קשה להם לאכול ברצף/ לשבת ברצף/ להקשיב וליישם את מה שמבקשים מהם.

ילדים צריכים גמישות ופתרונות יצירתיים ולא כללים קשוחים מדי.

ממש לא אחד עם קוצים.

וכשיש סיפור הם מרותקים.

זה רק סביב האוכל

אני מבינה מה את אומרת.

אבל אני מפחדת שהם מאבדים גבולות.

בנוגע לאוכל לא צריך גבולות, אלא להקנות הרגלים טובים.

אפשר להסביר שאוכלים ליד שולחן, להגיד לא להסתובב ביחד עם האוכל ועם הזמן והגיל הילד מקנה לעצמו את ההרגל.

לא לקום בזמן האוכל או לאכול בזמן ספציפי, זה כבר לא ענין של הרגל טוב, אלא נוחות של ניהול הבית ע״י ההורה. בעיניי כדאי להתגמש בנושאים הללו.

אני לא מגבילה את זמן האוכל.

רק ארוחת ערב יש בערך זמן קבוע.

אבל כשהם מגיעים מהגן מי שרעב יכול לקחת פרי/מעדן/בקסויט או מה שיש.

אבל ליד השולחן.

הייתי מנסה לגרום להם לשבת רצוף בצורה חיובית ולא באיום.

אולי קינוח למי שיושב ואוכל יפה, סיפור בזמן האוכל..

בכל מקרה- אם לפני השינה הם אומרים לי שעדיין רעבים אני מרשה רק פריכית אורז. זה משביע, לא מפתה ומי שבאמת רעב יקח. מי שסתם אומר לא ירצה.. 

אני גם אומרת לפעמים אם קמת סימן שסיימת. אבל לא ע בסיס קבוע. במקרים שאני מרגישה שזה נכון ספציפית לאותו יום וסיטואציה.

זהה מתסכל אותי ברמות.

אני בטוחה שבגן הם יושביםאז למה בבית זה שונה?

וגם בגן יש אכילה חברתית ואולי יותר נוקשות על ישיבה בזמן אוכל. 

שאולי זה ביטוי לכך שאין גבולות בבית.

כאילו יש דברים שאני אוסרת אבל זה בעיקר דברים מסוכנים או שהם רבים מכות.

אז אני מפחדת שיגדלו להיות חיות אדם כמו שיש בחןץ.

אני יודעת שמה שאני אומרת קיצוני.

אבל זה מרגיש לי סוג של ביטוי של שאר הדברים שקורים בבית

כמו נגיד שאני יכולה לדבר מאה פעם את אותו משפט ולא מקשיבים.

אני באמת כבר בקצה.

והייתי בסדרה של שיעורים על חינוך.

אולי צריכה רענון🙄

בנחת ובנעימות. להגיד להם שמעכשיו יושבים יפה בשולחן בזמן האוכל. עם צ'ופר קטן שאת בוחרת שיהיה להם נעים. 

עם קמים אז להגיד בצורה נעימה אבל אסרטיבית- בזמן האוכל יושבים יפה ליד השולחן. אם מתנגדים- לחזור על המשפט בלי כעס, עוד פעמיים שלוש,אבל שיראו שאין מה להתווכח איתך. 

אלא פשוט מתעלמים?

לא שמים?

את אומרת, שוב ושוב, והם לא באים, ובינתיים נשפך ומתבלגן האוכל?

מכירה מקרוב את הסיטואציה שהפותחת מתארת....

או לתת רק משהו קטן. כי ל אכלו בזמן האוכל

במקרה כזה כן הייתי פעם פעמיים לא נותנת שוב אוכל אחרי זה והם ילמדו שהם לא יכולים לשלוט בך אלא את המחליטה והקובעת.

ולא להתרגש כשהם אומרים איזה אמא רעה שמשאירה רעבה- זה שוב דרך שלהם לשלוט ולנגן על המצפון. בתוך תוכך את יודעת שאת צודקת ושאת רוצה ללמד אותם לאכול כמו שצריך. לענות להם אז- זאת הייתה בחירה *שלך* לקום ולא לאכול, למרות שאמרתי לך שזה זמן אוכל. פעם הבאה תחשוב טוב אם זאת בחירה נכונה. וזהו. בלי רגש של כעס או חמלה כי הם יתפסו על זה וינסו לשכנע. כשיראו שאין עם מי להתווכח ושכל פעם שהם אומרים שהם רעבים את עונה אותו דבר בנחת הם ילמדו. 

ב"ה הם גדלים בבית טוב ואין סבה שיהיו חיות אדם. תמיד אפשר לעבוד על הגבולות... וגם אי באותו מצב שלך... בהצלחה לנו 

לא כתבת גילאים. אבל אני יכולה להגיד לך שאצלי יש טווח וכולם יושבים. הקטנים יותר קמים מידי פעם (באמת קטע שמי שיותר קם אלו הבנים 🤭 ) אבל אני מזכירה להם שאוכלים בישיבה והם מיד חוזרים.  אם הם עדיין מעדיפים לשחק או להשתולל, אני אומרת שחבל, אנחנו אוכלים ואחכ כבר לא יהיה והולכים לישון. 

אני גם יושבת איתם ואוכלת אז אולי זה נותן תחושה של שיתופיות ולא כמישהי חיצונית שנותנת להם הוראות..

ולגבי התזמון של האוכל- אני אומרת שעכשיו אוכלים א. ערב, ומי שרעב אוכלים עכשיו כי אחכ כבר לא יתאפשר

הארוחה אורכת יותר מרבע שעה. משהו בכיון של חצי שעה- 3/4 שעה

כדי לאפשר לכולם לסיים ולשבוע.

ואם אחרי עדיין רעבים, במקסימום אני מסכימה פרי וכוס מים

אז בעצם נשמע שאת אומרת מה שאני אומרת רק בסגנון אחר.

אנחנו אוכלים אחכ לא יהיה זה על אותו עיקרון של מי שקם סיים לא?

אני מבינה שבגילאים האלה לא פשוט להם להחזיק הרבה זמן אז אני לא אומרת מי שקם סיים. הרי בסוף המשפט הזה לא ישים עם קטנטנים. 

לרוב תמצאי את עצמך חוזרת בך, וכן מאפשרת להם להמשיך לאכול למרות שקמו

אני עושה אחרת- נותנת להם סיבות להבין מעצמם, שמי שקם ולא אוכל מפסיד ועלול להיות רעב כי האוכל הוא עכשיו, ואחכ הולכים לישון.

בעצם פה, יש להם בחירה לחזור לאכול אבל בישיבה

לרוב ב"ה הם משתפים פעולה ויושבים, גם אם קמו פעם או פעמיים

" ארוחת הערב היא עכשיו, אחכ כבר לא יהיה

מי שקם ולא יושב איתנו עלול להיות רעב"

אם הם אומרים לי ששבעים ואחר כך רוצים לאכול אני אומרת להם שמי שרעב עכשיו יכול לאכול לחם בלי כולם.. 

בדרך כלל הם לא ירצו ואז הם הולכים לישון ואין לי ייסורי מצפון שהם רעבים.. אם היו באמת רעבים היו אוכלים הכל

שהגדול יכול אשכרה לקום מתוך שינה ולהגיד שהוא רעב.

והוא לא מסתפק בעוגיה חחחח הוא רוצה סנדוויץ

ובשלוש בלילה ממש אין לי ראש לזה

לחם בלי כלום במקום נגיש. 

אם קם את אומרת לו יש לחם על השולחן וחוזרת לישון

ואז הוא יחפור לי שעות מהמיטה שלו ביללות😐

כדי לדאוג לסנדוויץ לילד.. 

