הותשתי מהשיחה עם הבת שלי היום... (כיתה ד')
היא התחילה מלספר על פעמים שהיא לא התנהגה יפה בשיעור. בשיעור של מורה שהרבה פעמים היא סיפרה כמה השיעורים שלה משעממים ואיך תמיד בנות עושות בלגן בשיעור שלה.
היא גם הזכירה שפעם המורה קראה לה 'פויה'. ואז כשניסיתי להבין מה היה, היא סיפרה שהמורה כתבה בסוף השיעור על כל אחת במערכת הבית ספרית (משהו שעושים שם בסוף כל שיעור), ואז היא שאלה אותה אם היא היתה שותפה ב*זה*, וכשהיא אמרה שכן אז המורה אמרה לה 'פויה'. וכשניסיתי להבין מה זה ה*זה* שהן עשו, היא התחמקה ולא רצתה לספר.
והתאכזבתי לשמוע שגם הבת שלי הצטרפה לבנות שעושות בלגן. באמת היה לי עצוב עם זה.
לא כעסתי עליה. ואמרתי לה שתמיד אני שמחה שהיא משתפת ממה שקורה. אבל שכן עצוב לי לשמוע שהיא שותפה לפגיעה במורה (אני מניחה שלא פגיעה אישית, אבל עצם זה שמפריעים למורה להעביר שיעור זה פוגע).
ואז היא התחילה להגיד שתמיד מבוגרים הם לטובת המורים, בגלל שהם גם מבוגרים, ולפעמים הם חברים של חלק מהמורים, אז תמיד הם חושבים שהם צודקים, והם לא מבינים מה שבאמת קורה בכיתה. והיא חזרה על עצמה בהמון וריאציות לאיזה 5 דקות לפחות, כדי להסביר לי שוב ושוב את הנקודה הזו, בלי לתת לי לענות או להגיב.
אז מתישהו כבר איבדתי סבלנות, ושאלתי אותה אם יש לה משהו חדש להגיד, או שהיא מתכוונת להמשיך לחזור על עצמה או שאפשר כבר להגיד גם משהו...
אז בסוף כשהיא נתנה לי לענות, אמרתי שעובדתית זה לא נכון שתמיד הורים הם בעד המורים, ונתתי לה דוגמא שפנינו למורה שלה כשהיה משהו באמת לא בסדר מצידה, דווקא לא כל כך מזמן.
ואמרתי לה שנכון שהרבה פעמים אנחנו בעד המורים, כי אנחנו מבינים למה הם עושים מה שהם עושים. ויודעים שגם כשזה לא כיף לתלמידים, זה לטובתם. אבל אם יש מצב שמורה פוגע בתלמיד, אז וודאי שאנחנו נתערב ולא נהיה בעד המורה.
והיא הקשיבה לי עם חיוך כזה מעצבן כאילו אני מדברת שטויות, ואז התחילה גם לספר על כל מיני מקרים של מורים שפוגעים בתלמידים - מורה שקוראת לבנות 'חצופות' אבל גם כועסת עליהן כשהן קוראות אחת לשניה 'חצופה' (אבל היא אמרה שלה היא לא קראה חצופה, ואין צורך לפנות למורה ולהתלונן על זה). או מורה שמראה להן סרטים מגעילים (של בעלי חיים, בשיעור מדעים), ופעם היא היתה עושה את זה בזמן הארוחה וזה היה ממש 'התעללות'.
בכל מקרה, היא המשיכה לדבר ולדבר, וכבר באמת לא ידעתי מה להגיד ואיך להגיב, ואיבדתי סבלנות לשמוע אותה, וחתכתי באמצע. ואז היא נעלבה ושאלה למה אני כועסת. אז אמרתי שפשוט אין סבלנות להמשיך כרגע עם השיחה הזו, ונמשיך בהזדמנות אחרת.
אבל היא מאוד רצתה להמשיך, אז הצעתי לה שתכתוב לי ואני אקרא אחר כך. אבל היא התעקשה שהיא צריכה לספר. ואני אמרתי שאני לא יכולה להמשיך כרגע אז היא תצטרך לחכות.
ואז התחלתי להשכיב את הקטנים, והיא כל רגע באה לדבר פה על משהו אחר, וממש לא הצליחה להרפות.
ואני צריכה קצת לעשות לעצמי סדר.
איך נכון להתנהל בשיחות כאלו?
אני רוצה שהיא תספר. ושתרגיש פתוחה איתי.
אבל חשוב לי שהיא תדע איך אני מרגישה ביחס לדברים לא ראויים שהיא עושה. וכשהיא מספרת בפני האחים, אז חשוב לי שגם הם ישמעו את זה.
ומצד שני, היא ממש לא היתה פתוחה לשמוע אותי הפעם.
אני אשמח לשמוע איך לעשות את זה נכון יותר...
זוכרת את ההלם כשזה קרה לי לראשונה... במיוחד שאני הייתי תלמידה ממש טובה, אז קשה לי להבין איך אפשר שלא...