סתם משבר אמוני

לא משהו שיכולים לעזור לי פה.

מוזמנת לשתף בכל זאת...

זה יכול להקל מעט

החלטתי כן לכתוב.

אז גדלתי בבית סופר חרדי, שאמונה ואלוקים היו חלק ממש מרכזי בו.

היה המון שיח סביב הנושא.

ויצאנו אחים ואחיות בכל גווני הקשת.

אני בשלב בחיים שמרגישה לא מחוברת.

רוצה להאמין מאד, הרגש הרבה פעמים מאמין, השכל לא.

קשה לי עם המון דברים בתורה.

נגיד הדיון שהיה בצעירים, על שוויון בין המינים.

וואלה אין שוויון, זה ממש קשה לי להאמין בכזאת תורה.

והמון כעס על אלוקים.

על חוסר צדק משווע.

על כאבים וקשיים של אנשים.

ילדים קטנים שנפגעים סתם.

על אלוקים שנותן לאנשים בעולם לעשות עם התורה שלו מה שהם רוצים.

על זה שכל דור חושב שהוא הדור שלפני הגאולה. היו מלא לפנינו.

על חיי האישים שסתם נפגעו כילדה, פשוט סתם, פגע וברח, למה?

ועד היום וכנראה כל חיי אני אצטרך לעבוד על זה.

(אני יודעת שגם ככה אצטרך לעבוד כל חיי על עצמי, בין אם יש אלוקים או לא, אבל זה מתווסף לכעס)

מרגישה עכברי מעבדה.

חיילי שחמט.

אני נעה בין אמונה - לכעס - לחוסר אמונה בכלל.

השילוב הזה של אמונה וכעס, אולי כדאי לא להאמין בכלל?

לא התפללתי שנים, מרגישה צביעות למלמל מילים שמישהו אחר כתב ואני לא מזדהה איתן.

בפרקטיקה זה לא ישנה הרבה.

כשרות, שבת, נידה אשמור גם ככה ברמה שלי. בשביל בעלי וגם כי יש בזה יופי.

בצניעות אולי כן.

בכל מקרה זה לא העניין.

הבן הגדול שלי מתחיל לשאול שאלות, ואני מדקלמת מה שאני יודעת מגיל 0.

ואז אני נעצרת, לאן אני מכניסה אותו, אני מאמינה בזה?

הלוואי שאאמין.

החיים רגועים יותר, יש תכלית, יש על מי לסמוך, הכל לטובה, תמימות ופשטות שאני מקנאה.

הלוואי שהילדים שלי יאמינו יהיו להם חיים הרבה יותר טובים.

אבל אם זאת לא לגמרי האמת, אני לא מוכנה (ותכלס לא יכולה) לחנך אותם ככה.

למדתי המון זה לא העיניין.

האמת שהכל מרגיש כמו תירוצים.

והמון כעס על עצמי.

שאני עוד מבולבלת בשלב כזה, עם שני ילדים, עוד מעט מסיימת את שנות ה20 שלי.

בא לי לרגע להיות שוב רווקה בתחילת הדרך , להבין מי אני ומה אני. 

שתהיה לי את האפשרות לקחת החלטות בלי שהן ישפיעו על כל כך הרבה אנשים סביבי.

יצא קצת מבולבל.

אתייחס בהרחבה בהמשך

עוקבת.

שכתבת בפורום המקביל. שימי לב.

דילמת חינוך. וגם חיפוש עצמי. | פורום הורות ומשפחה - כיפה

אני חושב שספקות באמונה לא יכולות לקבל מענה בקרב סוג מסויים של אנשים.

אני למשל גם ממש רוצה שהילדים שלי לא יסתובבו עם ספקות ומחשבות כמוני. זה ממש ממש מתיש לחיות בספק או להטיל ספק בהכל. לכן הבית שלי מתנהל עדיין על פי הדת וההלכה למרות שאני לא מאמין בכלום בערך.

בכל דרך חיים שהם יחיו הם יכולים להטיל או לא להטיל ספק 

אני לא חושבת שיהיו לי תשובות שיתירו לך את כל הספקות.

אמונה בעולם של הסתר זה חלק מהאתגר של יהודים מאמינים.

ולא על הכל אפשר לענות באמצעות השכל.

קודם כל, אני רוצה לשתף אותך במשהו שקראתי פעם, שכתב הרב ניר מנוסי. אמנם ממקום שונה משלך (של חוזר בתשובה ולא דתי מבית).

אבל אני חושבת שזה נכון לכל אדם. ההבנה הזו שיש מקום גם לשאלות וזה חלק מעולם האמונה שלנו.

(אני שמה את הקישור בהודעה הבאה, אחרת הכל מתבלבל)

חוץ מזה, אני רוצה להתייחס קצת לנקודות שהעלית, שקשה לך איתן.

כמו שכתבתי, אני לא חושבת שהתשובות שלי יתירו את כל הספקות שלך, אבל אולי זה כן יישב משהו בנפש. ואולי יפתח פתח לעוד בירור ועוד כיוונים ללמוד מהם.

קודם כל, כתבת שהרגש הרבה פעמים מאמין, אבל השכל לא.

לפעמים בעולם שלנו, השכל נראה כמו הדבר העיקרי שצריך להוביל אותנו. לפעמים זה נראה שמה שלא מתיישב בשכל, אולי אין לו מקום.

אבל צריך לזכור ולהבין שיש בעולם עוד הרבה מעבר לשכל.

בעולם שבו היתה נבואה, זה היה ברור. נבואה היא לא במישור השכלי. היא צד אחר לגמרי של האדם, שכרגע אין לנו נגיעה בו.

אבל יש לנו עוד צדדים, וצריך לתת להם את המקום. לא על חשבון השכל, אלא בנוסף.

אז זה שברגש את מרגישה אמונה, זה כבר המון. כי אמונה בעיקרה לא יכולה להיות מבוססת רק על השכל. כמו אהבה - אדם לא יכול לאהוב מישהו אחר רק מתוך הסברים שכליים ורשימה של מה טוב באחר. הרגש הוא הצד העיקרי שנצרך כאן.

אם יש קושי שכלי, אז אפשר גם לברר אותו, ומותר גם שלחלק מהשאלות לא יהיה מענה מיד.

אבל באמת הרבה מהעבודה של האמונה היא דווקא דרך הרגש, ולכן זה דווקא מאוד חזק כשאת כותבת שהרגש הרבה פעמים מאמין. תשמחי בזה, ותחזקי את זה, בלי לזלזל במקום של זה.

את כותבת גם על קושי שיש לך עם כל מיני דברים בתורה.

אני לא יודעת מה היה בדיון בפורום צעירים על השוויון בין המינים, אני לא ממש קוראת בפורום שם. אבל את הנושא עצמו אני מכירה.

יש פה המון מה להעמיק, ואני לא אפתח את זה עד הסוף. אבל בנגיעה - אני בכלל לא חושבת שיש מקום לשאוף או לרצות שיוויון בין המינים.

העולם נברא עם מציאות של זכרים ונקבות. ויש הבדל אמיתי בין שניהם. גם בצדדים הפיזיים הנגלים, וגם ברבדים הנסתרים יותר.

פעם היתה מציאות שהנשים היו באמת מדוכאות ביחס לגברים. וזה באמת מבורך שהמציאות הזאת השתנתה ומשתנית לטובה.

אבל לפעמים, מתוך רצון לאזן את היחס בין גברים לנשים, יש מציאות שבה מנסים להפוך את הנשים להיות כמו גברים. במקום לזהות את האיכויות המיוחדות של הנשים, ולתת להם את המקום שלהם, מנסים להכניס נשים לכל מקום של גברים, בצורה שהן יהיו בדיוק כמו גברים. ובעיני זה ממש דיכוי נשי.

 זה קורה גם בעולם הכללי (כמו למשל הניסיון להכניס נשים לכל היחידות בצבא, למרות שפיזית זה לא באמת מתאים, ופוגע גם בנשים וגם בצבא), וגם בעולם ההלכה - מנסים להראות למשל שגם נשים יכולות ללמוד גמרא כמו גברים, ואז מתוסכלים מהמקומות שבהן ההלכה לא מאפשרת להשוות בין נשים לגברים (עליה לתורה, מצוות עשה שהזמן גרמן וכו').

בעיני השאיפה היא לא שיוויון בין המינים, אלא העצמה של כל אחד מהמינים, עם האיכויות המיוחדות שלו.

בדיוק אני קוראת ספר של הרבה ראובן ששון על הנושא הזה. הוא כותב על מה שמיוחד אצל הנשים, מתןך התבוננות על המצוות המיוחדות לנשים (חלה, טהרת המשפחה, והדלקת הנר), ומתוך מקורות בפנימיות התורה. אם מעניין אותך, הספר נקרא 'אור שבעת הימים' (בעצם יש שני ספרים, הספר השני נקרא 'מעיין גנים' והוא מתמקד דווקא במצוות טהרת המשפחה).

