סתם משבר אמוני

לא משהו שיכולים לעזור לי פה.

מוזמנת לשתף בכל זאת...

זה יכול להקל מעט

החלטתי כן לכתוב.

אז גדלתי בבית סופר חרדי, שאמונה ואלוקים היו חלק ממש מרכזי בו.

היה המון שיח סביב הנושא.

ויצאנו אחים ואחיות בכל גווני הקשת.

אני בשלב בחיים שמרגישה לא מחוברת.

רוצה להאמין מאד, הרגש הרבה פעמים מאמין, השכל לא.

קשה לי עם המון דברים בתורה.

נגיד הדיון שהיה בצעירים, על שוויון בין המינים.

וואלה אין שוויון, זה ממש קשה לי להאמין בכזאת תורה.

והמון כעס על אלוקים.

על חוסר צדק משווע.

על כאבים וקשיים של אנשים.

ילדים קטנים שנפגעים סתם.

על אלוקים שנותן לאנשים בעולם לעשות עם התורה שלו מה שהם רוצים.

על זה שכל דור חושב שהוא הדור שלפני הגאולה. היו מלא לפנינו.

על חיי האישים שסתם נפגעו כילדה, פשוט סתם, פגע וברח, למה?

ועד היום וכנראה כל חיי אני אצטרך לעבוד על זה.

(אני יודעת שגם ככה אצטרך לעבוד כל חיי על עצמי, בין אם יש אלוקים או לא, אבל זה מתווסף לכעס)

מרגישה עכברי מעבדה.

חיילי שחמט.

אני נעה בין אמונה - לכעס - לחוסר אמונה בכלל.

השילוב הזה של אמונה וכעס, אולי כדאי לא להאמין בכלל?

לא התפללתי שנים, מרגישה צביעות למלמל מילים שמישהו אחר כתב ואני לא מזדהה איתן.

בפרקטיקה זה לא ישנה הרבה.

כשרות, שבת, נידה אשמור גם ככה ברמה שלי. בשביל בעלי וגם כי יש בזה יופי.

בצניעות אולי כן.

בכל מקרה זה לא העניין.

הבן הגדול שלי מתחיל לשאול שאלות, ואני מדקלמת מה שאני יודעת מגיל 0.

ואז אני נעצרת, לאן אני מכניסה אותו, אני מאמינה בזה?

הלוואי שאאמין.

החיים רגועים יותר, יש תכלית, יש על מי לסמוך, הכל לטובה, תמימות ופשטות שאני מקנאה.

הלוואי שהילדים שלי יאמינו יהיו להם חיים הרבה יותר טובים.

אבל אם זאת לא לגמרי האמת, אני לא מוכנה (ותכלס לא יכולה) לחנך אותם ככה.

למדתי המון זה לא העיניין.

האמת שהכל מרגיש כמו תירוצים.

והמון כעס על עצמי.

שאני עוד מבולבלת בשלב כזה, עם שני ילדים, עוד מעט מסיימת את שנות ה20 שלי.

בא לי לרגע להיות שוב רווקה בתחילת הדרך , להבין מי אני ומה אני. 

שתהיה לי את האפשרות לקחת החלטות בלי שהן ישפיעו על כל כך הרבה אנשים סביבי.

יצא קצת מבולבל.

אתייחס בהרחבה בהמשך

עוקבת.

שכתבת בפורום המקביל. שימי לב.

דילמת חינוך. וגם חיפוש עצמי. | פורום הורות ומשפחה - כיפה

אני חושב שספקות באמונה לא יכולות לקבל מענה בקרב סוג מסויים של אנשים.

אני למשל גם ממש רוצה שהילדים שלי לא יסתובבו עם ספקות ומחשבות כמוני. זה ממש ממש מתיש לחיות בספק או להטיל ספק בהכל. לכן הבית שלי מתנהל עדיין על פי הדת וההלכה למרות שאני לא מאמין בכלום בערך.

בכל דרך חיים שהם יחיו הם יכולים להטיל או לא להטיל ספק 

אני לא חושבת שיהיו לי תשובות שיתירו לך את כל הספקות.

אמונה בעולם של הסתר זה חלק מהאתגר של יהודים מאמינים.

ולא על הכל אפשר לענות באמצעות השכל.

קודם כל, אני רוצה לשתף אותך במשהו שקראתי פעם, שכתב הרב ניר מנוסי. אמנם ממקום שונה משלך (של חוזר בתשובה ולא דתי מבית).

אבל אני חושבת שזה נכון לכל אדם. ההבנה הזו שיש מקום גם לשאלות וזה חלק מעולם האמונה שלנו.

(אני שמה את הקישור בהודעה הבאה, אחרת הכל מתבלבל)

חוץ מזה, אני רוצה להתייחס קצת לנקודות שהעלית, שקשה לך איתן.

כמו שכתבתי, אני לא חושבת שהתשובות שלי יתירו את כל הספקות שלך, אבל אולי זה כן יישב משהו בנפש. ואולי יפתח פתח לעוד בירור ועוד כיוונים ללמוד מהם.

קודם כל, כתבת שהרגש הרבה פעמים מאמין, אבל השכל לא.

לפעמים בעולם שלנו, השכל נראה כמו הדבר העיקרי שצריך להוביל אותנו. לפעמים זה נראה שמה שלא מתיישב בשכל, אולי אין לו מקום.

אבל צריך לזכור ולהבין שיש בעולם עוד הרבה מעבר לשכל.

בעולם שבו היתה נבואה, זה היה ברור. נבואה היא לא במישור השכלי. היא צד אחר לגמרי של האדם, שכרגע אין לנו נגיעה בו.

אבל יש לנו עוד צדדים, וצריך לתת להם את המקום. לא על חשבון השכל, אלא בנוסף.

אז זה שברגש את מרגישה אמונה, זה כבר המון. כי אמונה בעיקרה לא יכולה להיות מבוססת רק על השכל. כמו אהבה - אדם לא יכול לאהוב מישהו אחר רק מתוך הסברים שכליים ורשימה של מה טוב באחר. הרגש הוא הצד העיקרי שנצרך כאן.

אם יש קושי שכלי, אז אפשר גם לברר אותו, ומותר גם שלחלק מהשאלות לא יהיה מענה מיד.

אבל באמת הרבה מהעבודה של האמונה היא דווקא דרך הרגש, ולכן זה דווקא מאוד חזק כשאת כותבת שהרגש הרבה פעמים מאמין. תשמחי בזה, ותחזקי את זה, בלי לזלזל במקום של זה.

את כותבת גם על קושי שיש לך עם כל מיני דברים בתורה.

אני לא יודעת מה היה בדיון בפורום צעירים על השוויון בין המינים, אני לא ממש קוראת בפורום שם. אבל את הנושא עצמו אני מכירה.

יש פה המון מה להעמיק, ואני לא אפתח את זה עד הסוף. אבל בנגיעה - אני בכלל לא חושבת שיש מקום לשאוף או לרצות שיוויון בין המינים.

העולם נברא עם מציאות של זכרים ונקבות. ויש הבדל אמיתי בין שניהם. גם בצדדים הפיזיים הנגלים, וגם ברבדים הנסתרים יותר.

פעם היתה מציאות שהנשים היו באמת מדוכאות ביחס לגברים. וזה באמת מבורך שהמציאות הזאת השתנתה ומשתנית לטובה.

אבל לפעמים, מתוך רצון לאזן את היחס בין גברים לנשים, יש מציאות שבה מנסים להפוך את הנשים להיות כמו גברים. במקום לזהות את האיכויות המיוחדות של הנשים, ולתת להם את המקום שלהם, מנסים להכניס נשים לכל מקום של גברים, בצורה שהן יהיו בדיוק כמו גברים. ובעיני זה ממש דיכוי נשי.

 זה קורה גם בעולם הכללי (כמו למשל הניסיון להכניס נשים לכל היחידות בצבא, למרות שפיזית זה לא באמת מתאים, ופוגע גם בנשים וגם בצבא), וגם בעולם ההלכה - מנסים להראות למשל שגם נשים יכולות ללמוד גמרא כמו גברים, ואז מתוסכלים מהמקומות שבהן ההלכה לא מאפשרת להשוות בין נשים לגברים (עליה לתורה, מצוות עשה שהזמן גרמן וכו').

בעיני השאיפה היא לא שיוויון בין המינים, אלא העצמה של כל אחד מהמינים, עם האיכויות המיוחדות שלו.

בדיוק אני קוראת ספר של הרבה ראובן ששון על הנושא הזה. הוא כותב על מה שמיוחד אצל הנשים, מתןך התבוננות על המצוות המיוחדות לנשים (חלה, טהרת המשפחה, והדלקת הנר), ומתוך מקורות בפנימיות התורה. אם מעניין אותך, הספר נקרא 'אור שבעת הימים' (בעצם יש שני ספרים, הספר השני נקרא 'מעיין גנים' והוא מתמקד דווקא במצוות טהרת המשפחה).

האמת שאם מסתכלים היסטורית על מה שהיה פעם, אז דווקא היהדות נתנה הרבה יותר כבוד לנשים מאשר בכל העולם העתיק.

@אם_שמחה_הללויה  פעם כתבה על איך שהיא התקרבה ליהדות דווקא בעקבות מה שהיא גילתה היחס המכבד של התורה לנשים.

איך התקרבתי לדת? פרק ב' - הריון ולידה

אחר כך את כותבת גם על שאלת הרע בעולם.

גם פה זו שאלה גדולה, שאי אפשר לענות עליה בקצרה. כתבו עליה הרבה, מכל מיני כיוונים, ועדיין לא תמיד קל להבין ולקבל את התשובות.

אני באופן אישי התחברתי לגישה שקיבלתי מהשיעורים של הרב ראובן ששון בנושא. אני מרגישה שזה פתח לי הרבה.

מצרפת קישור לאחד השיעורים שלו, בו הוא מתייחס לנושא הזה.

(גם את הקישור הזה אני אשלח בהודעה נפרדת)

על מה שכתבת על זה שכל דור חושב שהוא הדור שלפני הגאולה - קשה לי קצת לענות.

כי אני באמת לא מצליחה להבין איך העולם החרדי רואה את מה שקורה פה, ולא מבין שאנחנו כבר ממש בתוך גאולה. לא רק הדור שלפני.

אמנם עוד לא הגענו לסוף, ויש עוד מה להתפלל ולצפות.

אבל כל כך הרבה נבואות כבר התגשמו, נבואות שפעם יהודים לא יכלו לדמיין איך בכלל זה יכול לקרות.

אז אני מבינה שגדלת בחינוך אחר משלי, ואני באמת לא יודעת איך להתייחס לזה.

