סתם משבר אמוני

לא משהו שיכולים לעזור לי פה.

מוזמנת לשתף בכל זאת...

זה יכול להקל מעט

החלטתי כן לכתוב.

אז גדלתי בבית סופר חרדי, שאמונה ואלוקים היו חלק ממש מרכזי בו.

היה המון שיח סביב הנושא.

ויצאנו אחים ואחיות בכל גווני הקשת.

אני בשלב בחיים שמרגישה לא מחוברת.

רוצה להאמין מאד, הרגש הרבה פעמים מאמין, השכל לא.

קשה לי עם המון דברים בתורה.

נגיד הדיון שהיה בצעירים, על שוויון בין המינים.

וואלה אין שוויון, זה ממש קשה לי להאמין בכזאת תורה.

והמון כעס על אלוקים.

על חוסר צדק משווע.

על כאבים וקשיים של אנשים.

ילדים קטנים שנפגעים סתם.

על אלוקים שנותן לאנשים בעולם לעשות עם התורה שלו מה שהם רוצים.

על זה שכל דור חושב שהוא הדור שלפני הגאולה. היו מלא לפנינו.

על חיי האישים שסתם נפגעו כילדה, פשוט סתם, פגע וברח, למה?

ועד היום וכנראה כל חיי אני אצטרך לעבוד על זה.

(אני יודעת שגם ככה אצטרך לעבוד כל חיי על עצמי, בין אם יש אלוקים או לא, אבל זה מתווסף לכעס)

מרגישה עכברי מעבדה.

חיילי שחמט.

אני נעה בין אמונה - לכעס - לחוסר אמונה בכלל.

השילוב הזה של אמונה וכעס, אולי כדאי לא להאמין בכלל?

לא התפללתי שנים, מרגישה צביעות למלמל מילים שמישהו אחר כתב ואני לא מזדהה איתן.

בפרקטיקה זה לא ישנה הרבה.

כשרות, שבת, נידה אשמור גם ככה ברמה שלי. בשביל בעלי וגם כי יש בזה יופי.

בצניעות אולי כן.

בכל מקרה זה לא העניין.

הבן הגדול שלי מתחיל לשאול שאלות, ואני מדקלמת מה שאני יודעת מגיל 0.

ואז אני נעצרת, לאן אני מכניסה אותו, אני מאמינה בזה?

הלוואי שאאמין.

החיים רגועים יותר, יש תכלית, יש על מי לסמוך, הכל לטובה, תמימות ופשטות שאני מקנאה.

הלוואי שהילדים שלי יאמינו יהיו להם חיים הרבה יותר טובים.

אבל אם זאת לא לגמרי האמת, אני לא מוכנה (ותכלס לא יכולה) לחנך אותם ככה.

למדתי המון זה לא העיניין.

האמת שהכל מרגיש כמו תירוצים.

והמון כעס על עצמי.

שאני עוד מבולבלת בשלב כזה, עם שני ילדים, עוד מעט מסיימת את שנות ה20 שלי.

בא לי לרגע להיות שוב רווקה בתחילת הדרך , להבין מי אני ומה אני. 

שתהיה לי את האפשרות לקחת החלטות בלי שהן ישפיעו על כל כך הרבה אנשים סביבי.

יצא קצת מבולבל.

אתייחס בהרחבה בהמשך

עוקבת.

שכתבת בפורום המקביל. שימי לב.

דילמת חינוך. וגם חיפוש עצמי. | פורום הורות ומשפחה - כיפה

אני חושב שספקות באמונה לא יכולות לקבל מענה בקרב סוג מסויים של אנשים.

אני למשל גם ממש רוצה שהילדים שלי לא יסתובבו עם ספקות ומחשבות כמוני. זה ממש ממש מתיש לחיות בספק או להטיל ספק בהכל. לכן הבית שלי מתנהל עדיין על פי הדת וההלכה למרות שאני לא מאמין בכלום בערך.

בכל דרך חיים שהם יחיו הם יכולים להטיל או לא להטיל ספק 

אני לא חושבת שיהיו לי תשובות שיתירו לך את כל הספקות.

אמונה בעולם של הסתר זה חלק מהאתגר של יהודים מאמינים.

ולא על הכל אפשר לענות באמצעות השכל.

קודם כל, אני רוצה לשתף אותך במשהו שקראתי פעם, שכתב הרב ניר מנוסי. אמנם ממקום שונה משלך (של חוזר בתשובה ולא דתי מבית).

אבל אני חושבת שזה נכון לכל אדם. ההבנה הזו שיש מקום גם לשאלות וזה חלק מעולם האמונה שלנו.

(אני שמה את הקישור בהודעה הבאה, אחרת הכל מתבלבל)

חוץ מזה, אני רוצה להתייחס קצת לנקודות שהעלית, שקשה לך איתן.

כמו שכתבתי, אני לא חושבת שהתשובות שלי יתירו את כל הספקות שלך, אבל אולי זה כן יישב משהו בנפש. ואולי יפתח פתח לעוד בירור ועוד כיוונים ללמוד מהם.

קודם כל, כתבת שהרגש הרבה פעמים מאמין, אבל השכל לא.

לפעמים בעולם שלנו, השכל נראה כמו הדבר העיקרי שצריך להוביל אותנו. לפעמים זה נראה שמה שלא מתיישב בשכל, אולי אין לו מקום.

אבל צריך לזכור ולהבין שיש בעולם עוד הרבה מעבר לשכל.

בעולם שבו היתה נבואה, זה היה ברור. נבואה היא לא במישור השכלי. היא צד אחר לגמרי של האדם, שכרגע אין לנו נגיעה בו.

אבל יש לנו עוד צדדים, וצריך לתת להם את המקום. לא על חשבון השכל, אלא בנוסף.

אז זה שברגש את מרגישה אמונה, זה כבר המון. כי אמונה בעיקרה לא יכולה להיות מבוססת רק על השכל. כמו אהבה - אדם לא יכול לאהוב מישהו אחר רק מתוך הסברים שכליים ורשימה של מה טוב באחר. הרגש הוא הצד העיקרי שנצרך כאן.

אם יש קושי שכלי, אז אפשר גם לברר אותו, ומותר גם שלחלק מהשאלות לא יהיה מענה מיד.

אבל באמת הרבה מהעבודה של האמונה היא דווקא דרך הרגש, ולכן זה דווקא מאוד חזק כשאת כותבת שהרגש הרבה פעמים מאמין. תשמחי בזה, ותחזקי את זה, בלי לזלזל במקום של זה.

את כותבת גם על קושי שיש לך עם כל מיני דברים בתורה.

אני לא יודעת מה היה בדיון בפורום צעירים על השוויון בין המינים, אני לא ממש קוראת בפורום שם. אבל את הנושא עצמו אני מכירה.

יש פה המון מה להעמיק, ואני לא אפתח את זה עד הסוף. אבל בנגיעה - אני בכלל לא חושבת שיש מקום לשאוף או לרצות שיוויון בין המינים.

העולם נברא עם מציאות של זכרים ונקבות. ויש הבדל אמיתי בין שניהם. גם בצדדים הפיזיים הנגלים, וגם ברבדים הנסתרים יותר.

פעם היתה מציאות שהנשים היו באמת מדוכאות ביחס לגברים. וזה באמת מבורך שהמציאות הזאת השתנתה ומשתנית לטובה.

אבל לפעמים, מתוך רצון לאזן את היחס בין גברים לנשים, יש מציאות שבה מנסים להפוך את הנשים להיות כמו גברים. במקום לזהות את האיכויות המיוחדות של הנשים, ולתת להם את המקום שלהם, מנסים להכניס נשים לכל מקום של גברים, בצורה שהן יהיו בדיוק כמו גברים. ובעיני זה ממש דיכוי נשי.

 זה קורה גם בעולם הכללי (כמו למשל הניסיון להכניס נשים לכל היחידות בצבא, למרות שפיזית זה לא באמת מתאים, ופוגע גם בנשים וגם בצבא), וגם בעולם ההלכה - מנסים להראות למשל שגם נשים יכולות ללמוד גמרא כמו גברים, ואז מתוסכלים מהמקומות שבהן ההלכה לא מאפשרת להשוות בין נשים לגברים (עליה לתורה, מצוות עשה שהזמן גרמן וכו').

בעיני השאיפה היא לא שיוויון בין המינים, אלא העצמה של כל אחד מהמינים, עם האיכויות המיוחדות שלו.

בדיוק אני קוראת ספר של הרבה ראובן ששון על הנושא הזה. הוא כותב על מה שמיוחד אצל הנשים, מתןך התבוננות על המצוות המיוחדות לנשים (חלה, טהרת המשפחה, והדלקת הנר), ומתוך מקורות בפנימיות התורה. אם מעניין אותך, הספר נקרא 'אור שבעת הימים' (בעצם יש שני ספרים, הספר השני נקרא 'מעיין גנים' והוא מתמקד דווקא במצוות טהרת המשפחה).

האמת שאם מסתכלים היסטורית על מה שהיה פעם, אז דווקא היהדות נתנה הרבה יותר כבוד לנשים מאשר בכל העולם העתיק.

@אם_שמחה_הללויה  פעם כתבה על איך שהיא התקרבה ליהדות דווקא בעקבות מה שהיא גילתה היחס המכבד של התורה לנשים.

איך התקרבתי לדת? פרק ב' - הריון ולידה

אחר כך את כותבת גם על שאלת הרע בעולם.

גם פה זו שאלה גדולה, שאי אפשר לענות עליה בקצרה. כתבו עליה הרבה, מכל מיני כיוונים, ועדיין לא תמיד קל להבין ולקבל את התשובות.

אני באופן אישי התחברתי לגישה שקיבלתי מהשיעורים של הרב ראובן ששון בנושא. אני מרגישה שזה פתח לי הרבה.