האמת שאם מסתכלים היסטורית על מה שהיה פעם, אז דווקא היהדות נתנה הרבה יותר כבוד לנשים מאשר בכל העולם העתיק.

@אם_שמחה_הללויה  פעם כתבה על איך שהיא התקרבה ליהדות דווקא בעקבות מה שהיא גילתה היחס המכבד של התורה לנשים.

איך התקרבתי לדת? פרק ב' - הריון ולידה

אחר כך את כותבת גם על שאלת הרע בעולם.

גם פה זו שאלה גדולה, שאי אפשר לענות עליה בקצרה. כתבו עליה הרבה, מכל מיני כיוונים, ועדיין לא תמיד קל להבין ולקבל את התשובות.

אני באופן אישי התחברתי לגישה שקיבלתי מהשיעורים של הרב ראובן ששון בנושא. אני מרגישה שזה פתח לי הרבה.

מצרפת קישור לאחד השיעורים שלו, בו הוא מתייחס לנושא הזה.

(גם את הקישור הזה אני אשלח בהודעה נפרדת)

על מה שכתבת על זה שכל דור חושב שהוא הדור שלפני הגאולה - קשה לי קצת לענות.

כי אני באמת לא מצליחה להבין איך העולם החרדי רואה את מה שקורה פה, ולא מבין שאנחנו כבר ממש בתוך גאולה. לא רק הדור שלפני.

אמנם עוד לא הגענו לסוף, ויש עוד מה להתפלל ולצפות.

אבל כל כך הרבה נבואות כבר התגשמו, נבואות שפעם יהודים לא יכלו לדמיין איך בכלל זה יכול לקרות.

אז אני מבינה שגדלת בחינוך אחר משלי, ואני באמת לא יודעת איך להתייחס לזה.

בעיני זו פשוט מציאות שחיה מול העיניים שלנו. וזה, אגב, חלק מההוכחה השכלית מבחינתי לקיומו של הקב"ה ולקשר שלו עם עמ"י. לא מבינה איך אפשר לפרש את המציאות הזו אחרת.

יש לי עוד מה לכתוב גם על ההמשך, אבל צריכה לעצור בינתיים, אז שולחת ככה.

כביש 8: מאמונה לכפירה ובחזרה – הרהורי תשובה

זה הקישור לפוסט של הרב ניר מנוסי

קראתי מה שכתבת ואסתכל בהמשך בקישורים.

בעניין השוויון אני לא מחפשת להיות כמו גבר, ממש לא.

אני יודעת שיש לנו תכונות שונות.

אבל בערך שלי . שווה בערך.

והדת כאילו נגררת אחרי תנועה פמיניסטית ( שונאת את המילה, היא נותנת קונטציה של אישה כוחנית מדיי וגבר כלבלב)

תנועה שדואגת לזכויות האישה.

אבל מעצמה היא פחות דואגת.

שנים שנשים היו תלויות 100% בגבר, זה הביא להרבה ניצול ומעמד של אישה ששווה לכלום, הגבר יכול לעשות כל מה שיחפוץ, כי האישה גם ככה חייבת אותו.

כן יש כתובה, ואחרי זמן גם איסור על אישה נוספת, אבל היה המון סבל שלא היה לו מענה.

ונכון שככה כולם היו, אבל מצפה מהתורה להיות טובה לכולם, כל הזמן והראשונה לדאוג לכל אחד.

וזה ממש לא העניין המרכזי.

התורה שהאמנתי בה היא

טוב גמור באבא רחמן.

יש בזה הרבה אמת.

אבל כשהיא מתגלה לי אחרת, קשה לי להשלים עם זה, ולהאמין בזה.

זה מאד תלוי כמה אני נחשפת לקשיים.

אני ממש לא מחפשת חיי תענוגות בלי מאמץ.

אבל לצערי במשפחה הקרובה שלי יש כמה סיפורים וקשיים, של בריאות ועוד כמה נושאים.

באמת אנשים טובים שסובלים, לא באשמתם, החיים שלהם דיי הלכו, והם לא סבבה עם זה. 

מתוסכלים לי מול העיניים, ניסיון שאין להם כלים.

וכועסת על זה, על ניסוי העכברים הזה.

איזה מין אבא מתנהג ככה לילדים שלו. 

לא משנה לי מה מה הכוונה הנסתרת. שום סבל כזה לא שווה.

 הרבה כעס שעם הזמן הפך לחוסר אמונה.

אוקי אז אולי אין שם פשוט אף אחד שמקשיב.

ותכלס אני מאמינה כי נולדתי לזה ומופרך לי אחרת, אבל אובייקטיבית יש מצב שאין. 

אז לפעמים מאמינה ( מדברת הרבה ככה סתם, מבקשת, מודה הרבה).

לפעמים לא מאמינה.

ולפעמים לא רוצה להאמין.

ועכשיו שהילדים גדלים זה אני מרגישה שחייבת לגבש עמדה.

בעיקר מאד מבולבלת.

אתסכל הערב בקישורים

תודה🙏🏼

אבל האמת היא שמצד ה', אישה אפילו מוערכת יותר מגבר. היא נזר הבריאה. רק בשטח זה נראה הפוך אבל אל תתני לעולם השטחי לבלבל אותך.

כל מה שאת יודעת זה לא נכון ביחס לנשים. ואל תאמיני לגברים קטנים (ונשים קטנות) אף פעם.

תלמדי תורה בעצמך, את תלמדי הרבה דברים מהממים וחדשים ומדהימים שמעולם לא ידעת 

רק כי היה יותר קל ללמד אותך אחרת.

נותנת לך מילה.

האמת שיש לי הרבה מה להגיד, ואני לא יודעת אם אצליח להכניס הכל פה בכתב.

אם את מרגישה שאת רוצה לשמוע יותר, תמיד אפשר להמשיך ולפתח את הדיון - פה על גבי הפורום, בפרטי, או בחברותא טלפונית, חד פעמית או מתמשכת (כבר היו לי כמה חברותות טלפוניות עם חברות מהפורום, אם מעניין אותך - מוזמנת בשמחה…).

קודם כל, מאיך שאני קוראת אותך, נשמע שהקושי העיקרי שלך מתבטא בזה שהמציאות שאת רואה בעולם, לא מסתדרת עם איך שאת מאמינה שהקב"ה צריך להיות - אבא רחמן ואוהב.

והאמת שזו שאלה גדולה וקשה. זה באמת כואב לראות ולחוות צרות גדולות. ואני מרגישה שאולי אני לא מספיק ראויה לענות לך, כי אני לא עברתי את זה בעצמי. כן היו לי את הניסיונות שלי, כמו לכל אחד, אבל ב"ה לא חוויתי ניסיונות קשים של בריאות וכו'.

אבל בכל זאת אני רוצה להתייחס לדברים קצת.

ואם כבר, אז אני יכולה להגיד שהרב ראובן ששון, ששלחתי לך קישור לשיעור שלו, ציפה לילדים במשך 18 שנה (ב"ה נולדו להם תאומים לפני כמה שנים, אבל זה בהחלט ניסיון לא קל). אז כשאני שומעת שיעורים שלו, אני יודעת שהוא יודע מה זה ניסיון, ולא רק מדבר באוויר…

את כותבת "איזה מין אבא מתנהג ככה לילדים שלו", והאמת שאת צודקת. אבא אף פעם לא אמור לרצות לגרום לסבל אצל הילדים שלו.

אבל מה אם לילד שלו יש גידול, ל"ע? מה אם הילד חייב לעבור ניתוח כדי שהוא יוכל להמשיך לחיות בבריאות? האם אז האבא הרחמן והאוהב יתן לילד שלו להמשיך במצב בו הוא נמצא, רק כדי לא לגרום לו לסבל בניתוח?

ומה אם הבן שלו מפונק ורוצה שכל דבר שהוא מבקש הוא יקבל מיד? האם גם אז האבא הרחמן והאוהב תמיד יתן לו כל מה שהוא רק מבקש, העיקר שהוא לעולם לא יבכה ולא ירגיש עצוב? האם זה באמת מה שיהיה טוב לילד שלו?

הקב"ה הוא בהחלט אבא רחמן ואוהב. הכי אוהב שיש. אבל אנחנו לא חיים בעולם מתוקן. אנחנו עוד לא בעולם הבא, בו נוכל רק להתענג על ה', ונרגיש את הטוב שלו בלי גבול.

