמת יותר טוב לי לנושא הזה. תמיד מתרצת לעצמי ש"טוב הוא לא קלט שאני נשואה כנראה..." וזה באמת ככה, לא תמיד יודעים שאני נשואה.
דבר שני, (אני יודעת שאני כותבת מבולגן, אני פשוט פורקת)
אני לא מבינה איך יכול להיות שהתורה רוצה שאני אסבול פיזית, ושאני אשנא את עצמי במראה.
לא אכפת לי שמחמיאים לי, אני לא אוהבת את עצמי עם כיסוי. פשוט לא אוהבת.
איל יכול להיות דבר כזה?
לא מאמינה שזה יתכן. באמת באמת אני אומרת לכם שזה לא הגיוני שזה נכון. משהו פה התפספס. בינתיים אני עם כיסוי, אני לא אומרת את זה מחוסר ביראת שמיים, אלא מאמונה חזקה שהתורה לא גורמת לשום סבל.
דבר שלישי,
מה לא מכבד בשיער?
כבוד זה עניין של תחושה.
לי מרגיש ששיער זה דווקא מכבד, במיוחד כיום שאפשר לדאוג לו בכל מיני דרכים.
הטיעון הזה לא מרגיש לי רלוונטי להיום.
ובאמת מעניין אותי בלי להיכנס לכל התבחבשויות הגמרתיות, למעשה על מה מבוססת הדת היהודית הזאת והאם אפשר לבטל אותה. ומי זאת יהודית הזאת!! (סתם)
אין לי בעיה עם הדאורייתא, הדאורייתא מתקבלת עלי כי היא הוגנת.
עכשיו יש לי אומץ לעבור על ההלכה, באמת שיש לי. כאילו לא מפחדת מאיזה עונש או משהו.
יש לי אומץ גם לא להיות מקובלת בעיני הציבור, אבל פייר?
פשוט לא בא לי לעבור על ההלכה.
לא יודעת למה לא בא לי.
אולי יש לי קצת יראת שמים למרות שנראה לי שלא.
למה אני כותבת את זה?
לא יודעת...
אולי לפרוק וזהו,
אולי למישהו יש היתר ממשי.
ואם מישהו יודע מה זה "קלתה", (לא שואלת הלכתית אלא מילולית)
האם קוקו/גולגול/סיכה/סרט/צמה נחשב כיסוי ראש בחצר או בשוק
לפי דאורייתא ולפי דת יהודית...?
נ.ב.
אני כן אוהבת שכיסוי ראש אומר שאני נשואה (אני יודעת שאני סותרת את עצמי, לא נורא... זה מורכב. אין לי כח להסביר)
אני כן אוהבת שלא מתחילים איתי ושלא מסתכלים עלי. זה קטע אנרגטי כזה.
אבל רוצה משהו מינימלי, כזה שמציין את זה וזהו. כזה שאומר "אל תיגעו בי". אבל לא כזה שאומר לי בואי תסבלי את נשואה.
קיצור מי שמכיר דעות מבוססות מקלות להפנות אותי אליהן......... עדיף שיהיה לי על מי לסמוך מאשר שאחשוב שאני גויה ואעבור על דברים נוספים בגלל זה...