הוא לא תינוקי קטן, הוא ילד גדול עם אחריות, הוא צריך לדעת שאם לא אכל יפה בארוחת ערב אחרי זה הוא יהיה רעב בלילה.. (זו בחירה שלו אז תשתיקי רעשי רקע של יסורי מצפון מצידך) 

אם הוא מפחד אז שלא יקום ויישאר רעב יום יומיים יראה שאין מצב שאמא קמה וזה לא נחמד להיות רעב אז הוא יתחיל לאכול כמו שצריך בא.ערב.. 

אם את ממש ממש ברחמים עליו ולא אכפת לך שיאכלו בחדר ילדים אז תשאירי לו שם סנדוויץ בלי כלום.. 

אבל לקום באמצע הלילה? מה פתאום

רעיון להשאיר מלפפון כמו שכתבה חילזון123

ככה זה גם לא ילכלך

תודה!

עכשיו זה זמן ארוחת ערב

אח"כ הולכים לישון ונגמרת הארוחה..

אבל לילדים שלי אין קוצים

אני אומרת שמי שקם לא לשירותים זה סמן שסיים לאכול,ואם אני רואה שכמעט לא אכלו אני מציעה לאכול עוד כדי שלא יהיו רעבים ומזכירה שאין עוד אוכל עד הבוקר ע

לשני יש.

ודווקא השני אגב, שהוא יותר שובב ותזזיתי הוא זה שפחות קם.

קמים בזמן האוכל זה עניין אחד

אומרים שרעבים אחרי שנכנסים למיטה ממש לא בטוח שזה מרעב אלא יותר למתוח את הגבולות של זמן השינה

כי אם בזמן ארוחת הערב הם כך הזמן קמים אז אולי הפ באמת רעבים?

בני כמה הם?באיזה שעה אוכלים ומתי הולכים לישון 

מציעה לך לעשות ניסיות ארוחת ערב אחת לתת להם בפיתה ככה תוכלי לעקוב כמה כל אחד אכל 

אולי לשנות סדר יום מקלחות פיגמות ואז אוכל. או הפוך אולי הם עייפים בארוחה אז להקדים

אוכלים באיזור שש וחצי

עולים לישון איזור שבע שבע ורבע.

לפעמים לפני מקלחת לפעמים אחרי.

אנסה את העניין עם הפיתה ובאמת יהיה לי מעקב.

הבוקר לא.

וברוב המוחלט בעלי יושב איתם ואוכל.

זה משנה אני או הוא?

זה אחרת. הם יותר יושבים. ואפשר גם לדבר ולספר כל מיני דברים בין לבין.

מרגישה נוח לאכול רק כשהכל מאורגן.

אז בעלי יושב.

הנה עכשיו הכנתי להם ארוחת בוקר הוא ישב איתם ונראה

ושלא כולם יושבים ביחד זה כן מפריע.

צריך לנסות ולראות.

תזונאית אמרה לי שממש חשוב העיניין של הארוחות המשותפות.

ועכשיו לא עבד

אחד היה צריך לשירותים השני הלך איתו שיהיו בריאים

השגחה צמודה לדעתי

זמן ארוחה שלהם לא לוקח הרבה. לדעתי, הזמן של לאסוף את הבלאגן ולנקות שווה לזמן של הישיבה וההשגחה אואפילו עולה עליו

אני מדברת על ארגון הבית בכללי.

אני עובדת כל יום עד ארבע ומגיעה הביתה איתם.

בשבע וחצי אני קורסת. (הקטן שלנו מטריף אותנו בלילות בקטע הזוי)

אז בטווח זמן הזה אני צריכה להספיק הכל🤷‍♀️

דבר ראשון היתי מסבירה להם בחיוביות

שאנחנו אוכליםיחד וזה זמן כיף לאכול יחד ולא לבד

וכן מסבירה שבזמן האוכל אנחנו יושבים בשולחן ואוכלים עד שמסיימים.

כי יש זמן מוגדר לארוחה ואחרי שהארוחה נגמרת המטבח נסגר 

מי שקם מהשולחן אמא מבינה שהוא שבע ולא רעב יותר. ואחר כך לא יהיה אפשר לחזור לאכול כי מה לעשות המטבח נסגר..

כשמסיימים- שואלת כל אאחד אם הוא שבע או רוצה עוד משהו

מזכירה שוב שפשוט אחר כך הולכים לישון וכבר לא יהיה אפשרות אז מי שרעב שיגיד עכשיו

ובאמת מרגילה אחר כך שאין..והם ממש מבינים את זה.כמעט ולא קורה אחרת. 

אם הקטנים ממש רוצים משהו לאכול - אז מרשה מלפפון נגיד או משהו שהם לוקחים לבד .

אני לא יודעת אם הבנת מה התכוונתי-

אבל הרעיון הוא כן יצירת מסגרת וכללי התנהלות באקוחה

אבל לא בטון של איום ועונש

אלא בהסברה של זאת המציאות

נגיד כשכתבתי כי מה לעשות המטבח נסגר

זה לא באיום

אלא בטון נעים שפשוט מסביר שמה לעשות שאחר כך הוא נסגר..

הם קטנים ובדר''כ פשוט מקבלים את העובדה ולא מתחכמים- אבל מי אמר שהוא נסגר וזאת בעצם את שמחליטה טכו 

אצל קטנים הם פשוט מבינים את זה כפשוטו

העיקר לא להגיע למאבק יומיומי

עצה נוספת 

אוירה טובה בארוחה שתעשה חשק לשבת ולהיות חלק

לשים להם סיפור להאזנה   

שירים

לשבת איתם יחד לדבר איתם תוך כדי

לתת להם להיות שותפים בהכנה

בעריכת שולחן

והעצה בסוף עם לשתף אותם נראה שתעבוד פהמממש יפה

עם הגישה.

אבל אני חושבת שמבחינה פרקטית, לא נכון לקשר בין אכילה לבין שמיעת סיפור ושירים. ממה שראיתי אצלנו, זה לפעמים יוצר תלות בדברים האלו בשביל לאכול, או שזה מגיע כחלק ממערכת כוללת של "אוכלים בשביל אמא".

צריך לפתח מערכת יחסים בריאה סביב אכילה בבית, שהמסגרת שתיארת חשובה בשביל זה מאוד. ההורים צריכים לשחרר את הרצון והצורך שלהם לדאוג שהילדים יאכלו, להעביר לילדים את האחריות למנגנון רעב ושובע, ומצד שני לשמור על מסגרת כללים כמו שיש כמעט לכל דבר בבית.

אז אני ממש בעד לשתף אותם בדברים שקשורים ישירות לאוכל, כמו עריכת שולחן, הכנת אוכל וכו'. זה מערב אותם ומעביר אליהם אחריות בצורה נכונה.

אבל להוסיף סיפור או שיר זה כבר לא קשור לאוכל עצמו, ולכן לא נכון לערב את זה בעיניי כאן. (כותבת לא אלייך ספציפית, אלא כלפי העניין הספציפי הזה שהועלה כאן בשרשור)

את ההתניה המא יוצרת אם ז הפך לתנאי קבוע לארוחה

אם זה מדי פעם או רק לכמה ימים כדי לייצר הרגלששל איסוף סביב לשולחן אז לא מסכימה עם התאוריה

כמובן לא חובה.. רק הצעתי רעיון

אבל התאוריה שעלית במחילה קצת מפריזה.. לא קורה כלום לאף ילד אם פעם או פעמיים בשבוע ישמע ספור בזמן האוכל.להפך

נחמד מאוד בעיני

כמובן שזכותך להזדהות איתה ומעולה שעלית 🙂

כל את מ ש'טוב לה

והאמת שאנחנו אומרים את זה, ולא עוזר ככ🙈

ןמנצלשת- לכל מי שאמרה שאח"כ המטבח נסגר וכו

יש לי אחד ממש פצפון שאני רוצה שהוא יאכל יותר ממנו 😬 והאיומים האלה לא מזיזים לו..