אנחנו נמצאים בעולם חולה. עולם שנפל בעקבות חטא אדם הראשון. והנפילה הזו מצריכה תיקון. החלק מתהליך של תיקון הוא גם כואב לפעמים.

לפעמים אנחנו מצליחים ממש לצמוח מתוך הכאב. יש אנשים שאפשר לראות איך דווקא הניסיונות שהם עברו הצמיחו אותם למקומות שהם לא היו מגיעים אליהם בלי הסבל שהם עברו.

ולפעמים התהליך הוא ארוך יותר. לפעמים השבר גדול יותר. ולא תמיד מוצאים את הכוחות כדי לצמוח.

ובעיניים שלנו לפעמים הסבל נראה חסר תכלית, ואנחנו לא יכולים להבין אותו.

וזו שאלה באמת קשה, כשרואים את זה ככה.

ולפעמים היא באמת מביאה לכפירה. כי קשה כל כך להכיל את הפער הזה בין איך שאנחנו מאמינים שהקב"ה צריך להיות, לבין איך שהוא נגלה אלינו בפועל במצבים מסויימים.

אבל אפשר גם לגדול מעצם השאלה. להעמיק יותר, ללמוד מה חכמי ישראל ענו על השאלה הזו, ולראות איך הדברים מתיישבים על הלב.

למשל, ספר 'דעת תבונות' של הרמח"ל עוסק בנושא הזה, מתוך מבט פנימי על התורה (הספר הזה לא נחשב כספר קבלה, אבל כולו מבוסס על יסודות מהקבלה). 

בדיוק שמעתי שיעור פתיחה לסדרת שיעורים על הספר הזה, והוא ממש שואל את השאלה שלך ומרחיב אותה אפילו יותר.

מוזמנת לשמוע את השיעור ולראות אם זה מדבר אלייך… (האמת שרק השיעורים הראשונים בסדרה הזו הם בחינם, כדי לשמוע את ההמשך צריך לשלם. אבל יש סדרות אחרות חינמיות ביוטיוב על הספר הזה. אני שמה את הקישור דווקא לשיעור שלו, כי הפתיחה שלו ממש מכוונת לשאלה שלך).

חוץ מזה יש גם מה ואיך להעמיק בשאלה האם בכלל יש אלוקים, ואיך אנחנו יודעים שיש אלוקים. אבל נשמע לי שזה לא המוקד של השאלה שלך, אלא שמה שבעיקר מטריד אותך זה ההתמודדות עם שאלת הרע והסבל שקיים בעולם…

בנוגע לדוגמא של הגידול, זה שונה.

כי ה׳ ברא את התרופה אבל גם את הגידול.

ושגודלים מזה, זה בד״כ נכון, אבל בכל זאת כך ה׳ בחר לברוא את הטבע, עם סבל.

באמת הפן השכלי ושלב ההוכחות העסיק אותי פעם, היום לא.

איך שאני רואה את זה, מי שלא מאמין ימצא ספקות, ומי שמאמין ימצא את התירוצים לספקות.

וגם האתאיסטים  *מאמינים* באיזה שהוא אופן למדע.

כי גם לו אין תשובות מספקות להכל.

רק כי זה פחות מפורך להם מהקיום של אלוקים.

כרגע באמת הבעיה יותר ברגש, ומאד תלוי בחווית החיים. (הפסקתי עם חדשות לגמרי, כל אסון היה ממש הולך איתי)

ועוד מבולבלת במה אני מאמינה וחושבת.

מרגישה שגם אם הוא קיים, לא רוצה להיות חלק מהסיפור הזה, מהניסוי הזה בנו, אבל זה מבוי סתום.

תודה על הנכונות שלך לעזור, יש לי עם מי לדבר❤️

לכן מחקתי את השרשור בהתחלה , זאת היתה פריקה על משהו ספציפי שערער אותי ואני כבר יותר בטוב.

אקשיב למה שצירפת.

אבל אני רוצה להתייחס לדברים שכתבת.

קודם כל, בקשר למה שכתבת על הגידול - אני חושבת שלא הבנת לגמרי את מה שהתכוונתי לומר.

הדוגמא של הגידול היתה שלפעמים אבא עושה לילד שלו משהו שמכאיב לו, כדי לרפא אותו. במשל פה באמת האבא לא גרם לגידול. אבל הנמשל הוא לא על גידול, אלא על פגמים רוחניים, שאנחנו גורמים להם במעשים שלנו (כי אמנם הקב"ה הוא כל יכול, אבל הוא נתן לנו בחירה חופשית). והקב"ה מכוון אותנו למסלולים מורכבים יותר שכוללים גם כאב, כחלק מהתהליך של התיקון, כדי לעלות למעלות רוחניות גדולות יותר.

זה הסבר קצת פשטני. ואפשר עוד להקשות עליו הרבה. לא ניסיתי לתת פה תשובה לשאלה הקשה הזו.

רק עניתי באופן מאוד ראשוני על הטיעון שאבא רחמן לא גורם לסבל לילדים שלו.

אבל השאלה הזו גדולה הרבה יותר מאשר תשובה בפורום, נכתבו עליה ספרים עמוקים וארוכים (כמו שכתבתי לך קודם - 'דרך תבונות' של הרמח"ל עוסק בשאלה הזו הרבה. לא שלמדתי אותו בעצמי, אבל הרב ראובן ששון בשיעורים שלו מזכיר אותו הרבה בהקשר לשאלה הזו).

כתבת על זה שגם אתיאסטים 'מאמינים' במדע - האמת שזה הזכיר לי את אבא שלי, שגדל ברוסיה הקומוניסטית עם חינוך אתאיסטי לגמרי, בלי שום ידע על יהדות, למד מתמטיקה ומדע ברמה גבוהה מאוד ומבחינתו זה היה 'טעם החיים', אבל באיזשהו שלב התחיל לראות מקומות בהם הדברים לא הסתדרו לגמרי, וזה התחיל לעורר אצלו שאלות.

ואז איכשהו (בהרבה סייעתא דשמיא, כי זה היה מסוכן שם באותה תקופה) הוא התחיל להכיר את היהדות, וזה ענה לו ונתן לו משמעות אמיתית לחיים.

ואני כותבת את זה, בין השאר, כי לפעמים (ואולי פה בשרשור זה מרגיש לי חזק יותר) יש הרגשה כזו כאילו מי שמאמין זה מי שגדל על אמונה בלי לפקפק בה ולהטיל ספקות אף פעם. אבל מי שהעז לשאול ולחקור ולא להמשיך באופן אוטומטי עם האמונות שגדל עליהן, אז הוא מגיע למסקנות שבעצם אין במה להאמין.

אבל למעשה יש הרבה מאוד יהודים, שדווקא מתוך בירור, שכלי וגם רגשי, הגיעו למסקנה שהאמת היא דווקא באמונה וביהדות.

וזה לא אומר שיש לנו תשובות להכל. באמת אנחנו לא יכולים להתיימר להיות חכמים כמו הקב"ה. ויש לעולם הזה עוד כל כך הרבה רבדים מעבר לראייה שלנו, שאנחנו לא יכולים לחשוב שאנחנו יכולים להבין פה הכל. יש דברים שצריך לעשות רק מתוך אמונה.

אולי זה יעזור להבין את זה גם נסתכל על רפואה. גם כשאני מקשיבה להנחיות של רופאים ושומרת על היגיינה או על ספורט או על אוכל בריא, אני לא תמיד עושה את מה שנוח לי. יותר כיף ונעים לאכול ממתקים ולרבוץ כל היום, וזה לא נראה הגיוני לשטוף ידיים בסבון כשהן נראות נקיות, גם אם נגעתי קודם במקום מזוהם. אבל אני מבינה ומאמינה שההנחיות שהם נותנים לי נכונות עושות טוב לגוף שלי, גם אם אני לא רואה את זה מיד, וזה לא נוח לי כרגע. כי יש דברים שהם נכונים גם כשאנחנו לא רואים את זה בעיניים שלנו.

כתבת כמה פעמים שאת מרגישה שאנחנו כאילו חלק מניסוי שהקב"ה עושה בנו. וזה גורם לך להרבה כעס ולרצון לא להיות חלק מזה.

אני חושבת שבעצם את נוגעת פה בשאלה עמוקה של 'למה הקב"ה בכלל ברא אותנו?'

יש הרבה דברים שאפשר להסביר, אבל בכל דבר אנחנו תמיד יכולים לשאול - אבל למה הקב"ה עשה את זה כך ולא אחרת? ובסוף, אם נרד הכי לעומק, נגיע לשאלה הכי שורשית - למה בכלל הקב"ה ברא את העולם?

כי גם אם אפשר להסביר למה הסבל נצרך, הוא נצרך בתוך עולם שהקב"ה ברא. ואם הוא לא היה נברא - אז לא היינו סובלים כי לא היינו קיימים.