מצרפת קישור לאחד השיעורים שלו, בו הוא מתייחס לנושא הזה.

(גם את הקישור הזה אני אשלח בהודעה נפרדת)

על מה שכתבת על זה שכל דור חושב שהוא הדור שלפני הגאולה - קשה לי קצת לענות.

כי אני באמת לא מצליחה להבין איך העולם החרדי רואה את מה שקורה פה, ולא מבין שאנחנו כבר ממש בתוך גאולה. לא רק הדור שלפני.

אמנם עוד לא הגענו לסוף, ויש עוד מה להתפלל ולצפות.

אבל כל כך הרבה נבואות כבר התגשמו, נבואות שפעם יהודים לא יכלו לדמיין איך בכלל זה יכול לקרות.

אז אני מבינה שגדלת בחינוך אחר משלי, ואני באמת לא יודעת איך להתייחס לזה.

בעיני זו פשוט מציאות שחיה מול העיניים שלנו. וזה, אגב, חלק מההוכחה השכלית מבחינתי לקיומו של הקב"ה ולקשר שלו עם עמ"י. לא מבינה איך אפשר לפרש את המציאות הזו אחרת.

יש לי עוד מה לכתוב גם על ההמשך, אבל צריכה לעצור בינתיים, אז שולחת ככה.

כביש 8: מאמונה לכפירה ובחזרה – הרהורי תשובה

זה הקישור לפוסט של הרב ניר מנוסי

קראתי מה שכתבת ואסתכל בהמשך בקישורים.

בעניין השוויון אני לא מחפשת להיות כמו גבר, ממש לא.

אני יודעת שיש לנו תכונות שונות.

אבל בערך שלי . שווה בערך.

והדת כאילו נגררת אחרי תנועה פמיניסטית ( שונאת את המילה, היא נותנת קונטציה של אישה כוחנית מדיי וגבר כלבלב)

תנועה שדואגת לזכויות האישה.

אבל מעצמה היא פחות דואגת.

שנים שנשים היו תלויות 100% בגבר, זה הביא להרבה ניצול ומעמד של אישה ששווה לכלום, הגבר יכול לעשות כל מה שיחפוץ, כי האישה גם ככה חייבת אותו.

כן יש כתובה, ואחרי זמן גם איסור על אישה נוספת, אבל היה המון סבל שלא היה לו מענה.

ונכון שככה כולם היו, אבל מצפה מהתורה להיות טובה לכולם, כל הזמן והראשונה לדאוג לכל אחד.

וזה ממש לא העניין המרכזי.

התורה שהאמנתי בה היא

טוב גמור באבא רחמן.

יש בזה הרבה אמת.

אבל כשהיא מתגלה לי אחרת, קשה לי להשלים עם זה, ולהאמין בזה.

זה מאד תלוי כמה אני נחשפת לקשיים.

אני ממש לא מחפשת חיי תענוגות בלי מאמץ.

אבל לצערי במשפחה הקרובה שלי יש כמה סיפורים וקשיים, של בריאות ועוד כמה נושאים.

באמת אנשים טובים שסובלים, לא באשמתם, החיים שלהם דיי הלכו, והם לא סבבה עם זה. 

מתוסכלים לי מול העיניים, ניסיון שאין להם כלים.

וכועסת על זה, על ניסוי העכברים הזה.

איזה מין אבא מתנהג ככה לילדים שלו. 

לא משנה לי מה מה הכוונה הנסתרת. שום סבל כזה לא שווה.

 הרבה כעס שעם הזמן הפך לחוסר אמונה.

אוקי אז אולי אין שם פשוט אף אחד שמקשיב.

ותכלס אני מאמינה כי נולדתי לזה ומופרך לי אחרת, אבל אובייקטיבית יש מצב שאין. 

אז לפעמים מאמינה ( מדברת הרבה ככה סתם, מבקשת, מודה הרבה).

לפעמים לא מאמינה.

ולפעמים לא רוצה להאמין.

ועכשיו שהילדים גדלים זה אני מרגישה שחייבת לגבש עמדה.

בעיקר מאד מבולבלת.

אתסכל הערב בקישורים

תודה🙏🏼

אבל האמת היא שמצד ה', אישה אפילו מוערכת יותר מגבר. היא נזר הבריאה. רק בשטח זה נראה הפוך אבל אל תתני לעולם השטחי לבלבל אותך.

כל מה שאת יודעת זה לא נכון ביחס לנשים. ואל תאמיני לגברים קטנים (ונשים קטנות) אף פעם.

תלמדי תורה בעצמך, את תלמדי הרבה דברים מהממים וחדשים ומדהימים שמעולם לא ידעת 

רק כי היה יותר קל ללמד אותך אחרת.

נותנת לך מילה.

האמת שיש לי הרבה מה להגיד, ואני לא יודעת אם אצליח להכניס הכל פה בכתב.

אם את מרגישה שאת רוצה לשמוע יותר, תמיד אפשר להמשיך ולפתח את הדיון - פה על גבי הפורום, בפרטי, או בחברותא טלפונית, חד פעמית או מתמשכת (כבר היו לי כמה חברותות טלפוניות עם חברות מהפורום, אם מעניין אותך - מוזמנת בשמחה…).

קודם כל, מאיך שאני קוראת אותך, נשמע שהקושי העיקרי שלך מתבטא בזה שהמציאות שאת רואה בעולם, לא מסתדרת עם איך שאת מאמינה שהקב"ה צריך להיות - אבא רחמן ואוהב.

והאמת שזו שאלה גדולה וקשה. זה באמת כואב לראות ולחוות צרות גדולות. ואני מרגישה שאולי אני לא מספיק ראויה לענות לך, כי אני לא עברתי את זה בעצמי. כן היו לי את הניסיונות שלי, כמו לכל אחד, אבל ב"ה לא חוויתי ניסיונות קשים של בריאות וכו'.

אבל בכל זאת אני רוצה להתייחס לדברים קצת.

ואם כבר, אז אני יכולה להגיד שהרב ראובן ששון, ששלחתי לך קישור לשיעור שלו, ציפה לילדים במשך 18 שנה (ב"ה נולדו להם תאומים לפני כמה שנים, אבל זה בהחלט ניסיון לא קל). אז כשאני שומעת שיעורים שלו, אני יודעת שהוא יודע מה זה ניסיון, ולא רק מדבר באוויר…

את כותבת "איזה מין אבא מתנהג ככה לילדים שלו", והאמת שאת צודקת. אבא אף פעם לא אמור לרצות לגרום לסבל אצל הילדים שלו.

אבל מה אם לילד שלו יש גידול, ל"ע? מה אם הילד חייב לעבור ניתוח כדי שהוא יוכל להמשיך לחיות בבריאות? האם אז האבא הרחמן והאוהב יתן לילד שלו להמשיך במצב בו הוא נמצא, רק כדי לא לגרום לו לסבל בניתוח?

ומה אם הבן שלו מפונק ורוצה שכל דבר שהוא מבקש הוא יקבל מיד? האם גם אז האבא הרחמן והאוהב תמיד יתן לו כל מה שהוא רק מבקש, העיקר שהוא לעולם לא יבכה ולא ירגיש עצוב? האם זה באמת מה שיהיה טוב לילד שלו?

הקב"ה הוא בהחלט אבא רחמן ואוהב. הכי אוהב שיש. אבל אנחנו לא חיים בעולם מתוקן. אנחנו עוד לא בעולם הבא, בו נוכל רק להתענג על ה', ונרגיש את הטוב שלו בלי גבול.

אנחנו נמצאים בעולם חולה. עולם שנפל בעקבות חטא אדם הראשון. והנפילה הזו מצריכה תיקון. החלק מתהליך של תיקון הוא גם כואב לפעמים.

לפעמים אנחנו מצליחים ממש לצמוח מתוך הכאב. יש אנשים שאפשר לראות איך דווקא הניסיונות שהם עברו הצמיחו אותם למקומות שהם לא היו מגיעים אליהם בלי הסבל שהם עברו.

ולפעמים התהליך הוא ארוך יותר. לפעמים השבר גדול יותר. ולא תמיד מוצאים את הכוחות כדי לצמוח.

ובעיניים שלנו לפעמים הסבל נראה חסר תכלית, ואנחנו לא יכולים להבין אותו.

וזו שאלה באמת קשה, כשרואים את זה ככה.

ולפעמים היא באמת מביאה לכפירה. כי קשה כל כך להכיל את הפער הזה בין איך שאנחנו מאמינים שהקב"ה צריך להיות, לבין איך שהוא נגלה אלינו בפועל במצבים מסויימים.

אבל אפשר גם לגדול מעצם השאלה. להעמיק יותר, ללמוד מה חכמי ישראל ענו על השאלה הזו, ולראות איך הדברים מתיישבים על הלב.

למשל, ספר 'דעת תבונות' של הרמח"ל עוסק בנושא הזה, מתוך מבט פנימי על התורה (הספר הזה לא נחשב כספר קבלה, אבל כולו מבוסס על יסודות מהקבלה). 

בדיוק שמעתי שיעור פתיחה לסדרת שיעורים על הספר הזה, והוא ממש שואל את השאלה שלך ומרחיב אותה אפילו יותר.

מוזמנת לשמוע את השיעור ולראות אם זה מדבר אלייך… (האמת שרק השיעורים הראשונים בסדרה הזו הם בחינם, כדי לשמוע את ההמשך צריך לשלם. אבל יש סדרות אחרות חינמיות ביוטיוב על הספר הזה. אני שמה את הקישור דווקא לשיעור שלו, כי הפתיחה שלו ממש מכוונת לשאלה שלך).

חוץ מזה יש גם מה ואיך להעמיק בשאלה האם בכלל יש אלוקים, ואיך אנחנו יודעים שיש אלוקים. אבל נשמע לי שזה לא המוקד של השאלה שלך, אלא שמה שבעיקר מטריד אותך זה ההתמודדות עם שאלת הרע והסבל שקיים בעולם…

בנוגע לדוגמא של הגידול, זה שונה.