הוא מבחינתו לדלג על ארוחות חופשי, כשקם ואנחנו שואלים אם סיים אומר כן עוד לפני שהתחיל לאכול ואחכ לא מבקש משהו אחר.. בדרכ משאירה לו את הארוחת צהריים עד הערב בערך על השולחן כדי שיאכל כשירצה וזה לא קורה.. 

איך גורמים לו לא לקום ולאכול? (מכינה לו אוכל שהוא אוהב) 

נשמע שהוא בכללי אוכל מעט/ לא מספיק

אצלינו כולם אוכלים יחד, כולל אני ובעלי

מי שרוצה לקום צריך לבקש רשות

כמובן שלקום לשירותים מרשים או לקנח את האף

אבל חוץ מזה לא מרשה לקום

מי שמסיים מבקש רשות לקום כי סיים ואז קם

אני רואה ממש חשיבות בסדר והרגלי אכילה. אבל זה לא היה עובד רם לא היינו אוכלים איתם

כשהם אוכלים לבד פעם ב הם יקומו כל רגע לבקש ממני משו

ילדים אוהבים לאכול עם אמא ואבא לרוב

זה מספק להםתשומת לב

זה הרגל שהשתרש מגיל קטן כשהיו קשורעם בכיסא...

אבל אם בכל זאת קם אני מודיעה שיחזור בבקשה ולא קמים בלי רשות. ואם צריך אז גם כועסת

אבל בסוף כשכולנו יושבים יחד זה כיף לשבת. מדברים, כל אחד מספר משהו... יש עניין. 

כלפיהם לזמנים קריטים יותר.

היום בבוקר באמת כעסתי.

כי הייתי לחוצה שהבית כבר ישטף והחלב הזה ממש הרגיז אותי.

ואני יודעת שבמקרה הזה כעס לא יועיל לי.

אז באמת תהיתי לעצמי אם אמירה של- מי שקם סימן ששבע והאוכל נזרק היא לגיטימית.

נשמע שהרוב חושבות שלא וקיבלתי פה עצות טובות😘

יום אחד שהם יגדלו גם כעס לא יעזור, כי ילדים מפתחים עצמאות.

כשיש כעסים סביב האוכל זה פוטנציאל גדול להפרעות אכילה בהווה ובעתיד.

הארוחה מעניינת, מדברים ומשוחחים.

והכעס הוא על שקמים, לא קשור אם אוכלים או לא

לא צריך לפחד להציב גבול פשוט וישר לאיים בהפרעות אכילה

אני לא מפחדת מתוצאות של אי שימת גבול על אכילה/ ארוחות.

אני לא מפחדת שילדים קמים מהשולחן/ לא אוכלים/ מבקשים אוכל או רעבים בכל מיני שעות.

הם רוכשים הרגלי אכילה נכונים בהסברים ודוגמא אישית ולא ע״י גבולות או כעסים.

בכעסים ובגבולות לא מגיעים להרגלים אלא לצייתנות של הילד (או אי צייתנות)

אולי בעלך פשוט עושה כל הדברים שאת כותבת שאת לא עושה? את הרי מפרנסת, אז הוא כנראה יותר על הבית? 

כי בעלי מגיע מאוחר אז ביום-יום הוא לא משכיב , לא עושה שיעורי בית , לא מרגיל לסיר, לא מציב גבולות בזמן אוכל. הוא יותר אבא של כיף . אבל זה שלא שאף אחד לא עושה את כל זה...

לא מציב גבולות על אוכל/ ארוחות, הוא באותה דיעה שלי, שאוכלים מתי שרעבים ולא חייבים לשבת בשום ארוחה.

שנינו הורים גמישים שנותנים הרבה חופש פעולה ברוב התחומים.

אבל זה ל מרגיש כמו בית ספר? בית זה לא בת ספר...

אני מחכימה ממש.

ורוצה גם להגיד שבזכות העצות שלכן לגבי האכילה של מוצק על ידי תינוק אני רואה שיפור נפלא

אז תודה!

אם יש לכם שולחן קטן עם כסאות (של הילדים)

זה גם עובד טוב.

לפעמים יותר נחמד להם לשבת שם ולאכול

בעלי חולם להעיף אותו

מה גם נראנ לי זה מתכון לסירחון

מעדיפה שיסריח סמוך לשולחן. ולא חצי בית🤪

הוא גם מעודד אכילה מסודרת

כלומר כשהילד קם, לשאול אותו ""סיימת לאכול?"

אם אומר לא אז להגיד לו ""לא קמים לפני שמסיימים לאכול".

אם אומר כן אז להגיד לו ""אז אפשר להוריד את הצלחת שלך מהשולחן?" או ""תוריד את הצלחת מהשולחן" (לפי ההרגלים שלכם).

זה עניין של הרגל

אבל בגלל שזה ממש משגע אותך ואת מופעלת מזה (מזדהה מאוד), יהיה קשה רק ליישם חוק כזה או אחר והם גם רוצים לעבור על זה כי יש פה קבלת תשומת לב... 

טיפ שאני קיבלתי ממישהי מדהימה - להחליט על חוק, לחפור עליו הרב זמן לפני שמחליטים ליישם. ואז כשמחליטים שמעכשיו הוא מיושם, משנים גישה ומעכשיו זה אני והילד ביחד מול החוק. החור לא קשור אליי. 

למשל, מי שזורק כדור בבית הגדור עובר חמקום גבוה. לא  "כי אמרתי", אלא כי יש כלל/חוק שלא זורקים כדור בבית. 

נניח והילד זורק, אז בלי תגובה של "אבל אמרנו, אבל למה שוב פעם, מה אתה לא מבין..." אלא פשוט לוקחים את הכדור למקום גבוה. ואם הילד מתנגד, בוכה, צורח... מעודדים אותו ומחבקים אותו ועוזרים לו להירגע... כי זה באמת מאוד קשה ועצוב לו. 

מזכירים לו מתי כן מתאפשר לזרוק כדור (אצלנו זה רק בגינת השעשועים) 

ומזכירים לו שזה הכלל והכי חשוב, מראים חו שזה אני ואתה ביחד מול הכלל (שנועד לעזור לנו לסדר בבית, למנוע מהאחים לקבל מכה מהכדור... לטפטף לו נקודות שמחזקות את הצורך בכלל הזה) 

ילדים צריכים גבולות, כללי התנהגות... זה לטובתם ועוזר להם להתנהל נכון ולנתב אל האנרגיות שלהם למקום חיובי וטוב... לפתח את הכישרונות והפוטנציאל שלהם... 

גם אני מתחרפנת לפעמים אבל מבינה שככה ז ילדים... אפשר במהלך הארוחה לשבת כולם יחד ולדבר ע מ היה להם היום ואז זה ירכז אותם יותר..

נגיד קם לשירותים זה בסדר. ואולי לא לפח. אבל בגדול לא רואה בעיה . אם ילד לא יישב, הוא לא יאכל. אם הוא לא יאכל , הוא יהיה רעב בזמן השכבה ולא יירדם. 

וגם אמא לא משרתת , להגיש, להזיז, לחמם, להביא משהו אחר כי אחים נגעו בזה...

ולא נכון להשאיר את הילד רעב. בגיל הזה הם עדיין לא יודעים מה מפריע להם בדיוק, הם סתם עצבניים, אין להם עדיין יכולת להבין שהם צריכים לאכול או לנוח, הם צריכים הכוונה עדיין

והדבר היחיד שעוזר זה לשבת ולאכול איתו ביחד.