אני לא יודעת אם התכוונת לזה. ואני לא יודעת אם אני יכולה לעזור לך בזה. אני מרגישה שזו השאלה הכי עמוקה שאני הכי לא יכולה להבין. כל התשובות שקיבלתי לא יישבו לי אותה עד הסוף.

אבל אני גם מרגישה שזה בסדר להישאר בשאלה הזו. שאני לא יכולה להיות הקב"ה ולכן אני גם לא יכולה להבין אותו עד הסוף.

מניחה שאחרי 120, כשנסתכל על העולם מלמעלה, נוכל להבין דברים אחרת, ופתאום קושיות גדולות שיש לנו עכשיו, יהפכו להיות ברורות מאליהן, כשנסתכל משם.

רציתי להגיד עוד משהו אחד.

לפעמים אני מרגישה שלמי שגדל בעולם החרדי, עצם העלאת שאלות כאלו כבר נחשב ככפירה.

אולי אני טועה. לא גדלתי בתוך הציבור החרדי. אבל כן נחשפתי להרבה ספרות חרדית בתור ילדה, וזה כן גרם לי להרגיש שאסור לשאול. שאמונה אמיתית היא אמונה בלי שאלות. שעצם העלאת שאלות זה בעצם כפירה.

ואני רק רוצה להגיד לך, שזה ממש לא כך. אדם שמברר ושואל, יכול להגיע לאמונה עמוקה מאוד. לא צריך להביא את עצמנו לשאול בכוח, אם יש לנו אמונה תמימה זה גם מצוין. אבל אם עולות שאלות - זה מצויין לברר, וזה ממש לא אומר שהתחנה הסופית חייבת להיות כפירה ועזיבת המצוות.

בעז"ה אני מקווה שהבירור הזה רק יוסיף לך, ומתוכו תוכלי לחזק גם אחרים.

אני שמחה שיש לך עם מי לדבר… וההזמנה שלי נשארת פתוחה, אם מתישהו תרצי בכל זאת (בכל פורמט שתרצי, הכל פתוח…).

חשבתי רגע, ואני אהיה כנה, אני לא במקום שיכול לקבל תשובות עכשיו. 

יותר מידיי אמוציות.

ולא נעים לי שאת וכולם טורחים ומשקיעים בהודעות.

אני מקווה לחזור אל המילים שלך ושאר ההודעות בתקופה רגועה יותר ❤️

תודה על ההשקעה.

מבינה שקשה לך. זה בסדר גמור...

רק עוד הצעה אחת, תקחי רק אם מתאים לך - לדבר על הקושי שלך עם הקב"ה. במילים שלך. לדבר על כל מה שעובר לך בראש. גם הכעסים, גם השאלות. הקב"ה יכול לשמוע הכל... לי הרבה פעמים זה עוזר בזמני קושי.

מקווה איתך שתזכי לראות את הטוב הגלוי בכל התחומים בקרוב ממש ב"ה 🙏❤

תודה על כל מילה ומילה שכתבת בשרשור הזה (ובכלל)

כהרגלך את כותבת כ"כ מחכים, מעודד, מרים ובצורה שנכנסת ישר ללב ללא פילטרים או מחסומים בדרך ❤

באמת לומדת ממך המון

יש לך ממש דרך ייחודית ושלווה כזו, עם יציבות פנימית מיוחדת, עוצמה של ישוב דעת שכל ורגש ואיזון מדהים במינו - 

שדרכם את מצליחה להעביר את הדברים בצורה חמה ונוגעת ללב כ"כ,

ללב שלי לפחות דברייך תמיד נכנסים ישירות, משמחים, מאירים ומחממים

ואת מרגשת איך שאת משקיעה ומפרטת ככה. באמת ריגשת אותי...😍

אם את מחפשת תשובות לשאלות שלך או מחפשת אישורים לשאלות שלך,

את מחפשת תשובה או שאלה?

מהנסיון שלי הנפש בד"כ מוצאת מה שהיא מחפשת לטוב ולמוטב.

צריך לפחות קצת רצון כנה לתשובות אמיתיות.  

מהנסיון הלא מועט שיש לי עם נערים מהציבור הדתי/חרדי אני מזהה לא פעם שהבעיה השורשית ביותר שגורמת לחוסר חיבור עצמי (ואז ממילא קושיות על אמונה וזריקת הכל וכו') זאת הריצוי. 

 אין לי הרבה זמן להאריך בהסברים אבל הריצוי (נגיד בלשון פשוטה, השאיפה להיות ילד טוב שההורים מעריכים) גורם לניתוק מהעצמי וממילא הנשמה לא מעירה בי כי אני כל הזמן עסוק לקבל אור/הערכה/אישור מבחוץ. 

זה מאוד מאוד מצוי במיוחד אצל מגזרים מסויימים ונראה על פניו צריך לעבור תהליך אישי של חיבור עצמי ולצאת מהריצוי ובמקום זה להתחבר אל רצון הפנימי. 

זאת נקודה למחשבה, נקודה עמוקה ומעניינת

בהצלחה בדרך

לא רק בזה, בכלל.

עוד עובדת על זה.

אבל דווקא בקטע דתי שחררתי.

עברתי רחוק, התרחקתי פיזית ונפשית מאד.

בעלי מקבל אותי ככה.

התרחקתי המון ועכשיו קשה לי לחזור ולא ברור לי אם רוצה לחזור.

אין דבר כזה להתרחק מה',

אנחנו רק חוזרים בתשובה כל הזמן. זה רק נראה לפעמים הפוך.

האמת היא שכל התרחקות היא התקרבות.

לפעמים זוכים לראות את זה, אבל צריך להעז להתבונן.

החינוך, מה להגיד מה לא.

רוצה שיאמינו, החיים שלהם יהיו טובים יותר.

לא מסוגלת לשקר, לא להם.

מה מסבירים לילדים, זה לא באמת מעניין אתם. מה המעניין אותם זה מה שאתם עושים. 

את מה שאתם שומרים, תעשו בשמחה,בחיות,  בעניין, בחוויה חיובית ואז זה יהיה חלק מהם. יהדות שמחה כזאת..זה מאוד חשוב!

לא מזמן היתה לנו שבת משפחתית. הילדים נזכרו באיך שהסברתי להם למה צריך ליטול ידיים 3 פעמים לסירוגין. הם למדו בבית ספר שיש טומאה בידיים וזה לא טוב.  אז זכרו שהסברתי להם שהטומאה זה כמו צפרדע שקופצת מיד ליד ואז אחרי 3 פעמים הוא מתייאש ואומר "לא רוצים אותי?! אז אני הולך!." עד היום כל בוקר יש להם חיוך מההסבר הציורי הזה (מקורו בקבלה אגב)  

אבל אם שומרים את המצוות כעול, כחובה בלי חוויות חיוביות זה לא משנה מה מסבירים.. 

אני חושבת שזה אחד הדברים הראשונים עוד כנערה שגרמו לי לערער.

אנשים שמדקלמים שהדרך היחידה להיות מאושרים זה דרך התורה, ומצד שני הם לא מאושרים ולא מסופקים בחייהם.

אנשים לא מבינים כמה חשוב למרוד לפחות קצת בגיל התבגרות בשביל להגיע לאיזון ושלווה.  

אם לא הייתי עושה כל מה שעשיתי לא יודעת איפה הייתי היום.

הורים לילדים יותר מידיי טובים - שידלק לכם אלף נורות אזהרה.

לא טוב להם, הם כלואים.

כל ויכוח או אי הסכמה של הילד שלי אני מרגישה קצת ניצחון בפנים.

כן, תעמוד על שלך. תדאג לעצמך.

זאת הסיבה שלוקח לי זמן לגלות את עצמי, בעוד תחומים בחיים (תעסוקה נגיד) 

שנים שבכלל לא היה לי קול פנימי.

לא מרדתי בכלל בגיל ההתבגרות (אם כבר - אז חיפשתי איך יותר להתחזק), וב"ה אני יציבה מאוד באמונתי ובדתי.

יש לי כמובן שאלות פה ושם (כאלה שהגיעו דווקא בבגרות), אבל האמונה עצמה לא מעורערת לי.

אז ממש לא חובה למרוד כדי לחזק את האמונה ואת היהדות, ובהחלט יש ילדים טובים שגדלים להיות אנשים טובים ותמימים...

ועם השנים בררתי הרבה בירורים, אבל בשום שלב לא מרדתי...

בהרבה גורמים, כנראה בעיקר בנפשות 

אני גם מרדתי ( אפילו באופן קיצוני) ואילו אחותי שגדלה אצל אותם הורים ובאותה שיטת חינוך, לא מרדה.