בעיני זו פשוט מציאות שחיה מול העיניים שלנו. וזה, אגב, חלק מההוכחה השכלית מבחינתי לקיומו של הקב"ה ולקשר שלו עם עמ"י. לא מבינה איך אפשר לפרש את המציאות הזו אחרת.

יש לי עוד מה לכתוב גם על ההמשך, אבל צריכה לעצור בינתיים, אז שולחת ככה.

כביש 8: מאמונה לכפירה ובחזרה – הרהורי תשובה

זה הקישור לפוסט של הרב ניר מנוסי

קראתי מה שכתבת ואסתכל בהמשך בקישורים.

בעניין השוויון אני לא מחפשת להיות כמו גבר, ממש לא.

אני יודעת שיש לנו תכונות שונות.

אבל בערך שלי . שווה בערך.

והדת כאילו נגררת אחרי תנועה פמיניסטית ( שונאת את המילה, היא נותנת קונטציה של אישה כוחנית מדיי וגבר כלבלב)

תנועה שדואגת לזכויות האישה.

אבל מעצמה היא פחות דואגת.

שנים שנשים היו תלויות 100% בגבר, זה הביא להרבה ניצול ומעמד של אישה ששווה לכלום, הגבר יכול לעשות כל מה שיחפוץ, כי האישה גם ככה חייבת אותו.

כן יש כתובה, ואחרי זמן גם איסור על אישה נוספת, אבל היה המון סבל שלא היה לו מענה.

ונכון שככה כולם היו, אבל מצפה מהתורה להיות טובה לכולם, כל הזמן והראשונה לדאוג לכל אחד.

וזה ממש לא העניין המרכזי.

התורה שהאמנתי בה היא

טוב גמור באבא רחמן.

יש בזה הרבה אמת.

אבל כשהיא מתגלה לי אחרת, קשה לי להשלים עם זה, ולהאמין בזה.

זה מאד תלוי כמה אני נחשפת לקשיים.

אני ממש לא מחפשת חיי תענוגות בלי מאמץ.

אבל לצערי במשפחה הקרובה שלי יש כמה סיפורים וקשיים, של בריאות ועוד כמה נושאים.

באמת אנשים טובים שסובלים, לא באשמתם, החיים שלהם דיי הלכו, והם לא סבבה עם זה. 

מתוסכלים לי מול העיניים, ניסיון שאין להם כלים.

וכועסת על זה, על ניסוי העכברים הזה.

איזה מין אבא מתנהג ככה לילדים שלו. 

לא משנה לי מה מה הכוונה הנסתרת. שום סבל כזה לא שווה.

 הרבה כעס שעם הזמן הפך לחוסר אמונה.

אוקי אז אולי אין שם פשוט אף אחד שמקשיב.

ותכלס אני מאמינה כי נולדתי לזה ומופרך לי אחרת, אבל אובייקטיבית יש מצב שאין. 

אז לפעמים מאמינה ( מדברת הרבה ככה סתם, מבקשת, מודה הרבה).

לפעמים לא מאמינה.

ולפעמים לא רוצה להאמין.

ועכשיו שהילדים גדלים זה אני מרגישה שחייבת לגבש עמדה.

בעיקר מאד מבולבלת.

אתסכל הערב בקישורים

תודה🙏🏼

אבל האמת היא שמצד ה', אישה אפילו מוערכת יותר מגבר. היא נזר הבריאה. רק בשטח זה נראה הפוך אבל אל תתני לעולם השטחי לבלבל אותך.

כל מה שאת יודעת זה לא נכון ביחס לנשים. ואל תאמיני לגברים קטנים (ונשים קטנות) אף פעם.

תלמדי תורה בעצמך, את תלמדי הרבה דברים מהממים וחדשים ומדהימים שמעולם לא ידעת 

רק כי היה יותר קל ללמד אותך אחרת.

נותנת לך מילה.

האמת שיש לי הרבה מה להגיד, ואני לא יודעת אם אצליח להכניס הכל פה בכתב.

אם את מרגישה שאת רוצה לשמוע יותר, תמיד אפשר להמשיך ולפתח את הדיון - פה על גבי הפורום, בפרטי, או בחברותא טלפונית, חד פעמית או מתמשכת (כבר היו לי כמה חברותות טלפוניות עם חברות מהפורום, אם מעניין אותך - מוזמנת בשמחה…).

קודם כל, מאיך שאני קוראת אותך, נשמע שהקושי העיקרי שלך מתבטא בזה שהמציאות שאת רואה בעולם, לא מסתדרת עם איך שאת מאמינה שהקב"ה צריך להיות - אבא רחמן ואוהב.

והאמת שזו שאלה גדולה וקשה. זה באמת כואב לראות ולחוות צרות גדולות. ואני מרגישה שאולי אני לא מספיק ראויה לענות לך, כי אני לא עברתי את זה בעצמי. כן היו לי את הניסיונות שלי, כמו לכל אחד, אבל ב"ה לא חוויתי ניסיונות קשים של בריאות וכו'.

אבל בכל זאת אני רוצה להתייחס לדברים קצת.

ואם כבר, אז אני יכולה להגיד שהרב ראובן ששון, ששלחתי לך קישור לשיעור שלו, ציפה לילדים במשך 18 שנה (ב"ה נולדו להם תאומים לפני כמה שנים, אבל זה בהחלט ניסיון לא קל). אז כשאני שומעת שיעורים שלו, אני יודעת שהוא יודע מה זה ניסיון, ולא רק מדבר באוויר…

את כותבת "איזה מין אבא מתנהג ככה לילדים שלו", והאמת שאת צודקת. אבא אף פעם לא אמור לרצות לגרום לסבל אצל הילדים שלו.

אבל מה אם לילד שלו יש גידול, ל"ע? מה אם הילד חייב לעבור ניתוח כדי שהוא יוכל להמשיך לחיות בבריאות? האם אז האבא הרחמן והאוהב יתן לילד שלו להמשיך במצב בו הוא נמצא, רק כדי לא לגרום לו לסבל בניתוח?

ומה אם הבן שלו מפונק ורוצה שכל דבר שהוא מבקש הוא יקבל מיד? האם גם אז האבא הרחמן והאוהב תמיד יתן לו כל מה שהוא רק מבקש, העיקר שהוא לעולם לא יבכה ולא ירגיש עצוב? האם זה באמת מה שיהיה טוב לילד שלו?

הקב"ה הוא בהחלט אבא רחמן ואוהב. הכי אוהב שיש. אבל אנחנו לא חיים בעולם מתוקן. אנחנו עוד לא בעולם הבא, בו נוכל רק להתענג על ה', ונרגיש את הטוב שלו בלי גבול.

אנחנו נמצאים בעולם חולה. עולם שנפל בעקבות חטא אדם הראשון. והנפילה הזו מצריכה תיקון. החלק מתהליך של תיקון הוא גם כואב לפעמים.

לפעמים אנחנו מצליחים ממש לצמוח מתוך הכאב. יש אנשים שאפשר לראות איך דווקא הניסיונות שהם עברו הצמיחו אותם למקומות שהם לא היו מגיעים אליהם בלי הסבל שהם עברו.

ולפעמים התהליך הוא ארוך יותר. לפעמים השבר גדול יותר. ולא תמיד מוצאים את הכוחות כדי לצמוח.

ובעיניים שלנו לפעמים הסבל נראה חסר תכלית, ואנחנו לא יכולים להבין אותו.

וזו שאלה באמת קשה, כשרואים את זה ככה.

ולפעמים היא באמת מביאה לכפירה. כי קשה כל כך להכיל את הפער הזה בין איך שאנחנו מאמינים שהקב"ה צריך להיות, לבין איך שהוא נגלה אלינו בפועל במצבים מסויימים.

אבל אפשר גם לגדול מעצם השאלה. להעמיק יותר, ללמוד מה חכמי ישראל ענו על השאלה הזו, ולראות איך הדברים מתיישבים על הלב.

למשל, ספר 'דעת תבונות' של הרמח"ל עוסק בנושא הזה, מתוך מבט פנימי על התורה (הספר הזה לא נחשב כספר קבלה, אבל כולו מבוסס על יסודות מהקבלה). 

בדיוק שמעתי שיעור פתיחה לסדרת שיעורים על הספר הזה, והוא ממש שואל את השאלה שלך ומרחיב אותה אפילו יותר.

מוזמנת לשמוע את השיעור ולראות אם זה מדבר אלייך… (האמת שרק השיעורים הראשונים בסדרה הזו הם בחינם, כדי לשמוע את ההמשך צריך לשלם. אבל יש סדרות אחרות חינמיות ביוטיוב על הספר הזה. אני שמה את הקישור דווקא לשיעור שלו, כי הפתיחה שלו ממש מכוונת לשאלה שלך).

חוץ מזה יש גם מה ואיך להעמיק בשאלה האם בכלל יש אלוקים, ואיך אנחנו יודעים שיש אלוקים. אבל נשמע לי שזה לא המוקד של השאלה שלך, אלא שמה שבעיקר מטריד אותך זה ההתמודדות עם שאלת הרע והסבל שקיים בעולם…

בנוגע לדוגמא של הגידול, זה שונה.

כי ה׳ ברא את התרופה אבל גם את הגידול.

ושגודלים מזה, זה בד״כ נכון, אבל בכל זאת כך ה׳ בחר לברוא את הטבע, עם סבל.

באמת הפן השכלי ושלב ההוכחות העסיק אותי פעם, היום לא.

איך שאני רואה את זה, מי שלא מאמין ימצא ספקות, ומי שמאמין ימצא את התירוצים לספקות.

וגם האתאיסטים  *מאמינים* באיזה שהוא אופן למדע.

כי גם לו אין תשובות מספקות להכל.

רק כי זה פחות מפורך להם מהקיום של אלוקים.

כרגע באמת הבעיה יותר ברגש, ומאד תלוי בחווית החיים. (הפסקתי עם חדשות לגמרי, כל אסון היה ממש הולך איתי)

ועוד מבולבלת במה אני מאמינה וחושבת.

מרגישה שגם אם הוא קיים, לא רוצה להיות חלק מהסיפור הזה, מהניסוי הזה בנו, אבל זה מבוי סתום.

תודה על הנכונות שלך לעזור, יש לי עם מי לדבר❤️

לכן מחקתי את השרשור בהתחלה , זאת היתה פריקה על משהו ספציפי שערער אותי ואני כבר יותר בטוב.

אקשיב למה שצירפת.

אבל אני רוצה להתייחס לדברים שכתבת.

קודם כל, בקשר למה שכתבת על הגידול - אני חושבת שלא הבנת לגמרי את מה שהתכוונתי לומר.

