חמישי בלילה. עקיבא ואברהם-יצחק עוברים בשער עם ההבטחה המתוקה בעולם.

כי לא תשכח מפי זרעו.

״אח. רב שימען.״

״אח.״ אברהם יצחק מסכים איתו. יש משהו ברבי שמעון שמוציא לך אנחה לא ברורה מהלב. כמו קומקום שמגיע לנקודת רתיחה ומשתחרר באנחה.

אח.

רב שימען.

הם אומרים כמה דקות תהילים בפנים ואז עקיבא טופח לאברהם יצחק על הכתף. ״יוצא לסיגריה״

אברהם יצחק יוצא אחריו.

״כן, עקיבא..? הצפנת עד פה בשביל סיגריה?״ הוא חוטף לו אותה, מועך. ״זה—״ הוא מדגיש. ״יכולת לעשות במרפסת בירושלים.״

״גם זה.״ עקיבא מנער את התהילים. מתנצח.

״אתה משווה תהילים אצל רבי שמעון לתהלים במרפסת שלך?״

עקיבא פולט צחוק קצר. ״אתה משווה סיגריה במרפסת שלי לסיגריה אצל רבי שמעון?״

אברהם יצחק מתרצה. ״צודק.״ הוא מוציא שתי סיגריות. מושיט אחת לעקיבא.

שאיפה ארוכה.

נשיפה.

אח. רב שימען.

״ביומולדת האחרון שלי גמרתי פה את כל התהילים, אתה יודע?״ עקיבא אומר פתאום.

אברהם יצחק צוחק. ״וזה לא עבד אז אמרת אולי סיגריה תעבוד?״

עקיבא צוחק גם. ומתרצן.

״כלום לא יעבוד.״

״אבל אתה יודע—״ אברהם-יצחק אומר אחרי דקה של שקט. ״שישנו בוודאי.״

״יודע יודע.״ עקיבא אדיש להחריד. ״נו, בטח. יש בטח, יש מלא.״ שותק שניה ״לא בשבילי.״

״ככה בדיוק מאבדים אותה.״ אברהם יצחק פוסק.

״איך למצוא אתה גם יודע?״ עקיבא לא פנוי לתוכחות.

״לא.״ שאיפה מהסיגריה. ״אבל ׳בסוף הוציאה׳.״ נשיפה.

״אז תפסיק לדבר בדברים שאתה לא מבין בהם.״ עקיבא מתעצבן.

עכשיו תורו של אברהם-יצחק להתעטף באדישות. ״זה רבינו אמר לא אני.״

״רוצה לתבוע אותו לדין תורה?״ הוא מוסיף, צוחק מהבדיחה של עצמו.

״כן,בהחלט.״ עקיבא לא צוחק. ״זה לגמרי לא רעיון רע.״

לרגע נידלק ניצוץ בעיניים שלו, מכבה את האדישות. ״אני גם אתבע אותו על האין ייאוש בעולם כלל שלו.

באיזה זכות הוא גונב ממני את הדבר היחיד שנשאר לי בעולם הזה,אה?״

אברהם יצחק צוחק, הפעם מהבדיחה של עקיבא.

עקיבא לא חושב שזה בדיחה. ״מה אתה צוחק, תגיד משהו.״

״אני העורך דין שלו?״ מועך סיגריה.

״הוא הרבי שלך״.

״נו נו. אתה יודע כמה רבי׳ס החלפתי בחיים שלי?״ אברהם-יצחק לא מתרגש. ״יותר ממה שאני מחליף גרביים זה בטוח.״

עקיבא צוחק סוף סוף.

״בוא, בוא נחטוף עוד קצת תהילים.״ אברהם יצחק מנער אותו. ״עוד שניה יש לנו אוטובוס בחזרה ולא ניצלנו פה כלום.״

עקיבא חוזר לאדישות. ״סיגריה אצל רבי שמעון זה כלום בעיניך?״

אברהם יצחק מושך בכתפיים בייאוש, נבלע בשער.

עקיבא נשאר בחוץ.

עננים של עשן מרחפים מעליו.

כמו שיר. מתנגנים מתוכו, מסתלסלים בעדינות.

מספרים להר מירון מעשה,

מאבידת בת מלך וחלומות שהלא טוב לקח אותם.

יהודי מבוגר נעמד מולו. עוקב אחרי המנגינות שלו.

״זה לא בריא לריאות שלך מה שאתה עושה.״ הוא אומר בסוף כשעקיבא לא מתכוון לעצור. ״אתה צעיר.״

עקיבא מגחך. ״הלוואי שהייתי.״

״אתה לא?״ היהודי תוהה בשקט. חופר בזקן.

״אני זקן. הכי זקן שיש.״ עקיבא פולט צחוק קצר ומוזר. ״זקן כמו מישהו שנגמרו לו החלומות.״

היהודי המבוגר לא מנסה למחות או להבטיח שחלומות הם אינסופיים.

הוא רק אומר ״הבנתי.״ ומושיט יד ללחיצה. ״אני משה״. הוא אומר במלרע.

״עקיבא.״ עקיבא מחזיר לו יד.

״מה אתה מחפש כאן, עקיבא?״ משה לא מגדיר את גבולות הכאן, זה יכול להיות כאן ממש בארבע אמות שהוא דורך עליהן, או בכלל כאן בעולם הזה.

עקיבא מושך בכתפיים. ״מה שכולם מחפשים.״ הוא עונה תשובה מעורפלת.

למשה היא נהירה וברורה כמו השמש. בלי עננים.

הוא מושיט לעקיבא יד פעם נוספת.

״יהי רצון שתזכה לאהבה״. משה הוגה לאט את המילה האחרונה, אבידת כל האבידות. ״שהיא תתגלה בך ולך ולא תחסר אותה יותר לעולם.״

האיחול מוזר, כמו כל הסיטואציה.

אבל החצי תפילה הזאת, להתהוות של רצון. כמעט פוצעת פתאום. זה כאילו לתפוס בן אדם בשברי כלים, כשכל החלומות שלו מפוזרים בתוהו ובוהו.

ולהגיד -

יהי רצון.

כמו יהי אור.

לשטוף הכל בבריאה חדשה.

״אמן״. עקיבא מסכים. ״בקרוב.״

בקרוב אני אחזור.

בקרוב יהיה לי כוח להתכופף, לקחת את החלומות שהחיים פיזרו לי, להרכיב מהם רצון חדש.

בינתיים הוא מבעיר סיגריה נוספת.

מבקש מהעשן שלה להפסיק לשיר מנגינות ולספר מעשיות, להסכים להיות גם קצת תפילה.

אברהם-יצחק יוצא אחרי שעה. קנ פרקים מאחוריו.

עקיבא אוחז בסיגריה מספר מיליון.

״תראה מה הספקתי בזמן שאתה מכלה את הזמן שלך.״ אברהם-יצחק מנפנף בתהילים.

״אני?״ עקיבא מצביע על שורת סיגריות מעוכות על הגדר. ״הספקתי המון.״

עשן דק עוד מיתמר מהסיגריה האחרונה.

לוחש תפילה מוזרה, כמו כל החיים האלה.

יהי רצון,

ש-יהי רצון.

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.