סתם משבר אמוני

לא משהו שיכולים לעזור לי פה.

מוזמנת לשתף בכל זאת...

זה יכול להקל מעט

החלטתי כן לכתוב.

אז גדלתי בבית סופר חרדי, שאמונה ואלוקים היו חלק ממש מרכזי בו.

היה המון שיח סביב הנושא.

ויצאנו אחים ואחיות בכל גווני הקשת.

אני בשלב בחיים שמרגישה לא מחוברת.

רוצה להאמין מאד, הרגש הרבה פעמים מאמין, השכל לא.

קשה לי עם המון דברים בתורה.

נגיד הדיון שהיה בצעירים, על שוויון בין המינים.

וואלה אין שוויון, זה ממש קשה לי להאמין בכזאת תורה.

והמון כעס על אלוקים.

על חוסר צדק משווע.

על כאבים וקשיים של אנשים.

ילדים קטנים שנפגעים סתם.

על אלוקים שנותן לאנשים בעולם לעשות עם התורה שלו מה שהם רוצים.

על זה שכל דור חושב שהוא הדור שלפני הגאולה. היו מלא לפנינו.

על חיי האישים שסתם נפגעו כילדה, פשוט סתם, פגע וברח, למה?

ועד היום וכנראה כל חיי אני אצטרך לעבוד על זה.

(אני יודעת שגם ככה אצטרך לעבוד כל חיי על עצמי, בין אם יש אלוקים או לא, אבל זה מתווסף לכעס)

מרגישה עכברי מעבדה.

חיילי שחמט.

אני נעה בין אמונה - לכעס - לחוסר אמונה בכלל.

השילוב הזה של אמונה וכעס, אולי כדאי לא להאמין בכלל?

לא התפללתי שנים, מרגישה צביעות למלמל מילים שמישהו אחר כתב ואני לא מזדהה איתן.

בפרקטיקה זה לא ישנה הרבה.

כשרות, שבת, נידה אשמור גם ככה ברמה שלי. בשביל בעלי וגם כי יש בזה יופי.

בצניעות אולי כן.

בכל מקרה זה לא העניין.

הבן הגדול שלי מתחיל לשאול שאלות, ואני מדקלמת מה שאני יודעת מגיל 0.

ואז אני נעצרת, לאן אני מכניסה אותו, אני מאמינה בזה?

הלוואי שאאמין.

החיים רגועים יותר, יש תכלית, יש על מי לסמוך, הכל לטובה, תמימות ופשטות שאני מקנאה.

הלוואי שהילדים שלי יאמינו יהיו להם חיים הרבה יותר טובים.

אבל אם זאת לא לגמרי האמת, אני לא מוכנה (ותכלס לא יכולה) לחנך אותם ככה.

למדתי המון זה לא העיניין.

האמת שהכל מרגיש כמו תירוצים.

והמון כעס על עצמי.

שאני עוד מבולבלת בשלב כזה, עם שני ילדים, עוד מעט מסיימת את שנות ה20 שלי.

בא לי לרגע להיות שוב רווקה בתחילת הדרך , להבין מי אני ומה אני. 

שתהיה לי את האפשרות לקחת החלטות בלי שהן ישפיעו על כל כך הרבה אנשים סביבי.

יצא קצת מבולבל.

אתייחס בהרחבה בהמשך

עוקבת.

שכתבת בפורום המקביל. שימי לב.

דילמת חינוך. וגם חיפוש עצמי. | פורום הורות ומשפחה - כיפה

אני חושב שספקות באמונה לא יכולות לקבל מענה בקרב סוג מסויים של אנשים.

אני למשל גם ממש רוצה שהילדים שלי לא יסתובבו עם ספקות ומחשבות כמוני. זה ממש ממש מתיש לחיות בספק או להטיל ספק בהכל. לכן הבית שלי מתנהל עדיין על פי הדת וההלכה למרות שאני לא מאמין בכלום בערך.

בכל דרך חיים שהם יחיו הם יכולים להטיל או לא להטיל ספק 

אני לא חושבת שיהיו לי תשובות שיתירו לך את כל הספקות.

אמונה בעולם של הסתר זה חלק מהאתגר של יהודים מאמינים.

ולא על הכל אפשר לענות באמצעות השכל.

קודם כל, אני רוצה לשתף אותך במשהו שקראתי פעם, שכתב הרב ניר מנוסי. אמנם ממקום שונה משלך (של חוזר בתשובה ולא דתי מבית).

אבל אני חושבת שזה נכון לכל אדם. ההבנה הזו שיש מקום גם לשאלות וזה חלק מעולם האמונה שלנו.

(אני שמה את הקישור בהודעה הבאה, אחרת הכל מתבלבל)

חוץ מזה, אני רוצה להתייחס קצת לנקודות שהעלית, שקשה לך איתן.

כמו שכתבתי, אני לא חושבת שהתשובות שלי יתירו את כל הספקות שלך, אבל אולי זה כן יישב משהו בנפש. ואולי יפתח פתח לעוד בירור ועוד כיוונים ללמוד מהם.

קודם כל, כתבת שהרגש הרבה פעמים מאמין, אבל השכל לא.

לפעמים בעולם שלנו, השכל נראה כמו הדבר העיקרי שצריך להוביל אותנו. לפעמים זה נראה שמה שלא מתיישב בשכל, אולי אין לו מקום.

אבל צריך לזכור ולהבין שיש בעולם עוד הרבה מעבר לשכל.

בעולם שבו היתה נבואה, זה היה ברור. נבואה היא לא במישור השכלי. היא צד אחר לגמרי של האדם, שכרגע אין לנו נגיעה בו.

אבל יש לנו עוד צדדים, וצריך לתת להם את המקום. לא על חשבון השכל, אלא בנוסף.

אז זה שברגש את מרגישה אמונה, זה כבר המון. כי אמונה בעיקרה לא יכולה להיות מבוססת רק על השכל. כמו אהבה - אדם לא יכול לאהוב מישהו אחר רק מתוך הסברים שכליים ורשימה של מה טוב באחר. הרגש הוא הצד העיקרי שנצרך כאן.

אם יש קושי שכלי, אז אפשר גם לברר אותו, ומותר גם שלחלק מהשאלות לא יהיה מענה מיד.

אבל באמת הרבה מהעבודה של האמונה היא דווקא דרך הרגש, ולכן זה דווקא מאוד חזק כשאת כותבת שהרגש הרבה פעמים מאמין. תשמחי בזה, ותחזקי את זה, בלי לזלזל במקום של זה.

את כותבת גם על קושי שיש לך עם כל מיני דברים בתורה.

אני לא יודעת מה היה בדיון בפורום צעירים על השוויון בין המינים, אני לא ממש קוראת בפורום שם. אבל את הנושא עצמו אני מכירה.

יש פה המון מה להעמיק, ואני לא אפתח את זה עד הסוף. אבל בנגיעה - אני בכלל לא חושבת שיש מקום לשאוף או לרצות שיוויון בין המינים.

העולם נברא עם מציאות של זכרים ונקבות. ויש הבדל אמיתי בין שניהם. גם בצדדים הפיזיים הנגלים, וגם ברבדים הנסתרים יותר.

פעם היתה מציאות שהנשים היו באמת מדוכאות ביחס לגברים. וזה באמת מבורך שהמציאות הזאת השתנתה ומשתנית לטובה.

אבל לפעמים, מתוך רצון לאזן את היחס בין גברים לנשים, יש מציאות שבה מנסים להפוך את הנשים להיות כמו גברים. במקום לזהות את האיכויות המיוחדות של הנשים, ולתת להם את המקום שלהם, מנסים להכניס נשים לכל מקום של גברים, בצורה שהן יהיו בדיוק כמו גברים. ובעיני זה ממש דיכוי נשי.

 זה קורה גם בעולם הכללי (כמו למשל הניסיון להכניס נשים לכל היחידות בצבא, למרות שפיזית זה לא באמת מתאים, ופוגע גם בנשים וגם בצבא), וגם בעולם ההלכה - מנסים להראות למשל שגם נשים יכולות ללמוד גמרא כמו גברים, ואז מתוסכלים מהמקומות שבהן ההלכה לא מאפשרת להשוות בין נשים לגברים (עליה לתורה, מצוות עשה שהזמן גרמן וכו').

בעיני השאיפה היא לא שיוויון בין המינים, אלא העצמה של כל אחד מהמינים, עם האיכויות המיוחדות שלו.

בדיוק אני קוראת ספר של הרבה ראובן ששון על הנושא הזה. הוא כותב על מה שמיוחד אצל הנשים, מתןך התבוננות על המצוות המיוחדות לנשים (חלה, טהרת המשפחה, והדלקת הנר), ומתוך מקורות בפנימיות התורה. אם מעניין אותך, הספר נקרא 'אור שבעת הימים' (בעצם יש שני ספרים, הספר השני נקרא 'מעיין גנים' והוא מתמקד דווקא במצוות טהרת המשפחה).

האמת שאם מסתכלים היסטורית על מה שהיה פעם, אז דווקא היהדות נתנה הרבה יותר כבוד לנשים מאשר בכל העולם העתיק.

@אם_שמחה_הללויה  פעם כתבה על איך שהיא התקרבה ליהדות דווקא בעקבות מה שהיא גילתה היחס המכבד של התורה לנשים.

איך התקרבתי לדת? פרק ב' - הריון ולידה

אחר כך את כותבת גם על שאלת הרע בעולם.

גם פה זו שאלה גדולה, שאי אפשר לענות עליה בקצרה. כתבו עליה הרבה, מכל מיני כיוונים, ועדיין לא תמיד קל להבין ולקבל את התשובות.

אני באופן אישי התחברתי לגישה שקיבלתי מהשיעורים של הרב ראובן ששון בנושא. אני מרגישה שזה פתח לי הרבה.

מצרפת קישור לאחד השיעורים שלו, בו הוא מתייחס לנושא הזה.

(גם את הקישור הזה אני אשלח בהודעה נפרדת)

על מה שכתבת על זה שכל דור חושב שהוא הדור שלפני הגאולה - קשה לי קצת לענות.

כי אני באמת לא מצליחה להבין איך העולם החרדי רואה את מה שקורה פה, ולא מבין שאנחנו כבר ממש בתוך גאולה. לא רק הדור שלפני.

אמנם עוד לא הגענו לסוף, ויש עוד מה להתפלל ולצפות.

אבל כל כך הרבה נבואות כבר התגשמו, נבואות שפעם יהודים לא יכלו לדמיין איך בכלל זה יכול לקרות.

אז אני מבינה שגדלת בחינוך אחר משלי, ואני באמת לא יודעת איך להתייחס לזה.

בעיני זו פשוט מציאות שחיה מול העיניים שלנו. וזה, אגב, חלק מההוכחה השכלית מבחינתי לקיומו של הקב"ה ולקשר שלו עם עמ"י. לא מבינה איך אפשר לפרש את המציאות הזו אחרת.

יש לי עוד מה לכתוב גם על ההמשך, אבל צריכה לעצור בינתיים, אז שולחת ככה.

כביש 8: מאמונה לכפירה ובחזרה – הרהורי תשובה

זה הקישור לפוסט של הרב ניר מנוסי

קראתי מה שכתבת ואסתכל בהמשך בקישורים.

בעניין השוויון אני לא מחפשת להיות כמו גבר, ממש לא.

אני יודעת שיש לנו תכונות שונות.

אבל בערך שלי . שווה בערך.

והדת כאילו נגררת אחרי תנועה פמיניסטית ( שונאת את המילה, היא נותנת קונטציה של אישה כוחנית מדיי וגבר כלבלב)

תנועה שדואגת לזכויות האישה.

אבל מעצמה היא פחות דואגת.

שנים שנשים היו תלויות 100% בגבר, זה הביא להרבה ניצול ומעמד של אישה ששווה לכלום, הגבר יכול לעשות כל מה שיחפוץ, כי האישה גם ככה חייבת אותו.

כן יש כתובה, ואחרי זמן גם איסור על אישה נוספת, אבל היה המון סבל שלא היה לו מענה.

ונכון שככה כולם היו, אבל מצפה מהתורה להיות טובה לכולם, כל הזמן והראשונה לדאוג לכל אחד.

וזה ממש לא העניין המרכזי.

התורה שהאמנתי בה היא

טוב גמור באבא רחמן.

יש בזה הרבה אמת.

אבל כשהיא מתגלה לי אחרת, קשה לי להשלים עם זה, ולהאמין בזה.

זה מאד תלוי כמה אני נחשפת לקשיים.

אני ממש לא מחפשת חיי תענוגות בלי מאמץ.

אבל לצערי במשפחה הקרובה שלי יש כמה סיפורים וקשיים, של בריאות ועוד כמה נושאים.

באמת אנשים טובים שסובלים, לא באשמתם, החיים שלהם דיי הלכו, והם לא סבבה עם זה. 

מתוסכלים לי מול העיניים, ניסיון שאין להם כלים.

וכועסת על זה, על ניסוי העכברים הזה.

איזה מין אבא מתנהג ככה לילדים שלו. 

לא משנה לי מה מה הכוונה הנסתרת. שום סבל כזה לא שווה.

 הרבה כעס שעם הזמן הפך לחוסר אמונה.

אוקי אז אולי אין שם פשוט אף אחד שמקשיב.

ותכלס אני מאמינה כי נולדתי לזה ומופרך לי אחרת, אבל אובייקטיבית יש מצב שאין. 

אז לפעמים מאמינה ( מדברת הרבה ככה סתם, מבקשת, מודה הרבה).

לפעמים לא מאמינה.

ולפעמים לא רוצה להאמין.

ועכשיו שהילדים גדלים זה אני מרגישה שחייבת לגבש עמדה.

בעיקר מאד מבולבלת.

אתסכל הערב בקישורים

תודה🙏🏼

אבל האמת היא שמצד ה', אישה אפילו מוערכת יותר מגבר. היא נזר הבריאה. רק בשטח זה נראה הפוך אבל אל תתני לעולם השטחי לבלבל אותך.