כי ה׳ ברא את התרופה אבל גם את הגידול.

ושגודלים מזה, זה בד״כ נכון, אבל בכל זאת כך ה׳ בחר לברוא את הטבע, עם סבל.

באמת הפן השכלי ושלב ההוכחות העסיק אותי פעם, היום לא.

איך שאני רואה את זה, מי שלא מאמין ימצא ספקות, ומי שמאמין ימצא את התירוצים לספקות.

וגם האתאיסטים  *מאמינים* באיזה שהוא אופן למדע.

כי גם לו אין תשובות מספקות להכל.

רק כי זה פחות מפורך להם מהקיום של אלוקים.

כרגע באמת הבעיה יותר ברגש, ומאד תלוי בחווית החיים. (הפסקתי עם חדשות לגמרי, כל אסון היה ממש הולך איתי)

ועוד מבולבלת במה אני מאמינה וחושבת.

מרגישה שגם אם הוא קיים, לא רוצה להיות חלק מהסיפור הזה, מהניסוי הזה בנו, אבל זה מבוי סתום.

תודה על הנכונות שלך לעזור, יש לי עם מי לדבר❤️

לכן מחקתי את השרשור בהתחלה , זאת היתה פריקה על משהו ספציפי שערער אותי ואני כבר יותר בטוב.

אקשיב למה שצירפת.

אבל אני רוצה להתייחס לדברים שכתבת.

קודם כל, בקשר למה שכתבת על הגידול - אני חושבת שלא הבנת לגמרי את מה שהתכוונתי לומר.

הדוגמא של הגידול היתה שלפעמים אבא עושה לילד שלו משהו שמכאיב לו, כדי לרפא אותו. במשל פה באמת האבא לא גרם לגידול. אבל הנמשל הוא לא על גידול, אלא על פגמים רוחניים, שאנחנו גורמים להם במעשים שלנו (כי אמנם הקב"ה הוא כל יכול, אבל הוא נתן לנו בחירה חופשית). והקב"ה מכוון אותנו למסלולים מורכבים יותר שכוללים גם כאב, כחלק מהתהליך של התיקון, כדי לעלות למעלות רוחניות גדולות יותר.

זה הסבר קצת פשטני. ואפשר עוד להקשות עליו הרבה. לא ניסיתי לתת פה תשובה לשאלה הקשה הזו.

רק עניתי באופן מאוד ראשוני על הטיעון שאבא רחמן לא גורם לסבל לילדים שלו.

אבל השאלה הזו גדולה הרבה יותר מאשר תשובה בפורום, נכתבו עליה ספרים עמוקים וארוכים (כמו שכתבתי לך קודם - 'דרך תבונות' של הרמח"ל עוסק בשאלה הזו הרבה. לא שלמדתי אותו בעצמי, אבל הרב ראובן ששון בשיעורים שלו מזכיר אותו הרבה בהקשר לשאלה הזו).

כתבת על זה שגם אתיאסטים 'מאמינים' במדע - האמת שזה הזכיר לי את אבא שלי, שגדל ברוסיה הקומוניסטית עם חינוך אתאיסטי לגמרי, בלי שום ידע על יהדות, למד מתמטיקה ומדע ברמה גבוהה מאוד ומבחינתו זה היה 'טעם החיים', אבל באיזשהו שלב התחיל לראות מקומות בהם הדברים לא הסתדרו לגמרי, וזה התחיל לעורר אצלו שאלות.

ואז איכשהו (בהרבה סייעתא דשמיא, כי זה היה מסוכן שם באותה תקופה) הוא התחיל להכיר את היהדות, וזה ענה לו ונתן לו משמעות אמיתית לחיים.

ואני כותבת את זה, בין השאר, כי לפעמים (ואולי פה בשרשור זה מרגיש לי חזק יותר) יש הרגשה כזו כאילו מי שמאמין זה מי שגדל על אמונה בלי לפקפק בה ולהטיל ספקות אף פעם. אבל מי שהעז לשאול ולחקור ולא להמשיך באופן אוטומטי עם האמונות שגדל עליהן, אז הוא מגיע למסקנות שבעצם אין במה להאמין.

אבל למעשה יש הרבה מאוד יהודים, שדווקא מתוך בירור, שכלי וגם רגשי, הגיעו למסקנה שהאמת היא דווקא באמונה וביהדות.

וזה לא אומר שיש לנו תשובות להכל. באמת אנחנו לא יכולים להתיימר להיות חכמים כמו הקב"ה. ויש לעולם הזה עוד כל כך הרבה רבדים מעבר לראייה שלנו, שאנחנו לא יכולים לחשוב שאנחנו יכולים להבין פה הכל. יש דברים שצריך לעשות רק מתוך אמונה.

אולי זה יעזור להבין את זה גם נסתכל על רפואה. גם כשאני מקשיבה להנחיות של רופאים ושומרת על היגיינה או על ספורט או על אוכל בריא, אני לא תמיד עושה את מה שנוח לי. יותר כיף ונעים לאכול ממתקים ולרבוץ כל היום, וזה לא נראה הגיוני לשטוף ידיים בסבון כשהן נראות נקיות, גם אם נגעתי קודם במקום מזוהם. אבל אני מבינה ומאמינה שההנחיות שהם נותנים לי נכונות עושות טוב לגוף שלי, גם אם אני לא רואה את זה מיד, וזה לא נוח לי כרגע. כי יש דברים שהם נכונים גם כשאנחנו לא רואים את זה בעיניים שלנו.

כתבת כמה פעמים שאת מרגישה שאנחנו כאילו חלק מניסוי שהקב"ה עושה בנו. וזה גורם לך להרבה כעס ולרצון לא להיות חלק מזה.

אני חושבת שבעצם את נוגעת פה בשאלה עמוקה של 'למה הקב"ה בכלל ברא אותנו?'

יש הרבה דברים שאפשר להסביר, אבל בכל דבר אנחנו תמיד יכולים לשאול - אבל למה הקב"ה עשה את זה כך ולא אחרת? ובסוף, אם נרד הכי לעומק, נגיע לשאלה הכי שורשית - למה בכלל הקב"ה ברא את העולם?

כי גם אם אפשר להסביר למה הסבל נצרך, הוא נצרך בתוך עולם שהקב"ה ברא. ואם הוא לא היה נברא - אז לא היינו סובלים כי לא היינו קיימים.

אני לא יודעת אם התכוונת לזה. ואני לא יודעת אם אני יכולה לעזור לך בזה. אני מרגישה שזו השאלה הכי עמוקה שאני הכי לא יכולה להבין. כל התשובות שקיבלתי לא יישבו לי אותה עד הסוף.

אבל אני גם מרגישה שזה בסדר להישאר בשאלה הזו. שאני לא יכולה להיות הקב"ה ולכן אני גם לא יכולה להבין אותו עד הסוף.

מניחה שאחרי 120, כשנסתכל על העולם מלמעלה, נוכל להבין דברים אחרת, ופתאום קושיות גדולות שיש לנו עכשיו, יהפכו להיות ברורות מאליהן, כשנסתכל משם.

רציתי להגיד עוד משהו אחד.

לפעמים אני מרגישה שלמי שגדל בעולם החרדי, עצם העלאת שאלות כאלו כבר נחשב ככפירה.

אולי אני טועה. לא גדלתי בתוך הציבור החרדי. אבל כן נחשפתי להרבה ספרות חרדית בתור ילדה, וזה כן גרם לי להרגיש שאסור לשאול. שאמונה אמיתית היא אמונה בלי שאלות. שעצם העלאת שאלות זה בעצם כפירה.

ואני רק רוצה להגיד לך, שזה ממש לא כך. אדם שמברר ושואל, יכול להגיע לאמונה עמוקה מאוד. לא צריך להביא את עצמנו לשאול בכוח, אם יש לנו אמונה תמימה זה גם מצוין. אבל אם עולות שאלות - זה מצויין לברר, וזה ממש לא אומר שהתחנה הסופית חייבת להיות כפירה ועזיבת המצוות.

בעז"ה אני מקווה שהבירור הזה רק יוסיף לך, ומתוכו תוכלי לחזק גם אחרים.

אני שמחה שיש לך עם מי לדבר… וההזמנה שלי נשארת פתוחה, אם מתישהו תרצי בכל זאת (בכל פורמט שתרצי, הכל פתוח…).

חשבתי רגע, ואני אהיה כנה, אני לא במקום שיכול לקבל תשובות עכשיו. 

יותר מידיי אמוציות.

ולא נעים לי שאת וכולם טורחים ומשקיעים בהודעות.

אני מקווה לחזור אל המילים שלך ושאר ההודעות בתקופה רגועה יותר ❤️

תודה על ההשקעה.

מבינה שקשה לך. זה בסדר גמור...

רק עוד הצעה אחת, תקחי רק אם מתאים לך - לדבר על הקושי שלך עם הקב"ה. במילים שלך. לדבר על כל מה שעובר לך בראש. גם הכעסים, גם השאלות. הקב"ה יכול לשמוע הכל... לי הרבה פעמים זה עוזר בזמני קושי.

מקווה איתך שתזכי לראות את הטוב הגלוי בכל התחומים בקרוב ממש ב"ה 🙏❤

תודה על כל מילה ומילה שכתבת בשרשור הזה (ובכלל)

כהרגלך את כותבת כ"כ מחכים, מעודד, מרים ובצורה שנכנסת ישר ללב ללא פילטרים או מחסומים בדרך ❤

באמת לומדת ממך המון

יש לך ממש דרך ייחודית ושלווה כזו, עם יציבות פנימית מיוחדת, עוצמה של ישוב דעת שכל ורגש ואיזון מדהים במינו - 

שדרכם את מצליחה להעביר את הדברים בצורה חמה ונוגעת ללב כ"כ,

ללב שלי לפחות דברייך תמיד נכנסים ישירות, משמחים, מאירים ומחממים

ואת מרגשת איך שאת משקיעה ומפרטת ככה. באמת ריגשת אותי...😍

אם את מחפשת תשובות לשאלות שלך או מחפשת אישורים לשאלות שלך,

את מחפשת תשובה או שאלה?

