אני באה ממשפחה מאד קטנה. גם בני דודים לא היו לנו כשגדלתי. ואני מרגישה שלא פיתחתי את היכולת הזאת להיקשר לבני משפחה מדרגה שנייה ועוד יותר כשמדובר בילדים קטנים. עם הילדים שלי ברור לי איך ליצור קרבה. אפילו בעבודה יוצא לי לא מעט להיות במגע עם ילדים והם מאד מתחברים אלי. אבל בקשר לבני המשפחה אני פחות מצליחה. אני רואה את הגיסות שלי שלוקחות את הילדים שלי בידיים ושמנהלות איתם שיחות, אני רואה את הגיסים שמרימים אותם על הגב ומקפיצים אותם באוויר, ואני לא ממש לא כזאת.
הייתה תקופה של כמה שנים שגרנו קרוב יחסית לאחד האחים של בעלי ושנפגשנו לעיתים קרובות. באותה התקופה הילדים שלנו היו מאד קטנים וכן הצלחתי להקריא סיפורים לילדים שלי ולילדים של גיסי וגיסתי ביחד. אבל הם עברו לפני כמה שנים והיום כולנו מפוזרים בארץ. אז יוצא שאנחנו נפגשים אחת ל, ושאני סוג של לא כל-כך מכירה את האחיינים שלי ופחות יודעת איך לגשת אליהם. כן מנהלת איתם קצת סמול טוק, כן קצת צוחקת איתם, ועם חלק מהקטנים קצת מצליחה מעבר. אבל זהו בגדול. היום הם גם חבורה שלמה (המשפחה מאד גדלה בכמה שנים) והרבה יותר קשה ליצור אינטרקציות עם הילדים כי הם לרוב עסוקים כולם ביחד. אז גם כשיוצא לי לנסות, אני מרגישה שאין לילדים עניין בי בכלל, שאני לא רלוונטית להם.
הייתי רוצה ממש אפילו להצליח לפתוח גדול את הידיים כשאני פוגשת אותם ולחבק אותם, אבל זה הכי לא טבעי לי שיש, משום מה. ואני גם לא יודעת מה לעשות עם הבנים, לא ברור לי עד איזה גיל מחבקים אחיינים, נגיד הא-10 8-9 זה עדיין מתאים או שפחות. אבל עזבו בנים, גם אם הבנות זה לא יוצא לי. במחשבה לאחור, יכול להיות שתקופת הקורונה שיבשה לי משהו ביכולת לחבק את האחיינים. אני די הקפדתי על ריחוק חברתי ושם אולי נאבד לי ההרגל לחבק אותם.
בעבר יצא לי לקנות לאחיינים שלנו מתנות סמליות בהזדמנויות שונות אבל עכשיו קצת קשה לנו כלכלית אז זה פחות מתאים. וגם לארח אצלנו אחיין או אחיינית לישון קצת מורכב כי הבית מאד קטן. יצא לנו אבל לעיתים ממש רחוקות.
אני ממש מרגישה סוג של 'נכות' בהקשר הזה, שאני לא יודעת להיות דודה, שאין לי את זה. אגב, זה קורה גם עם האחיינים מהצד שלי וגם עם האחיינים מהצד של בעלי. וזה קצת מעציב אותי.
משהי הייתה במצבי והצליחה לשנות את זה ולבנות קשר קרוב עם האחיינים שלה? או למשהי יש אולי משהו חכם להגיד לי?