כל מה שאת יודעת זה לא נכון ביחס לנשים. ואל תאמיני לגברים קטנים (ונשים קטנות) אף פעם.

תלמדי תורה בעצמך, את תלמדי הרבה דברים מהממים וחדשים ומדהימים שמעולם לא ידעת 

רק כי היה יותר קל ללמד אותך אחרת.

נותנת לך מילה.

האמת שיש לי הרבה מה להגיד, ואני לא יודעת אם אצליח להכניס הכל פה בכתב.

אם את מרגישה שאת רוצה לשמוע יותר, תמיד אפשר להמשיך ולפתח את הדיון - פה על גבי הפורום, בפרטי, או בחברותא טלפונית, חד פעמית או מתמשכת (כבר היו לי כמה חברותות טלפוניות עם חברות מהפורום, אם מעניין אותך - מוזמנת בשמחה…).

קודם כל, מאיך שאני קוראת אותך, נשמע שהקושי העיקרי שלך מתבטא בזה שהמציאות שאת רואה בעולם, לא מסתדרת עם איך שאת מאמינה שהקב"ה צריך להיות - אבא רחמן ואוהב.

והאמת שזו שאלה גדולה וקשה. זה באמת כואב לראות ולחוות צרות גדולות. ואני מרגישה שאולי אני לא מספיק ראויה לענות לך, כי אני לא עברתי את זה בעצמי. כן היו לי את הניסיונות שלי, כמו לכל אחד, אבל ב"ה לא חוויתי ניסיונות קשים של בריאות וכו'.

אבל בכל זאת אני רוצה להתייחס לדברים קצת.

ואם כבר, אז אני יכולה להגיד שהרב ראובן ששון, ששלחתי לך קישור לשיעור שלו, ציפה לילדים במשך 18 שנה (ב"ה נולדו להם תאומים לפני כמה שנים, אבל זה בהחלט ניסיון לא קל). אז כשאני שומעת שיעורים שלו, אני יודעת שהוא יודע מה זה ניסיון, ולא רק מדבר באוויר…

את כותבת "איזה מין אבא מתנהג ככה לילדים שלו", והאמת שאת צודקת. אבא אף פעם לא אמור לרצות לגרום לסבל אצל הילדים שלו.

אבל מה אם לילד שלו יש גידול, ל"ע? מה אם הילד חייב לעבור ניתוח כדי שהוא יוכל להמשיך לחיות בבריאות? האם אז האבא הרחמן והאוהב יתן לילד שלו להמשיך במצב בו הוא נמצא, רק כדי לא לגרום לו לסבל בניתוח?

ומה אם הבן שלו מפונק ורוצה שכל דבר שהוא מבקש הוא יקבל מיד? האם גם אז האבא הרחמן והאוהב תמיד יתן לו כל מה שהוא רק מבקש, העיקר שהוא לעולם לא יבכה ולא ירגיש עצוב? האם זה באמת מה שיהיה טוב לילד שלו?

הקב"ה הוא בהחלט אבא רחמן ואוהב. הכי אוהב שיש. אבל אנחנו לא חיים בעולם מתוקן. אנחנו עוד לא בעולם הבא, בו נוכל רק להתענג על ה', ונרגיש את הטוב שלו בלי גבול.

אנחנו נמצאים בעולם חולה. עולם שנפל בעקבות חטא אדם הראשון. והנפילה הזו מצריכה תיקון. החלק מתהליך של תיקון הוא גם כואב לפעמים.

לפעמים אנחנו מצליחים ממש לצמוח מתוך הכאב. יש אנשים שאפשר לראות איך דווקא הניסיונות שהם עברו הצמיחו אותם למקומות שהם לא היו מגיעים אליהם בלי הסבל שהם עברו.

ולפעמים התהליך הוא ארוך יותר. לפעמים השבר גדול יותר. ולא תמיד מוצאים את הכוחות כדי לצמוח.

ובעיניים שלנו לפעמים הסבל נראה חסר תכלית, ואנחנו לא יכולים להבין אותו.

וזו שאלה באמת קשה, כשרואים את זה ככה.

ולפעמים היא באמת מביאה לכפירה. כי קשה כל כך להכיל את הפער הזה בין איך שאנחנו מאמינים שהקב"ה צריך להיות, לבין איך שהוא נגלה אלינו בפועל במצבים מסויימים.

אבל אפשר גם לגדול מעצם השאלה. להעמיק יותר, ללמוד מה חכמי ישראל ענו על השאלה הזו, ולראות איך הדברים מתיישבים על הלב.

למשל, ספר 'דעת תבונות' של הרמח"ל עוסק בנושא הזה, מתוך מבט פנימי על התורה (הספר הזה לא נחשב כספר קבלה, אבל כולו מבוסס על יסודות מהקבלה). 

בדיוק שמעתי שיעור פתיחה לסדרת שיעורים על הספר הזה, והוא ממש שואל את השאלה שלך ומרחיב אותה אפילו יותר.

מוזמנת לשמוע את השיעור ולראות אם זה מדבר אלייך… (האמת שרק השיעורים הראשונים בסדרה הזו הם בחינם, כדי לשמוע את ההמשך צריך לשלם. אבל יש סדרות אחרות חינמיות ביוטיוב על הספר הזה. אני שמה את הקישור דווקא לשיעור שלו, כי הפתיחה שלו ממש מכוונת לשאלה שלך).

חוץ מזה יש גם מה ואיך להעמיק בשאלה האם בכלל יש אלוקים, ואיך אנחנו יודעים שיש אלוקים. אבל נשמע לי שזה לא המוקד של השאלה שלך, אלא שמה שבעיקר מטריד אותך זה ההתמודדות עם שאלת הרע והסבל שקיים בעולם…

בנוגע לדוגמא של הגידול, זה שונה.

כי ה׳ ברא את התרופה אבל גם את הגידול.

ושגודלים מזה, זה בד״כ נכון, אבל בכל זאת כך ה׳ בחר לברוא את הטבע, עם סבל.

באמת הפן השכלי ושלב ההוכחות העסיק אותי פעם, היום לא.

איך שאני רואה את זה, מי שלא מאמין ימצא ספקות, ומי שמאמין ימצא את התירוצים לספקות.

וגם האתאיסטים  *מאמינים* באיזה שהוא אופן למדע.

כי גם לו אין תשובות מספקות להכל.

רק כי זה פחות מפורך להם מהקיום של אלוקים.

כרגע באמת הבעיה יותר ברגש, ומאד תלוי בחווית החיים. (הפסקתי עם חדשות לגמרי, כל אסון היה ממש הולך איתי)

ועוד מבולבלת במה אני מאמינה וחושבת.

מרגישה שגם אם הוא קיים, לא רוצה להיות חלק מהסיפור הזה, מהניסוי הזה בנו, אבל זה מבוי סתום.

תודה על הנכונות שלך לעזור, יש לי עם מי לדבר❤️

לכן מחקתי את השרשור בהתחלה , זאת היתה פריקה על משהו ספציפי שערער אותי ואני כבר יותר בטוב.

אקשיב למה שצירפת.

אבל אני רוצה להתייחס לדברים שכתבת.

קודם כל, בקשר למה שכתבת על הגידול - אני חושבת שלא הבנת לגמרי את מה שהתכוונתי לומר.

הדוגמא של הגידול היתה שלפעמים אבא עושה לילד שלו משהו שמכאיב לו, כדי לרפא אותו. במשל פה באמת האבא לא גרם לגידול. אבל הנמשל הוא לא על גידול, אלא על פגמים רוחניים, שאנחנו גורמים להם במעשים שלנו (כי אמנם הקב"ה הוא כל יכול, אבל הוא נתן לנו בחירה חופשית). והקב"ה מכוון אותנו למסלולים מורכבים יותר שכוללים גם כאב, כחלק מהתהליך של התיקון, כדי לעלות למעלות רוחניות גדולות יותר.

זה הסבר קצת פשטני. ואפשר עוד להקשות עליו הרבה. לא ניסיתי לתת פה תשובה לשאלה הקשה הזו.

רק עניתי באופן מאוד ראשוני על הטיעון שאבא רחמן לא גורם לסבל לילדים שלו.

אבל השאלה הזו גדולה הרבה יותר מאשר תשובה בפורום, נכתבו עליה ספרים עמוקים וארוכים (כמו שכתבתי לך קודם - 'דרך תבונות' של הרמח"ל עוסק בשאלה הזו הרבה. לא שלמדתי אותו בעצמי, אבל הרב ראובן ששון בשיעורים שלו מזכיר אותו הרבה בהקשר לשאלה הזו).

כתבת על זה שגם אתיאסטים 'מאמינים' במדע - האמת שזה הזכיר לי את אבא שלי, שגדל ברוסיה הקומוניסטית עם חינוך אתאיסטי לגמרי, בלי שום ידע על יהדות, למד מתמטיקה ומדע ברמה גבוהה מאוד ומבחינתו זה היה 'טעם החיים', אבל באיזשהו שלב התחיל לראות מקומות בהם הדברים לא הסתדרו לגמרי, וזה התחיל לעורר אצלו שאלות.

ואז איכשהו (בהרבה סייעתא דשמיא, כי זה היה מסוכן שם באותה תקופה) הוא התחיל להכיר את היהדות, וזה ענה לו ונתן לו משמעות אמיתית לחיים.

ואני כותבת את זה, בין השאר, כי לפעמים (ואולי פה בשרשור זה מרגיש לי חזק יותר) יש הרגשה כזו כאילו מי שמאמין זה מי שגדל על אמונה בלי לפקפק בה ולהטיל ספקות אף פעם. אבל מי שהעז לשאול ולחקור ולא להמשיך באופן אוטומטי עם האמונות שגדל עליהן, אז הוא מגיע למסקנות שבעצם אין במה להאמין.

אבל למעשה יש הרבה מאוד יהודים, שדווקא מתוך בירור, שכלי וגם רגשי, הגיעו למסקנה שהאמת היא דווקא באמונה וביהדות.

וזה לא אומר שיש לנו תשובות להכל. באמת אנחנו לא יכולים להתיימר להיות חכמים כמו הקב"ה. ויש לעולם הזה עוד כל כך הרבה רבדים מעבר לראייה שלנו, שאנחנו לא יכולים לחשוב שאנחנו יכולים להבין פה הכל. יש דברים שצריך לעשות רק מתוך אמונה.

אולי זה יעזור להבין את זה גם נסתכל על רפואה. גם כשאני מקשיבה להנחיות של רופאים ושומרת על היגיינה או על ספורט או על אוכל בריא, אני לא תמיד עושה את מה שנוח לי. יותר כיף ונעים לאכול ממתקים ולרבוץ כל היום, וזה לא נראה הגיוני לשטוף ידיים בסבון כשהן נראות נקיות, גם אם נגעתי קודם במקום מזוהם. אבל אני מבינה ומאמינה שההנחיות שהם נותנים לי נכונות עושות טוב לגוף שלי, גם אם אני לא רואה את זה מיד, וזה לא נוח לי כרגע. כי יש דברים שהם נכונים גם כשאנחנו לא רואים את זה בעיניים שלנו.

כתבת כמה פעמים שאת מרגישה שאנחנו כאילו חלק מניסוי שהקב"ה עושה בנו. וזה גורם לך להרבה כעס ולרצון לא להיות חלק מזה.

אני חושבת שבעצם את נוגעת פה בשאלה עמוקה של 'למה הקב"ה בכלל ברא אותנו?'

יש הרבה דברים שאפשר להסביר, אבל בכל דבר אנחנו תמיד יכולים לשאול - אבל למה הקב"ה עשה את זה כך ולא אחרת? ובסוף, אם נרד הכי לעומק, נגיע לשאלה הכי שורשית - למה בכלל הקב"ה ברא את העולם?

כי גם אם אפשר להסביר למה הסבל נצרך, הוא נצרך בתוך עולם שהקב"ה ברא. ואם הוא לא היה נברא - אז לא היינו סובלים כי לא היינו קיימים.

אני לא יודעת אם התכוונת לזה. ואני לא יודעת אם אני יכולה לעזור לך בזה. אני מרגישה שזו השאלה הכי עמוקה שאני הכי לא יכולה להבין. כל התשובות שקיבלתי לא יישבו לי אותה עד הסוף.

אבל אני גם מרגישה שזה בסדר להישאר בשאלה הזו. שאני לא יכולה להיות הקב"ה ולכן אני גם לא יכולה להבין אותו עד הסוף.

מניחה שאחרי 120, כשנסתכל על העולם מלמעלה, נוכל להבין דברים אחרת, ופתאום קושיות גדולות שיש לנו עכשיו, יהפכו להיות ברורות מאליהן, כשנסתכל משם.

רציתי להגיד עוד משהו אחד.

לפעמים אני מרגישה שלמי שגדל בעולם החרדי, עצם העלאת שאלות כאלו כבר נחשב ככפירה.

אולי אני טועה. לא גדלתי בתוך הציבור החרדי. אבל כן נחשפתי להרבה ספרות חרדית בתור ילדה, וזה כן גרם לי להרגיש שאסור לשאול. שאמונה אמיתית היא אמונה בלי שאלות. שעצם העלאת שאלות זה בעצם כפירה.

ואני רק רוצה להגיד לך, שזה ממש לא כך. אדם שמברר ושואל, יכול להגיע לאמונה עמוקה מאוד. לא צריך להביא את עצמנו לשאול בכוח, אם יש לנו אמונה תמימה זה גם מצוין. אבל אם עולות שאלות - זה מצויין לברר, וזה ממש לא אומר שהתחנה הסופית חייבת להיות כפירה ועזיבת המצוות.

בעז"ה אני מקווה שהבירור הזה רק יוסיף לך, ומתוכו תוכלי לחזק גם אחרים.

אני שמחה שיש לך עם מי לדבר… וההזמנה שלי נשארת פתוחה, אם מתישהו תרצי בכל זאת (בכל פורמט שתרצי, הכל פתוח…).

חשבתי רגע, ואני אהיה כנה, אני לא במקום שיכול לקבל תשובות עכשיו. 

