את לא יודעת כלום על המלחמה.
מעולם לא ראית דם , או גופות. מעולם לא הרגת כדי לחיות ,אפילו לאכול בשר את מסרבת.
אף פעם לא ראית איך חץ מפלח את ליבו של אחיך מעולם לא ראית את ראשו של ארוסך נערף.
מעולם לא עמדת לבדך מול צבא שלם עם סכין קטנה ביד . מתפללת שהמוות יהיה מהיר.
את לא יודעת כלום על המלחמה. מעולם לא רצת קדימה כשליבך צורח לך לסגת מעולם לא צעדת זקופה אל מותך. מעולם לא שמעת זעקות פצועים או ראית איך פניהם של נערות יפיפיות מושחתות עד איבוד צורה לשם הנאה בלבד.
את לא יודעת על הצלקות.
הצלקות השקופות שאני מומחית בלהסתיר .
אלו שמאיימות להכריע אותי כל בוקר מחדש , רודפות אותך כמו צל .
מאיימות לגזול את שפיותי , את האשמה הנוראית, הטיעוב העצמי ,הסיוטים.
מעולם לא עמדת מול הרצון העז הזה , המשתק, למות.
כי אולי כשתמותי הכאב יעלם .
את לא יודעת כלום על המלחמה. וזה לא הופך אותך לחלשה ממני, זה הופך אותך לטובה יותר.
לכן אחותי הקטנה.
את ראויה יותר ממני להיות מלכה.
אני אשאר תמיד כאן , מאחורי הקלעים , אתמוך בך.
אבל מנהיג צריך לב טוב ומלא ברחמים.
ואני איבדתי את ליבי לפני שנים.
הכתר מונח במקומו , קחי אותו.
כי נולדת למלוך, בדיוק כמו שאני נולדתי כדי להכין אותך למלכות.
אחותך.
שרת הצבא.
