חמישי בלילה. עקיבא ואברהם-יצחק עוברים בשער עם ההבטחה המתוקה בעולם.
כי לא תשכח מפי זרעו.
״אח. רב שימען.״
״אח.״ אברהם יצחק מסכים איתו. יש משהו ברבי שמעון שמוציא לך אנחה לא ברורה מהלב. כמו קומקום שמגיע לנקודת רתיחה ומשתחרר באנחה.
אח.
רב שימען.
הם אומרים כמה דקות תהילים בפנים ואז עקיבא טופח לאברהם יצחק על הכתף. ״יוצא לסיגריה״
אברהם יצחק יוצא אחריו.
״כן, עקיבא..? הצפנת עד פה בשביל סיגריה?״ הוא חוטף לו אותה, מועך. ״זה—״ הוא מדגיש. ״יכולת לעשות במרפסת בירושלים.״
״גם זה.״ עקיבא מנער את התהילים. מתנצח.
״אתה משווה תהילים אצל רבי שמעון לתהלים במרפסת שלך?״
עקיבא פולט צחוק קצר. ״אתה משווה סיגריה במרפסת שלי לסיגריה אצל רבי שמעון?״
אברהם יצחק מתרצה. ״צודק.״ הוא מוציא שתי סיגריות. מושיט אחת לעקיבא.
שאיפה ארוכה.
נשיפה.
אח. רב שימען.
״ביומולדת האחרון שלי גמרתי פה את כל התהילים, אתה יודע?״ עקיבא אומר פתאום.
אברהם יצחק צוחק. ״וזה לא עבד אז אמרת אולי סיגריה תעבוד?״
עקיבא צוחק גם. ומתרצן.
״כלום לא יעבוד.״
״אבל אתה יודע—״ אברהם-יצחק אומר אחרי דקה של שקט. ״שישנו בוודאי.״
״יודע יודע.״ עקיבא אדיש להחריד. ״נו, בטח. יש בטח, יש מלא.״ שותק שניה ״לא בשבילי.״
״ככה בדיוק מאבדים אותה.״ אברהם יצחק פוסק.
״איך למצוא אתה גם יודע?״ עקיבא לא פנוי לתוכחות.
״לא.״ שאיפה מהסיגריה. ״אבל ׳בסוף הוציאה׳.״ נשיפה.
״אז תפסיק לדבר בדברים שאתה לא מבין בהם.״ עקיבא מתעצבן.
עכשיו תורו של אברהם-יצחק להתעטף באדישות. ״זה רבינו אמר לא אני.״
״רוצה לתבוע אותו לדין תורה?״ הוא מוסיף, צוחק מהבדיחה של עצמו.
״כן,בהחלט.״ עקיבא לא צוחק. ״זה לגמרי לא רעיון רע.״
לרגע נידלק ניצוץ בעיניים שלו, מכבה את האדישות. ״אני גם אתבע אותו על האין ייאוש בעולם כלל שלו.
באיזה זכות הוא גונב ממני את הדבר היחיד שנשאר לי בעולם הזה,אה?״
אברהם יצחק צוחק, הפעם מהבדיחה של עקיבא.
עקיבא לא חושב שזה בדיחה. ״מה אתה צוחק, תגיד משהו.״
״אני העורך דין שלו?״ מועך סיגריה.
״הוא הרבי שלך״.
״נו נו. אתה יודע כמה רבי׳ס החלפתי בחיים שלי?״ אברהם-יצחק לא מתרגש. ״יותר ממה שאני מחליף גרביים זה בטוח.״
עקיבא צוחק סוף סוף.
״בוא, בוא נחטוף עוד קצת תהילים.״ אברהם יצחק מנער אותו. ״עוד שניה יש לנו אוטובוס בחזרה ולא ניצלנו פה כלום.״
עקיבא חוזר לאדישות. ״סיגריה אצל רבי שמעון זה כלום בעיניך?״
אברהם יצחק מושך בכתפיים בייאוש, נבלע בשער.
עקיבא נשאר בחוץ.
עננים של עשן מרחפים מעליו.
כמו שיר. מתנגנים מתוכו, מסתלסלים בעדינות.
מספרים להר מירון מעשה,
מאבידת בת מלך וחלומות שהלא טוב לקח אותם.
יהודי מבוגר נעמד מולו. עוקב אחרי המנגינות שלו.
״זה לא בריא לריאות שלך מה שאתה עושה.״ הוא אומר בסוף כשעקיבא לא מתכוון לעצור. ״אתה צעיר.״
עקיבא מגחך. ״הלוואי שהייתי.״
״אתה לא?״ היהודי תוהה בשקט. חופר בזקן.
״אני זקן. הכי זקן שיש.״ עקיבא פולט צחוק קצר ומוזר. ״זקן כמו מישהו שנגמרו לו החלומות.״
היהודי המבוגר לא מנסה למחות או להבטיח שחלומות הם אינסופיים.
הוא רק אומר ״הבנתי.״ ומושיט יד ללחיצה. ״אני משה״. הוא אומר במלרע.
״עקיבא.״ עקיבא מחזיר לו יד.
״מה אתה מחפש כאן, עקיבא?״ משה לא מגדיר את גבולות הכאן, זה יכול להיות כאן ממש בארבע אמות שהוא דורך עליהן, או בכלל כאן בעולם הזה.
עקיבא מושך בכתפיים. ״מה שכולם מחפשים.״ הוא עונה תשובה מעורפלת.
למשה היא נהירה וברורה כמו השמש. בלי עננים.
הוא מושיט לעקיבא יד פעם נוספת.
״יהי רצון שתזכה לאהבה״. משה הוגה לאט את המילה האחרונה, אבידת כל האבידות. ״שהיא תתגלה בך ולך ולא תחסר אותה יותר לעולם.״
האיחול מוזר, כמו כל הסיטואציה.
אבל החצי תפילה הזאת, להתהוות של רצון. כמעט פוצעת פתאום. זה כאילו לתפוס בן אדם בשברי כלים, כשכל החלומות שלו מפוזרים בתוהו ובוהו.
ולהגיד -
יהי רצון.
כמו יהי אור.
לשטוף הכל בבריאה חדשה.
״אמן״. עקיבא מסכים. ״בקרוב.״
בקרוב אני אחזור.
בקרוב יהיה לי כוח להתכופף, לקחת את החלומות שהחיים פיזרו לי, להרכיב מהם רצון חדש.
בינתיים הוא מבעיר סיגריה נוספת.
מבקש מהעשן שלה להפסיק לשיר מנגינות ולספר מעשיות, להסכים להיות גם קצת תפילה.
אברהם-יצחק יוצא אחרי שעה. קנ פרקים מאחוריו.
עקיבא אוחז בסיגריה מספר מיליון.
״תראה מה הספקתי בזמן שאתה מכלה את הזמן שלך.״ אברהם-יצחק מנפנף בתהילים.
״אני?״ עקיבא מצביע על שורת סיגריות מעוכות על הגדר. ״הספקתי המון.״
עשן דק עוד מיתמר מהסיגריה האחרונה.
לוחש תפילה מוזרה, כמו כל החיים האלה.
יהי רצון,
ש-יהי רצון.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