יותר מידיי אמוציות.

ולא נעים לי שאת וכולם טורחים ומשקיעים בהודעות.

אני מקווה לחזור אל המילים שלך ושאר ההודעות בתקופה רגועה יותר ❤️

תודה על ההשקעה.

מבינה שקשה לך. זה בסדר גמור...

רק עוד הצעה אחת, תקחי רק אם מתאים לך - לדבר על הקושי שלך עם הקב"ה. במילים שלך. לדבר על כל מה שעובר לך בראש. גם הכעסים, גם השאלות. הקב"ה יכול לשמוע הכל... לי הרבה פעמים זה עוזר בזמני קושי.

מקווה איתך שתזכי לראות את הטוב הגלוי בכל התחומים בקרוב ממש ב"ה 🙏❤

תודה על כל מילה ומילה שכתבת בשרשור הזה (ובכלל)

כהרגלך את כותבת כ"כ מחכים, מעודד, מרים ובצורה שנכנסת ישר ללב ללא פילטרים או מחסומים בדרך ❤

באמת לומדת ממך המון

יש לך ממש דרך ייחודית ושלווה כזו, עם יציבות פנימית מיוחדת, עוצמה של ישוב דעת שכל ורגש ואיזון מדהים במינו - 

שדרכם את מצליחה להעביר את הדברים בצורה חמה ונוגעת ללב כ"כ,

ללב שלי לפחות דברייך תמיד נכנסים ישירות, משמחים, מאירים ומחממים

ואת מרגשת איך שאת משקיעה ומפרטת ככה. באמת ריגשת אותי...😍

אם את מחפשת תשובות לשאלות שלך או מחפשת אישורים לשאלות שלך,

את מחפשת תשובה או שאלה?

מהנסיון שלי הנפש בד"כ מוצאת מה שהיא מחפשת לטוב ולמוטב.

צריך לפחות קצת רצון כנה לתשובות אמיתיות.  

מהנסיון הלא מועט שיש לי עם נערים מהציבור הדתי/חרדי אני מזהה לא פעם שהבעיה השורשית ביותר שגורמת לחוסר חיבור עצמי (ואז ממילא קושיות על אמונה וזריקת הכל וכו') זאת הריצוי. 

 אין לי הרבה זמן להאריך בהסברים אבל הריצוי (נגיד בלשון פשוטה, השאיפה להיות ילד טוב שההורים מעריכים) גורם לניתוק מהעצמי וממילא הנשמה לא מעירה בי כי אני כל הזמן עסוק לקבל אור/הערכה/אישור מבחוץ. 

זה מאוד מאוד מצוי במיוחד אצל מגזרים מסויימים ונראה על פניו צריך לעבור תהליך אישי של חיבור עצמי ולצאת מהריצוי ובמקום זה להתחבר אל רצון הפנימי. 

זאת נקודה למחשבה, נקודה עמוקה ומעניינת

בהצלחה בדרך

לא רק בזה, בכלל.

עוד עובדת על זה.

אבל דווקא בקטע דתי שחררתי.

עברתי רחוק, התרחקתי פיזית ונפשית מאד.

בעלי מקבל אותי ככה.

התרחקתי המון ועכשיו קשה לי לחזור ולא ברור לי אם רוצה לחזור.

אין דבר כזה להתרחק מה',

אנחנו רק חוזרים בתשובה כל הזמן. זה רק נראה לפעמים הפוך.

האמת היא שכל התרחקות היא התקרבות.

לפעמים זוכים לראות את זה, אבל צריך להעז להתבונן.

החינוך, מה להגיד מה לא.

רוצה שיאמינו, החיים שלהם יהיו טובים יותר.

לא מסוגלת לשקר, לא להם.

מה מסבירים לילדים, זה לא באמת מעניין אתם. מה המעניין אותם זה מה שאתם עושים. 

את מה שאתם שומרים, תעשו בשמחה,בחיות,  בעניין, בחוויה חיובית ואז זה יהיה חלק מהם. יהדות שמחה כזאת..זה מאוד חשוב!

לא מזמן היתה לנו שבת משפחתית. הילדים נזכרו באיך שהסברתי להם למה צריך ליטול ידיים 3 פעמים לסירוגין. הם למדו בבית ספר שיש טומאה בידיים וזה לא טוב.  אז זכרו שהסברתי להם שהטומאה זה כמו צפרדע שקופצת מיד ליד ואז אחרי 3 פעמים הוא מתייאש ואומר "לא רוצים אותי?! אז אני הולך!." עד היום כל בוקר יש להם חיוך מההסבר הציורי הזה (מקורו בקבלה אגב)  

אבל אם שומרים את המצוות כעול, כחובה בלי חוויות חיוביות זה לא משנה מה מסבירים.. 

אני חושבת שזה אחד הדברים הראשונים עוד כנערה שגרמו לי לערער.

אנשים שמדקלמים שהדרך היחידה להיות מאושרים זה דרך התורה, ומצד שני הם לא מאושרים ולא מסופקים בחייהם.

אנשים לא מבינים כמה חשוב למרוד לפחות קצת בגיל התבגרות בשביל להגיע לאיזון ושלווה.  

אם לא הייתי עושה כל מה שעשיתי לא יודעת איפה הייתי היום.

הורים לילדים יותר מידיי טובים - שידלק לכם אלף נורות אזהרה.

לא טוב להם, הם כלואים.

כל ויכוח או אי הסכמה של הילד שלי אני מרגישה קצת ניצחון בפנים.

כן, תעמוד על שלך. תדאג לעצמך.

זאת הסיבה שלוקח לי זמן לגלות את עצמי, בעוד תחומים בחיים (תעסוקה נגיד) 

שנים שבכלל לא היה לי קול פנימי.

לא מרדתי בכלל בגיל ההתבגרות (אם כבר - אז חיפשתי איך יותר להתחזק), וב"ה אני יציבה מאוד באמונתי ובדתי.

יש לי כמובן שאלות פה ושם (כאלה שהגיעו דווקא בבגרות), אבל האמונה עצמה לא מעורערת לי.

אז ממש לא חובה למרוד כדי לחזק את האמונה ואת היהדות, ובהחלט יש ילדים טובים שגדלים להיות אנשים טובים ותמימים...

ועם השנים בררתי הרבה בירורים, אבל בשום שלב לא מרדתי...

בהרבה גורמים, כנראה בעיקר בנפשות 

אני גם מרדתי ( אפילו באופן קיצוני) ואילו אחותי שגדלה אצל אותם הורים ובאותה שיטת חינוך, לא מרדה.

לפעמים הרצון לא סותר את הריצוי אבל מהניסיון שלי עם הנוער הדתי יש לא מעט כפיה וקשיחות מצד ההורים ללכת בדרך מסויימת וזה לא תמיד בא בטוב. במשך החיים הדברים מתפרצים בכל מיני מקומות וצורות, בזוגיות, בהורות, בחוסר יכולת לקבל החלטות וכדו' 

ראיתי הרבה אנשים שהחיים שלהם אפורים ולא מצליחים לשנות ולחיות את החיים שבאמת היו רוצים. כשחופרים מעט איך שהוא מגלים שהשורש טמון שם בריצוי. 

להיות במקום של בחירה, להרשות לעצמנו לברר, לבדוק, לבחון

לאמץ מה מתאים לי, לשאול שאלות קשות, ללמוד, ולגבש זהות שהיא עצמית שלנו ולא משהו שלא בחרנו בו.

יש מי שזה עובר אצלם דרך מרידה ומתיחת גבולות, יש מי שזה אצלם יותר בירור רעיוני.. יש מי שגם וגם כמובן.

מרידה לבד שיוצאת מפרופורציה יכולה להיות גם בריחה שלא יוצרת בניין אישיות ואמונה

שחררי. נסי לשחרר. נסי לשחרר את הריצוי, נסי לא לפחד ממה יחשבו עליך. נסי להתחבר לעצמך סוף סוף. להתחיל מחדש ולבחור בחיים.

אלוהי הדתיים הוא אלוהים שאוהב על תנאי, הם לא מכירים את אלוהים באמת.

הקב"ה הוא טוב גמור ואינסופי. אנשים קטנים בגלל הפחד שלהם מעצמם, הפכו את אלוהים למשהו שהוא לא.

טוב שאת לא מתחברת לאלוהי השקר. הוא לא קיים.

אלוהים הוא קודם כל אבא טוב שבניגוד לאבא בשר ודם באמת באמת באמת אוהב אותנו ללא תנאים. באמת באמת באמת רואה אותנו.

הוא לא צריך אותך, הוא רוצה אותך. וככה. בדיוק כפי שאת בקצב שלך. וכל פעם מחדש. וכל רגע מחדש.

שחררי. שחררי. שחררי. שחררי את כבלי הצמצום האנושי.

אל תאמיני באלוהים רע וקשוח.

תתחברי פנימה ותשאלי את עצמך מי הוא האלוהים שלך.

תקשיבי לעצמך בלי טיפה של לחץ. בלי טיפה של מניעים זרים.

כולם יתמודדו. אבל מה איתך? מי ידאג לך אם לא את?

שורה תחתונה, שחררי. אלוהים אוהב אותך בכל תנאי, דתיים פשוט מפחדים להאמין בזה.

והוא לא יעניש אותך. זאת לא המטרה שלו בכלל. 

אל תעשי שום דבר ממניע כזה או הפוך.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

תלמדי מחדש. מהתחלה. ותבחרי בחיים.

חיבוק.

תמיד האמנתי באבא טוב שדואג.

לא מרצה אותו, וכשמאמינה, מאמינה שאוהב אותי בכל תנאי.

הבעיה שהמציאות סביבי היא לא של אבא דואג וטוב. בעיקר עם אנשים שחשובים לי.

אמונה, אבל אין לך אמון.

אמון זה להאמין שהוא רוצה בטובתך והוא טוב ודואג גם כשהדברים נראים אחרת...

זה נסיון לא פשוט בכלל, ואני אומרת את זה מנסיון. אבל שחררי. תני לעצמך להרגיש ולחוות גם את הרגעים האלה. ותרשי לעצמך להגיד לו "וואלה מאוכזבת ממך"... זה בסדר.

תחיי את הרגע ללא רגשות אשם. הרגשות שלך רצויים בעיני ה'.

1. קודם כל, וורט, אבל וורט אמתי מאוד. 'משבר' בתנ"ך הוא מושב היולדת, כשיש משבר, זה סימן ללידה.

נראה לי שבמקרה שלך, זה ממש כפשוטו - עניינים שהטרידו אותך שנים והדחקת - סוג של היו ב'עיבור', קיימים, אך לא נראים, כעת דורשים התייחסות. אי אפשר להדחיק יותר. זה כואב, כמו שצירים כואבים, אבל בסוף זה יכול להביא הרבה חיים.

2. בין השורות כתבת, שעברת פגיעה בילדות. לא פירטת על איזו פגיעה מדובר (זה בסדר גמור), אבל צריך לדעת שפגיעה כזאת מזעזעת את יסוד העולם של הילד. גם אם (ואולי, במיוחד אם) כילדה 'המשכת הלאה', זה מביא אותך לחוסר אמון בחיים, במבוגרים, במי שהיו אמורים להגן ולא הצליחו.

כדאי לך, בשבילך, ללכת לטיפול מקצועי מותאם. לעבד את הפגיעה הזאת, לתת מקום ל'ילדה הפגועה'  ולהצליח להתקדם בחיים. זה קודם בהרבה לשאלות האמוניות (במידה רבה סוג של 'דרך ארץ' שקודמת לתורה).

3. לגופם של נושאים, השאלות על הנהגת הקב"ה שהעלית, הן באמת סוגיות משמעותיות, שעסקו בהם לאורך הדורות. 

כן, כמו שלפעמים עולים כאן נושאים זוגיים/אישיים, שהתגובה הכי טובה היא שהם דורשים איש מקצוע בעולם האמתי, כך גם כאן. תחושתי, מה שיכתב כאן בפורמט ששייך בפורום - ישאר כותרת המצריכה פירוט רב במקרה הטוב, אם לא 'ססמה' חסרת כיסוי במקרה המצוי. (זה חלק מהבאג, בדיונים של הימים האחרונים בצמ"ע).

לכן אני מציע, שאם את באמת את מעוניינת ללמוד מה התורה אומרת על ענייני ההשגחה וטוב ד' - תמצאי עם מי ללמוד ברצינות את הנושאים. מספר איוב וחז"ל דרך מורה הנבוכים ועוד ועד דעת תבונות לרמח"ל ואורות הקדש למרן הרב קוק.

בהצלחה רבה מאוד

הדברים שלך מחזקים.

אני בטיפולים כבר כמה שנים. זה עוזר לי.

לגבי לימוד, לא במקום הזה כרגע, שבעתי, אני יודעת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.

אולי בעתיד.

כן חשוב לי להדגיש, שרמת השיח האפשרית בפורום, אינה מאפשרת באמת ירידה לעמקם של דברים.

בהצלחה

לפני כשנתיים התוודעתי למשפט מנחה מאת הרב שלי.

התורה היא תורת חיים. הקב"ה הוא מקור הטוב.

אם קיום המצווה אינו טבעי לך ויוצר התנגדות (לא מהמקום הפשרני שמחפש הפקרות) משהו בפרטי ההלכות ''שגוי'.

ובצורה יותר פשוטה -- כל מיני איסורים למינהם כפי שמציגים לנו אותם כל מיני רבנים למינהם בשם כל מיני אידאות -- רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהמציאות ההלכתית האמיתית. (מסתבר שגם עיון קל בשו"ע ובראשונים מגלה במילים עדינות שהפוסקים האחרונים בימינו לפחות חלקם סתם מחמירים על הציבור מנותקים מההלכה המקורית ויוצרים שנאת הדת כפשוטה.

לא התעמקתי בכל פרטי הכתיבה שלך אבל ניכר שאת מחפשת תורת ''אמת' ולא מצוות אנשים מלומדה.

אני חושבת שכל אדם צריך לברר ולבחור לעצמו את הדרך הנכונה, עדיף בגיל ההתבגרות אבל אף פעם לא מאוחר.