לפעמים הרצון לא סותר את הריצוי אבל מהניסיון שלי עם הנוער הדתי יש לא מעט כפיה וקשיחות מצד ההורים ללכת בדרך מסויימת וזה לא תמיד בא בטוב. במשך החיים הדברים מתפרצים בכל מיני מקומות וצורות, בזוגיות, בהורות, בחוסר יכולת לקבל החלטות וכדו' 

ראיתי הרבה אנשים שהחיים שלהם אפורים ולא מצליחים לשנות ולחיות את החיים שבאמת היו רוצים. כשחופרים מעט איך שהוא מגלים שהשורש טמון שם בריצוי. 

להיות במקום של בחירה, להרשות לעצמנו לברר, לבדוק, לבחון

לאמץ מה מתאים לי, לשאול שאלות קשות, ללמוד, ולגבש זהות שהיא עצמית שלנו ולא משהו שלא בחרנו בו.

יש מי שזה עובר אצלם דרך מרידה ומתיחת גבולות, יש מי שזה אצלם יותר בירור רעיוני.. יש מי שגם וגם כמובן.

מרידה לבד שיוצאת מפרופורציה יכולה להיות גם בריחה שלא יוצרת בניין אישיות ואמונה

שחררי. נסי לשחרר. נסי לשחרר את הריצוי, נסי לא לפחד ממה יחשבו עליך. נסי להתחבר לעצמך סוף סוף. להתחיל מחדש ולבחור בחיים.

אלוהי הדתיים הוא אלוהים שאוהב על תנאי, הם לא מכירים את אלוהים באמת.

הקב"ה הוא טוב גמור ואינסופי. אנשים קטנים בגלל הפחד שלהם מעצמם, הפכו את אלוהים למשהו שהוא לא.

טוב שאת לא מתחברת לאלוהי השקר. הוא לא קיים.

אלוהים הוא קודם כל אבא טוב שבניגוד לאבא בשר ודם באמת באמת באמת אוהב אותנו ללא תנאים. באמת באמת באמת רואה אותנו.

הוא לא צריך אותך, הוא רוצה אותך. וככה. בדיוק כפי שאת בקצב שלך. וכל פעם מחדש. וכל רגע מחדש.

שחררי. שחררי. שחררי. שחררי את כבלי הצמצום האנושי.

אל תאמיני באלוהים רע וקשוח.

תתחברי פנימה ותשאלי את עצמך מי הוא האלוהים שלך.

תקשיבי לעצמך בלי טיפה של לחץ. בלי טיפה של מניעים זרים.

כולם יתמודדו. אבל מה איתך? מי ידאג לך אם לא את?

שורה תחתונה, שחררי. אלוהים אוהב אותך בכל תנאי, דתיים פשוט מפחדים להאמין בזה.

והוא לא יעניש אותך. זאת לא המטרה שלו בכלל. 

אל תעשי שום דבר ממניע כזה או הפוך.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

ה' הוא אבא טוב שרק רוצה ללמד אותנו ורק רוצה שיהיה לנו טוב.

תלמדי מחדש. מהתחלה. ותבחרי בחיים.

חיבוק.

תמיד האמנתי באבא טוב שדואג.

לא מרצה אותו, וכשמאמינה, מאמינה שאוהב אותי בכל תנאי.

הבעיה שהמציאות סביבי היא לא של אבא דואג וטוב. בעיקר עם אנשים שחשובים לי.

אמונה, אבל אין לך אמון.

אמון זה להאמין שהוא רוצה בטובתך והוא טוב ודואג גם כשהדברים נראים אחרת...

זה נסיון לא פשוט בכלל, ואני אומרת את זה מנסיון. אבל שחררי. תני לעצמך להרגיש ולחוות גם את הרגעים האלה. ותרשי לעצמך להגיד לו "וואלה מאוכזבת ממך"... זה בסדר.

תחיי את הרגע ללא רגשות אשם. הרגשות שלך רצויים בעיני ה'.

1. קודם כל, וורט, אבל וורט אמתי מאוד. 'משבר' בתנ"ך הוא מושב היולדת, כשיש משבר, זה סימן ללידה.

נראה לי שבמקרה שלך, זה ממש כפשוטו - עניינים שהטרידו אותך שנים והדחקת - סוג של היו ב'עיבור', קיימים, אך לא נראים, כעת דורשים התייחסות. אי אפשר להדחיק יותר. זה כואב, כמו שצירים כואבים, אבל בסוף זה יכול להביא הרבה חיים.

2. בין השורות כתבת, שעברת פגיעה בילדות. לא פירטת על איזו פגיעה מדובר (זה בסדר גמור), אבל צריך לדעת שפגיעה כזאת מזעזעת את יסוד העולם של הילד. גם אם (ואולי, במיוחד אם) כילדה 'המשכת הלאה', זה מביא אותך לחוסר אמון בחיים, במבוגרים, במי שהיו אמורים להגן ולא הצליחו.

כדאי לך, בשבילך, ללכת לטיפול מקצועי מותאם. לעבד את הפגיעה הזאת, לתת מקום ל'ילדה הפגועה'  ולהצליח להתקדם בחיים. זה קודם בהרבה לשאלות האמוניות (במידה רבה סוג של 'דרך ארץ' שקודמת לתורה).

3. לגופם של נושאים, השאלות על הנהגת הקב"ה שהעלית, הן באמת סוגיות משמעותיות, שעסקו בהם לאורך הדורות. 

כן, כמו שלפעמים עולים כאן נושאים זוגיים/אישיים, שהתגובה הכי טובה היא שהם דורשים איש מקצוע בעולם האמתי, כך גם כאן. תחושתי, מה שיכתב כאן בפורמט ששייך בפורום - ישאר כותרת המצריכה פירוט רב במקרה הטוב, אם לא 'ססמה' חסרת כיסוי במקרה המצוי. (זה חלק מהבאג, בדיונים של הימים האחרונים בצמ"ע).

לכן אני מציע, שאם את באמת את מעוניינת ללמוד מה התורה אומרת על ענייני ההשגחה וטוב ד' - תמצאי עם מי ללמוד ברצינות את הנושאים. מספר איוב וחז"ל דרך מורה הנבוכים ועוד ועד דעת תבונות לרמח"ל ואורות הקדש למרן הרב קוק.

בהצלחה רבה מאוד

הדברים שלך מחזקים.

אני בטיפולים כבר כמה שנים. זה עוזר לי.

לגבי לימוד, לא במקום הזה כרגע, שבעתי, אני יודעת שיש לי עוד הרבה מה ללמוד.

אולי בעתיד.

כן חשוב לי להדגיש, שרמת השיח האפשרית בפורום, אינה מאפשרת באמת ירידה לעמקם של דברים.

בהצלחה

לפני כשנתיים התוודעתי למשפט מנחה מאת הרב שלי.

התורה היא תורת חיים. הקב"ה הוא מקור הטוב.

אם קיום המצווה אינו טבעי לך ויוצר התנגדות (לא מהמקום הפשרני שמחפש הפקרות) משהו בפרטי ההלכות ''שגוי'.

ובצורה יותר פשוטה -- כל מיני איסורים למינהם כפי שמציגים לנו אותם כל מיני רבנים למינהם בשם כל מיני אידאות -- רחוקים כרחוק מזרח ממערב מהמציאות ההלכתית האמיתית. (מסתבר שגם עיון קל בשו"ע ובראשונים מגלה במילים עדינות שהפוסקים האחרונים בימינו לפחות חלקם סתם מחמירים על הציבור מנותקים מההלכה המקורית ויוצרים שנאת הדת כפשוטה.

לא התעמקתי בכל פרטי הכתיבה שלך אבל ניכר שאת מחפשת תורת ''אמת' ולא מצוות אנשים מלומדה.

אני חושבת שכל אדם צריך לברר ולבחור לעצמו את הדרך הנכונה, עדיף בגיל ההתבגרות אבל אף פעם לא מאוחר.

היהדות בנויה על שאלות ותשובות, אל תפחדי,

תשאלי, תעמיקי, תזכי בע"ה להגיע לתשובות מתוקות ודברים מהממים.

תחפשי מישהי או מישהי שאת מתחברת לתורה ולדרך והכיוון שלהם בעבודת ה'.

בהצלחה רבה❣️

אגב את יכולה להתחיל מלחפש שאלות בסגנון של חברים מקשיבים ששאלו וענו לפנייך.

זה יכול אולי לתת לך מענה, ואולי גם כיוונים לשאלות שעולות לך ומתיישבות על ליבך או לא,

למצוא כיוונים תורניים שמתחברים לך

לכל אחד יש דברים אחרים שמדברים אליו.

הנשמה הטובה והאלוקית שלך מחפשת אמת, מחפשת חיבור על עצמך ואל האלוקות שבך.