הדוגמא של הגידול היתה שלפעמים אבא עושה לילד שלו משהו שמכאיב לו, כדי לרפא אותו. במשל פה באמת האבא לא גרם לגידול. אבל הנמשל הוא לא על גידול, אלא על פגמים רוחניים, שאנחנו גורמים להם במעשים שלנו (כי אמנם הקב"ה הוא כל יכול, אבל הוא נתן לנו בחירה חופשית). והקב"ה מכוון אותנו למסלולים מורכבים יותר שכוללים גם כאב, כחלק מהתהליך של התיקון, כדי לעלות למעלות רוחניות גדולות יותר.

זה הסבר קצת פשטני. ואפשר עוד להקשות עליו הרבה. לא ניסיתי לתת פה תשובה לשאלה הקשה הזו.

רק עניתי באופן מאוד ראשוני על הטיעון שאבא רחמן לא גורם לסבל לילדים שלו.

אבל השאלה הזו גדולה הרבה יותר מאשר תשובה בפורום, נכתבו עליה ספרים עמוקים וארוכים (כמו שכתבתי לך קודם - 'דרך תבונות' של הרמח"ל עוסק בשאלה הזו הרבה. לא שלמדתי אותו בעצמי, אבל הרב ראובן ששון בשיעורים שלו מזכיר אותו הרבה בהקשר לשאלה הזו).

כתבת על זה שגם אתיאסטים 'מאמינים' במדע - האמת שזה הזכיר לי את אבא שלי, שגדל ברוסיה הקומוניסטית עם חינוך אתאיסטי לגמרי, בלי שום ידע על יהדות, למד מתמטיקה ומדע ברמה גבוהה מאוד ומבחינתו זה היה 'טעם החיים', אבל באיזשהו שלב התחיל לראות מקומות בהם הדברים לא הסתדרו לגמרי, וזה התחיל לעורר אצלו שאלות.

ואז איכשהו (בהרבה סייעתא דשמיא, כי זה היה מסוכן שם באותה תקופה) הוא התחיל להכיר את היהדות, וזה ענה לו ונתן לו משמעות אמיתית לחיים.

ואני כותבת את זה, בין השאר, כי לפעמים (ואולי פה בשרשור זה מרגיש לי חזק יותר) יש הרגשה כזו כאילו מי שמאמין זה מי שגדל על אמונה בלי לפקפק בה ולהטיל ספקות אף פעם. אבל מי שהעז לשאול ולחקור ולא להמשיך באופן אוטומטי עם האמונות שגדל עליהן, אז הוא מגיע למסקנות שבעצם אין במה להאמין.

אבל למעשה יש הרבה מאוד יהודים, שדווקא מתוך בירור, שכלי וגם רגשי, הגיעו למסקנה שהאמת היא דווקא באמונה וביהדות.

וזה לא אומר שיש לנו תשובות להכל. באמת אנחנו לא יכולים להתיימר להיות חכמים כמו הקב"ה. ויש לעולם הזה עוד כל כך הרבה רבדים מעבר לראייה שלנו, שאנחנו לא יכולים לחשוב שאנחנו יכולים להבין פה הכל. יש דברים שצריך לעשות רק מתוך אמונה.

אולי זה יעזור להבין את זה גם נסתכל על רפואה. גם כשאני מקשיבה להנחיות של רופאים ושומרת על היגיינה או על ספורט או על אוכל בריא, אני לא תמיד עושה את מה שנוח לי. יותר כיף ונעים לאכול ממתקים ולרבוץ כל היום, וזה לא נראה הגיוני לשטוף ידיים בסבון כשהן נראות נקיות, גם אם נגעתי קודם במקום מזוהם. אבל אני מבינה ומאמינה שההנחיות שהם נותנים לי נכונות עושות טוב לגוף שלי, גם אם אני לא רואה את זה מיד, וזה לא נוח לי כרגע. כי יש דברים שהם נכונים גם כשאנחנו לא רואים את זה בעיניים שלנו.

כתבת כמה פעמים שאת מרגישה שאנחנו כאילו חלק מניסוי שהקב"ה עושה בנו. וזה גורם לך להרבה כעס ולרצון לא להיות חלק מזה.

אני חושבת שבעצם את נוגעת פה בשאלה עמוקה של 'למה הקב"ה בכלל ברא אותנו?'

יש הרבה דברים שאפשר להסביר, אבל בכל דבר אנחנו תמיד יכולים לשאול - אבל למה הקב"ה עשה את זה כך ולא אחרת? ובסוף, אם נרד הכי לעומק, נגיע לשאלה הכי שורשית - למה בכלל הקב"ה ברא את העולם?

כי גם אם אפשר להסביר למה הסבל נצרך, הוא נצרך בתוך עולם שהקב"ה ברא. ואם הוא לא היה נברא - אז לא היינו סובלים כי לא היינו קיימים.

אני לא יודעת אם התכוונת לזה. ואני לא יודעת אם אני יכולה לעזור לך בזה. אני מרגישה שזו השאלה הכי עמוקה שאני הכי לא יכולה להבין. כל התשובות שקיבלתי לא יישבו לי אותה עד הסוף.

אבל אני גם מרגישה שזה בסדר להישאר בשאלה הזו. שאני לא יכולה להיות הקב"ה ולכן אני גם לא יכולה להבין אותו עד הסוף.

מניחה שאחרי 120, כשנסתכל על העולם מלמעלה, נוכל להבין דברים אחרת, ופתאום קושיות גדולות שיש לנו עכשיו, יהפכו להיות ברורות מאליהן, כשנסתכל משם.

רציתי להגיד עוד משהו אחד.

לפעמים אני מרגישה שלמי שגדל בעולם החרדי, עצם העלאת שאלות כאלו כבר נחשב ככפירה.

אולי אני טועה. לא גדלתי בתוך הציבור החרדי. אבל כן נחשפתי להרבה ספרות חרדית בתור ילדה, וזה כן גרם לי להרגיש שאסור לשאול. שאמונה אמיתית היא אמונה בלי שאלות. שעצם העלאת שאלות זה בעצם כפירה.

ואני רק רוצה להגיד לך, שזה ממש לא כך. אדם שמברר ושואל, יכול להגיע לאמונה עמוקה מאוד. לא צריך להביא את עצמנו לשאול בכוח, אם יש לנו אמונה תמימה זה גם מצוין. אבל אם עולות שאלות - זה מצויין לברר, וזה ממש לא אומר שהתחנה הסופית חייבת להיות כפירה ועזיבת המצוות.

בעז"ה אני מקווה שהבירור הזה רק יוסיף לך, ומתוכו תוכלי לחזק גם אחרים.

אני שמחה שיש לך עם מי לדבר… וההזמנה שלי נשארת פתוחה, אם מתישהו תרצי בכל זאת (בכל פורמט שתרצי, הכל פתוח…).

חשבתי רגע, ואני אהיה כנה, אני לא במקום שיכול לקבל תשובות עכשיו. 

יותר מידיי אמוציות.

ולא נעים לי שאת וכולם טורחים ומשקיעים בהודעות.

אני מקווה לחזור אל המילים שלך ושאר ההודעות בתקופה רגועה יותר ❤️

תודה על ההשקעה.

מבינה שקשה לך. זה בסדר גמור...

רק עוד הצעה אחת, תקחי רק אם מתאים לך - לדבר על הקושי שלך עם הקב"ה. במילים שלך. לדבר על כל מה שעובר לך בראש. גם הכעסים, גם השאלות. הקב"ה יכול לשמוע הכל... לי הרבה פעמים זה עוזר בזמני קושי.

מקווה איתך שתזכי לראות את הטוב הגלוי בכל התחומים בקרוב ממש ב"ה 🙏❤

תודה על כל מילה ומילה שכתבת בשרשור הזה (ובכלל)

כהרגלך את כותבת כ"כ מחכים, מעודד, מרים ובצורה שנכנסת ישר ללב ללא פילטרים או מחסומים בדרך ❤

באמת לומדת ממך המון

יש לך ממש דרך ייחודית ושלווה כזו, עם יציבות פנימית מיוחדת, עוצמה של ישוב דעת שכל ורגש ואיזון מדהים במינו - 

שדרכם את מצליחה להעביר את הדברים בצורה חמה ונוגעת ללב כ"כ,

ללב שלי לפחות דברייך תמיד נכנסים ישירות, משמחים, מאירים ומחממים

ואת מרגשת איך שאת משקיעה ומפרטת ככה. באמת ריגשת אותי...😍

אם את מחפשת תשובות לשאלות שלך או מחפשת אישורים לשאלות שלך,

את מחפשת תשובה או שאלה?

מהנסיון שלי הנפש בד"כ מוצאת מה שהיא מחפשת לטוב ולמוטב.

צריך לפחות קצת רצון כנה לתשובות אמיתיות.  

מהנסיון הלא מועט שיש לי עם נערים מהציבור הדתי/חרדי אני מזהה לא פעם שהבעיה השורשית ביותר שגורמת לחוסר חיבור עצמי (ואז ממילא קושיות על אמונה וזריקת הכל וכו') זאת הריצוי. 

 אין לי הרבה זמן להאריך בהסברים אבל הריצוי (נגיד בלשון פשוטה, השאיפה להיות ילד טוב שההורים מעריכים) גורם לניתוק מהעצמי וממילא הנשמה לא מעירה בי כי אני כל הזמן עסוק לקבל אור/הערכה/אישור מבחוץ. 

זה מאוד מאוד מצוי במיוחד אצל מגזרים מסויימים ונראה על פניו צריך לעבור תהליך אישי של חיבור עצמי ולצאת מהריצוי ובמקום זה להתחבר אל רצון הפנימי. 

זאת נקודה למחשבה, נקודה עמוקה ומעניינת

בהצלחה בדרך

לא רק בזה, בכלל.

עוד עובדת על זה.

אבל דווקא בקטע דתי שחררתי.

עברתי רחוק, התרחקתי פיזית ונפשית מאד.

בעלי מקבל אותי ככה.

התרחקתי המון ועכשיו קשה לי לחזור ולא ברור לי אם רוצה לחזור.

אין דבר כזה להתרחק מה',

אנחנו רק חוזרים בתשובה כל הזמן. זה רק נראה לפעמים הפוך.

האמת היא שכל התרחקות היא התקרבות.

לפעמים זוכים לראות את זה, אבל צריך להעז להתבונן.

החינוך, מה להגיד מה לא.

רוצה שיאמינו, החיים שלהם יהיו טובים יותר.

לא מסוגלת לשקר, לא להם.

מה מסבירים לילדים, זה לא באמת מעניין אתם. מה המעניין אותם זה מה שאתם עושים. 

את מה שאתם שומרים, תעשו בשמחה,בחיות,  בעניין, בחוויה חיובית ואז זה יהיה חלק מהם. יהדות שמחה כזאת..זה מאוד חשוב!