היהדות בנויה על שאלות ותשובות, אל תפחדי,

תשאלי, תעמיקי, תזכי בע"ה להגיע לתשובות מתוקות ודברים מהממים.

תחפשי מישהי או מישהי שאת מתחברת לתורה ולדרך והכיוון שלהם בעבודת ה'.

בהצלחה רבה❣️

אגב את יכולה להתחיל מלחפש שאלות בסגנון של חברים מקשיבים ששאלו וענו לפנייך.

זה יכול אולי לתת לך מענה, ואולי גם כיוונים לשאלות שעולות לך ומתיישבות על ליבך או לא,

למצוא כיוונים תורניים שמתחברים לך

לכל אחד יש דברים אחרים שמדברים אליו.

הנשמה הטובה והאלוקית שלך מחפשת אמת, מחפשת חיבור על עצמך ואל האלוקות שבך.

ןכדאי גם לטפל ולעבוק במורכבויות ובכעסים הספציפיים שיש לך,

הם יביאו אותך למקומות הכי מדוייקים יותר מלימוד כללי.

יש לך כמה התלבטויות שונות --

יש לך תהליכים של בירור מול עצמך -- במה את מאמינה, אם יש השגחה פרטית, אם זה עולם טוב.

ויש לך שאלה לגבי החינוך של הילדים.

נראה לי שאת תהליך הבירור את מוכרחת לעבור לא משנה בת כמה את או מה מצבך, זה תהליך שעלול לקחת זמן רב עד שתביני איפה את מונחת , 

צריך הרבה סבלנות ולפתח יכולת להקשיב לקול הפנימי שלנו בלי שיפוטיות.

לגבי הילדים -- זו שאלה באמת קצת מורכבת כי בעיניי חשוב מאד להגיד לילדים את האמת אבל גם לא לסבך אותם עם אמירות מורכבות -- התודעה שלהם היא פשוטה ויש נזק בלסבך אותה. מאמין שבסוף תמצאי את השביל שלך בתוך זה. 

ואחרי כל הדברים -- אני מאמין שאם באמת מתבוננים בחיים -- מזהים את החסד שיש בהם , את האמון ואת הנקודה הפנימית שמחייה אותם , לדעתי רוב האנשים שחא רואים את זה או שחיים עם הרבה מאד רעש או שחוו פגיעה קשה באמון.

אמונה ברורה.. של הרב פיירמן. כתוב נורא קריא וברור. ועם זאת נורא חכם. כנ"ל לגבי שיעורים שלו..

אני כשהשאלות האלו עולות לי באמצע החיים, והן עולות, אני מנסה להתחבר לעומק ומנסה להבין באמת מה עומד מאחורי הדברים ולא בשטות של מה הגננת לימדה אותי. כי הסברים לילד בן שוש כבר לא עובדים על אדם בוגר, וצריך באמת כל הזמן לעלות רמה באמונה. 

כשאני שומעת שיעור או ספר שבאמת נוגע בעומק התורה הלב שי מתרחב ואני מתחברת למקום היותר נשגב ואמיתי ועמוק. 

וזה מה שמשאיר אותי שם. בעולם הזה, האמוני,הדתי. 

בעולם כל כך שיטחי, עומק זה כמו מים חיים על נפש עייפה

עברתי מסע דומה.

לא היו לי אף פעם ספקות באמונה, אבלי כל השאר...

אז קןדם כל - אני מעריכה אותך! רק אני ואת יודעות כמה עוצמות, כוח ונחישות היית צריכה בשביל להעז לחשוב עצמאית, לחפש לך דרך אחרת, לבחון מוסכמות מחדש.

שאפו אחותי❤

רק על זה תרימי לעצמך.

מכירה את התסכול של: תיכף אני בת שלושים ועדיין לא סגורה על עצמי...

הייתי שם לגמרי.

היום אני אחרי 30 ודבר אחד סגור אצלי: אף פעם כנראה לא איהיה סגורה לחלוטין על עצמי, זו אני וזה היופי שלי.

יש לי "אישור" לבחון כל החיים מה נכון או לא נכון לי. מה מתאים לשלב הנוכחי ומה לא.

אומץ לקום ולשנות? יש לי בערמות. כבר הוכחתי

זו לא חולשה שלך! בעיני זו חוזקה.

אני לא מכירה עוד הרבה אנשים שלא נופלים למוכר ולקל, אלא טורחים והופכים ומחפשים...

לגבי הילדים:

אני לא בלחץ על החינוך שלהם.

הדברים הכי חשובים שזה תכונות אופי, התנהגות, יושרה וכו - באים מחינוך מהבית ודוגמא אישית. וזה ב"ה יש להם הרבה.

חוץ מזה אני "אמא ממליצה". 

והאמת שבמקרה שלך הייתן כנה עם הילדים ( כשהם גדולים. לא יודעת על איזה גילאים את מדברת): "אני חושבת שהכי טוב / קל / כיף לעבור את העולם עם אמונה ושמירת מצוות, לי עצמי קצת קשה בענין, אני עוד מבררת"

וזהו. מה שטוב לי לא יהיה בהכרח טוב לילד. צריך לזכור את זה.

אה, ואל תאיצי בעצמך להתפלל או להאמין.

גם את המצב הנוכחי בו את נמצאת ה' יודע. כשהוא ירצה הוא ישלח לך כוחות ורצון להתחיל שינוי.

אם יש לך כוח את יכולה לפעמים לבקש במילים שלך: תן לי כוח לרצות. זהו זה מספיק.

תעריכי את עצמך!! זה לא מובן מאליו כל מסע החיפוש שאת עושה❤

תודה!

ממש נכון וממש הרגעת.

מנסה לשחרר לחץ עם הדאגה הזאת.

הכי חשוב לי שיהיו אנשים טובים לעצמם ולאחרים, נאמנים לעצמם, ישרים.

אני לא יכולה להיות משהו שאני לא.

מתאמצת לתת להם את הכלים לבחור מה שנכון להם.

אני  אחנך ואתן דגש על מה שחשוב לי. ובעניין הזה בקצב שלי.

ובעלי מחנך בקצב שלו.

הם עוד קטנטנים, הגדול עוד לא בן 5. אבל סקרן מאד ושואל שאלות.

גם אני הייתי חרדית, הרבה שנים אני כבר לא, אבל בעלי והילדים כן.

בהתחלה זה היה מורכב, אח״כ למדנו לחיות בהרמוניה דתית וגם הילדים התרגלו שיש דעות נוספות ושונות.

משבר אמוני/ דתי מתאפיין בתחילתו בהרבה אמוציות, לרוב הזמן מרפא ומאזן את המחשבות והרגשות, גם אם לא מוצאים תשובות מוחלטות.

מקווה שתמצאי דרך שתתאים לך @נעמי28 

את מי שאת

את הכעס שלך, את האכזבה, התהיות, ההתלבטויות.

לא רק "שיר השירים". יש קהלת, ואפילו איוב.

השאלות הקשות והנוקבות ביותר, נושאות את פוטנציאל החיבור.

חיבור כנה, אמיתי. לא מזויף.

אולי יש דרך לעבור, לפעמים אנשים מתרחקים, אפילו בועטים, 

זה יכול להיות תהליך פנימי, ויכול להיות תהליך שנראה כלפי חוץ

נראה לי זה תהליך הכרחי...

אחרת נשארים בתפיסת אמונה ילדותית. או בלי תפיסה בכלל...

מתוך השאלה, כמו שכתבו כאן כבר, אם רוצים למצוא תשובה אז מוצאים אותה, ומתגלים תובנות חדשות, ודרכים חדשות לעבודת ה', והלב מתעורר ומתחבר.

עד הפעם הבאה, השאלה הבאה כבר קיימת וצפה, ומובילה להמשך חיפוש.

נראה לי זו עבודת ה' (מבחינתי זזה חלק בתי נפרד -- זו זו העבודה... שאלה שבאה מבפנים ומביאה עימה חידוש).

תעופי על עצמך, שאת מרשה לעצמך לשאול כשאת אמא לילדים, שאת לא מוכנה להמשיך את הזיוף ("כולם שמחים ומאושרים בגלל האמונה" כשהם לא...), 

אכן הילדים לא מאפשרים לנו לוותר לעצמנו, והרבה פעמים כשאנחנו מנחילים על אוטומט מסורות ומצוות -- עולות שאלות

נהדר!

(יש אנשים שבוחרים להדחיק, כי בשורה התחתונה מתאים להם שהילדים יהיו "דתיים". בעיני זו הזדמנות מפוספסת).

הלוואי שיתחשק לך לקבץ את מה שכתבת כאן,

על הריצוי כלפי ההורים, על המבט של הילדה כלפי הכנות והאמינות של המסרים,

על ה*מקום* שלך בתוך העולם שבו צמחת, המקום שלך שהיה חסר.

לכתוב את זה

הייתי שמחה לעשות בזה שימוש...

(לתת לילד מקום, ולהכיל תהליכים, גם אם הם מבאסים, ולתת לילד בחירה חופשית כנה ומלאה מתוך אמון וקבלה, כבר בגיל ההתבגרות, כמה זה חיוני לחיים אמיתיים ולעבודת ה'. מצוות צריכות כוונה, לא ריצוי)

זה נכון אבל זאת מערכת יחסים חד צדדית.

יש צד אחד שתמיד צודק, והצד השני לא רואה את התמונה הגדולה או לא למד מספיק.

אני יכולה פשוט לקבל את זה שאני לא מבינה שזה גדול ממני, שהטוב מוסתר.

 אבל אני לא.

ב״ה יש גם המון על מה להודות ואני מודה.

(לגבי מה שכתבת, אולי אכתוב לך בפרטי, לא סיפור מעניין במיוחד )

את מניחה שאת (או כל אדם אחר, זה ממש לא אישי) יכולה לראות את כל התמונה?

מי הם הצדדים...

מערכת היחסים היא שלך בלבד מול הבורא...

וטוב מאוד שאת לא מקבלת את זה שהטוב מוסתר, ושאת לא מבינה

תפני לבורא ותשאלי אותו, אל תוותרי...

אני קראתי בתגובות שלך את הצורך במקום, במקום אישי, בנוכחות, בקיום, במערכת היחסים עם אלוקים

ואני מאוד מתחברת לזה.

הוא ברא אותך כדי שהתורה תתישב על הלב הספציפי והייחודי שלך,

זה לא עוזר ש"מישהו יודע" או ש"זה גדול ואני קטנה אז לא משנה אין בי צורך"...

הסיפור שלך אולי (אולי?) שגרתי, אבל זה בדיוק מה שמעורר מחשבה

זה בהחלט התמודדות נפשית אמונית, מעבר לממוצע

חשוב ביותר כשיש ילד, שכידוע רואה את מה שלא מראים לו, ומרגיש ושומע את מה שלא נאמר,   ...

הצלחה רבה 

כי אם היא רוצה להמשיך להאמין, וכתבה פה כדי לקבל חיזוק או תשובות, אז זה לא מה שהיא תקבל ממך...

אני לגמרי מסכים איתך. 

כשטענתי כלפי מגיבים מסויימים כאן, שלפחות יבהירו את נקודת המוצא שלהם ששונה ממה שמצפים למצוא בפורום דתי - היתה עלי כזאת התנפלות...

אכן כאן הסיטואציה אחרת, אתה הגבת בצורה שמניחה על השולחן את העמדות שלך. ברגע שזה כך, לא ראיתי סיבה להתאמת אתך.

שם הגבת (והכרעת מי צודק..) בצורה כאילו תואמת, כשנקודת המוצא המוסתרת בדברים שלך, היתה נקודת מוצא לא מאמינה.

זה שה פורום דתי לא אומר שברירת המחדל היא שהתחזקתי מזה

אני חושבת שלפני שמציעים לפנות באישי, כן ראוי לשתף באיזה כיוון את לקחת את הדברים.

אין לי שום דבר אישי נגדך, וגם לא חושבת שאסור לפותחת לפנות אלייך.

ואני גם מוכנה לדון איתך בפרטי, אם את היית רוצה (אם את זוכרת, כשהעלית פה פעם את השאלות שלך, גם הצעתי לך, בין עוד הרבה שהציעו).

אבל בעיני, ברגע שמציעים לפנות בפרטי, זה מוביל לדיון שבו היא תשמע רק את מה שאת כותבת, בלי שאנשים אחרים יוכלו לענות ולהגיב, מתוך מבט אמוני ומתוך הבירור שהם עשו בעצמם.

וגם ככה היא בספקות ככה שלא יהיו לה תשובות מעצמה לדברים. וזה לא אומר שאין תשובות, אלא שלה אין תשובות. ולכן הדברים עלולים רק יותר לבלבל אותה.

אם את רוצה לכתוב את דעתך, מוזמנת פה בגלוי, שאחרים יוכלו גם להגיב.

אם את מזמינה בפרטי, לפחות תגידי מראש מה הכיוון שלך. שתהיה לה בחירה מלאה האם היא רוצה לפנות או לא.

שלא הכי בתלם שלכם צריך "להזהיר" מפניו? עד כדי כך האמונה שלכם רעוע ולא מבוססת בתוככם פנימה? כל אחד שלא מאמין ידו תהיה על העליונה?

אני מבטיח לך שלא שוקולד ולא אני ולא כל אחד מהניקים הפעילים שלא מאמין יגיד לניק או ניקית "אל תאמין זה הכל שטויות הכל המצאה הכל קשקוש". אנחנו יודעים טוב מאוד להיות אובייקטיבים כלפי ניקים שמחפשים את עצמם. תפסיקו לרעוד מפחד מכאלה שלא מאמינים. זה מעיד על חוסר ביטחון מוחלט באמונה שלכם.

אם מישהי רוצה לדון אתי, אז ממש בשמחה. גם אם המסקנות שלה הן שאין אלוקים. (עם גברים לא מציעה לדון באישי. מצטערת אבל לא מתאים לי).