ןכדאי גם לטפל ולעבוק במורכבויות ובכעסים הספציפיים שיש לך,

הם יביאו אותך למקומות הכי מדוייקים יותר מלימוד כללי.

יש לך כמה התלבטויות שונות --

יש לך תהליכים של בירור מול עצמך -- במה את מאמינה, אם יש השגחה פרטית, אם זה עולם טוב.

ויש לך שאלה לגבי החינוך של הילדים.

נראה לי שאת תהליך הבירור את מוכרחת לעבור לא משנה בת כמה את או מה מצבך, זה תהליך שעלול לקחת זמן רב עד שתביני איפה את מונחת , 

צריך הרבה סבלנות ולפתח יכולת להקשיב לקול הפנימי שלנו בלי שיפוטיות.

לגבי הילדים -- זו שאלה באמת קצת מורכבת כי בעיניי חשוב מאד להגיד לילדים את האמת אבל גם לא לסבך אותם עם אמירות מורכבות -- התודעה שלהם היא פשוטה ויש נזק בלסבך אותה. מאמין שבסוף תמצאי את השביל שלך בתוך זה. 

ואחרי כל הדברים -- אני מאמין שאם באמת מתבוננים בחיים -- מזהים את החסד שיש בהם , את האמון ואת הנקודה הפנימית שמחייה אותם , לדעתי רוב האנשים שחא רואים את זה או שחיים עם הרבה מאד רעש או שחוו פגיעה קשה באמון.

אמונה ברורה.. של הרב פיירמן. כתוב נורא קריא וברור. ועם זאת נורא חכם. כנ"ל לגבי שיעורים שלו..

אני כשהשאלות האלו עולות לי באמצע החיים, והן עולות, אני מנסה להתחבר לעומק ומנסה להבין באמת מה עומד מאחורי הדברים ולא בשטות של מה הגננת לימדה אותי. כי הסברים לילד בן שוש כבר לא עובדים על אדם בוגר, וצריך באמת כל הזמן לעלות רמה באמונה. 

כשאני שומעת שיעור או ספר שבאמת נוגע בעומק התורה הלב שי מתרחב ואני מתחברת למקום היותר נשגב ואמיתי ועמוק. 

וזה מה שמשאיר אותי שם. בעולם הזה, האמוני,הדתי. 

בעולם כל כך שיטחי, עומק זה כמו מים חיים על נפש עייפה

עברתי מסע דומה.

לא היו לי אף פעם ספקות באמונה, אבלי כל השאר...

אז קןדם כל - אני מעריכה אותך! רק אני ואת יודעות כמה עוצמות, כוח ונחישות היית צריכה בשביל להעז לחשוב עצמאית, לחפש לך דרך אחרת, לבחון מוסכמות מחדש.

שאפו אחותי❤

רק על זה תרימי לעצמך.

מכירה את התסכול של: תיכף אני בת שלושים ועדיין לא סגורה על עצמי...

הייתי שם לגמרי.

היום אני אחרי 30 ודבר אחד סגור אצלי: אף פעם כנראה לא איהיה סגורה לחלוטין על עצמי, זו אני וזה היופי שלי.

יש לי "אישור" לבחון כל החיים מה נכון או לא נכון לי. מה מתאים לשלב הנוכחי ומה לא.

אומץ לקום ולשנות? יש לי בערמות. כבר הוכחתי

זו לא חולשה שלך! בעיני זו חוזקה.

אני לא מכירה עוד הרבה אנשים שלא נופלים למוכר ולקל, אלא טורחים והופכים ומחפשים...

לגבי הילדים:

אני לא בלחץ על החינוך שלהם.

הדברים הכי חשובים שזה תכונות אופי, התנהגות, יושרה וכו - באים מחינוך מהבית ודוגמא אישית. וזה ב"ה יש להם הרבה.

חוץ מזה אני "אמא ממליצה". 

והאמת שבמקרה שלך הייתן כנה עם הילדים ( כשהם גדולים. לא יודעת על איזה גילאים את מדברת): "אני חושבת שהכי טוב / קל / כיף לעבור את העולם עם אמונה ושמירת מצוות, לי עצמי קצת קשה בענין, אני עוד מבררת"

וזהו. מה שטוב לי לא יהיה בהכרח טוב לילד. צריך לזכור את זה.

אה, ואל תאיצי בעצמך להתפלל או להאמין.

גם את המצב הנוכחי בו את נמצאת ה' יודע. כשהוא ירצה הוא ישלח לך כוחות ורצון להתחיל שינוי.

אם יש לך כוח את יכולה לפעמים לבקש במילים שלך: תן לי כוח לרצות. זהו זה מספיק.

תעריכי את עצמך!! זה לא מובן מאליו כל מסע החיפוש שאת עושה❤

תודה!

ממש נכון וממש הרגעת.

מנסה לשחרר לחץ עם הדאגה הזאת.

הכי חשוב לי שיהיו אנשים טובים לעצמם ולאחרים, נאמנים לעצמם, ישרים.

אני לא יכולה להיות משהו שאני לא.

מתאמצת לתת להם את הכלים לבחור מה שנכון להם.

אני  אחנך ואתן דגש על מה שחשוב לי. ובעניין הזה בקצב שלי.

ובעלי מחנך בקצב שלו.

הם עוד קטנטנים, הגדול עוד לא בן 5. אבל סקרן מאד ושואל שאלות.

גם אני הייתי חרדית, הרבה שנים אני כבר לא, אבל בעלי והילדים כן.

בהתחלה זה היה מורכב, אח״כ למדנו לחיות בהרמוניה דתית וגם הילדים התרגלו שיש דעות נוספות ושונות.

משבר אמוני/ דתי מתאפיין בתחילתו בהרבה אמוציות, לרוב הזמן מרפא ומאזן את המחשבות והרגשות, גם אם לא מוצאים תשובות מוחלטות.

מקווה שתמצאי דרך שתתאים לך @נעמי28 

את מי שאת

את הכעס שלך, את האכזבה, התהיות, ההתלבטויות.

לא רק "שיר השירים". יש קהלת, ואפילו איוב.

השאלות הקשות והנוקבות ביותר, נושאות את פוטנציאל החיבור.

חיבור כנה, אמיתי. לא מזויף.

אולי יש דרך לעבור, לפעמים אנשים מתרחקים, אפילו בועטים, 

זה יכול להיות תהליך פנימי, ויכול להיות תהליך שנראה כלפי חוץ

נראה לי זה תהליך הכרחי...

אחרת נשארים בתפיסת אמונה ילדותית. או בלי תפיסה בכלל...

מתוך השאלה, כמו שכתבו כאן כבר, אם רוצים למצוא תשובה אז מוצאים אותה, ומתגלים תובנות חדשות, ודרכים חדשות לעבודת ה', והלב מתעורר ומתחבר.

עד הפעם הבאה, השאלה הבאה כבר קיימת וצפה, ומובילה להמשך חיפוש.

נראה לי זו עבודת ה' (מבחינתי זזה חלק בתי נפרד -- זו זו העבודה... שאלה שבאה מבפנים ומביאה עימה חידוש).

תעופי על עצמך, שאת מרשה לעצמך לשאול כשאת אמא לילדים, שאת לא מוכנה להמשיך את הזיוף ("כולם שמחים ומאושרים בגלל האמונה" כשהם לא...), 

אכן הילדים לא מאפשרים לנו לוותר לעצמנו, והרבה פעמים כשאנחנו מנחילים על אוטומט מסורות ומצוות -- עולות שאלות

נהדר!

(יש אנשים שבוחרים להדחיק, כי בשורה התחתונה מתאים להם שהילדים יהיו "דתיים". בעיני זו הזדמנות מפוספסת).

הלוואי שיתחשק לך לקבץ את מה שכתבת כאן,

על הריצוי כלפי ההורים, על המבט של הילדה כלפי הכנות והאמינות של המסרים,

על ה*מקום* שלך בתוך העולם שבו צמחת, המקום שלך שהיה חסר.

לכתוב את זה

הייתי שמחה לעשות בזה שימוש...

(לתת לילד מקום, ולהכיל תהליכים, גם אם הם מבאסים, ולתת לילד בחירה חופשית כנה ומלאה מתוך אמון וקבלה, כבר בגיל ההתבגרות, כמה זה חיוני לחיים אמיתיים ולעבודת ה'. מצוות צריכות כוונה, לא ריצוי)

זה נכון אבל זאת מערכת יחסים חד צדדית.

יש צד אחד שתמיד צודק, והצד השני לא רואה את התמונה הגדולה או לא למד מספיק.

אני יכולה פשוט לקבל את זה שאני לא מבינה שזה גדול ממני, שהטוב מוסתר.