לא מזמן היתה לנו שבת משפחתית. הילדים נזכרו באיך שהסברתי להם למה צריך ליטול ידיים 3 פעמים לסירוגין. הם למדו בבית ספר שיש טומאה בידיים וזה לא טוב.  אז זכרו שהסברתי להם שהטומאה זה כמו צפרדע שקופצת מיד ליד ואז אחרי 3 פעמים הוא מתייאש ואומר "לא רוצים אותי?! אז אני הולך!." עד היום כל בוקר יש להם חיוך מההסבר הציורי הזה (מקורו בקבלה אגב)  

אבל אם שומרים את המצוות כעול, כחובה בלי חוויות חיוביות זה לא משנה מה מסבירים.. 

אני חושבת שזה אחד הדברים הראשונים עוד כנערה שגרמו לי לערער.

אנשים שמדקלמים שהדרך היחידה להיות מאושרים זה דרך התורה, ומצד שני הם לא מאושרים ולא מסופקים בחייהם.

אנשים לא מבינים כמה חשוב למרוד לפחות קצת בגיל התבגרות בשביל להגיע לאיזון ושלווה.  

אם לא הייתי עושה כל מה שעשיתי לא יודעת איפה הייתי היום.

הורים לילדים יותר מידיי טובים - שידלק לכם אלף נורות אזהרה.

לא טוב להם, הם כלואים.

כל ויכוח או אי הסכמה של הילד שלי אני מרגישה קצת ניצחון בפנים.

כן, תעמוד על שלך. תדאג לעצמך.

זאת הסיבה שלוקח לי זמן לגלות את עצמי, בעוד תחומים בחיים (תעסוקה נגיד) 

שנים שבכלל לא היה לי קול פנימי.

לא מרדתי בכלל בגיל ההתבגרות (אם כבר - אז חיפשתי איך יותר להתחזק), וב"ה אני יציבה מאוד באמונתי ובדתי.

יש לי כמובן שאלות פה ושם (כאלה שהגיעו דווקא בבגרות), אבל האמונה עצמה לא מעורערת לי.

אז ממש לא חובה למרוד כדי לחזק את האמונה ואת היהדות, ובהחלט יש ילדים טובים שגדלים להיות אנשים טובים ותמימים...

ועם השנים בררתי הרבה בירורים, אבל בשום שלב לא מרדתי...

בהרבה גורמים, כנראה בעיקר בנפשות 

אני גם מרדתי ( אפילו באופן קיצוני) ואילו אחותי שגדלה אצל אותם הורים ובאותה שיטת חינוך, לא מרדה.

לפעמים הרצון לא סותר את הריצוי אבל מהניסיון שלי עם הנוער הדתי יש לא מעט כפיה וקשיחות מצד ההורים ללכת בדרך מסויימת וזה לא תמיד בא בטוב. במשך החיים הדברים מתפרצים בכל מיני מקומות וצורות, בזוגיות, בהורות, בחוסר יכולת לקבל החלטות וכדו' 

ראיתי הרבה אנשים שהחיים שלהם אפורים ולא מצליחים לשנות ולחיות את החיים שבאמת היו רוצים. כשחופרים מעט איך שהוא מגלים שהשורש טמון שם בריצוי. 

להיות במקום של בחירה, להרשות לעצמנו לברר, לבדוק, לבחון

לאמץ מה מתאים לי, לשאול שאלות קשות, ללמוד, ולגבש זהות שהיא עצמית שלנו ולא משהו שלא בחרנו בו.

יש מי שזה עובר אצלם דרך מרידה ומתיחת גבולות, יש מי שזה אצלם יותר בירור רעיוני.. יש מי שגם וגם כמובן.

מרידה לבד שיוצאת מפרופורציה יכולה להיות גם בריחה שלא יוצרת בניין אישיות ואמונה

שחררי. נסי לשחרר. נסי לשחרר את הריצוי, נסי לא לפחד ממה יחשבו עליך. נסי להתחבר לעצמך סוף סוף. להתחיל מחדש ולבחור בחיים.

אלוהי הדתיים הוא אלוהים שאוהב על תנאי, הם לא מכירים את אלוהים באמת.

הקב"ה הוא טוב גמור ואינסופי. אנשים קטנים בגלל הפחד שלהם מעצמם, הפכו את אלוהים למשהו שהוא לא.

טוב שאת לא מתחברת לאלוהי השקר. הוא לא קיים.

אלוהים הוא קודם כל אבא טוב שבניגוד לאבא בשר ודם באמת באמת באמת אוהב אותנו ללא תנאים. באמת באמת באמת רואה אותנו.

הוא לא צריך אותך, הוא רוצה אותך. וככה. בדיוק כפי שאת בקצב שלך. וכל פעם מחדש. וכל רגע מחדש.

שחררי. שחררי. שחררי. שחררי את כבלי הצמצום האנושי.

אל תאמיני באלוהים רע וקשוח.

תתחברי פנימה ותשאלי את עצמך מי הוא האלוהים שלך.

תקשיבי לעצמך בלי טיפה של לחץ. בלי טיפה של מניעים זרים.

כולם יתמודדו. אבל מה איתך? מי ידאג לך אם לא את?

שורה תחתונה, שחררי. אלוהים אוהב אותך בכל תנאי, דתיים פשוט מפחדים להאמין בזה.

והוא לא יעניש אותך. זאת לא המטרה שלו בכלל. 

אל תעשי שום דבר ממניע כזה או הפוך.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

תלמדי מחדש. מהתחלה. ותבחרי בחיים.

חיבוק.

תמיד האמנתי באבא טוב שדואג.

לא מרצה אותו, וכשמאמינה, מאמינה שאוהב אותי בכל תנאי.

הבעיה שהמציאות סביבי היא לא של אבא דואג וטוב. בעיקר עם אנשים שחשובים לי.

אמונה, אבל אין לך אמון.

אמון זה להאמין שהוא רוצה בטובתך והוא טוב ודואג גם כשהדברים נראים אחרת...

זה נסיון לא פשוט בכלל, ואני אומרת את זה מנסיון. אבל שחררי. תני לעצמך להרגיש ולחוות גם את הרגעים האלה. ותרשי לעצמך להגיד לו "וואלה מאוכזבת ממך"... זה בסדר.

תחיי את הרגע ללא רגשות אשם. הרגשות שלך רצויים בעיני ה'.

1. קודם כל, וורט, אבל וורט אמתי מאוד. 'משבר' בתנ"ך הוא מושב היולדת, כשיש משבר, זה סימן ללידה.

נראה לי שבמקרה שלך, זה ממש כפשוטו - עניינים שהטרידו אותך שנים והדחקת - סוג של היו ב'עיבור', קיימים, אך לא נראים, כעת דורשים התייחסות. אי אפשר להדחיק יותר. זה כואב, כמו שצירים כואבים, אבל בסוף זה יכול להביא הרבה חיים.

2. בין השורות כתבת, שעברת פגיעה בילדות. לא פירטת על איזו פגיעה מדובר (זה בסדר גמור), אבל צריך לדעת שפגיעה כזאת מזעזעת את יסוד העולם של הילד. גם אם (ואולי, במיוחד אם) כילדה 'המשכת הלאה', זה מביא אותך לחוסר אמון בחיים, במבוגרים, במי שהיו אמורים להגן ולא הצליחו.

כדאי לך, בשבילך, ללכת לטיפול מקצועי מותאם. לעבד את הפגיעה הזאת, לתת מקום ל'ילדה הפגועה'  ולהצליח להתקדם בחיים. זה קודם בהרבה לשאלות האמוניות (במידה רבה סוג של 'דרך ארץ' שקודמת לתורה).

3. לגופם של נושאים, השאלות על הנהגת הקב"ה שהעלית, הן באמת סוגיות משמעותיות, שעסקו בהם לאורך הדורות. 

כן, כמו שלפעמים עולים כאן נושאים זוגיים/אישיים, שהתגובה הכי טובה היא שהם דורשים איש מקצוע בעולם האמתי, כך גם כאן. תחושתי, מה שיכתב כאן בפורמט ששייך בפורום - ישאר כותרת המצריכה פירוט רב במקרה הטוב, אם לא 'ססמה' חסרת כיסוי במקרה המצוי. (זה חלק מהבאג, בדיונים של הימים האחרונים בצמ"ע).

לכן אני מציע, שאם את באמת את מעוניינת ללמוד מה התורה אומרת על ענייני ההשגחה וטוב ד' - תמצאי עם מי ללמוד ברצינות את הנושאים. מספר איוב וחז"ל דרך מורה הנבוכים ועוד ועד דעת תבונות לרמח"ל ואורות הקדש למרן הרב קוק.

בהצלחה רבה מאוד

הדברים שלך מחזקים.

אני בטיפולים כבר כמה שנים. זה עוזר לי.

לגבי לימוד, לא במקום הזה כרגע, שבעתי, אני יודעת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.

אולי בעתיד.

כן חשוב לי להדגיש, שרמת השיח האפשרית בפורום, אינה מאפשרת באמת ירידה לעמקם של דברים.

בהצלחה

לפני כשנתיים התוודעתי למשפט מנחה מאת הרב שלי.

התורה היא תורת חיים. הקב"ה הוא מקור הטוב.

אם קיום המצווה אינו טבעי לך ויוצר התנגדות (לא מהמקום הפשרני שמחפש הפקרות) משהו בפרטי ההלכות ''שגוי'.

ובצורה יותר פשוטה -- כל מיני איסורים למינהם כפי שמציגים לנו אותם כל מיני רבנים למינהם בשם כל מיני אידאות -- רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהמציאות ההלכתית האמיתית. (מסתבר שגם עיון קל בשו"ע ובראשונים מגלה במילים עדינות שהפוסקים האחרונים בימינו לפחות חלקם סתם מחמירים על הציבור מנותקים מההלכה המקורית ויוצרים שנאת הדת כפשוטה.

לא התעמקתי בכל פרטי הכתיבה שלך אבל ניכר שאת מחפשת תורת ''אמת' ולא מצוות אנשים מלומדה.

אני חושבת שכל אדם צריך לברר ולבחור לעצמו את הדרך הנכונה, עדיף בגיל ההתבגרות אבל אף פעם לא מאוחר.

היהדות בנויה על שאלות ותשובות, אל תפחדי,

תשאלי, תעמיקי, תזכי בע"ה להגיע לתשובות מתוקות ודברים מהממים.

תחפשי מישהי או מישהי שאת מתחברת לתורה ולדרך והכיוון שלהם בעבודת ה'.

בהצלחה רבה❣️

אגב את יכולה להתחיל מלחפש שאלות בסגנון של חברים מקשיבים ששאלו וענו לפנייך.

זה יכול אולי לתת לך מענה, ואולי גם כיוונים לשאלות שעולות לך ומתיישבות על ליבך או לא,

למצוא כיוונים תורניים שמתחברים לך

לכל אחד יש דברים אחרים שמדברים אליו.

