אני לא יכולה,
לא יכולה לדבר כשאני בוכה.
אין לי קול, אין לי מילים,
יש לי לתת לו רק דמעות וכאב, וזה הרבה לי אבל אני לא בטוחה שזה מספיק בשבילו.
כבר שנה אנחנו ביחד-אין מדשאה בירושלים שלא עברנו בה,
ולא מסעדה חלבית שלא שתינו את הקפה שלה.
שנה ואני עדיין מפחדת,
מפחדת לפגוע, מפחדת לכאוב.
וכן, גם קצת מפחדת ממנו.
והיום שניפגש אנחנו נדבר על "הקשר", ככה הוא ביקש בהודעה שהוא שלח לי הבוקר עם סמיילי אוהב.
ואני אמרתי בסדר עם סמיילי מחייך למרות שאני פוחדת.
תאמת, אני לא תמיד יודעת מה זה "הקשר" הזה שהוא מדבר עליו,
אם הקשר זה הוא או הקשר זה אני.
אם הקשר זה הבכי שלי, או הסבלנות שלו.
הקירבה שלי, או הכעס שלו.
ואין לי מושג על מה נדבר.
אבל תכל'ס אולי הוא צודק אנחנו צריכים לדבר.
+++++
ידעתי, ידעתי שזה יהיה דפוק!
הרי זה היה ברור שזה יקרה, היה ברור שאתה תגיד לי שאני יקרה לך ושאתה רוצה אותי,
ושמבחינתך אתה רוצה שננסה לקחת את הקשר לעוד מקומות.
וזה היה ברור שתגיד שאני מדהימה
אבל שאתה באמת תשמח לראות קצת יותר צדדים שלי
ואולי קצת יותר יוזמה.
וזה היה ברור שבעדינות תשאל: "מה את אומרת?
איך את רואה את הדברים?"
ואני שתקתי.
וישבת לידי, ושתקת גם.
ואמרת שאם יש משהו לעזור אתה תשמח לעזור,
ושמבחינתך אין לחץ ואפשר לשבת פה גם כל הלילה אם צריך
כדי שיהיה לך זמן לחשוב ולדייק את תחושותייך.
ואחרי עשר דקות:
התחלתי לבכות.
בהתחלה קצת אבל ככל שחלף הזמן התייפחתי עוד ועוד
ואתה הוצאת טישו ונתת לי ושתקת.
לא נעים לי. הכאבתי לך, ממש הכאבתי.
ואתה המשכת לשתוק.
ואז שאלת: "למה את בוכה?"
ולא עניתי. לא הצלחתי לענות. לא היו לי מילים.
לא היו לי מילים לכאב שלי, לא היו לי מילים לכאב שלך.
וקיוותי שאולי דמעה שלי לפחות מספרת משהו.
היית עדין, באמת שניסית ואמרת לי בעדינות:
"זה לא פעם ראשונה שזה ככה, שאני מדבר ואת בוכה,
זה קצת קשה לי ככה.
אני מרגיש שאת כל האחריות על הקשר הזה אני סוחב לבד, שאני צריך לסחוב את הכאב שלי ואת הבכי שלך.
את הכעס שלי ואת המצפון שלך.
ואולי גם הבכי שלך מרגיש לי קצת בורח מאחריות,
וקצת מאשים אותי. "
ושתקתי.
ובשילוב של נזלת דמעות ומילים כאבתי:
"מה אתה רוצה שאני אעשה? תסתכל כמה זה כואב לי!
תסתכל כמה אני בוכה!
מה עוד אתה רוצה שאעשה?"
ואני לא יודעת אם הבנת מה אמרתי,
אבל אתה רק שתקת.
ושתקת.
והמשכת לשתוק.