אבל מישהי ששואלת מתוך בלבול, ובוחרת לשאול דווקא בפורום דתי, ומקבלת הזמנה לפנות לאישי, בעיני כן יותר ישר לכתוב לפחות לאיזה כיוון הדברים יובילו. כי לא בטוח שהיא רוצה עוד יותר להתבלבל כרגע.

בכל מקרה, עכשיו שהפותחת יודעת, היא יכולה להחליט אם מתאים לה בכל זאת לפנות באישי. זו לגמרי החלטה שלה.

לגבי האם היה צריך ליידע מראש, אולי מנהלי הפורום יגידו מה דעתם. אני כתבתי את דעתי, שמסתבר שלא רק אני חושבת ככה.

כמו שהזהיר רבנו הקדוש.

כך היא דרכו של יצה"ר הרע.. היום לך כך ומחר

...  ואחר כך לך עבוד אלוקים אחרים (ציטוט מהזיכרון).

חטא האדם הראשון הרי היה בגלל פניה ודו שיח..

קראתי אותך כבר מזמן והיזדהיתי.

קבעתי פגישה ברביעי עם מישהי מהחיים האמיתיים שעברה משהו דומה.

אתם הרי רובוטים (;

היי,

דבר ראשון מעריכה את החיפוש שלך, הרבה עושים אותו כמוך..

לטעמי, זאת דרך שחייבים לעבור, כל אחד בדרכו, כי אם לא בררת עם עצמך, מה שווה האמונה שלך או החוסר אמונה שלך?

מעריכה את הכנות שלך ושאת לא רוצה להאמין "סתם" כשזה לא כן מבחינתך..

הרבה הצלחה בחיפוש אל תתייאשי מלחפש ותהיי כנה בעצמך, חייב להיות איזה מקום טוב ונכון לך שתוכלי להגיע אליו בסוף.

יכולה רק לשתף אותך ואת שאר המחפשים/ות פה בחיפוש האישי שלי..

אני ג"כ  מבית דתי, ועד לפני שנים בודדות הכל היה נראה לי ברור מאליו ותמיד הרגשתי שזה ברור לי- שיש אלוקים שהוא איתי ברמות..

אבל אני מרגישה שמה שאני עוברת עכשיו זו אולי דרך שאלוקים רוצה שאעבור בה, אני בטוחה שאחרי בירור של עצמך מול אלוקים כל הדרך האמונית והדתית היא כבר משהו אחר לגמרי..

 היא הדבר האמיתי. אני בטוחה.

ובתור אחת שבלי קשר תמיד חיפשה משהו אינטלקטואלי לשמוע,

התלהבתי למצוא סדרה מעולה בעיני של הרב מיכאל אברהם של שיעורי אמונה,

פתאום מישהו שחוקר בלי לפחד את הנושא, ולא עושה הנחות גם לא לאלוקים...

תענוג לחובבי פילוסופיה , אבל גם ברור וקליט - זה משהו שפשוט כיף להיכנס לתוכו בלי קשר לכלום..

בהצלחה לך ולכל המחפשים

לינק לשיעור הראשון למי שמעוניין

אתה לא מכיר זוגות שנשואים עשורים וטוב להם?

וודאי שיש קשיים. גם כרווקים וגם כנשואים.

אבל בסך הכולל- לא סתם הרבה אנשים מתחתנים.

יש בזה הרבה מאוד טוב.

ובזוגיות טובה ונורמלית זה באמת כיף וטוב וממלא, היחד.

גם לא נכון עובדתית.

90 אחוז חיים גרועים יותר?

חצי מתגרשים? לא נכון עובדתית

גם לא נכון שאי אפשר לעשות ילדים לבד מבחינה ביולוגית זה עדיין בלתי אפשרי.

גם לא נכון כי יש מחיר לחופש, יש מיעוט של "חופשיים" אחרי גיל 40 שהם היו מתים שתהיה להם משפחה או קריירה אבל הם התמכרו לחופש והם משלמים את המחיר החברתי של להיות "חופשיים" הרוב המוחלט חוזר לתלם אחרי גיל 20 ומשהו, מקימים משפחות, פוצחים בקריירה ומשמחים את אמא, זה האושר האמיתי, החופש שהוא מתאר בגיל 40 זה מקור לאומללות.

זה שיקוף של עולם ערכי מערבי מנותק משורשים, של אכול ושתה כי מחר נמות. כשאין מוכנות להשקיע, להתאמץ, ליגעת ומצאת - תאמין, באמת זוגיות נראת סוחטת.

כשחיים נכון, כשמבינים שאדם - לעמל יולד, כשבאמת דואגים אחד לשני ומתאמצים לראות אחד את השני - אין דבר שיותר משלים וממלא ונותן שייכות מזוגיות שמתפתחת למשפחה.

גם בתרבות המערבית, רובם המוחלט של האנשים מתחתנים...

לא כל דעה מוזרה היא תרבות מערבית

העלאת על נס דגל החירות.

הרווקות המאוחרת.

הפרוגרסיביות שרואה במשפחה אויב.

אחוזי הגירושים.

עשיית ילד "לבד".

מה זה כל החרא הזה אם לא תרבות המערב על סטרואידים?

וכמה אנשים מנסים באופן אקטיבי להטיף לזה שחתונה זה דבר רע?

מיעוט שבמיעוט.

הפרוגרסיביזם לגמרי תומך בהשמדת המשפחה.

מעצימים את האינדיבידואליזם.

הרבה מאוד באירופה ובארהב בוחרים שלא להתחתן אני לא יודע איפה אתה חי.

לא מיעוט שבמיעוט בכלל.

מרמור והתקרבנות

ויש גם דברים נכונים:

כ50% מתגרשים

אנשים נשארים לעיתים גם כשגרוע להם

ידע מגיע רק מניסיון (ולפעמים ניסיון גם הוא לא מספיק בשביל ידע)

מערכת יחסים יכולה להיות משהו רע (וגם אם היא בינונית היא יכולה להיות דבר מאד רחוק מזוגיות תקינה)

שקר גס.

השקר הכי ברור בכל הפוסט.

מבט מסוים על הסטטיסטיקה

גירושין סטטיסטיקה

זה מספר הזוגות שמתגרשים מתוך אלה שמתחתנים? מה פתאום? אפילו לא קרוב.

האחוזים פחותים

ומי שלא מוכן להסתכן להיפגע לא מוכן להסכים לחיות.

זוגיות היא לא סטטית

כל זוג עובר רגעים שחורים ורגעים מאושרים.

מי שמוכן ללמוד ולעבוד על עצמו ישיג יחס גבוה של רגעים מאושרים לעומת רגעים קשים

עובר רגעים מאושרים

כדי להשיג אותם לא די בעבודה ותהליך עצמי

צריך פרטנר מתאים

לפעמים הוא פשוט לא

מהסיבה שחווה רגע מאושר אחד עם השני

לידה, רגע שקט ונחת עם הילדים

זה רגע של אושר ביחד

אפילו תקווה ביום החתונה שהחיים יהיו מאושרים ביחד

מי שלא חווה שום רגע כזה בשום שלב של הדרך אני בספק אם יש עם מה לעבוד

רגע או חודש או כמה חודשים

של איזשהו אושר

לא יכול להיכנס למשוואה על חיים שלמים

עם מספיק נכונות אפשר להגדיל אותה

קטנות של אושר

זה לא בהכרח פוטנציאל

במיוחד בזוגיות ארוכת שנים

אנשים משתנים

ככל שאדם עושה יותר עבודה עם עצמו

הסטנדרטים שלו עולים

ואז הרגעים של האושר זה פירורים

מול חיים שלמים

אם יש נכונות משני הצדדים

וגם מודעות ויכולת לשניהם

אז אולי

אם זה רק מצד אחד

זה רק עוד פער לרשימת הפערים

אמר רבן שמעון בן גמליאל שלא היו ימים שמחים וטובים לישראל כמו ט"ו באב ויום הכיפורים, משום שבימים אלו היו בנות ירושלים יוצאות בבגדים לבנים שאולים כדי לא לבייש איש, רוקדות בכרמים ומוצאות את בני זוגן.

אולי הבן אדם לא גר בירושלים?

וגם אם נכון.

אין עצה ותבונה נגד ה'

שגילה דעתו שזה טוב להתחתן.

ואמר "לא טוב היות האדם לבדו"

ומכלל לאו אתה שומע הן.

ומתפרש כאיסור הלכתי.

"שלא לישב בלא אשה".

אנחנו לא יכולים לחלוק על ה'

גם אם הוא שלח אותנו לשדה מוקשים

של סיכויי הפסד של 90%

שנקרא "זוגיות"

הוא באמת לא ראה בחייו שום מודל זוגיות מתפקד? אפילו אחד?

ההורים שלו? חברים? הוא עצמו?

זה בעיקר נראה כמו דיבור מתוך כאב רגשי, ולא איזו התעמקות פילוסופית בטבע האדם.

ברור מאליו שמי שיש לו את התפיסה הזו לגבי זוגיות, לא יכול בהגדרה להיות בזוגיות מאושרת. זה למה אני ממש לא אוהבת את הבדיחות "נישואים זה כלא" וכל השטויות האלו. שפה ותפיסה משליכות על ההתנהגות בפועל. מי שבא מתוך נקודת הנחה שנישואים זה דבר אפשרי ודורש כבוד ההדי ועבודה על הקשר, יהיה הרבה יותר מאושר לא רק בזוגיות אלא גם בכל החיים שלו. זה דורש עבודת המידות שאנשים מהסוג הזה לא ששים לעשות.

ולא סתם מבחינה תורנית "קשר קליל ולא מחייב" זו זנות לכל דבר. להפריד את האינטימיות ממחויבות והתיחסות מכבדת לכל הרבדים באדם שמולי ולא רק הגוף, זה דבר מבזה לכל המעורבים בעניין.

זה הגיג של אדם מתוסכל, פסימיסט, לא-מדעי בעליל, שחי במעגל חברתי אומלל.

מה הסקרים אמרו על זוגיות מוצלחת לפני 30 שנה? מסקנות אחרות לגמרי.

מה החרטה הכי גדולה של אנשים עריריים לפי הסקרים? מסקנות אחרות לגמרי.

לרב חיים נבון יש המון מה לומר על זה.

תודה רבה על המסירות שלכם לעם ישראל

בהסתייגות - אני לא מכיר אותכם. רק תאור כללי של סיטואציה.

מרגיש כמו משהו של הוא מגיע עם אנרגיה אחרת ממה שאת רגילה אליו. התרגלתם להפעיל בית זוגי לפי כל מיני עקרונות. והיה לכם טוב.

עכשיו הוא חזר מהצבא עם דפוסים חדשים. הוא לא יכול להגיד לך שום דבר כי הוא יודע שככה הקמתם בית. מצד שני הוא כבר לא הגבר שהיה לפני חודשיים. הגוף השתנה, הנפש השתנתה.

ו"אסור" לו לבטא את זה כי את אישה גיבורה ומחזיקה הכל ו"צריך" להיות איתך/לעזור לך/ כל הדברים הקודמים.

אז זה מתבטא במריבה.

מריבה לפעמים זה "פיתרון" לא מודע. אם הוא רב איתך, אז הוא "כועס" ואז אתם לא צריכים להיות בקשר. אבל כמובן שזה לא פיתרון לשום דבר.

קשה ככ

עכשיו סיים אחרי תק מאוד ארוכה

בהצלחה לי להתרגל לנוכחות שלו בבית.....

גם לפותחת @רק שואלת10

אולי אפשר לתאם ממש ציפיות לפני החזרה, כולל לחדד אותם לפני ההגעה ממש וגם אחרי.

אולי לשים גבולות גזרה שכאלה, לפחות להתחלה, כדי "לא לדרוך" זה על זו.

ליצור בתוך כל החזרה הזאת גם זמנים זוגיים של שניכם.

יש היום לא מעט הדרכות והכוונות לזוגות מגויסים, שווה להירשם/ללמוד דרכם

בהצלחה רבה רבה

אבל זה גם לא קל

כי לדבר על זה לפני שהוא יוצא הביתה - מרגיש לי לא כ"כ שייך

וכשהוא כבר בבית לא תמיד יש אווירה מתאימה לשיחה כזו.

גם הריטריטים הם לא לעכשיו אלא רק לאחר כך..

אתמול הוא פתאום משום מקום סיפר לי קצת על המציאות שם במילואים.. ובאמת זה נשמע לא קל

והמעבר בין להיות דרוכים 24/7 לחיי בית רגילים מאוד לא פשוט לו

אבל תודה רבה לך!

מקווה לטוב

אני קצת מכיר את החוויה (לא ממילואים, סתם מהשריטות שנולדתי איתן)

לפחות בעבר, הייתי יודע שבדרך למקומות מסויימים צריך ללכת ברגל לפחות 10 דקות, לשרוף אנרגיה פיזית. זה היה מועיל לי מאוד כדי לתפקד במקום היעד בלי הדריכות והחרדה בגוף.

לא להתייאש ונשמע שאת רואה שיהיה טוב ורוצה בזה. מאוד חשוב

אולי אפילו לדבר על תקופת המילואים הבאה. הרי יבואו עוד.

למצוא את הדרכים שהמעבר בין הצבא לבית יהיה לו קל יותר. וכמובן גם לך. מה הכי יקל על כל אחד מכם כדי להשתלב באווירת "המשפחה" מחדש.

זה שאת מבינה אותו עכשיו יותר טוב עוזרת מאוד וזה גם מראה כמה שאת רואה אותו.

עכשיו צריך להביא אותו שיראה אותך.

לא חייבים ריטריטים, יש גם הדרכות/הרצאות/סדנאות של שעתיים כאלה בערב אחד.

יש הכל

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

אני חושב שגם צריך להיות אמון,תמיכה הדדית ותחושת ביטחון. ויחד עם זאת, שהזוגיות תעזור לכל אחד לפתח את עצמו בפני עצמו.

זה הבסיס לדעתי.

בלי זה קשה לנהל זוגיות תקינה

מכאן זה עולם ומלואו.

לפי תפיסת עולם שלו והמסגרת שבה הוא נמצא.