 אבל אני לא.

ב״ה יש גם המון על מה להודות ואני מודה.

(לגבי מה שכתבת, אולי אכתוב לך בפרטי, לא סיפור מעניין במיוחד )

את מניחה שאת (או כל אדם אחר, זה ממש לא אישי) יכולה לראות את כל התמונה?

מי הם הצדדים...

מערכת היחסים היא שלך בלבד מול הבורא...

וטוב מאוד שאת לא מקבלת את זה שהטוב מוסתר, ושאת לא מבינה

תפני לבורא ותשאלי אותו, אל תוותרי...

אני קראתי בתגובות שלך את הצורך במקום, במקום אישי, בנוכחות, בקיום, במערכת היחסים עם אלוקים

ואני מאוד מתחברת לזה.

הוא ברא אותך כדי שהתורה תתישב על הלב הספציפי והייחודי שלך,

זה לא עוזר ש"מישהו יודע" או ש"זה גדול ואני קטנה אז לא משנה אין בי צורך"...

הסיפור שלך אולי (אולי?) שגרתי, אבל זה בדיוק מה שמעורר מחשבה

זה בהחלט התמודדות נפשית אמונית, מעבר לממוצע

חשוב ביותר כשיש ילד, שכידוע רואה את מה שלא מראים לו, ומרגיש ושומע את מה שלא נאמר,   ...

הצלחה רבה 

כי אם היא רוצה להמשיך להאמין, וכתבה פה כדי לקבל חיזוק או תשובות, אז זה לא מה שהיא תקבל ממך...

אני לגמרי מסכים איתך. 

כשטענתי כלפי מגיבים מסויימים כאן, שלפחות יבהירו את נקודת המוצא שלהם ששונה ממה שמצפים למצוא בפורום דתי - היתה עלי כזאת התנפלות...

אכן כאן הסיטואציה אחרת, אתה הגבת בצורה שמניחה על השולחן את העמדות שלך. ברגע שזה כך, לא ראיתי סיבה להתאמת אתך.

שם הגבת (והכרעת מי צודק..) בצורה כאילו תואמת, כשנקודת המוצא המוסתרת בדברים שלך, היתה נקודת מוצא לא מאמינה.

זה שה פורום דתי לא אומר שברירת המחדל היא שהתחזקתי מזה

אני חושבת שלפני שמציעים לפנות באישי, כן ראוי לשתף באיזה כיוון את לקחת את הדברים.

אין לי שום דבר אישי נגדך, וגם לא חושבת שאסור לפותחת לפנות אלייך.

ואני גם מוכנה לדון איתך בפרטי, אם את היית רוצה (אם את זוכרת, כשהעלית פה פעם את השאלות שלך, גם הצעתי לך, בין עוד הרבה שהציעו).

אבל בעיני, ברגע שמציעים לפנות בפרטי, זה מוביל לדיון שבו היא תשמע רק את מה שאת כותבת, בלי שאנשים אחרים יוכלו לענות ולהגיב, מתוך מבט אמוני ומתוך הבירור שהם עשו בעצמם.

וגם ככה היא בספקות ככה שלא יהיו לה תשובות מעצמה לדברים. וזה לא אומר שאין תשובות, אלא שלה אין תשובות. ולכן הדברים עלולים רק יותר לבלבל אותה.

אם את רוצה לכתוב את דעתך, מוזמנת פה בגלוי, שאחרים יוכלו גם להגיב.

אם את מזמינה בפרטי, לפחות תגידי מראש מה הכיוון שלך. שתהיה לה בחירה מלאה האם היא רוצה לפנות או לא.

שלא הכי בתלם שלכם צריך "להזהיר" מפניו? עד כדי כך האמונה שלכם רעוע ולא מבוססת בתוככם פנימה? כל אחד שלא מאמין ידו תהיה על העליונה?

אני מבטיח לך שלא שוקולד ולא אני ולא כל אחד מהניקים הפעילים שלא מאמין יגיד לניק או ניקית "אל תאמין זה הכל שטויות הכל המצאה הכל קשקוש". אנחנו יודעים טוב מאוד להיות אובייקטיבים כלפי ניקים שמחפשים את עצמם. תפסיקו לרעוד מפחד מכאלה שלא מאמינים. זה מעיד על חוסר ביטחון מוחלט באמונה שלכם.

אם מישהי רוצה לדון אתי, אז ממש בשמחה. גם אם המסקנות שלה הן שאין אלוקים. (עם גברים לא מציעה לדון באישי. מצטערת אבל לא מתאים לי).

אבל מישהי ששואלת מתוך בלבול, ובוחרת לשאול דווקא בפורום דתי, ומקבלת הזמנה לפנות לאישי, בעיני כן יותר ישר לכתוב לפחות לאיזה כיוון הדברים יובילו. כי לא בטוח שהיא רוצה עוד יותר להתבלבל כרגע.

בכל מקרה, עכשיו שהפותחת יודעת, היא יכולה להחליט אם מתאים לה בכל זאת לפנות באישי. זו לגמרי החלטה שלה.

לגבי האם היה צריך ליידע מראש, אולי מנהלי הפורום יגידו מה דעתם. אני כתבתי את דעתי, שמסתבר שלא רק אני חושבת ככה.

כמו שהזהיר רבנו הקדוש.

כך היא דרכו של יצה"ר הרע.. היום לך כך ומחר

...  ואחר כך לך עבוד אלוקים אחרים (ציטוט מהזיכרון).

חטא האדם הראשון הרי היה בגלל פניה ודו שיח..

קראתי אותך כבר מזמן והיזדהיתי.

קבעתי פגישה ברביעי עם מישהי מהחיים האמיתיים שעברה משהו דומה.

אתם הרי רובוטים (;

היי,

דבר ראשון מעריכה את החיפוש שלך, הרבה עושים אותו כמוך..

לטעמי, זאת דרך שחייבים לעבור, כל אחד בדרכו, כי אם לא בררת עם עצמך, מה שווה האמונה שלך או החוסר אמונה שלך?

מעריכה את הכנות שלך ושאת לא רוצה להאמין "סתם" כשזה לא כן מבחינתך..

הרבה הצלחה בחיפוש אל תתייאשי מלחפש ותהיי כנה בעצמך, חייב להיות איזה מקום טוב ונכון לך שתוכלי להגיע אליו בסוף.

יכולה רק לשתף אותך ואת שאר המחפשים/ות פה בחיפוש האישי שלי..

אני ג"כ  מבית דתי, ועד לפני שנים בודדות הכל היה נראה לי ברור מאליו ותמיד הרגשתי שזה ברור לי- שיש אלוקים שהוא איתי ברמות..

אבל אני מרגישה שמה שאני עוברת עכשיו זו אולי דרך שאלוקים רוצה שאעבור בה, אני בטוחה שאחרי בירור של עצמך מול אלוקים כל הדרך האמונית והדתית היא כבר משהו אחר לגמרי..

 היא הדבר האמיתי. אני בטוחה.

ובתור אחת שבלי קשר תמיד חיפשה משהו אינטלקטואלי לשמוע,

התלהבתי למצוא סדרה מעולה בעיני של הרב מיכאל אברהם של שיעורי אמונה,

פתאום מישהו שחוקר בלי לפחד את הנושא, ולא עושה הנחות גם לא לאלוקים...

תענוג לחובבי פילוסופיה , אבל גם ברור וקליט - זה משהו שפשוט כיף להיכנס לתוכו בלי קשר לכלום..

בהצלחה לך ולכל המחפשים

לינק לשיעור הראשון למי שמעוניין

קרה לך פעם שהגעת לבהירות טובה כזו דווקא אחרי התבוננות איטית? או מהלך איטי?

לפעמים בתוך המהירות מתפספסים דברים מהותיים.

דווקא הלאט מאפשר להגיע אליהם, לתפוס אותם, לנשום אותם, ולאמץ אותם קרוב ללב.

ע"י כך פעמים רבות ניתן להגיע לבהירות מרגיעה, טובה כזאת.

בהירות שהיא לכשעצמה מקצרת תהליכים ומקצרת את הדרך.

לכן לפעמים דווקא הדרך הארוכה כביכול היא הקצרה באמת.

דווקא הלאט הוא מהר. 🩵

לפעמים לא מספיקים לעשות כלום והופ עברו 40 שנה, יש כאלה שאם לא ירוצו במרוץ העכברים הם לא ירוצו בכלל וימותו לוזרים בלי שום יכולת לחיות חיים טובים יותר בלי הון, בלי בית, בלי משפחה, בלי מקצוע.

קורה ליותר מידי אנשים סביבי, לפעמים אתה נתקע בהתפתחות שלך ומגלה שהלכת בנחת יותר מידי וזה הזמן לספרינט או למות חסר כל.