מהנסיון שלי הנפש בד"כ מוצאת מה שהיא מחפשת לטוב ולמוטב.

צריך לפחות קצת רצון כנה לתשובות אמיתיות.  

מהנסיון הלא מועט שיש לי עם נערים מהציבור הדתי/חרדי אני מזהה לא פעם שהבעיה השורשית ביותר שגורמת לחוסר חיבור עצמי (ואז ממילא קושיות על אמונה וזריקת הכל וכו') זאת הריצוי. 

 אין לי הרבה זמן להאריך בהסברים אבל הריצוי (נגיד בלשון פשוטה, השאיפה להיות ילד טוב שההורים מעריכים) גורם לניתוק מהעצמי וממילא הנשמה לא מעירה בי כי אני כל הזמן עסוק לקבל אור/הערכה/אישור מבחוץ. 

זה מאוד מאוד מצוי במיוחד אצל מגזרים מסויימים ונראה על פניו צריך לעבור תהליך אישי של חיבור עצמי ולצאת מהריצוי ובמקום זה להתחבר אל רצון הפנימי. 

זאת נקודה למחשבה, נקודה עמוקה ומעניינת

בהצלחה בדרך

לא רק בזה, בכלל.

עוד עובדת על זה.

אבל דווקא בקטע דתי שחררתי.

עברתי רחוק, התרחקתי פיזית ונפשית מאד.

בעלי מקבל אותי ככה.

התרחקתי המון ועכשיו קשה לי לחזור ולא ברור לי אם רוצה לחזור.

אין דבר כזה להתרחק מה',

אנחנו רק חוזרים בתשובה כל הזמן. זה רק נראה לפעמים הפוך.

האמת היא שכל התרחקות היא התקרבות.

לפעמים זוכים לראות את זה, אבל צריך להעז להתבונן.

החינוך, מה להגיד מה לא.

רוצה שיאמינו, החיים שלהם יהיו טובים יותר.

לא מסוגלת לשקר, לא להם.

מה מסבירים לילדים, זה לא באמת מעניין אתם. מה המעניין אותם זה מה שאתם עושים. 

את מה שאתם שומרים, תעשו בשמחה,בחיות,  בעניין, בחוויה חיובית ואז זה יהיה חלק מהם. יהדות שמחה כזאת..זה מאוד חשוב!

לא מזמן היתה לנו שבת משפחתית. הילדים נזכרו באיך שהסברתי להם למה צריך ליטול ידיים 3 פעמים לסירוגין. הם למדו בבית ספר שיש טומאה בידיים וזה לא טוב.  אז זכרו שהסברתי להם שהטומאה זה כמו צפרדע שקופצת מיד ליד ואז אחרי 3 פעמים הוא מתייאש ואומר "לא רוצים אותי?! אז אני הולך!." עד היום כל בוקר יש להם חיוך מההסבר הציורי הזה (מקורו בקבלה אגב)  

אבל אם שומרים את המצוות כעול, כחובה בלי חוויות חיוביות זה לא משנה מה מסבירים.. 

אני חושבת שזה אחד הדברים הראשונים עוד כנערה שגרמו לי לערער.

אנשים שמדקלמים שהדרך היחידה להיות מאושרים זה דרך התורה, ומצד שני הם לא מאושרים ולא מסופקים בחייהם.

אנשים לא מבינים כמה חשוב למרוד לפחות קצת בגיל התבגרות בשביל להגיע לאיזון ושלווה.  

אם לא הייתי עושה כל מה שעשיתי לא יודעת איפה הייתי היום.

הורים לילדים יותר מידיי טובים - שידלק לכם אלף נורות אזהרה.

לא טוב להם, הם כלואים.

כל ויכוח או אי הסכמה של הילד שלי אני מרגישה קצת ניצחון בפנים.

כן, תעמוד על שלך. תדאג לעצמך.

זאת הסיבה שלוקח לי זמן לגלות את עצמי, בעוד תחומים בחיים (תעסוקה נגיד) 

שנים שבכלל לא היה לי קול פנימי.

לא מרדתי בכלל בגיל ההתבגרות (אם כבר - אז חיפשתי איך יותר להתחזק), וב"ה אני יציבה מאוד באמונתי ובדתי.

יש לי כמובן שאלות פה ושם (כאלה שהגיעו דווקא בבגרות), אבל האמונה עצמה לא מעורערת לי.

אז ממש לא חובה למרוד כדי לחזק את האמונה ואת היהדות, ובהחלט יש ילדים טובים שגדלים להיות אנשים טובים ותמימים...

ועם השנים בררתי הרבה בירורים, אבל בשום שלב לא מרדתי...

בהרבה גורמים, כנראה בעיקר בנפשות 

אני גם מרדתי ( אפילו באופן קיצוני) ואילו אחותי שגדלה אצל אותם הורים ובאותה שיטת חינוך, לא מרדה.

לפעמים הרצון לא סותר את הריצוי אבל מהניסיון שלי עם הנוער הדתי יש לא מעט כפיה וקשיחות מצד ההורים ללכת בדרך מסויימת וזה לא תמיד בא בטוב. במשך החיים הדברים מתפרצים בכל מיני מקומות וצורות, בזוגיות, בהורות, בחוסר יכולת לקבל החלטות וכדו' 

ראיתי הרבה אנשים שהחיים שלהם אפורים ולא מצליחים לשנות ולחיות את החיים שבאמת היו רוצים. כשחופרים מעט איך שהוא מגלים שהשורש טמון שם בריצוי. 

להיות במקום של בחירה, להרשות לעצמנו לברר, לבדוק, לבחון

לאמץ מה מתאים לי, לשאול שאלות קשות, ללמוד, ולגבש זהות שהיא עצמית שלנו ולא משהו שלא בחרנו בו.

יש מי שזה עובר אצלם דרך מרידה ומתיחת גבולות, יש מי שזה אצלם יותר בירור רעיוני.. יש מי שגם וגם כמובן.

מרידה לבד שיוצאת מפרופורציה יכולה להיות גם בריחה שלא יוצרת בניין אישיות ואמונה

שחררי. נסי לשחרר. נסי לשחרר את הריצוי, נסי לא לפחד ממה יחשבו עליך. נסי להתחבר לעצמך סוף סוף. להתחיל מחדש ולבחור בחיים.

אלוהי הדתיים הוא אלוהים שאוהב על תנאי, הם לא מכירים את אלוהים באמת.

הקב"ה הוא טוב גמור ואינסופי. אנשים קטנים בגלל הפחד שלהם מעצמם, הפכו את אלוהים למשהו שהוא לא.

טוב שאת לא מתחברת לאלוהי השקר. הוא לא קיים.

אלוהים הוא קודם כל אבא טוב שבניגוד לאבא בשר ודם באמת באמת באמת אוהב אותנו ללא תנאים. באמת באמת באמת רואה אותנו.

הוא לא צריך אותך, הוא רוצה אותך. וככה. בדיוק כפי שאת בקצב שלך. וכל פעם מחדש. וכל רגע מחדש.

שחררי. שחררי. שחררי. שחררי את כבלי הצמצום האנושי.

אל תאמיני באלוהים רע וקשוח.

תתחברי פנימה ותשאלי את עצמך מי הוא האלוהים שלך.

תקשיבי לעצמך בלי טיפה של לחץ. בלי טיפה של מניעים זרים.

כולם יתמודדו. אבל מה איתך? מי ידאג לך אם לא את?

שורה תחתונה, שחררי. אלוהים אוהב אותך בכל תנאי, דתיים פשוט מפחדים להאמין בזה.

והוא לא יעניש אותך. זאת לא המטרה שלו בכלל. 

אל תעשי שום דבר ממניע כזה או הפוך.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

תלמדי מחדש. מהתחלה. ותבחרי בחיים.

חיבוק.

תמיד האמנתי באבא טוב שדואג.

לא מרצה אותו, וכשמאמינה, מאמינה שאוהב אותי בכל תנאי.

הבעיה שהמציאות סביבי היא לא של אבא דואג וטוב. בעיקר עם אנשים שחשובים לי.

אמונה, אבל אין לך אמון.

אמון זה להאמין שהוא רוצה בטובתך והוא טוב ודואג גם כשהדברים נראים אחרת...

זה נסיון לא פשוט בכלל, ואני אומרת את זה מנסיון. אבל שחררי. תני לעצמך להרגיש ולחוות גם את הרגעים האלה. ותרשי לעצמך להגיד לו "וואלה מאוכזבת ממך"... זה בסדר.

תחיי את הרגע ללא רגשות אשם. הרגשות שלך רצויים בעיני ה'.

1. קודם כל, וורט, אבל וורט אמתי מאוד. 'משבר' בתנ"ך הוא מושב היולדת, כשיש משבר, זה סימן ללידה.

נראה לי שבמקרה שלך, זה ממש כפשוטו - עניינים שהטרידו אותך שנים והדחקת - סוג של היו ב'עיבור', קיימים, אך לא נראים, כעת דורשים התייחסות. אי אפשר להדחיק יותר. זה כואב, כמו שצירים כואבים, אבל בסוף זה יכול להביא הרבה חיים.

2. בין השורות כתבת, שעברת פגיעה בילדות. לא פירטת על איזו פגיעה מדובר (זה בסדר גמור), אבל צריך לדעת שפגיעה כזאת מזעזעת את יסוד העולם של הילד. גם אם (ואולי, במיוחד אם) כילדה 'המשכת הלאה', זה מביא אותך לחוסר אמון בחיים, במבוגרים, במי שהיו אמורים להגן ולא הצליחו.