תכלס, מה שנכתב זה מאוד כללי. זה כמו לכתוב שיהיה החבר הכי טוב שלי

ברור שכל אחד מההשקעה שלו

וכן למרות שזה כללי

זה יכול לעזור למי ששואל את עצמו

מה זה זוגיות תקינה

מצד שני

עולה לי חשש עכשיו

שמי שיקרא את זה יתחיל לחשוב שלא תקין אצלו

בזמן שכן תקין אצלו

בקיצר אין בשרשור הזה לקיחת אחריות

כל אחד מחליט לעצמו מה ההגדרה שלו לזוגיות תקינה.

בדר"כ אלה שיש להם בעיות בבית נניח יגדירו את זה אחרת ממישהו אחר

בדור הזה אנחנו נוטים להגיד על זוגיות כלשהי שהיא לא תקינה כשבדורות קודמים זוגיות כדוגמה היתה נחשבת תקינה

או שאף אחד לא היה שואל את עצמו בכלל

מה היא זוגיות תקינה לפי מה שהוא חש וחושב. אין משהו אובייקטיבי

חברות

אהבה

כבוד

תקשורת טובה

חשמלית ושמה תשוקה

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...

זה מקום מעולה, במובנים מסויימים הרבה יותר טוב מהצאט'.......

נשמע שבלי קשר טיפול יעשה טוב, אבל ככלל, בהרבה מקרים אישה זו לא הכתובת לפרוק אצלה חולשות.

בפרט כשהמצב בינכם הוא כזה.

טיפול.

בן אדם שחי מהחולשות שלך

אתה לא רוצה להיות נשוי לו.

דרך אגב גם להיות גרוש ממנו זה לא הכי נחמד.

או מפציצים אותו באהבה ובחמלה

בתקווה שהוא יצליח להתיישר

כמו שיש לך ילדה שמתחילה להרביץ

ולהתנהג לא יפה

ואז אתה בבת אחת מתעלם מכל זה

ואומר איזה ילדה טובה

ומזכיר את כל הדברים הטובים שהיא עשתה

ואז מרוב הלם היא מוחמאת

וחוזרת לתלם.

אבל ללא ספק יש פה בעיה אצלה

שהיא רואה שלילי וחותרת לפירוד.

שמישהו יעשה לזה סוף!!!!!!

באמת חצה גבולות

הבן אדם בבעיה.

האשה משפילה אותו מול הילדים.

הוא סופג ניכור הורי.

וניכור אישי.

לא נשאר לו תמיכה מלבד הגיפיטי.

מה אתה מציע לו לעשות?

הכי קל להגיד טיפול טיפול טיפול

מבחינתי זו אמירה ריקה

כי אשה כזו ברור לה שהיא מעליו

וכל הבעיה אצלו, והיא משפילה אותו

השכם והערב

אשה כזו לא תלך לטיפול בשום אופן

והיא אולי אולי תשלח אותו לטיפול

לכן תרגיעו.

יש לבן אדם בעיה

תנסו לעזור לו עם עצות אמיתיות

לא עם דיקלומים.

ובטח לו להוציא את התסכול עלי.

בלי קשר. נכון יותר נעים לקרוא

דברים נחמדים על אנשים שטוב

להם בחיים

והם נהנים.

בשביל זה יש פורום גרושים גרושות

שם מכיייפים (:

בחרת להכנס לפורום הקשוח

של נישואין טריים.

אז מה ציפית לקרוא שם על פרחים

ופרפרים. בן אדם מספר לך על בעיה.

תביעה אמפתיה תעזור תייעץ מנסיונך.

מה קשור להתקומם נגדי?

נראלי זה פחות מתאים.

זה רק שובר אנשים, ולא מביא אותם לתיקון.

אדם פרו

מגיב ממש טוב

(:

אני מגיב סבבה

עיינו ב200 תגובות

אחרונות (:

תודה ממש הייתי צריך את העידוד

מידי פעם נוהגים לחבוט בי

בפורום זה או אחר.

הבעיה היחידה שיש בי,

שאני לא סוגד למילה "טיפול" ו"מקצועי"

אני חושב שחבר טוב

שנמצא ועבר דברים דומים,

אם כי לא זהים.

הוא הכתובת לתמיכה.

כי הוא יבין אותך

יודע לתת לך עצה מהזוית שלך

וזה שאין לו אינטרס כלכלי קצת מוסיף בעיני

אם כי לא איכפת לי שיהודים נוספים יתפרנסו

הבעיה עם כל הרבנים והמושלמים

שהם יכולים רק לעשות בכאילו אנחנו מבינים

אותך.

אופס, התחתנת בגיל 20 ואני 30

אבל לא נורא אני אתעודד ממך

אם אתה מתעקש

אנשים כותבים בפורום

לא כדי שיגידו להם: טיפול.

אגב אני בטיפול רגשי

ועדיין

השיחה עם אנשים על בסיס חופשי

כמו בפורום או עם חברות

יש להם איכות אחרת

טיפול רגשי הוא חשוב מאוד

יחד עם זאת

זה לא הדבר היחיד שעוזר.

הם חסרי תקנה והמוצא היחיד הוא גירושים.

אגב להתגרש מאדם שמזלזל ומקטין, אם יש ילדים, יהיה כואב ויתחום קצת את הפגיעה אבל לא יכחיד אותה.

ולפעמים הקטנות וזלזול נובעים מממרמור שנובע מתחושה דלא רואים אותי, מטינה הדדית, מדפוסים כאלה מהבית, דברים שהם ברי טיפול.

אם לא הולך מתגרשים, זו גם אופציה.

אבל כדאי להביא בחשבון שלפעמים יש עוד אופציות.

טיפול זוגי יכול להציל חיים, או לכל הפחות ליצור פרידה סבירה.

והמסקנה שלי

באופן מכליל

ואני ממש לא מומחית

בהכללה גסה מאוד

אני משערת

שכמו שאנחנו מתאהבים ולא יודעים לתת הסבר

ככה גם מתרחקים

וקשה להסביר איך הריחוק התחיל

זה יושב על הרבה דברים

זה נכון שאנחנו לא תמיד מודעים למה מישהו מוצא חן או מרתיע אותנו אבל זה בדרך כלל לא מיסטיקה אלא סיבות שניתן להתחקות אחריהן.

למשל זה אדם שנוהג בהתאם לדפוסים שאנחנו רגילים אליהם ומוכרים לנו. אדם שמשלים משהו שחסר לנו. אדם שדומה לנו מאוד בצורה מסוימת (מנטליות, אופי, הרגלים, צורת חשיבה וכו') ימצא חן בעינינו יותר.

יכול להיות שבהמשך נגלה שהוא עושה לנו רע בדיוק בגלל זה (לא כל הדפוסים חיוביים...)

בטח כאלה שחיים בזוגיות טובה, יש לא מעט תכונות ואופי של הפכים זה מזה.

רק עצם העובדה שגבר ואישה מתאחדים לבית אחד זה כבר נס ענק כי מדובר על שני בני אדם שונים זה מזה במהות

אבל אני לא כאן כדי להתווכח

וכמובן אנחנו שונים מעצם היותנו גבר ואישה אבל לרוב הדומה רב על השונה.

ולא עשיתי מחקר אז בהחלט יכול להיות שאני טועה.

מה שהתכוונתי שגם בזוגות שיש בהם הרבה דמיון יש בינהם לא מעט תכונות/תחומי התעניינות/דפוסי התנהגות ועוד שיהיו הפכים זה לזה.

ואחרי שאמרתי את זה אני מקבל את התיקון שלך

גבר ואישה לא אמורים להיות דומים

על כל האופציות שאפשר וצריך וגם על גירושין. לצערנו לא מעטים המקרים שהגירושין מאוד מכוערים. מתלווה להם, לפני, תוך כדי וגם אחרי משקעים גדולים, מריבות קשות מאוד, לא מעט על חשבון ועל גב הילדים וזה נורא ביותר.

וכמובן שיש גם מקרים של ניכור הורי/ילדים.

כאב עצום ממש

תודה על הארת העיניים

מלהגיד טיפול טיפול טיפול

קודם כל - תשים גבול, אין דבר כזה לדבר בצורה מזלזלת כלפיך, בוודאי שלא מול הילדים.

אחרי זה - תלך לטיפול אישי, שיעזור לך לעמוד על שלך ולזקוף את קומתך.

כדאי גם לקרוא חומרים על 'הקוטביות הבריאה' באתר של יהונתן ומרים קליין. גם הקורס האינטרנטי שלו - 'יצאת גבר', יכול לעזור לך.

בהצלחה רבה, תתאמץ ותצליח לחזור לשאוג

יש לך מנגנון כנראה שמתכווץ מולה ומזמין עוד מהרעל הזה. תתעלם ממנה ותתמקד רק בעצמך. במנגנון שלך.

במה מפעיל אותך.

היא דורכת על משהו שהיה שם לפניה. כשהוא יעלם, אתה תהיה אחר.

תאמין, ותלך בצדקת דרכך.

האנשים הגדולים ביותר בעולם הלכו נגד כולם,

סללו דרך חדשה שהמציאו והאמינו שאפשר אחרת.

ואם הייתה לך אמונה בצדקת דרכך - לא היה לך שום בלבול.

תמשיך לחפש ולבקש את הדרך הישרה לך ללכת בה.

• אישה וילדים הם בני אדם רגילים כמו כולם, לא שונים מאף אחד בעולם. ויכול להיות שאשתך גם פחות חכמה מהממוצע... האחריות היא עליך להוביל את משפחתך למקום טוב יותר. דאג למשפחתך לא רק בפרנסה אלא גם ברוח ללמד מה טוב ונכון.

ותזכור ש'טוב' אמיתי זה לב טוב נתינה חסד יושרה שמחה. גם להיות אדם טוב זה צדקת הדרך.

בטח בה' הכל ממנו והוא ינחילך למקום טוב.

בפורום פתוח שקוראים בו נשים וגברים וניער גם כשחלק גם מכירים אחד את השני אישית.

פשוט אני קצת נואש, זה מציק לי כבר הרבה זמן.

אולי יהיה מישהו אנונימי שיוכל לשתף

שניהם כתבו ספרים בנושא.

הרבנית נעמי שפירא אשתו של הרב שפירא גם כתבה ספר מקביל לנשים בעניין זה.

ולצורת הסתכלות על הנושא.

מחפש רב עם רוח יותר צעירה

יש לו שיעור ביוטיוב עם עבודת סאונד לא מוצלחת אבל אפשר להתאמץ להקשיב.

יותר מידי בשבילי

טוב

אבל ביקשת תגובה נשית - לא מעניין אותי איך בעלי מתמודד ואני לא רוצה לדעת

זה שלו עם עצמו ועם בורא עולם ושיהיה לו בהצלחה

בעיניי לא נכון ולא צריך להכניס אותה להתמודדות הזו, זה יכול מאוד לאתגר אותה נפשית מולך ומול עצמה ובשביל מה בעצם? מה אתה מצפה שיקרה אחרי? שהיא תתמוך בך? לא יקרה. זה יחליש אותה

שהיא תהיה אוזן קשבת? היא לא המטםלת שלך ואל תיצור בה תלות כזו, זו ציפייה לא הוגנת

חוץ מזה שזה מאוד לא גברי בעיניי לשתף את אשתף בדבר כזה. שמור על פאסון גם אם זה רק כלפי חוץ

ואין פה בגידה בעיניי

אשתך נושאת אליך עיניים וסומכת עליך. אם היא מציאותית היא יודעת שיש לך התמודדות

אם לא - למה לפרק לה את האשליה?

גם בעלי לא יודע כל מה שאני חושבת ועובר עליי

לא על כל דבר צריך לדבר לדעתי

למה אם היא אוזן קשבת זה הופך אותה למטפלת?

כלומר האם אין איזה אלמנט של כנות בנישואין גם בלי מטרה לפתור את הבעיה בה משתפים?

האם אין חשיבות לשיתוף (גם בדברים קשים והתמודדויות בין השאר) בפני עצמו?

באמת שואל מתוך רצון לשמוע עוד דעות ולא מתכוון חס ושלום לתקוף אם זה נשמע ככה

1. כי זה לא שיתוף בעלמא, זה שיתוף על קושי שגם משפיע על ההסתכלות שלה עליו הרבה פעמים, וכמו שכתבתי יכול לגרום לה לסיבוכים עם עצמה. היית רוצה שאשתך תשתף אותך בזה שיש לה קושי דומה מול גברים אם היה לה כזה? היית מסתכל על זה כשיתוף בעלמא ולא היה פוגע לך בתחושת הבלעדיות מולה?

   אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

2. כי בהרבה מערכות יחסים יש דינמיקת אמא ילד שגורמת לאישה לרצות לפתור לבעלה את הבעיות. אף גבר לא רוצה שאשתו תיזום לו פתרונות בעניין

3. בטח שיש עניין של שיתוף.

   גם גברים נופלים בזה אגב, שאישה משתפת לשם השיתוף והפריקה והגבר רץ למצוא לה פתרונות במקום לתת לה אמפתיה ולהכיל

   תלוי מה משתפים ואיך.

   אולי אחרים יענו לך אחרת, שיתפתי את דעתי בעניין

לשאלתך אין תשובה אחת שמתאימה לכל אחד או ליתר דיוק לכל זוג,

זוג שלכל אחד מהם יש את החוסן, ההכלה, האמון והביטחון בקשר ומצליחים לשתף דברים כאלה בצורה טובה, זה נפלא, ויכול גם לעזור בהתמודדות.

אך אני מתאר לעצמי שאצל רוב הזוגות זה לא ככה.

וזה גם בסדר.

אם אתה מרגיש שהיא לא תוכל להכיל - מציע שלא תכניס אותה לזה. מדובר באתגרים שמטבע הדברים אמורים להתמודד איתם כעיקרון לבד.

אבל - זה לא אומר שאשתך לא יכולה לעזור לך בהתמודדות. היא יכולה לעזור גם מבלי לדעת כלום.

מבלי לעשות כלום.