הנשמה הטובה והאלוקית שלך מחפשת אמת, מחפשת חיבור על עצמך ואל האלוקות שבך.

ןכדאי גם לטפל ולעבוק במורכבויות ובכעסים הספציפיים שיש לך,

הם יביאו אותך למקומות הכי מדוייקים יותר מלימוד כללי.

יש לך כמה התלבטויות שונות --

יש לך תהליכים של בירור מול עצמך -- במה את מאמינה, אם יש השגחה פרטית, אם זה עולם טוב.

ויש לך שאלה לגבי החינוך של הילדים.

נראה לי שאת תהליך הבירור את מוכרחת לעבור לא משנה בת כמה את או מה מצבך, זה תהליך שעלול לקחת זמן רב עד שתביני איפה את מונחת , 

צריך הרבה סבלנות ולפתח יכולת להקשיב לקול הפנימי שלנו בלי שיפוטיות.

לגבי הילדים -- זו שאלה באמת קצת מורכבת כי בעיניי חשוב מאד להגיד לילדים את האמת אבל גם לא לסבך אותם עם אמירות מורכבות -- התודעה שלהם היא פשוטה ויש נזק בלסבך אותה. מאמין שבסוף תמצאי את השביל שלך בתוך זה. 

ואחרי כל הדברים -- אני מאמין שאם באמת מתבוננים בחיים -- מזהים את החסד שיש בהם , את האמון ואת הנקודה הפנימית שמחייה אותם , לדעתי רוב האנשים שחא רואים את זה או שחיים עם הרבה מאד רעש או שחוו פגיעה קשה באמון.

אמונה ברורה.. של הרב פיירמן. כתוב נורא קריא וברור. ועם זאת נורא חכם. כנ"ל לגבי שיעורים שלו..

אני כשהשאלות האלו עולות לי באמצע החיים, והן עולות, אני מנסה להתחבר לעומק ומנסה להבין באמת מה עומד מאחורי הדברים ולא בשטות של מה הגננת לימדה אותי. כי הסברים לילד בן שוש כבר לא עובדים על אדם בוגר, וצריך באמת כל הזמן לעלות רמה באמונה. 

כשאני שומעת שיעור או ספר שבאמת נוגע בעומק התורה הלב שי מתרחב ואני מתחברת למקום היותר נשגב ואמיתי ועמוק. 

וזה מה שמשאיר אותי שם. בעולם הזה, האמוני,הדתי. 

בעולם כל כך שיטחי, עומק זה כמו מים חיים על נפש עייפה

עברתי מסע דומה.

לא היו לי אף פעם ספקות באמונה, אבלי כל השאר...

אז קןדם כל - אני מעריכה אותך! רק אני ואת יודעות כמה עוצמות, כוח ונחישות היית צריכה בשביל להעז לחשוב עצמאית, לחפש לך דרך אחרת, לבחון מוסכמות מחדש.

שאפו אחותי❤

רק על זה תרימי לעצמך.

מכירה את התסכול של: תיכף אני בת שלושים ועדיין לא סגורה על עצמי...

הייתי שם לגמרי.

היום אני אחרי 30 ודבר אחד סגור אצלי: אף פעם כנראה לא איהיה סגורה לחלוטין על עצמי, זו אני וזה היופי שלי.

יש לי "אישור" לבחון כל החיים מה נכון או לא נכון לי. מה מתאים לשלב הנוכחי ומה לא.

אומץ לקום ולשנות? יש לי בערמות. כבר הוכחתי

זו לא חולשה שלך! בעיני זו חוזקה.

אני לא מכירה עוד הרבה אנשים שלא נופלים למוכר ולקל, אלא טורחים והופכים ומחפשים...

לגבי הילדים:

אני לא בלחץ על החינוך שלהם.

הדברים הכי חשובים שזה תכונות אופי, התנהגות, יושרה וכו - באים מחינוך מהבית ודוגמא אישית. וזה ב"ה יש להם הרבה.

חוץ מזה אני "אמא ממליצה". 

והאמת שבמקרה שלך הייתן כנה עם הילדים ( כשהם גדולים. לא יודעת על איזה גילאים את מדברת): "אני חושבת שהכי טוב / קל / כיף לעבור את העולם עם אמונה ושמירת מצוות, לי עצמי קצת קשה בענין, אני עוד מבררת"

וזהו. מה שטוב לי לא יהיה בהכרח טוב לילד. צריך לזכור את זה.

אה, ואל תאיצי בעצמך להתפלל או להאמין.

גם את המצב הנוכחי בו את נמצאת ה' יודע. כשהוא ירצה הוא ישלח לך כוחות ורצון להתחיל שינוי.

אם יש לך כוח את יכולה לפעמים לבקש במילים שלך: תן לי כוח לרצות. זהו זה מספיק.

תעריכי את עצמך!! זה לא מובן מאליו כל מסע החיפוש שאת עושה❤

תודה!

ממש נכון וממש הרגעת.

מנסה לשחרר לחץ עם הדאגה הזאת.

הכי חשוב לי שיהיו אנשים טובים לעצמם ולאחרים, נאמנים לעצמם, ישרים.

אני לא יכולה להיות משהו שאני לא.

מתאמצת לתת להם את הכלים לבחור מה שנכון להם.

אני  אחנך ואתן דגש על מה שחשוב לי. ובעניין הזה בקצב שלי.

ובעלי מחנך בקצב שלו.

הם עוד קטנטנים, הגדול עוד לא בן 5. אבל סקרן מאד ושואל שאלות.

גם אני הייתי חרדית, הרבה שנים אני כבר לא, אבל בעלי והילדים כן.

בהתחלה זה היה מורכב, אח״כ למדנו לחיות בהרמוניה דתית וגם הילדים התרגלו שיש דעות נוספות ושונות.

משבר אמוני/ דתי מתאפיין בתחילתו בהרבה אמוציות, לרוב הזמן מרפא ומאזן את המחשבות והרגשות, גם אם לא מוצאים תשובות מוחלטות.

מקווה שתמצאי דרך שתתאים לך @נעמי28 

את מי שאת

את הכעס שלך, את האכזבה, התהיות, ההתלבטויות.

לא רק "שיר השירים". יש קהלת, ואפילו איוב.

השאלות הקשות והנוקבות ביותר, נושאות את פוטנציאל החיבור.

חיבור כנה, אמיתי. לא מזויף.

אולי יש דרך לעבור, לפעמים אנשים מתרחקים, אפילו בועטים, 

זה יכול להיות תהליך פנימי, ויכול להיות תהליך שנראה כלפי חוץ

נראה לי זה תהליך הכרחי...

אחרת נשארים בתפיסת אמונה ילדותית. או בלי תפיסה בכלל...

מתוך השאלה, כמו שכתבו כאן כבר, אם רוצים למצוא תשובה אז מוצאים אותה, ומתגלים תובנות חדשות, ודרכים חדשות לעבודת ה', והלב מתעורר ומתחבר.

עד הפעם הבאה, השאלה הבאה כבר קיימת וצפה, ומובילה להמשך חיפוש.

נראה לי זו עבודת ה' (מבחינתי זזה חלק בתי נפרד -- זו זו העבודה... שאלה שבאה מבפנים ומביאה עימה חידוש).

תעופי על עצמך, שאת מרשה לעצמך לשאול כשאת אמא לילדים, שאת לא מוכנה להמשיך את הזיוף ("כולם שמחים ומאושרים בגלל האמונה" כשהם לא...), 

אכן הילדים לא מאפשרים לנו לוותר לעצמנו, והרבה פעמים כשאנחנו מנחילים על אוטומט מסורות ומצוות -- עולות שאלות

נהדר!

(יש אנשים שבוחרים להדחיק, כי בשורה התחתונה מתאים להם שהילדים יהיו "דתיים". בעיני זו הזדמנות מפוספסת).

הלוואי שיתחשק לך לקבץ את מה שכתבת כאן,

על הריצוי כלפי ההורים, על המבט של הילדה כלפי הכנות והאמינות של המסרים,

על ה*מקום* שלך בתוך העולם שבו צמחת, המקום שלך שהיה חסר.

לכתוב את זה

הייתי שמחה לעשות בזה שימוש...

(לתת לילד מקום, ולהכיל תהליכים, גם אם הם מבאסים, ולתת לילד בחירה חופשית כנה ומלאה מתוך אמון וקבלה, כבר בגיל ההתבגרות, כמה זה חיוני לחיים אמיתיים ולעבודת ה'. מצוות צריכות כוונה, לא ריצוי)

זה נכון אבל זאת מערכת יחסים חד צדדית.

יש צד אחד שתמיד צודק, והצד השני לא רואה את התמונה הגדולה או לא למד מספיק.

אני יכולה פשוט לקבל את זה שאני לא מבינה שזה גדול ממני, שהטוב מוסתר.

 אבל אני לא.

ב״ה יש גם המון על מה להודות ואני מודה.

(לגבי מה שכתבת, אולי אכתוב לך בפרטי, לא סיפור מעניין במיוחד )

את מניחה שאת (או כל אדם אחר, זה ממש לא אישי) יכולה לראות את כל התמונה?

מי הם הצדדים...

מערכת היחסים היא שלך בלבד מול הבורא...

וטוב מאוד שאת לא מקבלת את זה שהטוב מוסתר, ושאת לא מבינה

תפני לבורא ותשאלי אותו, אל תוותרי...

אני קראתי בתגובות שלך את הצורך במקום, במקום אישי, בנוכחות, בקיום, במערכת היחסים עם אלוקים

ואני מאוד מתחברת לזה.

הוא ברא אותך כדי שהתורה תתישב על הלב הספציפי והייחודי שלך,

זה לא עוזר ש"מישהו יודע" או ש"זה גדול ואני קטנה אז לא משנה אין בי צורך"...

הסיפור שלך אולי (אולי?) שגרתי, אבל זה בדיוק מה שמעורר מחשבה

זה בהחלט התמודדות נפשית אמונית, מעבר לממוצע

חשוב ביותר כשיש ילד, שכידוע רואה את מה שלא מראים לו, ומרגיש ושומע את מה שלא נאמר,   ...

הצלחה רבה 

כי אם היא רוצה להמשיך להאמין, וכתבה פה כדי לקבל חיזוק או תשובות, אז זה לא מה שהיא תקבל ממך...

אני לגמרי מסכים איתך. 

כשטענתי כלפי מגיבים מסויימים כאן, שלפחות יבהירו את נקודת המוצא שלהם ששונה ממה שמצפים למצוא בפורום דתי - היתה עלי כזאת התנפלות...

אכן כאן הסיטואציה אחרת, אתה הגבת בצורה שמניחה על השולחן את העמדות שלך. ברגע שזה כך, לא ראיתי סיבה להתאמת אתך.