כדאי לך, בשבילך, ללכת לטיפול מקצועי מותאם. לעבד את הפגיעה הזאת, לתת מקום ל'ילדה הפגועה'  ולהצליח להתקדם בחיים. זה קודם בהרבה לשאלות האמוניות (במידה רבה סוג של 'דרך ארץ' שקודמת לתורה).

3. לגופם של נושאים, השאלות על הנהגת הקב"ה שהעלית, הן באמת סוגיות משמעותיות, שעסקו בהם לאורך הדורות. 

כן, כמו שלפעמים עולים כאן נושאים זוגיים/אישיים, שהתגובה הכי טובה היא שהם דורשים איש מקצוע בעולם האמתי, כך גם כאן. תחושתי, מה שיכתב כאן בפורמט ששייך בפורום - ישאר כותרת המצריכה פירוט רב במקרה הטוב, אם לא 'ססמה' חסרת כיסוי במקרה המצוי. (זה חלק מהבאג, בדיונים של הימים האחרונים בצמ"ע).

לכן אני מציע, שאם את באמת את מעוניינת ללמוד מה התורה אומרת על ענייני ההשגחה וטוב ד' - תמצאי עם מי ללמוד ברצינות את הנושאים. מספר איוב וחז"ל דרך מורה הנבוכים ועוד ועד דעת תבונות לרמח"ל ואורות הקדש למרן הרב קוק.

בהצלחה רבה מאוד

הדברים שלך מחזקים.

אני בטיפולים כבר כמה שנים. זה עוזר לי.

לגבי לימוד, לא במקום הזה כרגע, שבעתי, אני יודעת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.

אולי בעתיד.

כן חשוב לי להדגיש, שרמת השיח האפשרית בפורום, אינה מאפשרת באמת ירידה לעמקם של דברים.

בהצלחה

לפני כשנתיים התוודעתי למשפט מנחה מאת הרב שלי.

התורה היא תורת חיים. הקב"ה הוא מקור הטוב.

אם קיום המצווה אינו טבעי לך ויוצר התנגדות (לא מהמקום הפשרני שמחפש הפקרות) משהו בפרטי ההלכות ''שגוי'.

ובצורה יותר פשוטה -- כל מיני איסורים למינהם כפי שמציגים לנו אותם כל מיני רבנים למינהם בשם כל מיני אידאות -- רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהמציאות ההלכתית האמיתית. (מסתבר שגם עיון קל בשו"ע ובראשונים מגלה במילים עדינות שהפוסקים האחרונים בימינו לפחות חלקם סתם מחמירים על הציבור מנותקים מההלכה המקורית ויוצרים שנאת הדת כפשוטה.

לא התעמקתי בכל פרטי הכתיבה שלך אבל ניכר שאת מחפשת תורת ''אמת' ולא מצוות אנשים מלומדה.

אני חושבת שכל אדם צריך לברר ולבחור לעצמו את הדרך הנכונה, עדיף בגיל ההתבגרות אבל אף פעם לא מאוחר.

היהדות בנויה על שאלות ותשובות, אל תפחדי,

תשאלי, תעמיקי, תזכי בע"ה להגיע לתשובות מתוקות ודברים מהממים.

תחפשי מישהי או מישהי שאת מתחברת לתורה ולדרך והכיוון שלהם בעבודת ה'.

בהצלחה רבה❣️

אגב את יכולה להתחיל מלחפש שאלות בסגנון של חברים מקשיבים ששאלו וענו לפנייך.

זה יכול אולי לתת לך מענה, ואולי גם כיוונים לשאלות שעולות לך ומתיישבות על ליבך או לא,

למצוא כיוונים תורניים שמתחברים לך

לכל אחד יש דברים אחרים שמדברים אליו.

הנשמה הטובה והאלוקית שלך מחפשת אמת, מחפשת חיבור על עצמך ואל האלוקות שבך.

ןכדאי גם לטפל ולעבוק במורכבויות ובכעסים הספציפיים שיש לך,

הם יביאו אותך למקומות הכי מדוייקים יותר מלימוד כללי.

יש לך כמה התלבטויות שונות --

יש לך תהליכים של בירור מול עצמך -- במה את מאמינה, אם יש השגחה פרטית, אם זה עולם טוב.

ויש לך שאלה לגבי החינוך של הילדים.

נראה לי שאת תהליך הבירור את מוכרחת לעבור לא משנה בת כמה את או מה מצבך, זה תהליך שעלול לקחת זמן רב עד שתביני איפה את מונחת , 

צריך הרבה סבלנות ולפתח יכולת להקשיב לקול הפנימי שלנו בלי שיפוטיות.

לגבי הילדים -- זו שאלה באמת קצת מורכבת כי בעיניי חשוב מאד להגיד לילדים את האמת אבל גם לא לסבך אותם עם אמירות מורכבות -- התודעה שלהם היא פשוטה ויש נזק בלסבך אותה. מאמין שבסוף תמצאי את השביל שלך בתוך זה. 

ואחרי כל הדברים -- אני מאמין שאם באמת מתבוננים בחיים -- מזהים את החסד שיש בהם , את האמון ואת הנקודה הפנימית שמחייה אותם , לדעתי רוב האנשים שחא רואים את זה או שחיים עם הרבה מאד רעש או שחוו פגיעה קשה באמון.

אמונה ברורה.. של הרב פיירמן. כתוב נורא קריא וברור. ועם זאת נורא חכם. כנ"ל לגבי שיעורים שלו..

אני כשהשאלות האלו עולות לי באמצע החיים, והן עולות, אני מנסה להתחבר לעומק ומנסה להבין באמת מה עומד מאחורי הדברים ולא בשטות של מה הגננת לימדה אותי. כי הסברים לילד בן שוש כבר לא עובדים על אדם בוגר, וצריך באמת כל הזמן לעלות רמה באמונה. 

כשאני שומעת שיעור או ספר שבאמת נוגע בעומק התורה הלב שי מתרחב ואני מתחברת למקום היותר נשגב ואמיתי ועמוק. 

וזה מה שמשאיר אותי שם. בעולם הזה, האמוני,הדתי. 

בעולם כל כך שיטחי, עומק זה כמו מים חיים על נפש עייפה

עברתי מסע דומה.

לא היו לי אף פעם ספקות באמונה, אבלי כל השאר...

אז קןדם כל - אני מעריכה אותך! רק אני ואת יודעות כמה עוצמות, כוח ונחישות היית צריכה בשביל להעז לחשוב עצמאית, לחפש לך דרך אחרת, לבחון מוסכמות מחדש.

שאפו אחותי❤

רק על זה תרימי לעצמך.

מכירה את התסכול של: תיכף אני בת שלושים ועדיין לא סגורה על עצמי...

הייתי שם לגמרי.

היום אני אחרי 30 ודבר אחד סגור אצלי: אף פעם כנראה לא איהיה סגורה לחלוטין על עצמי, זו אני וזה היופי שלי.

יש לי "אישור" לבחון כל החיים מה נכון או לא נכון לי. מה מתאים לשלב הנוכחי ומה לא.

אומץ לקום ולשנות? יש לי בערמות. כבר הוכחתי

זו לא חולשה שלך! בעיני זו חוזקה.

אני לא מכירה עוד הרבה אנשים שלא נופלים למוכר ולקל, אלא טורחים והופכים ומחפשים...

לגבי הילדים:

אני לא בלחץ על החינוך שלהם.

הדברים הכי חשובים שזה תכונות אופי, התנהגות, יושרה וכו - באים מחינוך מהבית ודוגמא אישית. וזה ב"ה יש להם הרבה.

חוץ מזה אני "אמא ממליצה". 

והאמת שבמקרה שלך הייתן כנה עם הילדים ( כשהם גדולים. לא יודעת על איזה גילאים את מדברת): "אני חושבת שהכי טוב / קל / כיף לעבור את העולם עם אמונה ושמירת מצוות, לי עצמי קצת קשה בענין, אני עוד מבררת"

וזהו. מה שטוב לי לא יהיה בהכרח טוב לילד. צריך לזכור את זה.

אה, ואל תאיצי בעצמך להתפלל או להאמין.

גם את המצב הנוכחי בו את נמצאת ה' יודע. כשהוא ירצה הוא ישלח לך כוחות ורצון להתחיל שינוי.

אם יש לך כוח את יכולה לפעמים לבקש במילים שלך: תן לי כוח לרצות. זהו זה מספיק.

תעריכי את עצמך!! זה לא מובן מאליו כל מסע החיפוש שאת עושה❤

תודה!

ממש נכון וממש הרגעת.

מנסה לשחרר לחץ עם הדאגה הזאת.

הכי חשוב לי שיהיו אנשים טובים לעצמם ולאחרים, נאמנים לעצמם, ישרים.

אני לא יכולה להיות משהו שאני לא.

מתאמצת לתת להם את הכלים לבחור מה שנכון להם.

אני  אחנך ואתן דגש על מה שחשוב לי. ובעניין הזה בקצב שלי.

ובעלי מחנך בקצב שלו.

הם עוד קטנטנים, הגדול עוד לא בן 5. אבל סקרן מאד ושואל שאלות.

גם אני הייתי חרדית, הרבה שנים אני כבר לא, אבל בעלי והילדים כן.

בהתחלה זה היה מורכב, אח״כ למדנו לחיות בהרמוניה דתית וגם הילדים התרגלו שיש דעות נוספות ושונות.

משבר אמוני/ דתי מתאפיין בתחילתו בהרבה אמוציות, לרוב הזמן מרפא ומאזן את המחשבות והרגשות, גם אם לא מוצאים תשובות מוחלטות.