ברגע שאני קמה (אפילו להביא כוס מים)- גם הוא יקום...

מוגזם זה לא.

יעיל? לא בטוחה..

קודם כל בני כמה הם?

ואני חושבת שזה עניין של הרגלים זה הרבה מעבר לנוחות שלנו ההורים.

יש זמן של ארוחה יש,זמן של נשנושים וכו.. זה כמובן לא כמו שעון ובצורה נוקשה אבל כן מבחינתי אין סיבה שבעולם שרבע שעה אחרי אוכל ילד יגיד אני רעב.

ויקבל עוגיות או פרס אחר על זה שלא אכל טוב.

אז מה כן?

אני אתן משהו שיאכלו כדי באמת לא לישון רעבים כמו פרי,ירק או לחם או כל דבר אחר שמתאים לך ויהיה קבוע לזמן כזה ..

אני כן מעירה על זה שלא יושבים ולאט לאט הם לומדים.

מה שכן משתדלת שלא יהיו הסחות דעת שגורמות להם לקום באופן קבוע..

ועוד משהו תפסיקי לשאול הרבה פעמים אתם שבעים בטוח בטוח.. תסמכי עליהם.ואם אומרים לך אנחנו רעבים הייתי אומרת בנחת עכשיו אכלנו אם אתה עוד רעב קח( מה שהחלטת לתת במצבים כאלו..

בלי נעליים הוא רץ, בחנות הלך עם זה ממש יפה

נפל פה ושם אבל בסה''כ הלך.

רק בבית השינוי.

שמתי לו בינתיים 3 פעמים מאז הקנייה, כל פעם לחצי שעה, אולי קצת פחות. הוא כל הזמן נוגע בהן מאיו מנסה להוריד.  אני חוששת שזה לא נוח לו. למרות שקיבלתי הרבה מאוד המלצות על החנות הזאת קשה לי להאמין שעשו התאמה לא טובה 🤕

אז זה ממש הגיוני

לפי מה שאני יודעת אומרים לחכות יותר זמן בין תחילת ההליכה לנעילת נעליים

שההליכה יותר תתיצב.

אני מחכה חצי שעההאבל באמת נראה לי אני מגזימה

בכל אופן נראה לי זה פשוט ענין של הסתגלות.. ויעבור בעז'ה הנעל כבדה ולוקח זמן להתרגל למשקל שלה

ורק עכשיו קניתי לו....

הוא ילד שב"ה לא מפסיק לרוץ

ועם הנעליים קשה לו יותר. אבל מלבישה ללבישה הוא מתרגל.

אני חושבת שזה נורמלי....

מלא נחת

אבל גם אם היה לו נוח עם נעליים לא כדאי לשים לו בבית.

אפשר גרביים נגד החלקה.

כבר חששתי שהלכו 400 שקל לפח.

אל תשאלי למה במחיר כזה, בשום מקום לא היה משהו יפה במידה שלו. כבר חששתי שהכסף לפח. 

אני מלבישה לקטנצ'יק כרגע נעליים ישנות של אחותו הגדולה כשהייתה בגילו 😅

אלה נעליים טובות מפפאיה ששמרתי, וגם ככה לא אכפת לו מהצבע בגיל הזה

אבל יש לי טראומה קלה - עשיתי את זה עם הילדונת פעם, סנדלים בצבע של בנים. ואז יום אחד המטפלת שלה אמרה לי שיש לה סנדלים (של בנות) מיותרים ואולי אני רוצה אותם בשבילה🙈 התפדחתי נורא שהיא חשבה שלא קניתי סנדלים חדשים בגלל קושי כלכלי או משהו...

בכל אופן, עכשיו כבר לא נשארו לי נעליים מהילדים הקודמים...

זה ממש נורמלי לשים לילד נעליים מהגדול

אני גם שמרתי נעלי צעד ראשון של הגדול, אבל זה במידה 21 - קטני רחוק משם 

הילד פשוט קטן

גם קטנטונת

לא קניתי לה נעליים רק עכשיו מתחילה ללכת וגם זה לא לגמרי

אבל מאמינה שגם היא תצטרך מידה קטנה ממש

זה פשוט עושק המחירים של נעלי צעד ראשון.

ושתהיה בריאה הקטנה הזאת, כבר בת שנתיים + ועדיין במידה 18.

התחילה במידה 16 שאין מידות כאלו בכלל בארץ.

יש מלא נעליים לא יודעת מה טוב ומה לא.

היה לי חשוב לקנות כי אנחנו מטיילים מלא ברחוב.

לבית אני לא צריכה, זה רק לגינה וכאלה 

עדיף בלי לפחות בחודש הראשון להליכה

הבן שלי כשהתחיל ללכת היה נופל הרבה ודווקא כששמנו לו נעליים זה נתן לו יציבות וביטחון

מקודם שמתי לו עוד פעם והשתפר.

הנחתי חתיכה של דבק נייר בחלק הקדמי שלא ישתפשף חחח עכשיו אני יותר רגועה עם הזחילה 

בעיקר בגינה, בחול ודשא. או נגיד על מזרנים.

הליכה על משטחים שונים ככה הוא ממשיך לחזק את כף הרגל מה שלא קורה בתוך הנעל. וגם יחשף לתחושות שונות.

מומלץ. (במיוחד שהתחיל ללכת רק לפני חודש ).

לדבר איתה: זה סיכוי ענק לגרום נזק.

בדימוי העצמי שלה, ואף בנושא ההשמנה עצמו.

לדעתי: לכבד את הבחירות שלה, זכותה. יחד עם זאת שווה ללכת לבדיקות דם ליתר בטחון, וכן להוציא את השטויות מהבית.

ממליצה לשמוע את הפודקאסט של מה בליבא עם רוני רמז

היא מדברת מדהים על עודף משקל

ממש גרמה לי לבכות איך גרמו לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי...

בכללי, אין מה להגיד לה בעצמה.

אם היא תרצה ותפנה אליכם להתייעץ מה לעשות, אז תייעצי לה להוסיף פעילות גופנית , לשלב התזונה ירקות וכו'

די ברור שהיא כן שמה לב, וכרגע לא רוצה לעשות עם זה

כלום כי זה מלחיץ או אין לה כוח להתמודד עם זה או משהו בסגנון...

אני מאמינה שהנכון יהיה להתעלם, מקסימום לדאוג שהאוכל שמכינים בבית יהיה בריא יחסית...

תעזרו לי לחדד את הנקודה… זה מה שבעלי טוען

אבל התפקיד של הורים זה גם לחשוב לטווח ארוך... אני חושבת שכל מה שיגידו לה יגרום לה א. לאנטי, ולהוריד את הסיכוי שהיא תתחיל לאכול בריא או לעשות ספורט כי זה יהפוך למשהו שהוא מולכם במקום למשהו שמול עצמה

ב. לחרדה או דימוי עצמי נמוך, כי אם אתם מדברים איתה על זה זה כנראה ממש גרוע. וחרדה אגב הרבה פעמים גורמת להגביר אכילה רגשית ולא להוריד.

אני חושבת שדברים כמו להוסיף סלט חי לכל ארוחה ודברים כאלה, שזה להוסיף אוכל בריא בכללי ולא לחץ מולה. ואם היא מבקשת עזרה או מתלוננת על המשקל שלה אז אפשר להציע עזרה בעדינות. אבל לא לבוא ולדבר איתה מלכתחילה.