שם הגבת (והכרעת מי צודק..) בצורה כאילו תואמת, כשנקודת המוצא המוסתרת בדברים שלך, היתה נקודת מוצא לא מאמינה.

זה שה פורום דתי לא אומר שברירת המחדל היא שהתחזקתי מזה

אני חושבת שלפני שמציעים לפנות באישי, כן ראוי לשתף באיזה כיוון את לקחת את הדברים.

אין לי שום דבר אישי נגדך, וגם לא חושבת שאסור לפותחת לפנות אלייך.

ואני גם מוכנה לדון איתך בפרטי, אם את היית רוצה (אם את זוכרת, כשהעלית פה פעם את השאלות שלך, גם הצעתי לך, בין עוד הרבה שהציעו).

אבל בעיני, ברגע שמציעים לפנות בפרטי, זה מוביל לדיון שבו היא תשמע רק את מה שאת כותבת, בלי שאנשים אחרים יוכלו לענות ולהגיב, מתוך מבט אמוני ומתוך הבירור שהם עשו בעצמם.

וגם ככה היא בספקות ככה שלא יהיו לה תשובות מעצמה לדברים. וזה לא אומר שאין תשובות, אלא שלה אין תשובות. ולכן הדברים עלולים רק יותר לבלבל אותה.

אם את רוצה לכתוב את דעתך, מוזמנת פה בגלוי, שאחרים יוכלו גם להגיב.

אם את מזמינה בפרטי, לפחות תגידי מראש מה הכיוון שלך. שתהיה לה בחירה מלאה האם היא רוצה לפנות או לא.

שלא הכי בתלם שלכם צריך "להזהיר" מפניו? עד כדי כך האמונה שלכם רעוע ולא מבוססת בתוככם פנימה? כל אחד שלא מאמין ידו תהיה על העליונה?

אני מבטיח לך שלא שוקולד ולא אני ולא כל אחד מהניקים הפעילים שלא מאמין יגיד לניק או ניקית "אל תאמין זה הכל שטויות הכל המצאה הכל קשקוש". אנחנו יודעים טוב מאוד להיות אובייקטיבים כלפי ניקים שמחפשים את עצמם. תפסיקו לרעוד מפחד מכאלה שלא מאמינים. זה מעיד על חוסר ביטחון מוחלט באמונה שלכם.

אם מישהי רוצה לדון אתי, אז ממש בשמחה. גם אם המסקנות שלה הן שאין אלוקים. (עם גברים לא מציעה לדון באישי. מצטערת אבל לא מתאים לי).

אבל מישהי ששואלת מתוך בלבול, ובוחרת לשאול דווקא בפורום דתי, ומקבלת הזמנה לפנות לאישי, בעיני כן יותר ישר לכתוב לפחות לאיזה כיוון הדברים יובילו. כי לא בטוח שהיא רוצה עוד יותר להתבלבל כרגע.

בכל מקרה, עכשיו שהפותחת יודעת, היא יכולה להחליט אם מתאים לה בכל זאת לפנות באישי. זו לגמרי החלטה שלה.

לגבי האם היה צריך ליידע מראש, אולי מנהלי הפורום יגידו מה דעתם. אני כתבתי את דעתי, שמסתבר שלא רק אני חושבת ככה.

כמו שהזהיר רבנו הקדוש.

כך היא דרכו של יצה"ר הרע.. היום לך כך ומחר

...  ואחר כך לך עבוד אלוקים אחרים (ציטוט מהזיכרון).

חטא האדם הראשון הרי היה בגלל פניה ודו שיח..

קראתי אותך כבר מזמן והיזדהיתי.

קבעתי פגישה ברביעי עם מישהי מהחיים האמיתיים שעברה משהו דומה.

אתם הרי רובוטים (;

היי,

דבר ראשון מעריכה את החיפוש שלך, הרבה עושים אותו כמוך..

לטעמי, זאת דרך שחייבים לעבור, כל אחד בדרכו, כי אם לא בררת עם עצמך, מה שווה האמונה שלך או החוסר אמונה שלך?

מעריכה את הכנות שלך ושאת לא רוצה להאמין "סתם" כשזה לא כן מבחינתך..

הרבה הצלחה בחיפוש אל תתייאשי מלחפש ותהיי כנה בעצמך, חייב להיות איזה מקום טוב ונכון לך שתוכלי להגיע אליו בסוף.

יכולה רק לשתף אותך ואת שאר המחפשים/ות פה בחיפוש האישי שלי..

אני ג"כ  מבית דתי, ועד לפני שנים בודדות הכל היה נראה לי ברור מאליו ותמיד הרגשתי שזה ברור לי- שיש אלוקים שהוא איתי ברמות..

אבל אני מרגישה שמה שאני עוברת עכשיו זו אולי דרך שאלוקים רוצה שאעבור בה, אני בטוחה שאחרי בירור של עצמך מול אלוקים כל הדרך האמונית והדתית היא כבר משהו אחר לגמרי..

 היא הדבר האמיתי. אני בטוחה.

ובתור אחת שבלי קשר תמיד חיפשה משהו אינטלקטואלי לשמוע,

התלהבתי למצוא סדרה מעולה בעיני של הרב מיכאל אברהם של שיעורי אמונה,

פתאום מישהו שחוקר בלי לפחד את הנושא, ולא עושה הנחות גם לא לאלוקים...

תענוג לחובבי פילוסופיה , אבל גם ברור וקליט - זה משהו שפשוט כיף להיכנס לתוכו בלי קשר לכלום..

בהצלחה לך ולכל המחפשים

לינק לשיעור הראשון למי שמעוניין

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..

במדינות הגדולות

וגם קרוב מבחינת משך הטיסה.

יש גם את דובאי - לא הייתי שם עדיין ולא יודעת להמליץ 🙃

גם שם יש שפע של מסעדות כשרות

(חפשי בגוגל "מטיילים בכיפה"  אתר מעולה לתכנון נופש לדתיים) 

לכי לאיזו גבעה  או מקום דומה. מעניין אותך?

אם אין לך דרכון, אז את יכולה לטוס מקסימום לאילת

או לעשות דרכון זמני בנתב"ג, אבל הוא עולה המון ובתוקף רק לחצי שנה.

אם יש לך דרכון, אז אפשר לטוס להמון מדינות גם בלי ויזה:

למדינות האיחוד האירופי ושנגן - פשוט עולים על טיסה עם דרכון ישראלי.

כנ"ל לאיחוד האמירויות.

לבריטניה וארצות הברית - צריך להוציא אישור ESTA מהאינטרנט, תהליך של כמה דקות ועוד יום-יומיים לקבלת תשובה. עדיף לעשות אותו ולקבל תשובה חיובית *לפני* רכישת הכרטיסים כדי למנוע עוגמת נפש.

אני חושבת שלמרות שאמרת את זה בנחת, התפיסה שלך את הגברים עצובה.

אני לא חושבת שהם פוזלים לדשא של השכן. אני חושבת שהם יותר מתרשמים בקלות ממראה עיניים, אבל לפזול לדשא של השכן זה עניין של הלב ולא של מבט.

לא רואה לאן שיחה כזאת מקדמת. מילא אם היה תיאורטי, אבל הבאת דוגמא שבפועל משפילה את בעלך, וזה גם קצת מכה מתחת לחגורה, בשיחה אגבית להגיד לו שהוא התרגש מהמלצרית...זה משפיל.

את מתארת הרבה נחת וזרימה בתחילת השיחה, אבל לפי התגובה שלך בסוף את יכולה להבין שזה לא באמת קליל בעינייך - ובצדק.

את אומרת שלא נפגעת אבל זה רק כי בראש שלך נתת הסבר, אבל הנה ההסבר לא היה נכון וכן נפגעת.

וברור לגמרי למה. זה מעליב.

מיותר לגמרי מצד בעלך להגיד את זה

מיותר לגמרי מצידך לדחוק אותו לשם

וזה בדיוק הסיבה שהשיחה הזאת פשוט היה מיותרת מראש...

איך הייתי מגיבה?

כנראה בצורה תינוקית נעלבת מאד מאד וכועסת ועוזבת את השיחה - או רק שותקת או הולכת ממש.

כלומר, כן, ברור שגם אנשים נשואים יכולים להתרשם מאנשים אחרים בני המין השני.

וגם אני לא חושבת שזו בעיה להעלות את זה כטענה כללית מול האיש.

אני חושבת שזו בעיה להביא את זה לחיים המציאותיים האישיים שלכם.

מילא היית אומרת על אנג'לינה ג'ולי שברור שהיא יפה, או שאפילו היית אומרת על בראד פיט.

אבל זה לא במציאות.

להביא למציאות, בטח כשאת נותנת את הדוגמה השלילית *עליו* (ולא עלייך), זה לבשל לעצמך את הדייסה.

קודם כל העיקרון של להגיד על הצד השני. דמייני שהשיחה הייתה בנושא אחר - קנאה, כעס משהו כזה. את מבינה שזה מאוד שונה אם תתני דוגמה על *עצמך* שהרגשת בה קנאה/כעס, מאשר שתתני עליו?

ולנושא שלכם ספציפית… איך זה יכול לעשות טוב לזוגיות שלכם? או של כל אחד? אם מדברים על זה פרקטית. על ההיא מהמסעדה. ההוא שהסתכל והמלצרית שכך וכך.

זה קצת כמו שתדברו לפרטי פרטים איך הרגשתם כלפי איזה אקס/ית מהעבר. נכון, כנראה היו שם תחושות של אהבה ומשיכה כלשהן, אבל למה לפרט??? איך זה מועיל?

היה, נגמר, מתרכזים בזוגיות שלכם, במחויבות ובייחוד שלכם אחד לשניה. זהו. 

כמה חוכמה תבונה ורגישות יש בך! ❤

ורק לגבי הסיפא -

זו ממש לא צורה תינוקית אלא הכי אנושית שיש,

ואישה ששומעת כך מבעלה ומרגישה פגיעה הכי מוצדקת בבלעדיות, במחמאות, במבט, בכיוונון הלב, שרוצה וצריכה להרגיש היחידה עבורו מגיבה מתוך מנגנון הגנה הכי אנושי שיש בדיוק כמו שהיטבת לתאר - או כעס (FIGHT) או עזיבת השיחה (FLIGHT) או שותקת (FREEZ).

שאלו מנגנוני ההגנה שלנו עד ה120 ולא רק בינקות, וטוב מאוד שהם שם כדי להגן עלינו ולאותת לנו שמשהו כאן באמת פגע בנו והיווה איום עלינו, ע"י איום על מימוש הצרכים שלנו במקרה הזה.