מקווה שתמצאי דרך שתתאים לך @נעמי28 

את מי שאת

את הכעס שלך, את האכזבה, התהיות, ההתלבטויות.

לא רק "שיר השירים". יש קהלת, ואפילו איוב.

השאלות הקשות והנוקבות ביותר, נושאות את פוטנציאל החיבור.

חיבור כנה, אמיתי. לא מזויף.

אולי יש דרך לעבור, לפעמים אנשים מתרחקים, אפילו בועטים, 

זה יכול להיות תהליך פנימי, ויכול להיות תהליך שנראה כלפי חוץ

נראה לי זה תהליך הכרחי...

אחרת נשארים בתפיסת אמונה ילדותית. או בלי תפיסה בכלל...

מתוך השאלה, כמו שכתבו כאן כבר, אם רוצים למצוא תשובה אז מוצאים אותה, ומתגלים תובנות חדשות, ודרכים חדשות לעבודת ה', והלב מתעורר ומתחבר.

עד הפעם הבאה, השאלה הבאה כבר קיימת וצפה, ומובילה להמשך חיפוש.

נראה לי זו עבודת ה' (מבחינתי זזה חלק בתי נפרד -- זו זו העבודה... שאלה שבאה מבפנים ומביאה עימה חידוש).

תעופי על עצמך, שאת מרשה לעצמך לשאול כשאת אמא לילדים, שאת לא מוכנה להמשיך את הזיוף ("כולם שמחים ומאושרים בגלל האמונה" כשהם לא...), 

אכן הילדים לא מאפשרים לנו לוותר לעצמנו, והרבה פעמים כשאנחנו מנחילים על אוטומט מסורות ומצוות -- עולות שאלות

נהדר!

(יש אנשים שבוחרים להדחיק, כי בשורה התחתונה מתאים להם שהילדים יהיו "דתיים". בעיני זו הזדמנות מפוספסת).

הלוואי שיתחשק לך לקבץ את מה שכתבת כאן,

על הריצוי כלפי ההורים, על המבט של הילדה כלפי הכנות והאמינות של המסרים,

על ה*מקום* שלך בתוך העולם שבו צמחת, המקום שלך שהיה חסר.

לכתוב את זה

הייתי שמחה לעשות בזה שימוש...

(לתת לילד מקום, ולהכיל תהליכים, גם אם הם מבאסים, ולתת לילד בחירה חופשית כנה ומלאה מתוך אמון וקבלה, כבר בגיל ההתבגרות, כמה זה חיוני לחיים אמיתיים ולעבודת ה'. מצוות צריכות כוונה, לא ריצוי)

זה נכון אבל זאת מערכת יחסים חד צדדית.

יש צד אחד שתמיד צודק, והצד השני לא רואה את התמונה הגדולה או לא למד מספיק.

אני יכולה פשוט לקבל את זה שאני לא מבינה שזה גדול ממני, שהטוב מוסתר.

 אבל אני לא.

ב״ה יש גם המון על מה להודות ואני מודה.

(לגבי מה שכתבת, אולי אכתוב לך בפרטי, לא סיפור מעניין במיוחד )

את מניחה שאת (או כל אדם אחר, זה ממש לא אישי) יכולה לראות את כל התמונה?

מי הם הצדדים...

מערכת היחסים היא שלך בלבד מול הבורא...

וטוב מאוד שאת לא מקבלת את זה שהטוב מוסתר, ושאת לא מבינה

תפני לבורא ותשאלי אותו, אל תוותרי...

אני קראתי בתגובות שלך את הצורך במקום, במקום אישי, בנוכחות, בקיום, במערכת היחסים עם אלוקים

ואני מאוד מתחברת לזה.

הוא ברא אותך כדי שהתורה תתישב על הלב הספציפי והייחודי שלך,

זה לא עוזר ש"מישהו יודע" או ש"זה גדול ואני קטנה אז לא משנה אין בי צורך"...

הסיפור שלך אולי (אולי?) שגרתי, אבל זה בדיוק מה שמעורר מחשבה

זה בהחלט התמודדות נפשית אמונית, מעבר לממוצע

חשוב ביותר כשיש ילד, שכידוע רואה את מה שלא מראים לו, ומרגיש ושומע את מה שלא נאמר,   ...

הצלחה רבה 

כי אם היא רוצה להמשיך להאמין, וכתבה פה כדי לקבל חיזוק או תשובות, אז זה לא מה שהיא תקבל ממך...

אני לגמרי מסכים איתך. 

כשטענתי כלפי מגיבים מסויימים כאן, שלפחות יבהירו את נקודת המוצא שלהם ששונה ממה שמצפים למצוא בפורום דתי - היתה עלי כזאת התנפלות...

אכן כאן הסיטואציה אחרת, אתה הגבת בצורה שמניחה על השולחן את העמדות שלך. ברגע שזה כך, לא ראיתי סיבה להתאמת אתך.

שם הגבת (והכרעת מי צודק..) בצורה כאילו תואמת, כשנקודת המוצא המוסתרת בדברים שלך, היתה נקודת מוצא לא מאמינה.

זה שה פורום דתי לא אומר שברירת המחדל היא שהתחזקתי מזה

אני חושבת שלפני שמציעים לפנות באישי, כן ראוי לשתף באיזה כיוון את לקחת את הדברים.

אין לי שום דבר אישי נגדך, וגם לא חושבת שאסור לפותחת לפנות אלייך.

ואני גם מוכנה לדון איתך בפרטי, אם את היית רוצה (אם את זוכרת, כשהעלית פה פעם את השאלות שלך, גם הצעתי לך, בין עוד הרבה שהציעו).

אבל בעיני, ברגע שמציעים לפנות בפרטי, זה מוביל לדיון שבו היא תשמע רק את מה שאת כותבת, בלי שאנשים אחרים יוכלו לענות ולהגיב, מתוך מבט אמוני ומתוך הבירור שהם עשו בעצמם.

וגם ככה היא בספקות ככה שלא יהיו לה תשובות מעצמה לדברים. וזה לא אומר שאין תשובות, אלא שלה אין תשובות. ולכן הדברים עלולים רק יותר לבלבל אותה.

אם את רוצה לכתוב את דעתך, מוזמנת פה בגלוי, שאחרים יוכלו גם להגיב.

אם את מזמינה בפרטי, לפחות תגידי מראש מה הכיוון שלך. שתהיה לה בחירה מלאה האם היא רוצה לפנות או לא.

שלא הכי בתלם שלכם צריך "להזהיר" מפניו? עד כדי כך האמונה שלכם רעוע ולא מבוססת בתוככם פנימה? כל אחד שלא מאמין ידו תהיה על העליונה?

אני מבטיח לך שלא שוקולד ולא אני ולא כל אחד מהניקים הפעילים שלא מאמין יגיד לניק או ניקית "אל תאמין זה הכל שטויות הכל המצאה הכל קשקוש". אנחנו יודעים טוב מאוד להיות אובייקטיבים כלפי ניקים שמחפשים את עצמם. תפסיקו לרעוד מפחד מכאלה שלא מאמינים. זה מעיד על חוסר ביטחון מוחלט באמונה שלכם.

אם מישהי רוצה לדון אתי, אז ממש בשמחה. גם אם המסקנות שלה הן שאין אלוקים. (עם גברים לא מציעה לדון באישי. מצטערת אבל לא מתאים לי).

אבל מישהי ששואלת מתוך בלבול, ובוחרת לשאול דווקא בפורום דתי, ומקבלת הזמנה לפנות לאישי, בעיני כן יותר ישר לכתוב לפחות לאיזה כיוון הדברים יובילו. כי לא בטוח שהיא רוצה עוד יותר להתבלבל כרגע.

בכל מקרה, עכשיו שהפותחת יודעת, היא יכולה להחליט אם מתאים לה בכל זאת לפנות באישי. זו לגמרי החלטה שלה.

לגבי האם היה צריך ליידע מראש, אולי מנהלי הפורום יגידו מה דעתם. אני כתבתי את דעתי, שמסתבר שלא רק אני חושבת ככה.

כמו שהזהיר רבנו הקדוש.

כך היא דרכו של יצה"ר הרע.. היום לך כך ומחר

...  ואחר כך לך עבוד אלוקים אחרים (ציטוט מהזיכרון).

חטא האדם הראשון הרי היה בגלל פניה ודו שיח..

קראתי אותך כבר מזמן והיזדהיתי.

קבעתי פגישה ברביעי עם מישהי מהחיים האמיתיים שעברה משהו דומה.

אתם הרי רובוטים (;

היי,

דבר ראשון מעריכה את החיפוש שלך, הרבה עושים אותו כמוך..

לטעמי, זאת דרך שחייבים לעבור, כל אחד בדרכו, כי אם לא בררת עם עצמך, מה שווה האמונה שלך או החוסר אמונה שלך?

מעריכה את הכנות שלך ושאת לא רוצה להאמין "סתם" כשזה לא כן מבחינתך..

הרבה הצלחה בחיפוש אל תתייאשי מלחפש ותהיי כנה בעצמך, חייב להיות איזה מקום טוב ונכון לך שתוכלי להגיע אליו בסוף.

יכולה רק לשתף אותך ואת שאר המחפשים/ות פה בחיפוש האישי שלי..

אני ג"כ  מבית דתי, ועד לפני שנים בודדות הכל היה נראה לי ברור מאליו ותמיד הרגשתי שזה ברור לי- שיש אלוקים שהוא איתי ברמות..

אבל אני מרגישה שמה שאני עוברת עכשיו זו אולי דרך שאלוקים רוצה שאעבור בה, אני בטוחה שאחרי בירור של עצמך מול אלוקים כל הדרך האמונית והדתית היא כבר משהו אחר לגמרי..

 היא הדבר האמיתי. אני בטוחה.