שנערה בת 15 לא שמה לב שהיא השמינה

יכולת ההשפעה ההורית לגבי אורח חיים ותזונה נכונה היא ב

1. אוכל בריא זמין בבית

2. דוגמא אישית

3. חוסר שיפוטיות

4. השארת יכולת הבחירה בידי הילדה

בכל גיל

ובפרט בגיל 15

כי נערה בת 15 בטוח שמה לב שהשמינה ומן הסתם מתעסקת עם זה בלי סוף. אז בתור הורים נראה לי חשוב לפתוח ערוץ תקשורת דווקא סביב דברים לא מדוברים. למתבגרים יש נטיה להכנס לסרטים סביב דברים ולחפש תשובות ופתרונות במקומות שהם לאו דווקא חיוביים או מקדמים.

כמובן לשים לב טוב לתוכן השיחה. לזכור שבתור הורים אין לכם מטרה לגדל ילדה רזה, יש לכם מטרה לגדל ילדה בריאה שאוהבת את עצמה.

הייתי ממקדת את השיחה בנערה וברגשותיה - איך היא מרגישה עם עצמה? האם היא זקוקה מכם לעזרה כלשהי בנושא?

מדגישה אלף פעם שהיא אהובה בדיוק כפי שהיא. באופן כללי, לנסות להתפעל ממנה באופן יזום כמה שיותר. לאו דווקא מחלקים חיצוניים - מכשרונות, תהליכים יפים, חברויות יפות, כל מה שמסייע לנערה לפתח דיבור פנימי אוהב וחומל כלפיי עצמה. 

סליחה על הנחרצות, אבל שבעלך ילך לעבוד על עצמו לקבל אותה ולאהוב אותה כמו שהיא היום.

בלי זה, כל דיבור וכל פעולה רק יעשו נזק.

היום זה מאד אופנתי "לקבל את עצמי כמו שאני" אבל בואי לא ניתמם… גם אם נשתוק (כמו עד עכשיו) יש סיכוי גבוה שבשלב מסוים היא תבין שהיא שמנה מאד והיא כנראה לא תהיה מרוצה מזה.

אולי גם יש הבדל בין מישהי שמגיל צעיר היתה שמנמונת לבין מישהי שהשמינה מהר ובאופן פתאומי יחסית בעקבות הפסקת טיפול תרופתי.

לא מצליחים לעצור עליה במשקל/ לעשות ספורט/ לאכול ירקות במקום פחמימות

כי זה קשה

מאד

לילדה בת 15 הקושי פי כמה וכמה

מודעות אפשר לעורר

בצורה נכונה

בעיקר מדוגמא אישית

רוב הסיכויים שניסיון לעורר מודעות ועידוד יפגע בה מאשר יעזור (כי זה עם פוטנציאל גבוה לשיפוטיות והתערבות)

זה לא מאד משנה מתי ולמה קרתה ההשמנה

אלא

ששליטה על אוכל זה דבר מאד קשה

ומעטים האנשים שמשיגים את זה

אדם שלא חווה את התהליך הפנימי

לא יכול להבין אותו

האדם היחיד שיכול לעזור בנושא הזה

זה האדם לעצמו

שאר האנשים בעיקר יפריעו

(עם פוטנציאל גבוה שההורים הם אלה שמפריעים)

ומה ההורים שלי לא ניסו.

בסוף עד שזה לא הגיע מתוכי זה לא עזר.

אז ירדו 7 קילו והחזרתי 10.

מה לא ניסו איתי.

בסוף ברגע שהחלטתי, אי שם בגיל 17, הצלחתי להוריד 34 קילו ממשקלי.

אבל זה רק כשזה הגיע מתוכי.

לא הייתי מדברת איתה.

כן מכינה אוכל בריא יותר ומנגישה פירות וירקות.

כשהיא תרצה היא תיגש אלייך.

בגיל הזה אין סיכוי שהיא לא מודעת לעצמה.

שאמא שלך תסב את תשומת לבך למשקל שלך ותעודד אותך לאכול יותר פירות וירקות?

סליחה, אבל זה נשמע לי נורא.

לקבל אותה כמו שהיא זה לא להיתמם.

זה להגיד שיש בה עוד המון המון דברים חוץ מהמשקל.

יש לה תכונות אופי. יש לה שיער יפה. או עיניים יפות. אולי היא חברותית, או מצחיקה, או חכמה, או אכפתית מאוד. את יודעת. אבל היא מיליון דברים חוץ מ'שמנה'.

אז כרגע היא בעודף משקל. ואולי יום אחד היא תרצה להרזות ואולי לא. זה לא משנה.

מבחינתכם היא מהממת כמו שהיא וזהו.

(שוב, תחשבי איך היית רוצה שההורים שלך יתייחסו אלייך בנושא כזה. תראי כמה שרשורים כואבים נפתחים פה בפורום סביב הנושא. תחסכי את זה ממנה. בבקשה).

רוב אחיי היו אוביס בגיל ההתבגרות והגיעו למצבשרוצים מעצמם בלי שהעירו להם וירדו עשרות קילוגרמים לבד

לא להתערב, לקבל כמו שהיא

רם מפריע לבעלך בעין שיעבוד על עצמו ואפשר לדאוג שיהיה אוכל יותר בריא בבית שאת מגישה אבל לא יותר

לא הייתי אומרת לה לאכול פחות או משהו כזה

הייתי מתייעצת עם גורם מוסמך כמו פסיכולוגית ילדים (לא דיאטנית).

ושימו לב על מה זה יושב אצלכם, אני לא חושבת שמדובר רק בבריאות, אלא גם בתפיסה חברתית.

תשאלו את עצמכם, אם בדיקות הדם שלה יצאו תקינות, אם היא היתה אוכלת לא בריא ולא משמינה, אם הסכנה הבריאותית היתה בתחום אחר כמו חוסר שינה, עדיין הייתם נלחצים באותה מידה?

אני מניחה שיש כאן גם איזושהי תפיסה של דימוי גוף (לכולנו) ואתם דואגים לא רק בריאותית גם חברתית.

אני לא אומרת את זה כשפיטה, התפיסה הזאת נוגעת בכולנו, פשוט חשוב להיות מודעים לעצמנו ומה מניע אותנו.

ונכון בריאותית זה גם לא בריא, לכן כן הייתי מניעה אותה בדרך כלשהי, אולי שינוי כללי בריאותי של הבית, אולי ספורט משותף, הליכה של שתיכן, בלי קשר לשיח על נראות. ובעיקר מתייעצת עם גורם מוסמך.

זה קריטי במיוחד בגיל הזה.

זה לדבר על עצמך.

תשתפי אותה כאילו דרך אגב שאת רוצה קצת להוריד במשקל, אז את אוכלת יותר ירקות, תכיני לך סלט גדול ותגידי איזה טעים אם בא לה קצת?

תכיני כאילו לך ירקות בתנור וכד' ...

את לא מדברת עליה בכלל, רק על עצמך ועל בריאות וזה נותן לך כח, הקמח הלבן מעייף אותך ואחרי ירקות יש לך יותר אנרגיה. להכין דברים בריאים מגניבים כמו כדורי תמרים, בשבילך ומי שרוצה גם מוזמן.

מאמינה שהיא שמה לב לגוף של עצמה, זה בדיוק בגיל שמתעסקים המון עם הגוף, אם היא באמת מעוניינת לרדת במשקל יהיה לה קצה חוט - איך מתחילים, ושזה לא כזה נורא, ושאמא שלי מכירה את זה יאפשר להתייעץ איתה. 

שבת בבוקר עדיין מתלבטת לגבי העיקרית

עוקבת איתך 

ערב מרק עוף והמון ירקות עם קניידלך

בוקר עוף ותפוחי אדמה ברוטב תפוזים בתנור, אנטיפסטי

סדש קניידלך, ביצים קשות או חביתה,  אולי תפוחי אדמה מבושלים כמו כרפס

מצות

עוגה קנויה לילדים, פומלה ואננס, יש גם גלידה חלבית

סלט ירקות,  מטבוחה, אולי ממרח זיתים, מקלות גזר בתנור

מרק עם קניידלך בלילה

האמת לא מכינה לשבת כלום. אולי עוגות.