ותיווך נכון ונתינת מקום נכונה לעצמינו לכל המתחולל בנו גם ודווקא אז, ואח"כ תיקשור נכון של זה לבן/בת הזוג יכולים גם להביא לצמיחה גדולה, לריפוי, לבניית קומה נוספת.

לא נפגעתי כי חשבתי שזה מראה עיניים, אבל שהוא דיבר על השפתיים הרגשתי שזה כבר עניין של הלב, ולא האמנתי שהוא ממשיך לחזור על זה...

גם כשהוא התרגש מהמלצרית במסעדה זה פגע בכבודי כי היא הרגישה את זה, אבל הבלגתי עד אותו רגע שהעלתי את זה בשיחה בשבת

ופותח שרשורים הזויים.

ולא תקין בעליל כמובן.

אין סיכוי שהוא דיבר ככה על שפתיים מבלי שהוא חשב לנשק אותן.

ולהגיד שוב ושוב זאת אפילו לא מחשבה חולפת, ממש לקח את זה איתו.

חוסר טאקט מתמשך, אולי הוא חטף שבץ או משהו.

לא מדברת ספציפית על השרשור הזה,

אבל בהחלט באופן כללי:

את צודקת לגמרי שעלולים להיות פעמים (ואף פעמים רבות לצערינו) שיפתחו שירשורים לא אמיתיים.

כלומר שכל הנכתב בהם לא אמיתי, או חלק אמיתי וחלק לא.

או שהפותחת מזדהה כאישה, אך "היא" בעצם גבר.

או שהפותח מזדהה כגבר, אך "הוא" בעצם אישה.

או שמשנים את הפרטים בצורה שקשה לקלוע לסיטואציה האמיתית ולהתאים את המענה,

או שיש באמת מקרים אפילו של מטרידים או אנשים/נשים עם כוונות לא טובות כלל שמנצלים את הבמה ואז פונים באישי להמשך ולעשות עוד רע חלילה,

או "סתם" משועממים,

או נערים/ות,

או טרולים,

או מעוניינים להביא נושאים פרובוקטיבים או עם פן "גופני" / "מיני" / "מוצנע" וכן הלאה

וחשוב ממש להיזהר.

גם לבחור למי להגיב אפילו בבמה פתוחה

ובטח שבאישי

ותמיד אם לא מתאים או מרגיש מוזר אפשר לדווח, ובעיקר לשמור על עצמינו, כל אחד על עצמו או עצמה.

אז כאן ספציפית יכול להיות שהכל אמת לאמיתה? ודאי.

יכול להיות שלא? יכול.

איך נדע? לא יודעת אם אפשר לדעת בוודאות כמעט אף פעם, אבל כל אחד ומה שהוא/היא מרגישים.

וחשוב גם לעקוב ו"להיות עם היד על הדופק" אם משהו נראה חשוד.

וגם כשכתבתי את זה אישית אני באמביוולנטיות,

כי מאוד יכול להיות שהכל אותנטי ואז זה עלול לפגוע בפותחת, ומתנצלת מראש אם כך, לא זו הכוונה.

אך העיקרון באופן כללי חשוב מאוד בפני עצמו ולכן היה חשוב לי בכל זאת לכתוב ולחזק את הנקודה הזו עבור כולנו.

אינך אחראית על ולא תתורו שלו, לא באופן רוחני שתילחצי שיגיע לגיהנום , ולא ב'לחץ' להיות 'מלכת היופי' עבורו

הוא פתוח איתך וזה יפה .

הקטע שהוא המחיש לך ככה - אולי יש לו פער כלשהו נוירולוגי וכו

אינך חייבת לקחת ללב

תחשבי שבעלך יתלונן, שבגלל שקנה לך שמלה חדשה, ולמרות זאת התעכבת על כל חלון ראווה אחרי זה, סימן שאינך אוהבת אותו

ממש קשורה לנושא.

נראה שלא הבנת את כוונתי

שוב - התפעל ממשהו מסויים בחוסר טאקט

אבל משמע ששם נעצר

לגבי שיתוף עם חברותייך זה לכאורה בעייתי

כלומר, פגעו בי - למרות זאת אני יכול לפגוע בחזרה רק לפי התו'ל- הדין . ולא להשתולל יותר מדי. עם כל הכאב והכבוד .

ושוב ממליץ לבדוק אם קיים אצלו פער כלשהו נוירולוגי תקשורתי וכו

וגם אם כן, לא באתי לתת כאן דין וחשבון, נכנסתי כדי לקבל תמונה ותגובות שיפוטיות לא מעליבות אותי אבל פחות משרתות את המטרה שלשמה שיתפתי באנונימיות סיטואציה רגישה.

וזו לא סתם התפעלות בחוסר טאקט, יש פה חוסר כבוד ורגישות ופגיעה באינטימיות. זה לא נעצר שם, זה מלווה אותנו הרבה זמן...

אז כאן יש נקודה שניתן לפתוח

חוסר כבוד וכו שציינת

מתי התחיל , מדוע, האם ואיך ניתן לטפל

עוד משהו -

אנשים כאן כותבים על מנת לנסות לסייע

אז גם אם תגובה אינה מה שהפותח ציפה לקבל - לא צריך לקחת קשה

ולפעמים משהו לא בעניין עלול במבט שני לשפוך אור

נראה לי ש נגמרו לי השמות לא הגיבה כאן

מסתמא יהיה לה מה לאמר

ברור שזה אסור לו הלכתית להסתכל עליה ובטח שלא להתמוגג מיופיה.

והוא נכשל

אבל אפשר בקטע הזוגי להסביר, שהוא מעביר את ההתפעלות אלייך.

וגם לשיתוף איתך.

זה לא כל כך נורא מבחינה זוגית. לדעתי.

אולי סוג של רמז שהוא היה רוצה שתעשי עיצוב שפתיים כלשהו.

באמת אמירה מיותרת יחסית.

מבחינה הלכתית ומוסרית, ברור שההסתכלות והמשך ההתפעלות אסורה.

ולא רוצה עיצוב שפתיים, יש לי שפתיים עבות ויפות וכל מי ששמע שזה מה שאמר, אמר שמוזר שהוא אמר את זה דווקא לי...

אבל הגלגל ממשיך להתגלגל...

למה עוד אנשים בסביתך יודעים עליו שאמר כך? 

שהבעיה היא לא השפתיים שלי אלא האמירה שלו

וכאילו לרמוז לאישה לעשות עיצוב שפתיים זה חכם והגיוני, יש פה תגובות מפתיעות...

כי באמת לא סביר לשתף באמירה כזו של בעלך את הסובבים אותך

לגופו של עניין האמירה לא רלוונטית

לחשוב שגברים פוזלים לדשא של השכן זה לא חשיבה בריאה ונכונה לקשר זוגי ואם בעלך פועל ככה שיעשה עבודה עם עצמו..

גם גבר שהוא לא דוס ולא עם זקן וכיפה גדולה יכול להיות נאמן..המראה זה חארטה אז שיפסיק להתמקד במראה ויתחיל לעשות עבודה פנימית

וזה מקובל עלי שחושבים שאני טרול משועמם, זה לא לוחץ עלי לחשוף פרטים שאני מעוניינת לשמור לעצמי...

אבל אם יש פה נשים וגברים שאמירה כזאת עוברת על ידם בשתיקה, וחושבים שאישה ממשיכה להרגיש נאהבת ונחשקת אחרי דיבור כזה אז כדאי שיזכרו שהחיים והמוות ביד הלשון.

ואם למישהו נראה מוזר ששיתפתי והתייעצתי עם סובבים שלי לגבי אמירה כזאת, כנראה לא מבין כמה זו אמירה שפוגעת בליבה של האינטימיות.

אבל זו הנקןדה זה שיח אינטימי של בני זוג

לא מתאים לשתף אותו עם אף אחד

פרט לבעלי מקצוע במידת הצורך...

אבל אם מציע לך לצאת איתו בהמשך תתחמקי. אל תגידי למה.

אם כבר דיברתם על הנושא שהוא פלרטטן ומסתכל על נשים אחרות והוא יודע שזה כואב לך.

כואב לך זה אומר שזה אמור גם לכאוב לו

אם אשתו עצובה בגלל שהוא מסתכל על נשים אחרות אז הוא פוגע בעצמו

מה הענין שלך לצאת למסעדה איתו ולחזור כאובה

עד שהוא לא יבין שאין פלרטוטים ואין מבטים בצורה כזאת שמכאיבים לך אין סיבה לצאת איתו

אגב אני מסכימה עם הפסקה הראשונה שכתבת, גברים צריכים להעריך ולזכור מה יש להם בבית!

דרך הטבע שיש משיכות כל הזמן. כל עוד לא ממשים אותן חס וחלילה, אין מה לדבר על זה.

זה רק ייצור פגיעה, העלבה ומתח. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

אם פתחת בטיפשות את הנושא, קבלי את משיכותיו בכנות. כשמבשלים חמין מקולקל - אין מה להתפלא אם יוצא מזה קלקול קיבה.

יש ציפייה ליצור משיכה, ולכן היעלבות כששומעים על משיכה לאחרות. וזה גם נוגע בדימוי עצמי.

אי אפשר לעצור את המשיכות לאחרות, זה דרכו של עולם. אפשר להעצים את המשיכה אליך. באופן חיובי, לא באופן שלילי.

כלומר: טוב ורצוי לדבר על - כמה אני יפה בעיניך, נכון שאתה אוהב את השפתיים שלי, מה הכי יפה בי שאתה הכי אוהב ונמשך. כאלה שאלות, שיעשו רק טוב.

עכשיו שכבר נאמרה האמירה שלו - מציע לך לא למסגר אותה ולעשות ממנה עניין. זו תחושה רגעית של משיכה מקומית. זה לא אומר שהוא לא נמשך אליך ולא שאת פגומה.

אבל הוא לא חכם מספיק . אם היה חכם לא היה בוער לו לבהות באישה אחרת כשהוא נמצא ליד אשתו

עד שהם אירגנו יציאה ויצאו הוא יכל להתאמץ בשעתים של היציאה לא להסתכל על אישה אחרת.

מה יצא לו? התאמצו ליציאה ובמקום להתקרב אחד לשני יצא הפוך. וכל זה למה? כי לא יכל להתאפק ביציאה הזאת לא להסתכל על אישה אחרת ולא לכבד את האישה שלו.

לצאת זה טירחה זה ביביסיטר זה ארגון הילדים.

יצא שכרו בהפסדו

המלומדות, הנבונות והלא טיפשות בכלל, מזל שאתה כאן להציל אותי מהבעירות שלי.

אפשר לנעול את השרשור אני רואה שהוא מיצה את עצמו...