ובתור אחת שבלי קשר תמיד חיפשה משהו אינטלקטואלי לשמוע,

התלהבתי למצוא סדרה מעולה בעיני של הרב מיכאל אברהם של שיעורי אמונה,

פתאום מישהו שחוקר בלי לפחד את הנושא, ולא עושה הנחות גם לא לאלוקים...

תענוג לחובבי פילוסופיה , אבל גם ברור וקליט - זה משהו שפשוט כיף להיכנס לתוכו בלי קשר לכלום..

בהצלחה לך ולכל המחפשים

לינק לשיעור הראשון למי שמעוניין

לרוב אלה בחורים שלמדו בה והמשיכו ללמוד באותו מקום כשהתחתנו, אבל אף אחד (למיטב ידיעתי) לא יאמר לך לא להתחיל ללמוד שם כנשוי...

בישיבה של בעלי (מרכז הרב) היה לפחות מישהו אחד שהגיע כנשוי. מניחה שיש עוד.

כמובן, המעבר הזה (שאולי יכלול גם מעבר דירה) צריך להיעשות בשיתוף וברצון אשתך.

אל תלך למסלול של ישיבה כל היום. עשה את זה בהדרגה בשיעור קבוע או עם חברותא. 

נסה ותראה ישועות

אנשים מבוגרים מדברים ביניהם,

חלקם גם נשואים,

שלא לדבר על זה שהשאלה הועלתה בפורום שאמור לעסוק בענייני נישואין,

וכאשר מישהו מציע לעשות שינוי משמעותי בחייו (וזה לא משנה אם השינוי הוא ללמוד בישיבה או לעשות הסבה להוראה או לעשות רילוקיישן לאיטליה) - הגיוני מאוד שחבריו לדיון ידברו על כך שגם אשתו צריכה להיות חלק מההחלטה.

אילו התשובה העניינית לדבריו הייתה העיקר, והתוכחה המאלפת טפל או לפחות שניה בסדר התשובה.

טענו בחיטים והשיב לו בשעורים.

אגב, מה עם תורת החיים?

אבל, כדי שלא תמצא את עצמך בעוד כמה שנים שוב עם אותה תחושה - כדאי שתדייק לעצמך מה אתה מחפש מבחינה מהותית ולפי זה תתמקד על המקום אותו אתה מחפש.

הרבה אנשים שלומדים בישיבות אחרות ואז אחרי החתונה עוברים מטעמי נוחות לירושלים ולהר המור..

יש שם בכללי המון אנשים מבוגרים, אז אנשים שכבר לא מוצאים את עצמם בישיבות שכולם צעירים מהם גם מגיעים להר המור..

אני יודעת שגם מגיעים לשם כל מיני אנשים לא ממש "הרהמורניקים" רק כדי ללמוד שם.

אולי יתאים לך גם

ולא נשאר כסף לטיפול

שניכם מעוניינים ללכת לטיפול יעוץ? 

באיזה הקשר?

האם יש אפשרויות אחרות מאשר יעוץ או טיפול פרונטלי

בהשאלה, או אפילו בקנייה - זה יהיה זול משמעותית כמובן.

אם יש ידע באנגלית אפשר לחפש לפעמים קורסים מלאים ביוטיוב בנושאים מגוונים, ואני מניח שגם בזה. האמת אולי כבר לא חייב אנגלית טובה כי הכתוביות של יוטיוב די טובות.

אני למשל מצאתי קורס מלא של cbt של תרפיסטית, כאשר כמובן יש לה נותני חסות כדי שהיא תוכל לספק בחינם. אני נוטה להאמין שגם בענייני זוגיות אפשר למצוא...

אלה לא דברחם כתחליף של ממש, אבל יכול להקל ולכוון קצת. לפתח מחשבות חדשות עד שירווח ויתאפשר לעשות מה שהכי יעזור

יש ים של חומר באינטרנט. זה לא כמו מטפל שיודע לראות את נקודות העיוורון שלך אבל זה לא רע בכלל.

קח את הנושא שקשה לך, לך תקרא קצת או תצא להליכה עם פודקסט בנושא או הרצאה או משהו. תיקח עוד חצי שעה לבד לסדר את המחשבות שלך. אם אתה נוסע לעבודה וזה לוקח זמן אפשר לנצל את הזמן הזה. 

לא כולם מסכימים ורוצים ללכת. זה דורש אחריות וענווה.

אם אתה אחרי מילואים אז יש החזרים. גם אם השתחררת מסדיר יכול להיות שאתה זכאי לתוכנית עמית, שיש 12 פגישות חינם.

ולפעמים נכון יותר לוותר קצת על דברים כדי לטפל בפן הזוגי

מסבסדים טיפול אצל אנשי מקצוע (טובים!) שעובדים איתם.

שווה לפנות אליהם.

מסובסד.

ואני רואה בטיפול השקעה לכל דבר.

כשאני ואנחנו בטוב אנחנו עושים הרבה יותר כסף.

לפעמים יש להם שיתופי פעולה זולים.

בעיר שאני נמצאת יש שיתוף פעולה כזה וטיפול עולה שם לשעה פחות ממאה שח.

והם ממש מעולים ומקצועים

של תקשורת נכונה וביריאה תתיעצו אחרכ עם הרב או הרבנית אם אתם סומכים על הדעה שלו

תנסה גם מטעם הידברות אם אתם בקטע.. אני פחות אוהבת את הארגון ..

תתקשר להתייעץ איתם יש שם מספר למטה .

אבל אף שיעור לא מחליף טיפול כשצריך טיפול.

אבל יש לפעמים ליווי

לפעמים בשיעור של הרב שמואל או הרב יגאל הם נותנים לפנות אליהם במקרים שצריך עזרה וזה המקרה פה

הם לא יכולים להחליף טיפול

להחליף טיטול

יש גם גברים שחווים אלימות.

יש אפשרות לפנות לעזרה.

ונניח שתדע שזה זה

מהם דרכי הפעולה שבשליטה שלך ואתה יכול לנקוט בהם כבר מעכשיו??

ההבדל זה בעיקר בתוצאות.

ההבדל בין אלימות של גבר לאלימות של אישה זה בעיקר היכולת והתוצאות. לא הרצון.

(זה מעבר לזה שנשים הרבה פעמים משתמשות בגברים אחרים כדי לפגוע, כמו הרצח בנחלאות השבוע שהוזמן על ידי האקסית).

אז האקסית שלו לא אשכנזית במיוחד.

הכרתי כל כל מיני עם סיומות "יץ' שהן פחד אלהים.

ברקוביץ'

איצקוביץ'

ישראלוביץ'

או ביץ'. אלה הכי מפחידות.

בכמה זה מדובר וכמה יאמינו לגבר כשהוא גבוה וחזק והיא נראית רונה וחמודה אבל מתעללת רגשית ואפילו פיזית.

וגם הבושה לדבר על זה.

לענ"ד הציפייה (המוסרית-הלכתית) לשתוק למרות החֲרָפוֹת ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים שעליהם הכתוב אומר "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" גבוהה יותר ביחס לגבר לעומת האשה.

גם בדינמיקה הזוגית זה הרבה פעמים ככה. יש דברים לא נעימים שהאשה יכולה לומר לאיש וזה לא ייחשב חמור במיוחד, אך אם האיש יאמר את אותם הדברים כלפי אשתו - זה יוליד משבר נורא.

אני חושב שזה טבעי, אם כי לא אידאלי, כמובן, ואוחי משקף משהו שורשי בהבדלים בין איש ואשה והקשר בינם.

אבל 

1. יש גברים רגישים יותר שיקחו ללב. וגם אם הם לא יביעו את זה בפועל זה יובע בדרכים אחרות כמו ריחוק רגשי כדי להתגונן או אפילו חיפוש עצמם במקומות אחרים.

2. גם נשים צריכות לעשות עבודה רגשית לא להעליב. זה שהוא צריך להתגבר זה לא אומר שהיא בסדר. היא לא.

מהי אלימות רגשית ומילולית

בתור אחת שעבדה ועדיין עובדת על עצמה לשמור על הפה שלי כשאני כועסת.

זה פוגע מאוד לכל גבר

הוא לא צריך להיות "רגיש" בשביל זה
 

לנשים יש כוח במילים להפוך את הגבר שלהם לסמרטוט ואפס או להרים אותו.

וגבר ניזון מהערכה.

אין הקלות לא לגברים ולא לנשים

אין שום ציפייה מגבר לספוג

יש ציפייה מכל אחד לעבוד על עצמו.

הבעיה שזה הפך להיות בעיה של גברים. כי לרוב יש מודעות לזה

אבל נשים יכולות להיות הרבה יותר "אלימות" במילים מגברים, רק שאם זה קורה, מניחים שהיא עברה המון ובעלה הביא אותה לקצה לכן היא מתנהגת כך בשונה מאצל גבר

אלימות רגשית ומילולית יותר נפוצה בקרב נשים כלפי גברים. כי הצד המילולי/רגשי יותר מפותח אצל נשים לכן קל להן יותר להשתמש בו

(בדומה לכך שהצד הפיזי יותר מפותח אצל גברים ולכן הם נוטים יותר להשתמש בו- אלימות פיזית)

ואיך תדע אם אתה חווה את זה?

אתה מורגש מושפל על ידה?

היא מקטינה אותך?

מזלזלת בך?

וכו'

תמיד אני חושב שאצל כולם זה ככה

וזה בעיה שלי

איזו מין תקשורת תיבנה מזלזול?

גם אם יש חוסר הסכמה זלזול והקטנה הוא לא הדרך לפתור אותו.

אני לא אומרת שבחיים לא יצא לי לפגוע בבעלי (או לו בי) אבל זה אף פעם לא היה לגיטימי בעינינו, ותמיד מתנצלים ומתקנים מייד.

בסוף לשנינו יש מטרה משותפת שהבית הזה יהיה המקום הכי בטוח ונעים לשנינו ולילדים.