עצם זה שאתה אוהב אותה ומרגיש שהיא היתה לוקחת מידע על כשלונות בצורה קשה - יכול להוות כלי נשק עוצמתי במלחמה זו.

בפרט לפי תיאורך שאתה מרגיש שיש בזה מימד של בגידה בה.

בכל התמודדות, תזכיר לעצמך שאתה אוהב את אשתך יותר מאת עצת היצר השפל הז:

נשים אחרות? מה לך להן שה' כבר נתן לך את האשה הנפלאה בתבל עבורך?

להסתכל על מישהי ברחוב? מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק? כל השאר זה שקר והבל.

אי שמירת הברית? איך תכניס את הפולש הזה למרחב הזוגי - מיני המקודש שאמור להתקיים רק בינך ובין אשתך?

יש מצבי קיצון, (אף אם אולי לא כל כך נדירים למרבה הצער), שבהם צד אחד (לרוב הבעל) ממש נזקק לתמיכה לפחות רגשית מהצד השני (לרוב האשה) על מנת לצאת מבור שהוא לא מצליח להיחלץ ממנו לבד, למרות שניסה שוב ושוב ושוב. אך הכאב והפגיעה עלולים להיות משמעותיים מאד, ולא תמיד הצד הפגוע יצליח באמת להתגבר על הכאב ולסייע.

בכל אופן, נשמע שאתה כעיקרון מתגבר ומצליח, ואם כן אתה אתה ראוי להערצה!

תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה), אך לכן במקום לספר לה - תתחזק על ידה!

בהצלחה גיבור!

תתאר לך אדם שמן מאוד מאוד, שמגיע לדיאטנית.

נניח שהיא תגיד לו ''מה זה בורקס? סתם פחמימות ריקות עם שומן טראנס, פויה!

ומה זה שווארמה בלאפה? אתה לא צריך את זה! אתה יכול להיות שבע ומאושר גם עם אוכל בריא!'' וכיוצ''ב.

עובדתית, היא צודקת בכל מילה שהיא אומרת. אבל בפועל, זה יעזור לו אולי לכמה שעות, מקסימום ליומיים.

בסוף לגוף ולמוח יש רצונות, חשקים, מאוויים ויצרים, והם לא יושתקו על ידי החדרת משפטים מהסוג הזה.

אציין שגם אני עצמי חוויתי משפטים כאלה על נושא אחר כשהייתי נער, ולמעט תסכול, דיכאון והאשמה עצמית - הם לא הועילו בדבר.

בנוסף, יש לך כשלים שפשוט לא מסתדרים עם המציאות (להבדיל מהדיאטנית בדוגמה למעלה שאמרה אמת אבל זה לא מועיל ולא מוביל לשינוי התנהגות, אצלך חלק מהדברים פשוט לא מסתדרים עם המציאות):

''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?'' - אשתו היא לא האחת והיחידה שבה הוא חושק, הוא בן אדם אנושי ולא רובוט, יצרים ומאויים לא נכבים ביום שבו אנחנו מתחתנים.

לתת לו הרגשה כאילו המצב הנורמלי זה להימשך רק לאשתך ואילו הוא יוצא דופן, זה רק מוריד ומשפיל ומכניס לעצב ולא מקדם כלום וגם לא אמת.

לא מנטרל את ההתמודדות.

אך גישה כזאת לדעתי מסייעת למי שרוצה להצליח בהתמודדות יותר מאשר הגישה ההפכית - יצירת ניתוק בין ההתמודדות עם היצר ובין המרחב הזוגי, ובחירה לראות בכשלונות כמשהו אישי שלא נוגע לבת הזוג. התפיסה הנכונה היא שההתמודדויות הדתיות שלנו הן לא רק אישיות אלא כל אחד הוא חלק מכלל, וההצלחה בכל התמודדות מזכה את הכלל, ונפילה פוגעת בכלל.

והכלל מורכב ממעגלים מעגלים, הזוג, המשפחה, הקהילה, האומה, והעולם. זו תפיסה שמעבר לכך שהיא צודקת - היא גם מעצימה, ומסייעת מאד בהתמודדות.

כשכתבתי ''מה זה רלוונטי כשאשתך היא האחת והיחידה שבה אתה באמת חושק?''

הדגש הוא על באמת. חבל שלא הדגשתי במקור.

כשבוחרים בשכל שהחשק לאשה הוא נפלא, מקודש, ואמיתי - וחשקים אחרים הם רעים, רדודים, מתעתעים ושקריים - קל יותר להתגבר.

לא שהם לא קיימים - אך אפשר לבחור להתייחס אליהם בביטול, עם כל הקושי שבדבר.

היא לא בזה שאתה לא מספר.

בכל מצב אתה לא אשם בהתמודדויות שלך, אבל אם משהו בהתמודדות שלך פוגע גם בה גם בלי שהיא יודעת, אתה אחראי לטפל בזה אצל מטפל. מסכימה עם מי שאמרה שהיא לא המטפלת שלך. אל תצפה ממנה שתחבק אותך עם סכין קצבים ביד.

זה אומנם לא קשור אליה ולא באשמתה בשום צורה, אבל ההשלכות של זה ושל השיח איתה על זה בהכרח קשור אליה.

מעריך מאוד שנתתם מעצמכם בנושא רגיש כזה.

@פינג פונג

אהבתי מאוד את המשפט הזה: תחשוב כמה אשתך היתה מעריצה אותך על כל ההצלחות, לו רק היית יודעת ומבינה.

אז נכון, אולי היא לעולם לא תקלוט, ואילו היית מספר לה היתה אולי נתפסת לכשלונות או נגעלת מעצם זה שקיימת התמודדות (מתוך חוסר הבנה).

לצערי מסכים עם @פשוט אני..

בפרקטיקה של החיים מרגיש שיש פה משהו גדול יותר מהרוח החיובית והסיסמאות האלו.

יש פה קושי עמוק של תחושת הסתרה ובגידה. אני הכי בעולם רוצה שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי גם אם היתה יודעת...

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך...

מרגיש שקרן, בוגד, ולא ממצה כלום מהקשר שלנו.

אני כל כך מנסה להיכנס לראש שלה, לנסות להבין מה היא תחשוב אם תדע.

אשתי יותר פתוחה, יותר משתפת, גם בנושאים האלו. היא צדיקת עולם לעומתי, הדברים שהיא משתפת וזה מה שעובר עליה באמת אני מרגיש שהיא לא מסתירה, זה דברים קטנים ממש ובכל זאת ממש קשה לי להכיל את זה. אז מה היא תגיד כשהיא תשמע מה עובר עליי???

תודה ל@המקורית

על הזווית הנשית בעניין. לימד אותנו הרבה מאוד.

רק אשמח לשאול את כולכם, בסוף כולנו מודים שהדבר הזה קיים, יש משיכות בין שתי המינים גם בקשר הזוגי. האם נכון לטאטא את זה, להטיל וטו על הנושא הזה כביכול על זה לא מדברים.

הרי בסוף הרבה זוגות מאותגרים בזה. אולי הגיע הזמן לפתוח הכל, לחשוף, לעבור כמה ימים/שבועות/חודשים קשים ואז, אחרי המבול נראו ראשי ההרים - אולי אז הקשר בינינו יהיה טוב יותר? עמוק יותר, מודע יותר מכיל יותר נאמן יותר?

הרבה גברים מאותגרים בזה

צריך לעשות הפרדה בין הקשר שלך איתה לניסיון שלך

ולא, זה לא משבר שעובר אחרי כמה חודשים

זה עלול ליצור פצע עמוק של אי אמון לטווח ארוך

לדעתי לא חכם אבל תעשה מה שאתה חושב

אתה או היא?

שאתה תרגיש יותר טוב עם עצמך ופחות בוגד (מילים שלך)

שהיא תנחם ותכיל למרות שהיא במצב הנבגד? (לדבריך)

אם אתה מחפש מקום לפרוק ולהתנחם, תתחיל במישהו שהוא לא ה"נפגע", תטפל במה שאתה רוצה לטפל, וכשאתה בתהליך של טיפול, אפשר לשתף.

אצלנו זה נושא שכן מדובר, אבל לא נחשב כבגידה אלא יותר התמודדות אישית, אבל אתה כן רואה את זה כבגידה, אז מה מטרת השיתוף?

עצם המציאות שאני לא מספר מרגישה לי כבגידה.

זה מה שכתבתי

אלא בזה שיש לך משהו להסתיר.

לא כל דבר נכון לומר לבן הזוג. יש דברים שהשתיקה יפה להם.

תפתור את ההתמודדות בדרך אחרת. היא צריכה להיפתר, אבל לא זו הדרך.

אישתך ממש לא צריכה לשמוע ממך שאתה נמשך לנשים אחרות. זה הדבר הגרוע ביותר שאתה יכול לעשות.

זה שיתוף שיכול לפגוע בה, אל תשתמש בה רק כדי להרגיש יותר טוב עם עצמך.

אני לא נגד שיתוף, אנחנו דווקא כן מדברים על זה ואני מאמינה שככל שיש פחות הסתרות בזוגיות הקשר יותר עמוק, אבל לא ממקום כזה שרואה יותר אותך ופחות אותה.

אגיד רק שאחרי 20 שנה, וכשכבר יש לנו ביטחון מאוד עמוק בקשר, אנחנו בהחלט משתפים אחד את השני, וזה בעיקר עוזר להבין יותר איך השני עובד (למרות שלעולם לא נבין באמת), ויוצר אצלי יותר ויותר הערכה על המלחמה היומיומית שהוא נלחם בה עבורנו.

ושתי עצות בשבילך-

1. לשתף בצורה כללית יותר (נגיד- 'איזה קשה זה ללכת ליד הים בקיץ'). גם יתן לך קצת אפשרות לפרוק, וגם לגלות איך היא מגיבה לשיתוף כזה כללי (אני מניחה שזה לא משהו שיפיל אותה מהכיסא).

2. להבהיר בשיתוף שאתה נלחם. מתאמץ. בשבילה ובשבילכם. כי היא זו שבאמת באמת חשובה לך, וכל הפיתויים שמסביב הם רק רגעים חולפים- מול הטוב הנכון, הנצחי והאינסופי שיש ביניכם.

3. להחמיא לה בלי סוף. להתפעל ממנה. לבנות אצלה את הביטחון שהיא שלך ולא משנה מה. זאת התשתית שבעזרתה תוכל יום אחד לשתף באמת ולקבל את התגובה שאתה רוצה.

אישה שיודעת ומרגישה שהיא ה דבר מבחינת בעלה, יש לה הרבה יותר כח וחוסן להתמודד עם דברים שקורים ושיתופים מורכבים

כי הרבה מהקושי הוא סביב הרגשה שאולי היא לא מספיק שווה או שיש מישהי יותר ממנה. ברגע שהיא רגועה מהבחינה הזו יכולה להיות לה הרבה יותר פניות להקשבה ותמיכה

אז תלך בדרכי הצדיקים ותדבק בהם!

העיצה על הכל היא תפילה!

תקפיד מאוד על תפילות בזמנן זה מגן ומציל חיים.

השכמת הבוקר ותפילת שחרית בזמנה,

כי ללא זה אין טעם לתפילה, וזו ההתחלה ממש.

מקווה כל יום ותיקון הכללי מציל חיים, הטומאה נעלמת.

לגביי שיתוף עם האישה -

היא לא תבין כי אין לה!!!

תשתף את בורא עולם ואת הצדיקים,

רק הם יעזרו לך.

כל אדם הוא בבחינת רצוא ושוב עליות וירידות -

עד שזוכה לחזור בתשובה שלימה ואין לו נפילות.

גם אין יום ללא פגע אז זה מלחמת נצח.

אבל תמיד מנצחים.

כרגע, בלי קשר לשאלתך. בהמשך אולי אצליח להתייחס.

"

מטריף אותי לחיות בצילה של מחשבה מאיימת שאם באמת אשתי תדע מה עובר עליי היא לא תרצה להמשיך..

"

"

אצל אישה זה קריטי להיות הכי חשובה בעולם לבעלה, הכי יפה, הכי טובה, הכי הכי בהכל. שיתוף כזה יכול להכניס אותה בעיניה לתחרות מול כל הנשים בחוץ על בעלה ובכנות - תמיד יש מישהי שהיא יותר. אז למה?

"

זה דוגמאות מבחינתי לשני הצדדים. לשני הקצוות שאתה מעלה פה.

מניסיון שלי נשים אינן יכולות להבין את מורכבות ההתמודדות ואת האופי שלה. מצד שני, אנחנו הגברים לא מסוגלים להבין את המורכבות אצלן.

בין אם אנחנו מבינים ובין אם לא, יש משהו שצריך להיות לנגד עיננו תמיד. גם הגבר וגם האישה צריכים לדעת דבר אחד עקרוני. התתמודדות שלך היא לא ההתמודדות שלי.

על ההבנה הזו אפשר לבנות עוד קומה.

הקומה השניה היא - אסביר לאור דברים שלמדתי בספר התניא (אלו הדברים שלי ולא של בעל התניא - לכן אם יש שגיאה או חוסר דיוק זה לא מה שהמחבר התכוון). שאם יש לאדם הרהור עבירה והוא הסיח אותה - הוא צריך 1. לשמוח שהוא בינוני. כלומר, שהצליח בהתמודדות. 2. אם הוא עצוב זה גלל שהוא גס רוח (גאוותו) שהוא חושב שהוא צדיק ולא מגיע לו שייפלו לו מחשבות רעות. (פרק כז בליקוטי אמרים).

הקומה השלישית היא - אמון.

אם בעל בחר לאשתו על התמדדות שלו - היא צריכה לשמוח. שהוא לא מסתיר. שהיא העוגן שלו. הכי יפה בעולם היא לא תהיה - הכי יפה בעיניו - היא כן.

אישית -

כן אספר ואשתף הכל. הכל.

אם אני צריך עזרה. ואם הצלחתי. ואם נפלתי. וכשקמתי. ואני הייתי רוצה לשמוע ממנה באותה מטבע.