והאמת בכלל לא מעניין אותי אישית אם זו הטרלה או לא..
לגופו של עניין, קודם כל חיבוק אחותי, קשוח ממש.
אני אישית נגיד, קנאית בהגזמה, בורכתי בבעל שלא מסתכל על אף אחת (
לפעמים זה גם מוזגם) ובטח שלא מדבר איתי על זה.
כמו שאמרו לך פה,
העלית את הנושא מולו, צריך לדעת שהתגובה מהצד השני תהיה כלשהי ואולי לא תמיד נעימה.
כמה דברים
1. למה הוא המשיך לחזור על זה כל כך הרבה, אמרת לו שזה לא נעים לך? מה דחוף היה לו לציין את זה?
2 הוא הבין בכלל כמה זה פוגע בך והתנצל?
3. לא ראיתי התייחסות כלשהי לזה אבל, חשבת מה זה גרם לו להרגיש כשציינת שבעל של מישהי אחרת בהה בך? אולי זה הכניס אותו למגננה למקום של פעולה הפוכה? נקודה למחשבה..

נשמע שיושב כאן משהו קצת עמוק יותר..
פתחת את הנושא לא מיד כשזה קרה אלא אח"כ, משמע הלכת עם זה תקופה עד שבחרת לדבר על זה באותה השבת.
במיוחד אם את אומרת שזה הולך בינכם,
כדאי לעשות פה עבודה.
קודם כל מול עצמך,
אח"כ אולי גם איתו
שוב חיבוק ענק...

אולי עובר עליו משו...מצוברח ממשו...

ניסית לדבר איתו על זה?

התעלמות זו אלימות לכל דבר.

טיפול זוגי אולי יעזור. 

זו התנהגות חריגה ואכזרית כלפייך. לפעמים אין כוחות ואז קצת יורד החשק לדבר, אבל אם זה דפוס אי אפשר לתרץ כנפילה. את אשתו, הוא חייב להתאמץ עלייך. הוא מרגיל אותך בהענשה על התנהגויות שלא כפי רוחו, והעונש הוא נטישה.

אם זה באמת כמו שתיארת זה מאוד מאוד לא תקין. טיפול זוגי דחוף, אין משפיל מההתנהגות הזו.

ממליץ לא לתקוף חזרה אלא לפעול חכם. מן הסתם הוא גם בחור טוב ולכן אתם ביחד. אבל זו התנהגות אולטרה בעייתית, תיזהרי מאוד לא להיות מכילה כלפי דבר כזה

הייתי שולח אותו לתחקור של כמה דברים לנסות להבין איך הנפש שלו פועלת ולמה הוא מתגונן ככה. אבל הוא לא.

איך את מרגישה? מה עובר לך בגוף כשהוא עושה לך את זה ?

חלק מהחברה' כאן לקחו את זה קיצוני קצת, לטעמי. זו לא בהכרח אלימות, זה לא דורש טיפול דחוף, זה גם ממש אבל ממש לא מה שנקרא "טיפול שתיקה".

בסך הכל, מדובר לכאורה באדם טוב שעובר עליו משהו והוא מגיב לזה בצורה מסוימת. חבל באמת שהוא ככה מתנהג, וגם חבל שעובר עליו משהו, אבל זה קורה במשפחות הכי טובות. בשביל להבין כמה זה לא מבהיל, תדמיינו שהשטלה הזו הייתה נשאלת על ידי גבר, ביחס לאשתו. ברור שהתשובות היו שונות לגמרי, וזה משום שלנשים יש יותר לגיטימציה להביע רגשות, להעיר, לעמוד על דעתן וגם להתנהג בצורה כזו. אצלן זה נורמלי שיש תנודות במצב הרוח. מותר להבין שיש גם גברים כאלה. אף אחד לא מת מזה, וכנראה גם אף אחת לא תמות מזה.

לדעתי, תחכי קצת שזה יפשיר ותדברו, ותנסי בכנות להבין מה שורש העניין. דווקא ככל שתאפשרי לו לדבר בפתיחות, יש יותר סיכוי שהוא ילמד לדבר ולהעיר אם גרמת לו עוגמת נפש (אכתוב כאן משהו שיפחיד חלק מהחברות/ים, אבל יש מציאות כזו! יש שיח אלים מאוד כיום כלפי גברים, שגורם להרבה גברים עדינים לחוש שאסור להם להעיר ולדבר על מה שמפריע להם, ואז זה יוצא בצורות כאלה. אז אם באמת רוצים לפתור את הבעיה, צריך לגרום לו כן להעיר ולדבר ואולי זה יעזור).

כמובן שיש עוד הרבה אפשרויות. יכול להיות שזה מזג האוויר (פתאום נזכרתי בשיר היפה "מת אב ומת אלול" של ר' שמואל הנגיד, שמתאר את החוויה הזו בצורה מליצית ויפה), יכול להיות שזו איזו חוויה נפשית או אישית וגם יכול להיות שמישהי מדליקה אותו בחוץ ואז כשהוא חוזר אלייך הוא נכבה (לא תמיד זה סוף העולם, אבל אדרבה, ככל שתנהגו בחכמה ותפתרו את העניין בקלות, הוא יישאר אצלך ויבין כמה זה טוב).

בזכות אחד מחברי הפורום שהאיר את תשומת ליבי, אני רואה שלא מדובר באירוע חד פעמי שקרה לאחרונה, אלא באירוע שקורה מפעם לפעם.

אם זה אכן כך, זה שונה מהיחס המאוד סלחני שהצגתי. אם זה קורה רק בתקופה האחרונה, תנסי באמת להבין, אולי עכשיו ממש יש לו תקופה קשה (נניח, ואתן דוגמה מאירוע שהיה אצל קרובי משפחה שלי: זוג שגם ככה קצת דבוקים להורי האישה וכולם שם "לא מתים" על בעלה, מחליטים לעבור לגור אצלהם לתקופה ממשוכת, והגבר גם ככה מרגיש לא בנוח ועוד זוכה מדי פעם להערות קטנטנות מכיוונים שונים - את יכולה חהבין שזה מצב לא טוב מבחינתו, ובנוסף הוא מקבל עוד משקולת של 2 ק"ג כל יום-יומיים).

אבל כן, חד משמעית שזה לא מצב בריא וזה לא אמור לחזור על עצמו כל פעם שכועסים.

ממש ממש לא תקין

להישאר ככה זה לא יכול להיות

נשמע שכדאי לשוחח על המצב הזה בזמן נינוח ביניכם.

לשתף כמה זה פוגע בך, וכמה זה מכאיב לך, ולבקש שגם אם הוא פגוע ונסער יתנהל אחרת.

מוסיפה שיש אנשים ש"מענישים" בהתנהגות כזאת, ויש אנשים שהתגובה שלהם כשהם נסערים או כאובים היא התנתקות והסתגרות עד שהם נרגעים וחוזרים.

אם זה נעשה באופן מעניש, כדאי לפנות לעזרה חיצונית. אם זה חלק מדפוס התנהלות מסתגר בזמן קושי, אפשר להתחיל גם בשיח ביניכם.

כך או אחרת חשוב לשוחח על התחושות שלך מול זה. אפשר ורצוי, בכללית לדבר על התגובות והאוטומטים שלכם בזמני פגיעות. הרבה פעמים אצל זוגות אלה תגובות שמפעילות זו את זו.

לדוגמא צד שפגוע וצועק, ומלחיץ את הצד השני שרגיש להרמת קול, שמסתגר ומתרחק בגלל זה ואז הצד הראשון מרגיש נטוש, ויותר נפגע וכועס, וחוזר חלילה.

הרבה פעמים אופן התגובות הללו לפגיעות מוסיפות פגיעה נוספת, גם אם הצד השני צועק כי הוא פגוע, והצד המתרחק מתרחק כי הוא נסער, ושניהם לא מתכוונים לפגוע אחד בשני, אבל תכלס זה מה שקורה.

מודעות לאוטומטים האלה יכולה לסייע לשניכם (ולכל זוג) להתנהל יותר נכון בעיתות משבר.

איש שילמד שהוא כרגע פגוע וזקוק להסתגר שיגיד לפני כן, קשה לי לדבר עכשיו ואני צריך זמן לעצמי לעבד מה שהיה. הצד שהדחף שלו הוא להוציא את מה שמכעיס אותו, שילמד להגיד אני ממש ממש נפגעתי ממך ואני רוצה שנדבר על זה, מתי תהיי פנויה לשמוע אותי? וכן הלאה.

מטבע הפורמט, בני זוג עשויים לדרוך זה על הפצעים אחד של השני. זה לא באג אלא פיצ'ר, שבעבודה נכונה מאפשר לכל אחד להכיר לעומק את הפצעים והדפוסים שלו ושל בן הזוג, ולהתרפא בהתנהלות נכונה.

נשמע פה מהתגובות שאת במצב מזעזע והלך לך על הנישואים.

לא מקלילה, ובאמת זה קשה ברמות. זה השפלה נוראית וכאב מאד גדול לאישה.

רק אומרת שאני גם הייתי חווה את זה מבעלי, וב"ה אנחנו אחרי זה. אין דבר כזה היום.

הינו בטיפול טוב ב"ה. ובאמת שבאנו שתינו כדי לטפל ולא לשמוע ולהמשיך הלאה.

אבל לגמרי לגמרי אנחנו אחרי והסיכוי היום שיקרה דבר כזה הוא אפסי.

הוא פשוט הבין בעלי עד כמה זה לא רלוונטי ולא יכול להיות חלק מהחיים שלנו, ולמד להתמודד.

אש רק מעודדת אותך שאפשר לצאת מיזה. טיפול כמובן יועיל פי מאה מכל שיחה שלכם. אם יש לך סיכוי לשכנע אותו אז הכי טוב.

אם את רוצה המלצה למי שאנחנו הלכנו אפשרי באישי.

ולא אומרת לך טיפול עכשיו 40 שנה. הינו בטיפול ממוקד, כמה חודשים ואנחנו מעל זה.

בעז"ה שיהיה כה גם לכם.

חיבוק על הבדידות... לא קל בכלל.

למקרה שהדברים שאני כתבתי לא היו ברורים.

אני מסכימה מאוד עם הכתוב פה.

אני לפחות, המסר שהתכוונתי להעביר הוא שככה זה לא יכול להימשך וחייב עזרה חיצונית.

ממש לא התכוונתי שיש מקום להפסקת הנישואים.

ובכללי אני בעד הפסקה במקרים קיצוניים בלבד. 

מבינה לגמרי גם את הבהלה.

באמת זה ממש לא נעים.

אבל ב"ה אפשר לצאת מיזה. מטפלים ויוצאים והחיים אחרי הם כל כך אחרים.

החיים בצל החשש של 'אולי עכשיו משהו לא יתאים לו ויגזר עלי שקט של יומיים' זה זוועה.

אחרי שעובר החשש נפתחים עולמות. בעז"ה.