אבל הכנתי מלא לליל הסדר (אנחנו משפחה קטנה והכנתי לכל המשפחה של ההורים שלי 12 נפשות).

חלק נשאר וחלק אחרים יכינו.

הכנתי לערב חג (שלא יהיו רעבים):

חזה מתובל, שניצלים, פירה, סוג נוסף של פירה, ונקניקיות

לליל הסדר: עוף בדבש, תפוחי אדמה וגולאש בשר.

ליום- בשר מתוק עם בטטה ותפוא, והיה גם עוף בתנור.

וסלטים-

מטבוחה מרוקאית

כמה סוגים של חציל

סלק

פלפלים

בישלתי לפני החג עד 3 בלילה.

ומיציתי!!

היום לא רוצה לבשל!

וגם לחמניות מקמח מצה וקמח תפו"א (אלתרתי קצת ויצא יחסית בסדר ב"ה. העיקר שהקטנה אהבה, ועכשיו יהיה לה מה לאכול... נראה לי שבפעם הבאה אכנסי גם קמח שקדים, שיהיה קצת בריא)

הבת שלי מכינה מרק וחמין, וגם תפו"א וסלט גזר מרוקאי.

איזה מזל שלא כל הבישולים עליי🤭

אני פשוט חותכת לעיגולים דקים, מסדרת בתבנית ומפזרת מעל תערובת של ביצים, שמ"ז ותבלינים (הפעם הוספתי גם קצת קוטג' ושקדים טחונים).

אם יצא טוב או לא - נדע בשבת🤭

באיחור ממשששש

מכינה מרק קניידלך, חמין, בטטה ותפוא בתנור, קציצות מצות, לחמניות (מאבקה קנויה)

בישלתי ביצים קשות ותפוא (אם אספיק אכין בורקס מצה)

ואולי אקח עוד רעיונות מפה אם אספיק, או לחג שני…

וסלטים-אצלנו אוכלים סלטים חיים בעיקר.

פסטו

סלט ירוק עם שקדים

סלט כרוב

סלט מלפפון עגבניה..

והבוקר עוף בתנור עם תפו''א ובטטות.

הכי פשוט.

אין לי כוח לבישולים.

ערב

דגים ומרק עוף עם קניידלך

בוקר

קציצות מטוגנות גם עם חציל ותפוחי אדמה

תפוחי אדמה ובטטה בתבשיל

בשר כבש

סדש

דגים שנשארו וסלטים

אולי נכין בלינצס/ פנקייק

סלטים- מטבוחה חציל במיונז חציל מטוגן גזר מבושל כרוב עם מיונז ביצים וסלטי ירקות/ חסה וכו 

אני הייתי כנראה קצת יותר מדי שאננה...

(מצד שני מאוד שמחה שבלי חרדות ב"ה)

אנחנו אצל חמותי היקרה עד מוצאי שבת

וזו הקלה גדולה כי עוד לא עשינו שום קניות או ארגון של המטבח לחג....

בקיצור

התחלתי לנקות מאוחר

עבדנו עד מאוחר

באתי לסדר עייפה...

נרדמתי לפני הכוס הרביעית

מאוכזבת מעצמי...

החלק הטוב: פוצון ופוצונת נהנו

פוצון המתוק כבר בן 4 ב"ה!

שר מה נשתנה בחן וברגש

כולל להצביע על כל דבר (מצה, מרור...)

וזה היה ממש מתוק

ואפילו לימדנו אותו את הקושיה ששרים כשבית המקדש קיים והוא שר גם אותה.

("שבכל הלילות אנו אוכלים בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי")

עכשיו הולכת בעז"ה לטגן בלינצ'ס

שארגיש שאני עושה משהו...

מזכירה שמי שרוצה את קובץ השירים שלי לפסח

יכולה לבקש ממני.

לק"י

לי היה נחמד.

אני עדיין לא רגילה לליל הסדר של המשפחה של בעלי. פחות אוהבת, אבל הגיוני...

וגם יש להם מנהגים שמוזרים לי (כמו לאכול ממש קצת מצות, ואז אני אוכלת יותר, ולוקח לי זמן, ועוד).

אני זוכרת שלמדתי מתישהו

ובעלי תלמיד של הרב ישראל אריאל

ראש מכון המקדש

אז זה בתודעה ב"ה.

הרגשתי שלמרות שהיה עם עוד בני משפחה, הצלחנו לשתף את הילדים יפה ולתת את האווירה שרצינו.

הבן שלי כתב לפני הסדר רשימת שאלות ממש חמודות ויפות על ההגדה ויציאת מצרים, ולא הצלחנו לענות על הכל תוך כדי הסדר, כי ראינו שזה כבר ארוך ולא מתאים לעכב את כולם. אבל אחר כך בבוקר עשינו השלמה וענינו לשאלות שנשארו, אז זה היה בסדר.

הקטן (בן שנה) ישן בתחילת הסדר עד כמעט סוף מגיד, אבל כשהוא התעורר לינוק הוא ראה את כולם ערים וחוגגים ולא רצה להפסיד, ונשאר ער עד סוף הסדר... אבל ב"ה הצלחתי להשתתף ביחד איתו, והוא היה חמוד ושימח את כולם בחיוכים מתוקים...

הלילה היה קצת מבאס.

בגלל שאין סעודה שלישית ולא אכלנו מסודר, במוצאי החג הילדים היו רעבים. אז אחרי הבדלה אמא שלי הכינה ארוחה טובה וזה היה מצוין, רק שכבר היה מאוחר והארוחה עיכבה אותנו, אז עד שהגענו הביתה היה כבר 11 בלילה, וכולם היו עייפים ועצבניים וזה היה מעצבן ולא נעים...

פעם הבאה נראה לי שגם אם אין חובת סעודה שלישית, עדיין כדאי לדאוג לארוחה טובה עוד לפני הבדלה.

אנחנו עשינו בבית, היה ממש ממש כיף.

הבן שלי קם חג בבוקר וביקש שנעשה עוד פעם ליל הסדר, מבחינתי היה שווה הכל עם הבקשה הזאת (זה משמעותי לי כי אני אישית מעולם לא התחברתי ללילה הזה, אצל ההורים משני הצדדים הוא ארוךךךךך, מסיימים באיזה 4. הלילה הזה זכור לי בתור אחד שרק רוצים לישון ולאכול ואי אפשר. ההורים מדהימים שלא תטעו, פשוט לא מצאתי את עצמי בקונספט).

בקיצור, היה טוב.

סיימנו ב 12, שני הילדים נשארו ערים עד הסוף. ערב מלא בשירה וריקודים.

בעלי הכין הצגה הם בובות שמתלבשות על היד, אבל הילדים לא היו בעניין אז פשוט זרמנו עם השירים בהגדה. איםה שלא היה שיר, מלמלנו מהר כדי לא לאבד את הקשב שלהם.

קנינו טרמפולינה שבוע לפני פסח (קטנה, בלי רשת) - הנחנו בסלון ליד השולחן הגדול לא הפסיק לקפוץ כל הלילה (ברמת המוזר לדעתי - כאילו, כמה אפשר לקפוץ?????. הגדול החליט על מסלול - רוקדים במעגל עולים לטרמפו קפיצה בחישוקים, עוד כמה דברים ומהתחלה. הפכנו להיות קצת עמדת דיג'י)

בקיצור היה ממש כיף.

עדיין יש פינה בלב שלא מוכן להשלים עם הטוב הזה, אני ממש התרגלתי שזה ערב של דברי תורה ופתאום כזה - לא היה דבר תורה אחד. גם אם הייתי רוצה בעלי היקר פחות הטיפוס ואני גם ככה, אין לי קשב לזה. היה טוב ומצד שני לא יודעת, מנסה להתרגל.

העיקר הילדים ואנחנו נהננו.

ראיתי סרטון של הרב יגאל כהן שבסופו של דבר - שום דבר לא שווה בלי שמחה. אז ב''ה שמחה גדולה הייתה. הבן שלי מחכה לסדר הבא וזה ממש עושה לי את זה. 

לעשות ליל הסדר לבד רק עם שני ילדים קטנים - זה אומץ!

באמת נשמע שזה היה מדויק בשבילכם❤️ איזה כיף שכולכם נהניתם כך! מן הסתם הילדים לא היו מצליחים ליהנות בליל סדר שכולו דברי תורה...

פעם ראשונה (בעצם חוץ מהקורונה). אבל הוא סגר חג בצבא. אז בסוף נסעתי להורים.

היה בסדר, אבל הייתי צריכה לתזז בין הקטנים לגדולים ולהרדים. בקושי אמרתי משהו מהמגיד, וגם בהלל ונרצה הייתי עם הקטן שהתעורר. מקווה שלמגוייסות יש פתור בכל זאת..

ואני עם סוכרת- אז מאתגר עם האוכל, המצות ו4 הכוסות (קיבלתי הנחיות מהדיאטנית מה בדיוק לעשות), אבל זה גם לא השאיר לי הרבה מה לאכול...

עכשיו אנחנו בבית ב"ה, הוא אמור לחזור סמוך לשבת. 

ועוד שינוי כזה. ממש קשה.

בעז''ה שתהיה לו נסיעה טובה הביתה ויחזור כמה שיותר מהר. 

אשמח לשמוע מה אתן שותות בארבע כוסות. אני שותה תירוש וכל שנה כמעט מקיאה בכוס הרביעית מרוב גועל. מצד שני אני לא מסוגלת לשתות כוס שלמה של יין (לא בהריון ולא מניקה אבל פחות מתחברת לאלכוהול).

לקחתי את הסוג המופחת סוכר וזה היה מעולה

יותר מהמיץ הכהה (לא זוכרת מה שם הזן).

גם לי קשה לשתות הרבה מיץ ענבים, וביין אין סיכוי שאגע...

רוב הכוס מיץ ענבים, מוסיפה גם יין.

ככה לא מרגישים את החריפות של היין, אבל זה קצת מאזן את המתיקות.

מאוד מאוד מאתגר לי 4 כוסות.

כל שנה הייתי מסיימת את ליל הסדר עם בחילות והקאות.

השילוב של כ"כ הרבה מיץ ענבים ומצות הפך אותי לגמרי.

כבר שנה שניה שאני שותה יין לבן מוגז ספציפי שהוא נחשב מתוק אבל בקושי מרגישים

אני מרגישה שהוא כמו סודה בטעמים.

לפעמים מוסיפה טיפונת מיץ ענבים אדום בשביל הצבע.

בקיצור ממש קל לשתות ואני מסיימת את ליל הסדר כמו בן אדם.

ממש ממליצה לך לנסות.

תנסי פעם בלי קשר לליל הסדר ותראי אם את אוהבת.

גם אני שתיתי ממנו בסדר

והיה מעולה 

יין חלק מיץ ענבים

יש יינות קלילים כמו האלה המוגזים

היינו אצל ההורים שלי ובגדול שלי כבר בגיל שמבין וזה היה ממש חמוד לראות איך אבא שלי מתלהב למספר לו את ההגדה ולשאול שאלות

הבן היה מבסוט, קיבל מתנות, שוקולד צ'יפס על כל דבר שענה ואמא שלי קנתה דברים לשולחן בשביל עשרת המכות והם שיחקו כאילו הם פרעה וכו'

הייתי גמורה ממש אבל היה חמוד לראות והבן ביקש שנעשה שוב שזה לדעתי הכי שווה.

אצל חמי וחמותי זה הרבה דברי תורה ואני מאבדת את זה לגמרי ( במיוחד אם יש ילדים ) 

למרות שהייתי גמורה מעייפות (בהלל קצת התאוששתי).

ולמרות כל מיני תקלים קטנים שנוצרו עם הילדים...

בעלי ניהל את הסדר ביד רמה, הילדים הפציצו בשאלות, הבן הבררן שלנו הצליח לאכול קצת מרור (!), הילדונת שרה ארבע קושיות (בקול תינוקי כזה - הבינה שזה תפקיד של הקטנים בדרך כלל), ילדת כיתה א' קראה יפה מאוד קטע מההגדה וריגשה אותנו, התינוקת הקדימה את נרצה לזמן שולחן עורך והושכבה לישון (גם ככה לא אכלה יותר מדי) והילדונת נשארה ממש עד הסוף ונרדמה ברגע שהשכבתי אותה, שזה היה כיף. הבנים נשארו לומר שיר השירים אחר כך. שניים הלכו אחר כך לישון (כדי להתעורר מאזעקה שעתיים לאחר מכן🥴) ושניים אחרים נשארו ערים כמעט כל הלילה🤭 (והפסידו סעודת בוקר, שלאחד מהם זה לא בא בטוב, אבל בסוף הוא התגבר על זה...)

אני קצת מבואסת שהשנה לא הקראתי להם סיפור מלווה להגדה, בגלל העייפות שלי... אבל היה מספיק תוכן גם ככה.

והעיקר - לא היו אזעקות במהלך הסדר! זה הדבר שהכי הלחיץ אותנו... 

כמה דקות? עד עשר דקות נראלי זה עדיין נחשב

איזה חברה הבדיקה?

בגדול נראה חיובי לגמרי

הבדיקה של לייף הסגולה

מקווה מאוד שזה זה.

בשעה טובה!!!

בעזרת ה' שימשיך ויהיה הריון תקין וקל בבריאות וידיים מלאות

מציעה ללכת לעשות בדיקת דם

בהצלחה ענקית!!!

לי היו בבדיקות ישנות פסים חלשים ממש גם שבוע אחרי האיחור, ובדיקה חדשה הראתה שני פסים בוהקים תוך שנייה.. 

פשוט בדקתי ממש מוקדם. כמה ימים לפני האיחור.

מעניין. העליתי את התמונה לAI והיא טענה שיש פס חיובי מובהק.

אין על הבינה.

אני בכנות רואה משהו נורא עדין,

אני הכי בעולם מסכימה שקשה לחכות. לדעתי ראשון בוקר כבר יהיה יותר ברור. 

תשתי הרבה מים, תאכלי טוב ותחשבי חיובי.

בשורות טובות 

לא נראה לי שאמור להשפיע בשלב הזה

וטני רואה פס

בשעה טובה

אבל ממש

אל תקדישי לזה מחשבה

בשלב כל כך מוקדם שלא ברור אם יש הריון או אין

זה ממש לא קריטי

משהו מאודד חלשש

אבל כן קיים

לק"י

לפחות עכשיו שהם בבית בחופש.

ואיזה קשוח זה🫂

אנחנו גם צריכות קצת שקט לעצמינן מידי פעם.

אולי לנסות בהדרגה- להיות איתה ועם אח גדול יחד, ולשחרר לאט לאט.

אני מזדהה עם חלקיק קטן, בזה שרוצים שרק אני אעשה בשבילם דברים, ולא בעלי. אז אם היו צמודים אלי כל היום, זה נראה לי בכלל חונק.

ואצלה זה לא קיים. רודפת אחרי לכל מקום נצמדת ונדבקת , שאין גן עכשיו זה ממש מורגש וקשה לי כבר.

בעלי היום רק הזכים להודות ואמר "כן שמתי לב", תודה רבה באמת חחח

אולי מסתתר פה משהו רגשי /תחושתי וקבענו תור לרופא התפתחות אבל זה רק בנובמבר ובנתיים קשוח בים יום

היא יודעת מה עושים עם משחקים?

אולי אפשר להתחיל לה משחק ואז לנסות ללכת קצת

להתחיל לשחק איתה וללכת לרגע ולחזור, ואז בהדרגה ללכת ליותר ויותר זמן.

אולי לנסות שזה יהיה משחק ביחד עם האח ולהשאיר את שניהם ביחד.

משחקים של 10 דק-רבע שעה כל פעם כי הם מאבדים סבלנות, אבל איך שאני קמה היא קמה יחד איתי

עם הגדול יותר היא לא משחקת אלה בעיקר מציקה ולוקחת לו דברים אז אי אפשר להשאיר אותם לבד גם בלי השגחה

זה קשה ברמות, הבת שנתיים שלי גם מתעקשת שאני אשב לידה בארוחות, אחרי שהצלחתי להוריד אותה מלשבת עלי.

ועבדתי איתה על הפרדות, בהדרגה, ואז עברנו דירה ושחררתי, והמשכתי לעבוד, ואז פרצה מלחמה ושחררתי שוב.  עכשיו חזרנו לעבודה.

בעיקרון בוחרים משהו אחד קטן, שהיא מסוגלת, לדוגמה, אני עכשיו שוטפת כלים ואתפנה אליך רק כשאגמור

אז היא בוכה וכועסת ומושכת לי בחצאית, ואני מתעלמת, ואז היא נשכבת על הרצפה לידי. אחרי כמה ימים היא עדיין מוחה, אבל כבר מבינה שאני לא אתפנה אליה עד שאסיים.

וככה לאט לאט לאט מרחיבים את ההפרדות.

מאד לאט.

כמו שבונים שריר, רק שזה שריר חדש לגמרי והמח עדיין לא מפותח עד הסוף, אז זה אפשרי, אבל דורש התמדה וסבלנות.

עכשיו אמא עסוקה,אמא עושה עושה x y כשאמא תסיים אמא תשב איתך,כשתסיימי תגידי לה אמא סיימה עכשיו אמא יכולה לחבק אותך.  בהתחלה היא תבכה ותתנגד אבל בהתמדה היא תבין.

מסקר קטנטן סביבי, שמתי לב שזה יחסית גורף לילדי הגיל הזה.

אני ממש חושבת שזה בגלל הסיטואציה שהם נמצאים בה מאז שהם נולדו.

כבר ההריון ועד היום: כל הזמן מלחמות, סטרס באוויר, חוסר שגרה.

ממש מאמינה שזה קשור.

והיו לי מצפונים על כל הסטרס במהלך ההריון.

מעניין לבדוק אם זאת באמת תופעה רחבה יותר בשנתון הזה

בת שנה וחצי

בינתיים אני רק שולחת לך חיבוק, ואומרת שלדעתי האינטואיציה שלך צודקת, ובהחלט לא מפרקים בית שיש בו אהבה בגלל הסיבות האלה.

שכדאי ללכת לטיפול זוגי, שיוצא מתוך נקודת הנחה שהפערים ביניכם קיימים ולא ישתנו. ולנסות להכין לכם איזשהו מתווה שיתאים לכם ולנסות כמה שיותר לגשר בין הפערים, שבסוף תהיה דרך שתתאים לשניכם.

וכדאי גם להפריד בין דברים שזה שלו-כמו תפילות במניין, דברים שהם משותפים- כמו מספר ילדים ודברים שהן בידיים שלך כמו ליצור שולחן שבת דומה יותר למה שאת רוצה...

שהשתנתה בתוך קשר דומה.

ובעלי הוא זה שסופג את השינוי וניפוץ החלום.

הדבר שעוזר לנו לצלוח את זה, ולא רק לצלוח, להעמיק יותר את הקשר מקודם, הוא - חוסר שפיטה, המון שיחות נפש וכבוד.
 

בסוף, אנשים לא סתם משתנים, לא סתם עוזבים אמונה, שהיא עוגן הרבה יותר משהיא עול.

תדברו על זה לעומק, ממה זה מגיע, מחשבות, רעיונות, תפיסות חיים, בלי שיפוטיות, עם סקרנות.

שנינו כבר שנים מטופלים וזה עוזר לנו להבין את עצמנו ואחד את השניה.

אצלנו זה העמיק מאוד את הקשר.

ונכון זה לא שינה את הנתונים, בסוף התמונה שלו התנפצה (וגם שלי, באיבוד אמונה יש אובדן ענק).

אבל אנחנו מציירים תמונה חדשה אוהבת ובריאה יותר, עמוקה יותר ויפה יותר.

ובתור מישהי שהגשימה ועמדה מול כמה "תמונות" שהגשמתי בחיים, אפשר להרגיש מאוד לא שמחים אל מול התמונה הסופית שמאוד חלמת עליה.

כי האושר והסיפוק הם לא בסיום התמונה הם בדרך שהציור צויר עם כל המחיקות והטעויות.
 

בסוף, כשאני מבינה את עצמי ומתקשרת לו בצורה נכונה איך להבין אותי, הוא מעריך אותי מאוד בדרך שבחרתי למרות שהיא לגמרי שונה ממנו.

צריך גם לשבת על הקטע הטכני - דברים שנוגעים בעיקר לו, כמו תפילות, שם תצטרכי לעשות עבודה של שחרור,  ודברים שנוגעים לכולם כמו סעודות שבת ששם הוא יצטרך לתת יותר מעצמו (אפשר לחיות עם החלק הזה בשלום רק כשקיבלת את מה שכתבתי למעלה)

ואיך הילדים יצאו? פרטים חיצונים אני לא יודעת

אני כן יודעת שהם יצאו בריאים וחזקים בנפש, שרואים שאפשר לחיות ולכבד גם בשוני, עם ביטחון שכל דרך שהם יבחרו אנחנו נמשיך לתמוך ולאהוב ולהיות מאחוריהם בלי שפיטה.

קודם כל, לפני הכל, הקושי שלך מאוד מובן. יש כאן אֵבֵל על איזו משפחה שחלמת ורצית וכבר לא תהיה.

קחי לך את הזמן, תחבקי את עצמך על הכאב הזה. לגיטימי והגיוני כל כך!

אחר כך, יש כאן עניין לשמוע אותו.

הוא הרי לא עשה לך דווקא. זה לא משהו מולך, אלא בינו לבין עצמו, ושווה פשוט להקשיב מה עובר עליו ומה גרם לשינוי.

ולנסות לעשות את זה בלי שיקפוץ לך כל הזמן כמה זה לא הוגן וכמה זה פוגע בך (למרות שזה באמת לא הוגן ובאמת פוגע בך!!! פשוט אלו שני דברים שונים).

ובסוף, למצוא את הדרך לחיות יחד.

הקב''ה מוכן למחות את שמו בשביל אהבה של איש ואישה. אז הוא האיש שלך, ולכן נראה שמה שהקב''ה רוצה ממך הזה שתחיו יחד באהבה. גם אם הבית יהיה פחות 'דוסי' במובן הקלאסי. אבל אהבה בין איש לאישה זה הדבר הכי-הכי קדוש. עשרות מונים יותר מזמירות בשולחן שבת.

ספציפית לגבי עניינים פרקטיים, לא צריך לוותר על הכל. יש דברים שיכולים להיות באחריותך (למשל- ללכת לתפילות שבת כשהוא שומר על הילדים. או ללמוד איתם תורה).