נכון - היא לא מבינה. ואני לא מבין. אבל אנחנו שם אחד בשביל השני.

כי

1. אנחנו לא מבינים את התמודדות

2. אם נפלה מחשבה רעה זה כי אני בינוני

3. יש בנינו אמון .

אם באיזה אופן המחשבה שנפלה לא נשארה רק בגדר מחשבה. והיא התגלגלה - למעשה, מחשבה, דיבור.. יש פה משנו אחר.. חציו בגידה בה' חציו בגידה באישה.

.וגם אז יש לדון באופי וברמת השיתןף.

והחליטה לשים רגל על רגל

ולתת לבעלה לג'נגל את החזקת הבית עליו.

החולשה של הדור.

המפרקת את רוב הבתים.

פינקו אותן, כל הזמן אמרו לה את יפה את שווה.

אני בתור גרוש שמחפש שידוך באתרים האלה

ולא מהיום אומר לך.

הפינוק הזה וההגזמות האלה מוביל אותם לחיי בדידות.

גרושה+6 מקצה הארץ, בת 40

בטוחה שיבוא כבר מבוגר שכבר לא רוצה

ילדים ויקבל אותה ואת ילדיה ויממן אותה.

ואני שואל

אם הוא לא מעוניין בילד משותף,

למה שהוא יעזוב את כל הרווקות 45

שאתרי ההיכרות מלאים מוצפים מהן.

ואת כל הרווקות חוזרות בתשובה 42

גם שמציפות את אתרי ההיכרות.

ויגיע לקצה הארץ בשביל לממן גרושה וילדיה

שכל מה שהיא עשתה זה לריב עם בעלה.

וכל זה בלי ציפייה שיהיה להם ילד משותף.

ואפילו אם תאמר שהיא תמצא את אותו

אדם שיממן בשביל בדל יופי שנותר בה

והולך להעלם בשנים האחרונות.

זה ממש דוחה אותי.

זהו כסף שקונה יופי.??

על זה את מתבססת?

הכל מבוסס על גאווה מטופשת שהביאה את החורבן

המביאה עוד הרבה חורבנות עד היום.

ומי שאחראי לזה הוא מי שנתן לה את התחושה

שהיא שווה והיא שווה, והוא לא שווה אותה.

הביא אותה לחיי בדידות נצחיים.

באלגנט.

חברה אמיתית

שרואה חברה שלה מתקרבת לגיל 36

גיל שממנו אפשר רק לרדת.

בגלל החוסר ביכולת לסיכויי לילדים משותפים.

נותנת לחברה שלה ניעור אמיתי

אומרת לה "תתחתני עם עמוד חשמל ברחוב

מבחינתי" את לא יפה, ולא שווה כלום,

המשפחה שאת עדיין יכולה להקים שווה יותר!!

כאילו שהיופי נועד למטרות מסחר ואגו.

זה נראה כניצול פרצה, בסוף היא תישאר לבד.

באחריות ומנסיון.

ברגע שאתם נשואים, אתה ערב אוטומטית לכל חוב שלה, וגם להפך כמובן.

כלומר אם היא תיכנס לחוב בחשבון בנק שהוא רק שלה, זה לא ימנע מהבנק לעקל חשבון בנק שהוא רק שלך.

גרים באותו הבית, חיים מאותה המשכורת.

הפרדת חשבונות תיראה כצעד מלאכותי ולכן לא תמנע מהבנק או מכל נושה אחר לגעת בכל החשבונות.

אפילו זוגות פרודים עם בתים נפרדים מתקשים להוכיח שההפרדה לא מלאכותית, כדי שיהיה אסור לעקל להם נכסים בגלל החוב של השני

פה לא נראה לי המקום לפתור בעיות כלכליות ושלום בית

יש ברוך ה' כיום מלא גורמים מקצועיים שיטפלו בבעיות מהסוג הזה, מציע לך לגבי הנושא הכלכלי לפנות ל'פעמונים', זו עמותה, היא בחינם, ממש בחינם, תנסו! הם קצת (הרבה) יעזרו לכם לצאת מהברוך הזה (אולי גם אם אשתך לא עובדת)

לגבי שלום הבית כמובן שיועצים\מטפלים זוגיים הם המקום לנושא הזה, מאמין ששווה כל שקל.

@אדם פרו+

אתה שופך את כל הלכלוך הזה על בן אדם שעוד יכול לעשות הרבה עבודה עם עצמו כי אתה מחפש חברים לצרה...

אני משתתף בצערך ובקושי, אבל אל תזיק לאנשים אחרים.

איך אני יודע את זה - זה שקוף! אתה מפיל עליו דברים שהוא לא אמר.. דברים שאתה פגשת בזוגיות שלך.. הוא לא דיבר בכלל על היופי של אשתו ועל כל השאר שכתבת.. כל כך לא יפה לדבר ככה... זה יכול ממש להזיק

אני הייתי מוחק את התגובה המזעזת הזו. באמת.

ועכשיו בקשר אליך,

דבר ראשון מצטער שהיית צריך לקרוא כזאת תגובה,

מקווה שלא נגרם לך נזק, ושתתקן אותו, כי זה באמת היה תגובה לא לעניין.

אני שואל אותך, למה אתה כל כך מהר מתייאש. אני במצב שלך בדיוק, הלכנו למקימי, באמצע תהליך, וזה מדהים. מכל מצב אפשר לצאת. בפרט שאתם לא נשמעים במצב הכי גרוע...

הרבה פעמים אנחנו מנסים לגלגל את כל האשמה על נשותנו, זה הכי קל בעולם. אבל תמיד תמיד אם תחשוב יותר טוב תראה איפה אתה גם קשור למצב הזה.

לפעמים הסיבה הכלכלית זה טריגר. יש דברים אחרים שמפריעים ואז גם זה.

תנסה רגע להתנתק, לחזור לרגעים הראשונים של הנישואין. כמה אתם אוהבים, כמה אתם באמת זוג משמיים. לפני שהחיים התחילו לבלוע אותכם.

בסוף האהבה הזאת זה הכי חשוב.

מכאן תתקדמו ביחד לליווי כלכלי. כי מלווה כלכלי הוא לא יועץ זוגי... ולא נעים שזה יתפרץ מולו.. גם לא יהיה לו יותר מידי מה לומר. לכן תיישבו את זה ביניכם SOS ותלכו מהר לייעוץ כלכלי.

כל יום שעובר זה הפסד.

נשמע שאתה סוחב את זה הרבה זמן.

בהנחה שכל מה שאתה כותב פה לאורך השנים נכון ואמת, מדובר בסיפור שמתגלגל הרבה זמן.

קודם כל, זה ממש יפה שאתם עוד על זה, זה מראה שיש לך ולה הרבה מאוד כוחות, ואתם עושים עבודה ממש מדהימה.

קטונתי מלייעץ לך, אבל היה משפט אחד שתפס אותי, משהו שכתבת לפני כמה שנים טובות.

"אנחנו זוג נשוי כמה חודשים, אני מאד אוהב אותה"

אתה גם מתאר שם פער בסגנון ובכל זאת התחתנתם מאהבה.

תראה, כשאנחנו מתחתנים זה כי אהבנו, קליק של נשמות.

וזה האמת לעולם.

רק מה, החיים בולעים.

חיים אכזריים שכבר אין אוויר לנשימה.

כל נשוי, בהבטחה, לפעמים חושב - עדיף לי להתגרש, הרבה יותר קל...

כולם ככה.

הלוואי שנצליח להזכיר לעצמנו אהבה ישנה, איך אהבנו פעם עד השמיים, איך אמרנו על הכל עוד נתגבר ביחד, איך הבטחנו לעצמנו שביחד שום דבר לא ישבור אותנו, את אהבתנו.

לפעמים בגלל מה שעברנו הכל כבר מכוסה, הכל חסום. מה שעברנו כיסה את האהבה בתהומות של יאוש, ונדמה לנו שהיא איננה עוד. לא שייך לעורר אותה, להחזיר אותה.

בפרט אתה אחרי כל כך הרבה זמן של התמודדות...

הלוואי שהשם יתן לכם את הכח להאמין שבוודאי ישנו. שעוד לא מאוחר. שבוודאי ישנה אהבה, והיא בבית שלכם, ביניכם, מחכה להתגלות שוב מבין רסיסי הלילה.

הלוואי.

בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי, בחלקם גם היחיד. בדורות קודמים זו היתה המציאות הנפוצה ברוב העולם, כשבמקביל כל או כמעט כל הטיפול בבית - הכנת אוכל, נקיון וכד' היו על האשה. כיום מכל מיני סיבות ונסיבות המציאות השתנתה, אבל כן, עד היום בהרבה בתים הבעל הוא המפרנס העיקרי.

יש סוגיא אחרת של התנהלות אחראית. לקחת הלוואה כשלא יודעים מאיפה מחזירים אותה, זה לא אחראי, להתנהל ככה באופן קבוע זו הפקרות.

צריך לשבת ביחד מול דף/טבלת אקסל, לעקוב אחרי ההכנסות ורק לפיהם להוציא הוצאות. זו א', ב' של התנהלות אחראית (ג' זה גם לחסוך, אבל זה שלב הבא).

אם יש מאזן שלילי - צריך לראות איפה מצמצמים הוצאות או מגדילים הכנסות.

בגדול, צריך ללמוד להתנהל בשיח ולא לעשות דברים מאחורי הגב.

נשמע שאתם צריכים טיפול זוגי, לא רק כלכלי.

לראות את הצורך אחד של השני, לקחת אחריות, לתקשר.

לפן הכלכלי יש עצות פרקטיות, למשל כרטיס דביט או הגבלה של האשראי,

אבל נשמע שזה הרבה יותר עמוק מ"אישה בזבזנית"

להפריד חשבונות לא יתן לך כלום, גם שם היא יכולה להיכנס לבור שלא תהיה מודע עליו והחובות של שניכם.

היא לא דואגת שתתגרשו? היא תצטרך להתמודד עם חצי מהחובות בעצמה.

היא לא עובדת כי יש ילדים קטנים? היא מבזבזת או קונה צרכים בסיסיים?

אתה מצליח לראות את המקום שלה בתוך כל זה?

אם תרצה שיתוף פעולה, השלב הראשון הוא לראות ולהכיר בצורך שלה (לא בהכרח לספק אותו מידית).

לא יודע אם פרודוקטיבית, אבל אהבתי את השאלות פה.

@יעל מהדרום

לק"י

אם יש לך שאלות, מוזמן לכתוב כאן.

בהצלחה!!

אז ככה אני בתוך קשר עם מישהי, והולך ממש טוב ונעים.

אני סוכב איתי מגיל קטן דיכאון, בשנים האחרונות לוקח כדורים.

לאחרונה זה עלה הסיפור הזה של הדיכאון ומה זה אומר לחיות ליד אדם כזה.

ואני די עומד נבוך מול זה, איך אפשר לבקש ממנה לבחור במשהו שכזה? אני יודע בעיקר איך זה משפיע אלי, לא איך לחיות לידי.

בכללי איך אתה מתפקד מבחינת מטלות בית? מתפרנס? אושפזת כבר פעם? כל כמה זמן יש לך משבר אם בכלל? או שזה בכלל דכדוך מתמשך? מוכר בביטוח לאומי?

התיפקוד שלי די גבוה, שאני בטוב אני מתפקד כמו 3 אנשים ביחד.

לקחתי משהו כמו 4 שנים כדורים שלא היו נכונים לי, שם היה יותר נפילות, בשנה האחרונה אני לוקח כדורים שהרבה יותר טובים לי בפער. אפשר לספור על יד אחת את כמות הימים שפספסתי בגלל זה עבודה.

מעולם לא התשפזתי, הנפילה הרצינית האחרונה היית בין הכדורים, בדיוק במלחמה הראשונה עם אירן.

ועכשיו חזרנו וזה עלה עכשיו, בעיקר מצד המשפחה שלה, וזה מאוד הפחיד אותי ואז גם אותה.

אני מאמינה שהיא תצליח לשדר את זה למשפחה שלה.

המלצה שאני מכירה היא לצאת תקופה, ולתת למשפחות של שניכם להכיר אתכם. שלא יחששו המילה 'דיכאון' אלא יכירו את האדם שמאחוריו.

נשמע שמצבך מצוין, אבל הדברים די טריים.

ממליצה גם לתת לבחורה תכנית גיבוי, למי היא פונה כשרואה שאתה לא בטוב, בהסכמתך כמובן.

תצליחו!!

לק"י

האמת שקשה לי לייעץ בנושא הזה.

אני רק חושבת שהיא לא חייבת לשתף את כל בני המשפחה שלה. אולי מישהו אחד ספציפי שיידע לכוון אותה.

ובנוסף אם אתה מטפל בעצמך, מאוזן, עובד/ לומד/ עושה משהו עם עצמך, זה מצב פחות מרתיע.

כן צריך לדעת, שלפעמים יש עליות וירידות במצב. אבל גם אדם שבריא לחלוטין לפני החתונה, עלול לחלות פתאום.

כשהתחתנו הוא היה ממש בתחילת שנת אבל, וחלק ממנה הוא היה בסוג של דיכאון

אני לא חושבת שאתה לא ראוי אני חושבת שכמו בכל נישואין צריך להכיר את הפלוסים והמינןסים של הבן זוג ולדעת שלפעמים היא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של זה.

ושיהיה לשניכם נכונות לעבודה אישית וזוגית.

כן, הוא לא סבל מדיכאון כשהכרנו.

היא יודעת מראש חלק משמעותי מהמגבלות שלך, ויודעת שאתה מספיק אמיץ וחכם בשביל לטפל בזה.

לא כל אשה זוכה לדעת על זה מראש (וכמובן נכון גם בהיפוך המינים)

סה משהו זצריך לבחור.

אם סה רק המשפחה שלה מהססת , זה אולי פחות גרוע..

אבל עדיין יכולה להיות לזה השפעה עליכם.

לצערי המושג הזה דיכאון הוא שקוף ולא מספיק במודעות

בהצלחה.