אני רוצה קודם כל לתת לכן חיבוק גדול גדול, נשיקה, ועוד חיבוק. אני לא מכירה אתכן, אבל חולקת איתכן את המסע (והמשא). הייתי מאוד רוצה לפגוש כל אחת מכן בעולם האמיתי, כדי להפיג קצת את הבדידות שלי (ואולי גם שלכן), שהולכת ומתגברת עם השנים, כאשר עוד ועוד חברות עוברות הלאה לשלב הזוגי (ופלוס...).
בנים יקרים שהגיעו עד כה: הנושא שעליו אני רוצה לכתוב כאן הוא שימור פוריות. אני רואה חשיבות גדולה להעלות את הנושא כאן, ואליכם הוא פחות רלוונטי. לכן אתם מוזמנים לדפדף הלאה.
בנות יקרות, אני בטוחה ששמעתן על זה. במיוחד מי שהגיעה כבר לגיל שזה רלוונטי. ואליכן אני פונה: לפעמים צריך איזושהי דחיפה כדי לעשות את הצעד הלא פשוט הזה, ואני רוצה לספר לכן מה דחף אותי – ואולי גם לדחוף אתכן.
מעבר לזוגיות שאני כה משתוקקת לה, תמיד חלמתי להיות אמא צעירה. מגיל צעיר בבית עזרתי לגדל את האחים הקטנים. מבחינה טכנית הייתי מוכנה לחלוטין, וגם מבחינה נפשית – מאוד בוגרת לעומת הסביבה. חלמתי לא רק על אימהות צעירה, אלא על משפחה גדולה, וכיוונתי את חיי כדי שאוכל לעמוד בזה מבחינה נפשית וכלכלית.
אבל זה לא קרה. וניסיתי כל כך.
ביום שבו חגגתי 30, קיבלתי טלפון מחברה. היא שאלה אותי מתי אני מתכננת להתחיל תהליך של שימור פוריות.
בום.
לא מקום שרציתי להגיע אליו.
ובטח שלא לבד.
החברה הזו התחתנה בסוף השירות, ועם שאיפות דומות לשלי – היא מגיעה ממשפחה ברוכה, וגם בעלה. אבל הם מתמודדים עם בעיות בפוריות. ב"ה אחרי הרבה מאמצים וטיפולים, הם זכו לפרי בטן.
היא אמרה לי באותה שיחה שחבל לחכות, ולגלות בגיל מבוגר יותר של"ע יש בעייה נוספת, וכמובן הציעה את תמיכתה וליוויה לאורך התהליך.
הדבר הראשון שהחלטתי – זו צורת ההתייחסות שלי לתהליך. אני לא מתביישת, לא מובכת, לא מסתירה. אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון. זה לא מעיד על זה שהתייאשתי מלמצוא זוגיות – ההפך. גם אם הייתי מתארסת בתקופה הזו – הייתי ממשיכה בתהליך. (ופתאום, כשדיברתי על זה, הופתעתי כמה נשים נשואות מסביבי דיברו על טיפולי ההפרייה שעברו...)
אפשר לעשות את שביל ישראל כשאנחנו בני 80, אבל יהיה הרבה יותר קל לעשות את זה בגיל שלושים. לגיל יש השלכות קריטיות על הכמות ועל האיכות של הביציות. ב"ה מסבב אחד הצליחו להקפיא לי 18 – וזה לעומת מישהי מבוגרת יותר שעברה את התהליך באותו יום, ולה הצליחו להקפיא ביצית אחת. (אני לא מכירה אותה ולא יודעת מה הרקע הרפואי שלה, רק יודעת שזה לא היה הסבב הראשון, ושהיא מייד התעניינה מתי היא יכולה לעשות סבב נוסף.) ומה לעשות, הביציות שלנו נהיות "בנות 80" כשהגוף שלנו עוד צעיר. אנחנו לא רואות מה קורה מבפנים, אבל יודעות שזה המצב.
התהליך עצמו לא נעים – אבל לוקח בסה"כ משהו כמו שבועיים, שבהם הולכים כל כמה ימים למעקב, ובסופם השאיבה. סדר גודל של בערך 10,000 ₪ לסבב (כולל הכל הכל). הוא גם לא היה כזה נורא מבחינתי מבחינה פיזית.
אבל נראה לי יותר לא נעים להגיע למצב שבו מבחינה גופנית אי אפשר יותר להרות – במיוחד כשאנחנו חיות בדור שבו מבחינה רפואית זה אפשרי. הקב"ה זיכה אותנו לחיות בעולם של רפואה מודרנית, שמאפשר לנו לעשות דברים שעד עכשיו היו דימיוניים. אני חושבת שאולי יש בזה איזושהי כפיות טובת בלא לקחת את ההזדמנות הזו. שבועיים של חוסר נעימות, לעומת עשרות שנים בע"ה של אימהות.
עוד לפני שמתחילים בתהליך עצמו, צריך לעשות כל מיני בדיקות מקדימות – וזה עשוי לקחת חודשים, תלוי בזמינות התורים בקופת החולים. אז גם אם את לא מוכנה כרגע (מבחינה טכנית או נפשית) להתחיל בשימור עצמו, כדאי בעיניי לעשות את הבדיקות המקדימות. להתחיל לארוז את התיק לקראת המסע.
אני חושבת שחלק מהמניעות להתחיל את התהליך, זה חוסר התחושה בחירום. זה תהליך שעושים מבחירה. אם ל"ע היו אומרים לנו, מגיל 35 (נגיד), אי אפשר בכלל להרות באופן טבעי - נראה לי שהרוב המוחלט (אם לא כולן) היו מתחילות בתהליך מספיק זמן כדי לאפשר כמה סבבים לפני יום ההולדת. אז נכון, אפשרי גם אחרי גיל 35 להרות באופן טבעי. אבל יש לזה מחירים מבחינת איכות הביציות. צריך הרבה אומץ כדי לעשות את הצעד הזה, בגלל שהוא דורש אקטיביות. אבל תחשבו מה האלטרנטיבה!
עוד לא זכיתי להתחתן. אני עדיין חולמת על משפחה גדולה, ויודעת שיש לי עוד סיכוי לזה – במיוחד אחרי התהליך שעשיתי.
אני מאוד מקווה שהדברים שיצאו מהלב ייכנסו אל הלבבות, ושאולי הצלחתי להניע לפחות מישהי אחת לפעולה.