לזלזול /הקטנה אין מקום.. 

מצביע כנראה על כך שאתה עובר אלימות מסוג כלשהו...

אני חושבת שכדאי ללכת לטיפול אישי, גם כדי לאבחן במה מדובר וגם כדי לחזק את עצמך.

זה לא נחשבת אלימות אולי יותר מצוקה שלה, כי היא אלימה בגלל חוסר יחס, זלזול מצידך וכו

כשגבר מזלזל זה הכי ברור שזה מצד האופי שלו 

כזה שמעלה את האייקיו.

לא? 

זה גם מה שהיא אומרת לי.

אבל אני פשוט לא מצליח להבין אותה.

מרגיש שהיא הלכה רחוק מידי.

אישה לא אמורה לזלזל בבעלה

אלא להעריך ולכבד אותו

חשוב להתייעץ,ולא לסחוב לבד..

ממליצה ללכת לטיפול אישי או זוגי עם גורם מקצועי (עם הסמכה רצינית)

הנתונים הלא מוכרים של אלימות נשית במשפחה

האם הספר הצד השני של הכאב מסמן את שינוי תפיסה? | אבות למען צדק

זו אלימות.

היא יכולה יכולה להגיד מה מפריע לה גם בלי להפחיד

אם היא מקבלת התפרצויות זעם שבגללן אתה הולך על ביצים איתה, הכי חשוב זה שתיידע מישהו קרוב. רב. הכי טוב איש מקצוע. אל תצטער על הכסף זה לבנות את הבית. אבל אל תלך לרב שאומר לך להבליג ולשתוק אם הנפש שלך סובלת.

היא אמורה לגרום לאווירה נעימה ואם היא מפחידה אותך זה סימן ברור לאלימות

בסד

כל אלימות- גם אלימות פיזית וגם אלימות מילולית או כלכלית וכו יכולה להיות מכל צד.

יש גברים אלימיםצויש נשים אלימות.

לא כתבת מה אתה עובר אבל אם אתה מרגיש לא טוב ושאולי אתה עובר אלימות בהחלט כדאי לפנות לעזרה (מוקד לאלימות במשפחה/מטפל זוגי שייעץ לך איך לנהוג וכו.

אל תישאר עם זה לבד!!

אלימות במשפחה היא תופעה קשה ומסוכנת ויש לטפל בה. פנו למוקד 118 לקבלת סיוע.

תעשה את השאלון

במספר 1203 יש קו סיוע לגברים.

בקישור שצירפתי יש גם מספר לקו סיוע לגברים דתיים אם תעדיף.

מצטערת לשמוע על תחושותיך.

בהחלט קיימת אלימות במשפחה מצד נשים, ובהחלט מגיע לך לחיות בבית ללא אלימות.

תתחיל שם, תנסה להבין אם זו אלימות

אח"כ תפנה לעזרה מקצועית, גם אם זו לא אלימות

שתחיה במרחב נעים ולא מפחיד.

בהצלחה!

זה שהוא העדיף לנסוע על האופניים ולא איתה ברכב - זה קשור לאופניים או לזה שהוא היה באמצע משהו חשוב או לזה שהוא לא רוצה להיות עם אשתו?

כי ממה שאת מספרת, לא נשמע לי שזו האפשרות הראשונה ולכן אני לא מבין למה האופניים אשמים...

העובדה שהוא רוצה לנסוע עם הילדים - המוני אנשים עושים זאת, אם הוא רוכב בצורה בטוחה על שבילי אופניים, אז אני לא חושב שזה נורא. אם הוא רוכב על הכביש, אז לדעתי באמת לא שייך להיות עם ילד קטן שיכול להיפגע קשות מכל נגיעה של רכב אחר. 

גילוי נאות: אני רוכב קורקינט בעצמי כבר הרבה שנים. יש לי נסיון של אולי 6000 ק"מ על הכביש. כולל עם ילדים והקפצה למסגרות ומה שתרצי.

הראשון זה שהאוטו בעיקר אצלה. היא התרגלה לזה. אני לא יודע מה הדינמיקה בניהם אבל אני יכול לנחש שפשוט לא נעים לו "לבקש ממנה" כל פעם את האוטו. אז הוא קנה לעצמו רכב אחר ושם זה נגמר.

אם הם גרים ביישוב (ולא בעיר גדולה) אז אפשר ממש להבין את זה. בלי האוטו ממש תקועים עם האוטובוס של פעם בשעתיים במקרה הטוב או אם זה מקום גדול פעם בשעה. בהנחה שהם לא עשירים גדולים מדי אני יכול להבין את הפחד מלקנות רכב שני. במיוחד אם הוא נוסע יחסית מעט. אז אופניים חשמליות זה אחלה דבר.

ולגבי להישאר בבית עוד רבע שעה - אני כזה גם . במילא הנסיעה לוקחת חצי מהזמן שהיא לוקחת עם רכב שתקוע ברמזורים. תשאל את הבת שלי שאוהבת לעשות למכוניות שאני עוקף איתה ברמזור אדום "ננה בננה שוקולד בננה" בקול של ילדה בת שש.

נמאס לו לבקש ממנה את האוטו כל הזמן ולכן הוא קנה לעצמו "אוטו" בתקציב שלו?

אבל זה כלי מסוכן מאד.

מניסיון מר של תאונת דרכים (בעלי נדרס כשהוא עליהם).

אוי לנו כי חטאנו! שוד ושבר בחוצות הפורום!

​הנה כי כן, הגיעה השמועה המרעישה והמטלטלת את כל קירות הוול, כי הבחור החשוב והמופלג, עמוד התווך של השרשורים וראש ישיבת הניקים, החתן היקר למזל טוב ארעא דשעקלעד בלע"ז, אשר ישב בדד שנים רבות באוהלה של תורה ובאפליקציית "שליש גן עדן"-נלכד.

ואתם הרווקים זעקו זעקה גדולה ומרה כזעקת מרדכי היהודי למען לא תיכחד נפשכם בריתחא דהשכינה, "נמות ולא נתחתן!". די לנו במוסד השמד המלא מרעין בישין הרוצים להשמידנו בכל דור ודור על ידי הבאת איש ואישה ביחד כמעשה צבא השמד לישראוייל בטנקים! רצונו של הקודויש בורכו בהפרדה מוחלטת בין ז' לנ' ואסור בתכלית האיסור לבוא בקהל מוסד הנישואין תק' פרסה על תק' פרסה!

ואתה ארעא דשעקעלד, שהשם ירבה לכם מטל השמיים ומשמני הוולט ושהברכה והאהבה תשרה תדיר בינכם ושהמריבות לא יהיו תדיר שנאמר תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.

​

אמן וגם לך ומשפחתך, תודה רבה
 

כרגיל, נהניתי לקרוא, הראיתי לארוסתי והיא נהנתה מאוד מדבריך

תמסור לה שכתוב באבחון הפסיכודיאגנוסטי שלי שאני נורמלי.

תוהה אם היא תשתכנע

זה בעיות כלכליות 😬
 

למרות שכאן לא מדברים על בעיות כלכליות ישירות אלא על קשיים נפשיים בעקבות בעיות כלכליות, אז אולי זה כן יתאים... 

וממילא זה נכתב בחצי הומור...

אם זה מייצר בעיות התנהגות, כעסים, מריבות בין בני הזוג, קמצנות מוגזמת על עצמך וכדומה, אז אולי כן שווה לשקול פניה לאיש מקצוע.

עם הכי הרבה משקעים, כמעט לכולנו, גם לאלה שגדלו עם הרבה כסף.

רוצה לשנות את זה, לך לטיפול.

זה יותר עניין של תפיסה והסתכלות מאשר של חומר.

יש כאלה שגדלו באושר עם מעט ויש כאלה שלהיפך.

המון אנשים לא מקבלים מההורים עזרה כלכלית. הרבה מהם בקשר מצויין עם ההורים כי הם מקבלים מהם דברים חשובים יותר מכסף. השאלה אם את הדברים החשובים לבניית אישיות טובה ומוסרית ושמחה כן קיבלת? כי אם ללכת לטיפול, הייתי הולכת על חסכים באהבה וקבלה, לא על חסכים בכסף. כדאי מאוד לחשוב בראש האם 'הורי לא נותנים לי כי לא אכפת להם ממני/לא אוהבים אותי, או ש- הורי היו רוצים לקנות לי כל מה שאני צריך. אבל לא יכולים.'

יש בתים שחוסר ממון יוצר בהם לחץ ודאגה רבה וזה עובר לילדים או שממש מחנכים אותם ללחץ הזה. ויש בתים שלמרות שאין כסף, זה לא משהו לדבר עליו. גודלים בהרגשה שיש לי כל מה שאני צריך. יש שמחה בבית.

אם גדלת בבית מהסוג הראשון צריך לעבוד על עצמך לא להעביר זאת לדור הבא. יש מקום לטיפול ויש מקום גם לעבודה עצמית, לבניית האמונה ולהשתדלות בצד המעשי.

ויש גם אנשים שירשו כסף אבל עכשיו אין להם הורים... אז מה עדיף?

לא יכלתי לצפות לתשובה טובה מזו.

היחס שלנו לכסף מאד חשוב בהרבה מאד מובנים,

ולכן צריך לבנות יחס נכון בעצמך וגם לחנך את הילדים שלך

ואין יכולת תמיכה מהההורים.

או שעצם הרעיון שיש כאלה הורים שתומכים ואצלך לא, גרם לך להצפה.

עוד נקודה 

האם היה חסר לכם משו בסיסי בבית?

יש משפחות שיש להם כסף, אין מחסור,אבל ההתנהלות היא חסכנית

 והדיבור בבית תמיד הוא על זה שאין ושהמדינה רשויות בסופר הכול יקר

איך זה היה אצלך?

מים קרים על נפש עייפה ב"ה