כי מה שאני התכוונתי אליו כמובן שונה,

ומדבר על משהו אחר.

יותר על הדרך הקצרה שלפעמים היא בעצם ארוכה ולא מובילה אותנו למטרה שלנו, או למטרת העל שלנו.

ודווקא הדרך שהיא ארוכה, במקרה הזה הלאט, יכולה להיות הקצרה באמת, זו שתניב לנו את המטרה בסופו של דבר. יחד עם השלווה, הבהירות, העומק, הבחירה, הכיוונון למה שנכון וכן הלאה.

אני פשוט לא חושב שנכון להאט, לפחות לא לפני שכל פרמידת מאסלו אצלך ביד.

פירמידת מאסלו תושג דווקא ע"י הלאט.

ראיתי את זה המון אבל אם אתמקד רגע בעצמי ובניסיון אישי -

בתור אדם שבעבר היה בקצב מאוד מהיר גם של המחשבות, גם של הדיבור, גם של המעשים - באמת שפיספסתי דברים דווקא מהקצב המהיר הזה.

ודווקא כאשר למדתי להאט - הגעתי לדברים שלא הייתי מגיעה אליהם לולא ההאטה.

גם דברים מהותיים וגם אפילו הספקים טכניים.

אם אני יושבת ועוצרת רגע להאט את המחשבות שלי שהיו רגילות רק לרוץ ולעשות סדר ובהירות,

אם אני מאיטה גם בדיבור, אפילו בתפילה להגיד את המילים לאט יותר ובכוונה,

אם אני במקום לרוץ מדבר לדבר מאטה גם את קצב ההתנהלות - כל אלו גרמו לי הרבה מאוד טוב ב"ה.

הלאט גורם פעמים רבות ליותר צלילות, בהירות, ריכוז, מיקוד במה שחשוב ובעיקר יותר נחת.

ובאמת שזה בדברים הכי קטנים ועד הגדולים.

אפילו לחתוך סלט מהר מהר ולפעמים להיפצע בטעות בגלל זה, או להאט ולשים יותר לב.

לחשוב קודם על היום או השבוע או השנה או כל כיוון החיים שלי רגע לאט ובהבנה והתבוננות עצמית מאשר רק לרוץ ולרוץ ולהספיק עוד ועוד,

להוריד עוד סלט ועוד תבשיל ועוד מרדף להכנות לשבת או חג ולהגיע דווקא עם יותר אוויר ושלווה,

לדבר עם הילדים יותר לאט ובנחת מאשר רק להספיק לסמן "וי" מהיר על כל מה "שצריך" להספיק,

לנשום נשימות עמוקות ואיטיות יותר ולא רק מהירות ושטחיות, מה שהגוף עצמו מפרש כמוריד סטרס, וכמקום לא הישרדותי, ונהיה רגוע יותר וכן הלאה.

לעצור באמצע היום להביט בשמים, בפרח, בחיוך, במילה, בכל דבר בעצם ודווקא הקצב האיטי הזה גורם להתפעלות פנימית וחיבור לקב"ה, לבריאה, לטוב שבעולם ובחיים, וממילא יוצר יותר שלווה פנימית ומוטיבציה וכוח גם להמשך היום.

לשתות לאט כוס תה ולהתמקד בטעם ובמרגש ובלגימה האיטית והנינוחה ולהכניס עוד רוגע וכיף לחיים, זה גם נותן עוד כוח הלאה וגם בפני עצמו ממלא ומרפא.

לעצור להקשיב לגוף, לשהות ברגע, להיות בנוכחות.

לחשוב, לנשום, לבחור מה שייך לי ומה לא שייך לי, מה נכון ומתאים ומה פחות.

זה בכ"כ הרבה דברים לבני אדם באשר הם. גם חיבוק בין בני זוג יכול להיות בלאט שלו ובשהות שלו יותר ממלא ומקרב, גם כל קירבה שהיא רגע לאט יותר וקרוב יותר יכולה לתת מה שרק מהר לא מאפשר, גם לחשוב על הפן התעסוקתי שלנו אפילו או השליחות והייעוד שלנו בעולם יכול לקרות יותר מהר דווקא כשחושבים על זה יותר לאט ומקדישים לזה את הזמן בנחת ובבירור עומק.

גם איך להגיע ליעדים כולל כלכליים יכול להתאפשר פעמים רבות דווקא מהלאט שנותן רגע התבוננות במבט-על וכולל דרכי פתרון יצירתיות ואפקטיביות יותר,

גם לתת לעצמי כבן אנוש את התנאים הכי טובים כדי לתפקד בעולם הזה, ולזכור שאני כולל גוף פיזי ונפש ורגש ושכל ורוח ובכל אחד מהם לפעמים הלאט הוא ברכה שרק דרכו ודווקא דרכו נוכל לגלות ולהעצים עוד יותר את עצמינו ואת התפוקה שלנו.

אז ודאי שזה לא 0 או 100

זה לא או ללכת בהילוך איטי וכמו צב להתנהל באיטיות תהומית 24/7 בכל רגע ורגע, וזה גם לא לרוץ בלי הפסקה ובלי אוויר ואם לא אז להגיע לפת לחם ובלי קורת גג...

ודאי שיש הרבה באמצע.

וודאי שיש פעמים שאחרי הלאט הזה יגיע המהר, אבל רק על גבי הנדבך שהיה קודם הלאט ומה שהוא איפשר - הבהירות הזו והצלילות הזו - ועל גבי זה אפשר לרוץ קדימה בביטחון ובשלמות יותר.

וודאי שיש פעמים שהלאט לכשעצמו הוא יותר נכון.

וודאי שיש מצבים שגם מהר יהיה אפקטיבי ונכון.

וודאי שיש גם אנשים שונים וגם מצבים שונים והכל בהתאם למקרה המדובר.

לכן כתבתי שלפעמים הלאט הוא מהר. לא תמיד, אבל פעמים, ואפילו פעמים רבות, כן

בעיקר בציבור הדתי, שאנשים הולכים לאט מידי וצריך לדרבן אותם להתחיל לרוץ במקום להאט, את אומרת לא 0 או 100 ולפעמים וכו אבל לעיקר האנשים צריך לבעוט בהם להכנס לכושר ולא להוריד דופק.

בכל הציבורים ובטח בדתי.

אבל יותר נראה לי שאנחנו פשוט מדברים על דברים שונים.

הסברתי קצת בהודעות שלי למה אני אישית מתכוונת.

נ - נוכחות

ח - חמלה

ת - תיעדוף

כאשר אנחנו בנוכחות בחיים שלנו, באמת נמצאים בכאן ועכשיו וחיים אותו ובו,

וכשאנחנו בחמלה עצמית (וגם על הזולת כמובן),

ומתעדפים בסדרי עדיפויות את מה שיותר חשוב ויקר לנו, מה שיותר שייך אלינו מאשר מה שלא -

או אז יכולה להיות לנו יותר נחת.

ונחת זו אחת הברכות המשמעותיות ביותר שיכולה להיות לנו כבני אדם.

בעזרת ה' שתהיה לכולם גמר חתימה טובה עם המון נחת ושלווה 🤍

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

ומחפש להיות טוב מבלי לדרוך ולרמוס אחרים בשם הצדקנות והצדקות

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

הרי אם לא היה לך אכפת בכלל שום דבר, זה לא היה מזיז לך.

וזה שמזיז לך, מעיד על הכל ...

זה חלק מאיך שנבראנו וצריך לעבוד ולהתפלל על זה.

לא סתם ר' נחמן הקדיש לזה תורה (תורה קמא) שזאת זכות להגיע לדרגה להרגיש כאב על העבירות שעשינו.

"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת"

ור' נתן מתפלל על זה בתפילה ו' "שֶׁאֶזְכֶּה לְהַרְגִּישׁ כְּאֵב חֲטָאַי וַעֲווֹנוֹתַי הַמְּרֻבִּים, וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ"

אני לגמרי לא חושב שזאת צביעות לבקש סליחה למרות ההרגשה,

אנחנו לא מנסים לעבוד על הקב"ה וגם יודעים שאי אפשר, אלא רוצים שיסלח לנו (מכל סיבה שהיא) למרות שעדיין לא מרגישים רע עם מה שעשינו

אני שואל לא בעוקצנות

זה משהו שאתה מרגיש שהוא נכון לאחרים אבל לא לך?

משהו מיושן בדת?

אתה כועס על הקבה והחטא כאילו מוציא אתכם במקום מאוזן?

מה מדובר?

מה נכון ללמוד ממך ומה לא נכון?

לא אמרתי לאף אחד ללמוד ממני, ואני לא יודע מי זה ''אתכם''...

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב