מקלחת, כמה דקות מנוחה ולצאת. משתדל מאוד להתפלל קודם.

קחי בחשבון שערבית היום מאוד מאוד מאוחרת כך שהיא משפיעה על זמן הפגישה.

כבר יצא לי ללכת לערבית באמצע פגישה בלית ברירה.

בנות - ה' יעזור. עד 15 דקות איחור קבוע זה מובנה במערכת. 

בקיץ יכולה להיות בדרך כלל בעיה עם ערבית

וגם לפעמים יכולה להיות בעיה עם מנחה

(במניין כמובן)

ההתארגנות נטו נראה לי רבע אולי.

לגבי תפילה, תלוי בשעה וכו'. בדרך כלל אם אני מתכנן להתפלל לפני אז אני מראש קובע את השעה של הדייט לפי התפילה, לא ברגע האחרון הולך להתפלל... אבל תמיד יכולות להיות תקלות. (האמת שהשבוע למשל בניתי על תפילה בשעה מסוימת ומסיבה מסוימת לא הסתדר, ואז הייתי חייב לעצור בדרך בבית כנסת למנחה וזה עיכב אותי.)

אגב, לגבי ערבית, לפני כמה שנים דיברתי על זה עם הר"מ שלי בישיבה, והוא אמר לי שלדעתו אפשר לדחות ערבית לכתחילה, ואפשר גם לא להתפלל במנין (במיוחד בימים האלה שזמן ערבית מתחיל מאוחר). הוא אמר שלדעתו זה קרוב להיכנס ב"עוסק במצוה פטור מן המצוה". והוא אמר לי שלדעתו זה גם סיבה מספיק טובה בשביל להתפלל ערבית מוקדמת (מפלג המנחה).

(וכמובן, המדובר כאן לא כשההתלבטות היא בין להתחיל פגישה ב20:00 ולהתפלל ערבית ביחיד, או להתחיל פגישה ב20:15 אחרי ערבית. אלא כשזה שינוי משמעותי בזמן של הפגישה. ולפעמים הנסיעה עצמה היא גם חלק מהשקלול מה שמוסיף עוד זמן שמוקדש לזה...)

בשתי הפרשיות הראשונות של קריאת שמע.

זה גם קשור לכוונות שם הוי"ה.

בידור איתך

רק לא יודעת אם הייתי צוחקת או בוכה

כח מה. עיין תניא. וד"ל (ניתן לומר שכל מי שכותב ד"ל, הוא גאה....). "ונחנו מה". "מה' אשה לאיש" וכו'...

לא לקח לי הרבה זמן, גם בפעמים שהתאפרתי

הבעיות היו מתחילות כשפתאום הייתי מתחילה לפקפק בבגדים עד שפשוט אסרתי על עצמי להחליף בגדים אחרי שהתלבשתי

את החוק שני

איפור חמש דק? ואו מרשים אתמול התאפרתי חמש דק

אבל בואי חצי איפור אני לא שמה ..

לא מייקאפ לא מסקרה .. לפעמים לא איילנר

זה יותר לכיוון של סומק שפתון וזהו

מעדיפה מראה טבעי

לפעמים גם חצי שעה מספיקה

ולעיתים נדירות 10 דקות.

תלוי במצב הצבירה, במספר הדייט, במיקום שלו ובעוד גורמים פסיכיים כאלה ואחרים.

ותפילות? 

ובכן,, מאז היותי בת 19, כשאז בחור שאל *אותי* לפני שקיעה אם כבר התפללתי מנחה,

אף אחד לא עצר לי את הדייט באמצע כדי להתפלל. גם כשזה היה עמוק לתוך הלילה, וגם כשהשקיעה חלפה מזמן.

(הרי לכם דוסים שלא מתפללים.)

רק אשמח להבין במה זכיתי

עם הפז"מ שלי, גם השקעה של 10 דקות היא השקעה

אבל ברצינות. לדייטים מתקדמים אני יכולה להגיע ישר מהעבודה, וזה ממש בסדר. ב"ה בגדי היומיום שלי הם אחלה גם למטרה הזו, ולוקחת איתי איפור וקצת אביזרים משלימים, ואז זה באמת 10 דקות במראה וחלאס.

אולי זה לא אידיאלי.

לא נראה לי שעל זה פסלו אותי אי פעם.

מבחינתי מישהי שמגיעה ישר מהעבודה זה מראה על טבעיות ונינוחות בקשר.

מי שמגיעה ישר מהעבודה בלי להתכונן זה מראה שהיא לא מייחסת לעניין חשיבות.

זה לא בשבילי, זה בשביל המקום שהיא נותנת לזה.

ראה אותי בהליכה .. הכי מוזנחת

חולצה טי שרט אבל מזעזעת נעלי ספורט (אני לא סובלת נעלי ספורט זה כל-כך מכוער)

ואמר לי איזה חמודה את , ואני ניסיתי לקצר כאילו חמוד לא תכננתי לראות אותך עכשיו שחרר אותי .

בהתחלה חשבתי שהוא סתם מרוב הכיעור אומר את זה

עד שהוא חזר על זה כמה פעמים והוא לא בחור שמפרגן אז אמרתי לעצמי איזה עולם הפוך

אבל להתלבש כמו טמבוי אני לא מסוגלת

 למרות שהרבה בנים דתיים חסרי חוש כלשהו 

טוב.

כמו טומבוי אני לא נראית אפילו בהליכה...

אז את משהו מיוחד, אני פחות.

כולנו יפות 

כל אחת ודרכה 

מבאס שאני לא יודעת לזרום עם לזרוק על עצמי איזה סמרטוט ולצאת להליכה. זה מכביד.

כן גם לי זה קשה עד בלתי אפשרי אבל לפעמים אין לי כוח אלי ולכל הנשיות המוגזמת הזו

כל עוד זה ממודעות הכל טוב מותר לנו לא להיות מושלמות

ולפעמים קצת פשוט ואפילו קצת זרוק יש לזה חן.

חסרי חוש חד משמעית אנחנו סתם אוכלות סרטים לפעמים

פעם הלכתי לאיזה מקום וראיתי שם מישהו שלמד איתי מהבית ספר היסודי

והוא ראה אותי ולא אמר שלום או משהו

אז אמרתי לו "תומר היי!" הוא עושה לי "זאת את?!" (אני בלב: )

ואז הוא המשיך: "נשארת בדיוק אותו דבר כמו בבית ספר הייתי בטוח שאת אחותך הקטנה!"

🤦‍♀️😅

את מבינה איזה חוסר חוש? מגיל 12 עד גיל 20 מבחינתו לא השתניתי... ה' ישמור אותם זאת עיוורות חלקית

לא יודע למה אתן מופתעות מזה כל פעם מחדש.

איך אפשר לעמוד חצי שעה מול המראה.

איך לוקח שעה לבחור בגד.

איך הבגד שהתאים בצהריים חייב החלפה בערב.

איך אפשר לעמוד מול ארון מלא בגדים ולומר "אין לי מה ללבוש!".

כל אחד עם הכוחות שהקב"ה נתן לו. 

חולצה מכנסיים כל יום

רק לסלסל פאות ויום טוב

אם יתנו לגבר חליפה שלא מתבלה הוא ישאר איתה עד 120.

לאישה מה שבבוקר לא מתאים לצהריים ובערב בכלל..

נאמר כדי להדגים את ההתחדשות של האשה מול קביעות הגבר. 

זאת כבר לא התחדשות זה כבר שיגעון

הנראות כבר תופסת אצלנו יותר מדי מקום... לקחתי לתשומת לבי להתאזן

אולי לא התכוונת אבל הדוגמא האירה את עיניי(:

כי 4 לא מתאימות

2 לקיץ בכלל

2 ממש חורפיות

2 שצריכות תיקון

וככה הלאה

יהיה לך יסורי מצפון

הייתה לי חצאית פרחונית ממש יפה שמוכרת דחפה אותי לקנות למרות שהיא הייתה גבולית באורך שלה. (גם היא הייתה תפורה בצורה שאפשר להאריך אותה באיזה שני ס"מ כי תפרו את הקצה שלה מקופל)

לבשתי אותה כמה פעמים בחורף, ואז בקיץ, בלי גרביונים, התחילה להרגיש לי קצרה.

בסוף מסרתי אותה לילדה בת ה12 של השכנים, אבל רק אחרי הרבה חישובים. כי זאת חצאית יפה, וגם עלתה כסף, וזה לא שהיא ממש קצרה, רק חסר לה עוד איזה 3 ס"מ בשביל שיהיה אפשר לרוץ לאוטובוס ו/או להתיישב בנוחות.

חצאית באמת עולה בריצה

אני כבר לא רצה 

זאת מסיורת נפש כל פעם מחדש

זה קורה לי עם כאלה שאני לא בטוחה שזה באמת לא צנוע...

לדוגאמ החולצה- צמודה מדי? אני סתם מגזימה בכלל?

או שהשרוול רחב וכשאני מרימה את היד עולה קצת מעל המרפק... זה נורא?

יש חצאיות שיש להן תחתית בדיוק עד הברך ואז מלמטה זה שיפון רשת כזאת... 

זה אסור או מותר? 

דברים כאלה שאני גם לא יודעת את מי לשאול... כי כל אחד אומר משהו אחר

יש ספרים ממש קיצוניים בצניעות אז מרגע שנשבר לי האמון בספר אחד נשבר לי בהכל

(בכללי בהלכות אני מסתבכת עם המנהגים... לצערי זה גרם לי שכבר מראש אני אתייאש מלזכור ופעם דווקא ידעתי ממש הלכות אבל זה בגלל שלמדתי משהו אחד אז ידעתי מה לקיים, ומאז שהתחלתי לשמוע יותר מדי שיטות וכבר לא לדעת איך אני נוהגת פשוט נשבר לי מזה

בגדול הכלל בדברים האלו הוא "יש ספק - אין ספק". כל עוד זה מגיע ממקום בריא בנפש זה רק מוסיף טוב. 

ההוספה חשובה! 

לא שאני לא מקיימת את ההלכה אבל אני פשוט עושה "כי ככה אני עושה"

ונראה לי שזה גם קשור למקום בנפש שלא פנוי עכשיו להעמיס על עצמי יותר מדי

אני יכולה לשאול רב אבל כאילו מעדיפה להשקיע בדברים אחרים (ברוחניות) עכשיו

שלפי השלבים שאני נמצאת בהם הם קודמים

"והסתלק מן הספק" (ומן העוגמת נפש וחוסר האמון....).

אגב, הזכרת לי: "בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין" (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד ב). תן לחכם ויחכם עוד.

הכי פשוט ונראה לי הכי נכון.

או לחילופין לפעול לפי ספר שנראה לך אומר דברי טעם.

סליחה על ההידחפות

ברוב ההלכות באמת אני אעשה את זה אבל בצניעות גם בד"כ אבל לא תמיד

אמא שלי מדהימה יש לה צניעות טבעית אבל יש דברים שאני ממש לא מבינה איך זה סבבה בעיניה...

נגיד מבחינתה אם יש לי טיץ מתחת אז אין בעיה שאני אלך עם שסע בשני הצדדים עד למעלה כאילו 

וב"ה שהיא לא לוחצת עליי יותר מדי מצד אחד, מצד שני זה מוזר שהקו בבית הוא להתלבש בצניעות ואז מותר כל מיני דברים שאף אחד לא יגיד לי עליהם שהם לא בסדר אני צריכה להגיד את זה לעצמי

ואני טיפשה בשביל זה 

(כן יש לי דימוי עצמי נמוך במה שקשור לשכל אני לא יודעת כלום מעצמי תמיד אני טועה לא מבינה שום דבר אז התייאשתי פשוט אין לי את זה אני רק משחקת אותה יודעת מה אני עושה ובינתיים אני מצליחה לחיות בלי שכל) 

לך יש דימוי עצמי נמוך במה שקשור לשכל?!!?!??! 

את אחת הבחורות היותר חכמות ואניטלגנטיות שפגשתי בחיי!! 

אבל לא משנה הלוואי

יותר מדי חוויות כשלון בשביל שמשפט אחד ישנה תהרגשה שלי

אבל בסדר זה לא מגדיר אותי אני שווה עם שכל או בלי שכל

ויש בי דברים אחרים בינתיים כדי להסתדר

💝

וחשוב שתתלבשי באופן שנראה לך מתאים.

אני רק מציין שנראה לי לגיטימי ונכון ללכת בעקבות המסורת ולפעול כמו הורינו בין להקל ובין להחמיר במצוות ובתורה וגם כאן.

אני מאמין גדול במסורת, התורה והנהגותיה עוברים במסורת, כמו שאת מחכה x שעות כי ההורים עשו כך וכמו שאת מתפללת כמות תפילות מסוימת ביום כמו אמא, למה לא בצניעות?

עין טובה על ההורים, אם כך הם נוהגים אז ההנחה הפשוטה היא שזה בסדר.

(נדירים מאוד המקרים שאין להם על מי לסמוך וזה ממש לא משנה אם הם יודעים באיזה ספר כתוב כך כי בסופו של דבר המסורת עצמה היא החזקה)

בדבר שנפרץ לא מסתכלים לפי ההורים.

אם כמובן האמא מקפידה - אשריה. אם לא זו ממש לא סיבה להתיר.

בדור הקודם היתה פרצה גדולה מאוד בכיסוי ראש, אפילו בחלק מנשות הרבנים - זה הופך את זה למותר? 

אם תשאל פוסקים מסוימים כמו מהר"מ אלשאקר (סימן לו נראה לי), הרב יוסף משאש והרב משה מלכה התשובה תהיה חיובית.

(אפנה פה לתשובת הרב משאש:

ודברי הרב יוסף משאש על כיסוי ראש לנשואות - לקראת נישואין וזוגיות )

הרב משה מלכה (הרב הראשי לפתח תקווה לפני דור בערך) כתב דברים נורא חריפים על אברך שטען כמוך שזה שעשו לא אומר שמותר. (בשו"ת שלו סימנים לד - לט אם אני זוכר נכון, לא זוכר איזה חלק)

וכן, ההנחה היחידה שלי היא שההורים שומרי תורה ומצוות.

ומספיק להוציא עליהם לעז.

למען הסר ספק - אני ממש לא מתכוון להכנס איתך לדיון העקום הזה. רק כאן למחות על ביזוי תלמידי חכמים והוצאת דבריהם מהקשרם ומקומם.

ואז מוזמן לדבר איתי

קצת מצחיק לטעון שזה ביזוי תלמידי חכמים לצטט ולהפנות לדבריהם כאשר לא פתחת את הדברים.

(הבאתי את כל התשובה שמתייחסת לנושא)

למדתי את הנ"ל היטב, לא כניסיון להתיר את האסור (פתחת אי פעם בחייך תשובה אחרת שלהם?) אלא על הסדר כחלק מלימוד.

זו תגובתי האחרונה בנושא. הטענות שלך הן אנטי הלכתיות. 

חבל לטרוח לדון, אולי תשתכנע

(הנוצרים ניסו זאת אבל לא הלך להם, אולי לך ילך)

וואו, כמה זלזול.

אני מזלזל במי שמסית לעבור על דברי תורה וחז"ל ועוד מעקם דברי חכמים בשביל המטרות שלו. 

אם היא עושה את זה מהלכה

כמו שהיא פשוט חושבת שזה הכי יפה

שעלי לא יפה עד הרצפה חחחחח

אמא שלי באמת צדקת בשבילה כולם צדיקים היא לגמרי רואה מעלת חברנו ולא חסרונם

כידוע הבת דומה לאמא. תמשיכי עם העין הטובה שלה. אין מידה טובה מזו (יחד עם לב טוב).

ותמיד היו תחומים פרוצים יותר. למשל - רובם בגזל, מיעוטם בעריות וכולם באבק לשון הרע. וכן עוד על זה הדרך.

אני לא תופס מהורי עמי הארץ, ולא מניח כברירת מחדל שהורים של אחרים הם עמי הארץ

אתה לא אמור להניח לגבי משהו שהוא עם הארץ, אבל אתה לא יכול ללמוד מהמעשים שלו הלכות עד שיוכח שהוא לא.

אתה גם תתחתן עם מישהי על סמך ההנחה שהיא צדיקה? עין טובה...

ואני מניח שאתה מכיר גם את הסיפור עם כהן וחורש...

על זה מדובר, האם ניתן לסמוך על ההורים במנהגם?

ובגדול, התורה עוברת במסורת, היא עברה מדור לדור, למה להניח שיש טעות במסורה?

אחרי שאכיר אותה אם אניח שהיא צדיקה אז כן, אותו דבר כאן, אנשים מכירים את הוריהם.

לא זוכר את הרפרנס ברגע זה, מוזמן לשתף.

וכל אדם עשוי לטעות, גם גדולי הרבנים עשויים לטעות. אני לא סומך על אף אדם פרטי.

מי שאני כן סומך עליו, זה כלל חכמי ישראל. שהם גם למדו את התורה, וגם הם קבוצה ולא יחידים. 

(וגם לגבי זה אפשר להסתייג, אבל לא אכנס לזה כאן.)

ואנשים יכולים גם להכיר את הוריהם ולחשוב שהם טועים, וגם תלמידים יכולים לחלוק על פסקי רבותיהם. ולא נושאים פנים לאף אחד בהלכה.

ואגב, אתה לא לגמרי עקבי, או לא זהיר בניסוחים שלך. קודם כתבת שאתה לא מניח שההורים של אחרים הם עמי הארץ (ולכן אתה מניח שאפשר לסמוך עליהם), וכאן אתה כותב שאתה צריך להכיר מישהו בשביל לסמוך עליו.

עיקר המהות של מסורת היא ברירת מחדל/נקודת מוצא עד שיבורר אחרת. ועיקר המהות של מנהג הוא תוספת ולא פרשנות או שינוי של ההלכה.

ואני באמת מתקשה להבין אותך. למה אתה חושב שאדם צריך להניח שהצורה המדוייקת של התורה היא הצורה בה ההורים שלו מקיימים אותה?

עין טובה?? וכל אלה שעושים אחרת מההורים שלו? הם סתם משוגעים?

הנה הסיפור (בדילוגים כי זה קצת ארוך, אם אתה מעוניין במקור- סנהדרין כ"ו)

"ר' חייא בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק הוו קאזלי לעבר שנה בעסיא. פגע בהו ריש לקיש איטפיל בהדייהו אמר איזיל איחזי היכי עבדי עובדא.

חזייה לההוא גברא דקא כריב אמר להן כהן וחורש אמרו לו יכול לומר אגיסטון אני בתוכו תו חזייה לההוא גברא דהוה כסח בכרמי אמר להן כהן וזמר א"ל יכול לומר לעקל בית הבד אני צריך אמר להם הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. .... אמרו טרודא הוא דין כי מטו להתם סליקו לאיגרא שלפוה לדרגא מתותיה אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל בני אדם החשודין על השביעית כשרין לעבר שנה?! הדר אמר לא קשיא לי מידי דהוה אשלשה רועי בקר ורבנן אחושבנייהו סמוך והדר אמר לא דמי התם הדור אימנו רבנן ועברוה לההוא שתא הכא קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין אמר רבי יוחנן דא עקא כי אתו לקמיה דרבי יוחנן אמרו ליה קרי לן רועי בקר ולא אמר ליה מר ולא מידי אמר להו ואי קרי לכו רועי צאן מאי אמינא ליה"

ובעברית, בגדול מה שמסופר כאן זה ששני חכמים יצאו לבית הדין לעבר את השנה, וריש לקיש פגש אותם והצטרף אליהם. השנה היתה שנת שביעית, וריש לקיש ראה בדרך אדם אחד שחרש, ואחר שזמר, והוא הביע את מורת רוחו בפני אותם חכמים, ואותם חכמים לימדו זכות שכנראה יש היתר למה שעושים אותם אנשים. בהמשך ריש לקיש קורא להם "חשודים על השביעית", ולבית הדין שמסתמך עליהם למנין לעיבור שנה - "קשר רשעים". לא תמיד צריך ללמד זכות.

א. ביחס ליכולת טעות, אם אתה לא מוכן לנהוג שום דבר עד שתראה מה כתוב או אומרים כלל גדולי ישראל לרוב לא תגיע למסקנה כי לא תספיק.

מדורי דורות הדרך שבה עברה המסורה היא מאב לבן ומדור אחד לדור הבא, לא באמצעות ספרים כי כמעט ולא היו ספרים, ולכן כח המנהג הוא גדול.

ב. מנהג מול הלכה, אתה כותב כדבר פשוט שמדובר בתוספת ולא יותר, אבל זה ממש לא מוסכם. במקרים רבים מנהג עוקר הלכה, כי המנהג הוא העיקר.

אתן שתי דוגמאות:

1. ריקודים ומחיאת כפיים בשבת,

הגמרא אוסרת וכן פסק השלחן ערוך.

אבל רבים נהגו מדורי דורות להקל בכך ולכן בעלי התוספות והערוך השלחן הביאו תירוצים וחילוקים להעמיד את המנהג על תילו ולא להחמיר כדינא דגמרא.

האם ראוי לומר לאנשים להחמיר כשלחן ערוך ולא לרקוד בשבת?

יתכן, אבל לומר כדבר פשוט שאסור ולהתעלם מהמנהג זה לא נכון לדעתי.

2. זמן שמחכים בין בשר לחלב, נחלקו הפוסקים בעניין ורבו השיטות, אבל לכולנו ברור שיש מנהג הורים והולכים לפיו, בין אם זה שעה ובין שלוש ובין שש.

ג. הסתירה בדבריי:

אין סתירה, אמרתי שאנשים יכולים לסמוך על הוריהם אם הם שומרי תורה ומצוות, אני מניח שהם מכירים את הוריהם לא פחות משאני אכיר את מי שאצא ואתחתן איתה.

ד. למה אני מייחס מקום כה גדול למנהג:

בגדול, כי זה הדרך שבה התורה הגיעה אלינו, אני מחויב לתורה ומצוות כי ה' נגלה בהר סיני לעמנו וכך קיבלתי מהוריי שקיבלו מהוריהם דור מפי דור מאז מעמד הר סיני.

אם על עצם היהדות והאמונה אני מקבל את עדותם אז למה בפרטים לא?

ה. הסיפור שהבאת, פשוט לא רלוונטי כי שם מדובר על אנשים זרים שהם ראו ולא על דור קודמיהם.

אז אני בוחר להתייחס כרגע לטענה שהבאת כסעיף ד' (והמשפט השני בסעיף א'), ששם לדעתי הדרך מתחילה.

דבר ראשון, אתה לא עושה אבחנה בין מנהג לבין מסורת. אלה שני דברים שונים לחלוטין. זה נכון שמבחינה מעשית יש קשרים הדדיים חזקים בין מנהג למסורת, אבל זה לא אומר שהם דומים, או אפילו שייכים לאותה קטגוריה.

מסורת היא העברה של מידע. מנהג לעומת זאת הוא דרך שהולכים בה - פשוט משהו שאנשים עושים.

דוגמא למסורת - על פי המסורת הבודהיסטית, חי לפני כאלפיים חמש מאות שנה אדם בשם בודהה, שלימד את יסודות הדת הבודהיסטית.

דוגמא למנהג - מנהג שקיים בהכתרת מלכים הוא לצעוק "יחי המלך" (או לאחל לו חיים ארוכים בלשון אחרת).

אז יכולים להיות מנהגים בודהיסטים שמבוססים על המסורת הבודהיסטית הנ"ל, ויכולה להיות מסורת שכך עשו או שכך צריך לעשות בהכתרת מלכים, אבל הקשר הזה הוא לא הכרחי. 

ועכשיו לעצם הענין, אתחיל במענה לשאלתך - אני לא מקבל את המסורת היהודית בגלל שכך הוריי סיפרו לי. אני מקבל את המסורת היהודית בגלל שרוב ככל העם היהודי, בכל הדורות, העיד פה אחד על אותה המסורת (והחריגים תמיד היו חריגים, והם גם לא חלקו על המסורת אלא על המהימנות שלה, ודו"ק). מלבד זאת, יש לי סיבות טובות נוספות לקבל את המסורת. ויעויין בעין איה (הגר שבא לשמאי ולא האמין בתורה שבע"פ), על חולשת האמונה שנסמכת רק על המסורת בלבד. 

בנוסף, זה שהם נוהגים משהו, לא אומר שיש להם מסורת על כך. אלה שני דברים שונים. אם אבא שלי יבוא ויאמר לי - "אני שאלתי את הרב מרדכי אליהו כך וכך, והוא ענה לי כך וכך", אז ככל הנראה שאאמין לו. (ואם באמת יהיו לי ראיות חזקות שהרב מרדכי אליהו סבר הפוך, אז הגיוני שאקח את הדברים בערבון מוגבל. אף פעם אי אפשר לתת אמון בלתי מוגבל באדם יחיד. אדם יכול לטעות בפרשנות, לזכור לא נכון, ועוד הרבה מיני טעויות.) אבל אם הוא עושה משהו, זה לא אומר שיש לו מסורת על זה. לכן השאלה שלך "אם על עצם היהדות והאמונה אני מקבל את עדותם, אז למה בפרטים לא?" היא שאלה לא רלוונטית. כי אין כאן עדות. מעשה הוא לא עדות. עדות מפורשת היא דבר חזק בהרבה מאשר מעשה ותו לא. במיוחד לאור העובדה שרוב ככל האנשים שאני מכיר לא זכו להגיע למידת הנקיות שמתאר המסילת ישרים, ובמילים ישירות יותר - רוב מוחלט של האנשים שאני מכיר לא מקיימים את ההלכה במאה אחוז.

עשו זה בהכרח נכון?

לא משנה מה?

(אני מבין שאתה מדבר על דתיים..)

לא חסרים דברים שאתה שם לב שאחרים (ואתה) לא עושים כמו שצריך? במה הם שונים מההורים?

איזו מן נק' מוצא זו?

אתה יכול ללמד זכות מכאן ועד להודעה חדשה. גם על אותו מסורתי (לצורך העניין) שעושה דברים בצורה חלקית. אבל ללמוד מהם שזה בסדר? איך הגעת לזה?

מסורתיים זה עניין אחר, מדבר רק על דתיים.

אבל זה לא אומר שאני צריך להעתיק את מה שההורים עושים. כולנו טועים לפעמים. זה יכול להיות מחולשה, זה יכול להיות מהרגל וזה יכול להיות מחוסר ידיעה. למה שההורים יהיו שונים?

נגיד ההורים שלי לא אוכלים מהדרין. לא מקפידים. אז אין לי עניין להקפיד? כאילו מה זה קשור.

אמא שלי הולכת עם חצאית קצרה, אז זה אומר שזה בסדר בשביל אחותי ללכת עם חצאית קצרה?

אבא שלי מדבר בחזרת הש"ץ, אז זה אומר שזה בסדר לדבר החזרת הש"ץ?

עוד דוג'?

יותר מההורים?

כן, מותר ולעתים אפילו רצוי. (אמנם, יש משקל בפסיקה למצב של "מוציא לעז על הראשונים" ומקומות שבהם לא ראוי להחמיר כדי שלא ייראה שקדמונינו טעו.

אבל בברירת מחדל אם כך הם נוהגים אז מותר מעיקר הדין לנהוג כך.

(אם הם מניחים שזה בסדר ולא עושים זאת רק מחמת חולשה)

ברור שאוכל כשר ולא מהדרין הוא בסדר מעיקר הדין וכן הלאה.

ותחזור לתחילת הענף הזה,

זה שהאמא עושה לא אומר שזה דווקא מומלץ. אולי זה בסדר בהלכה (וגם זה לא תמיד) אבל זה לא אומר שבדווקא ממנה ללמוד.

הייתי יודעת מתי להתחיל להתארגן כדי לא לאחר..(;

כי כיאה לבחורה, זה מושפע ממליון גורמים בערך, שכוללים בין היתר את מצב הצבירה הכללי של אותו יום, מצב הרוח בזמן שלפני הפגישה, רמת הרצון לקראת הפגישה, כמה קפה שתיתי באותו יום וכו'.

אה, ואם אני מתארגנת בבית או במרכזית (שאז איכשהו מתגלים פתאום כל כישורי ההתארגנות הזריזה שלא היו לי מעולם)(;

משערת שהממוצע הוא בערך 40 דק' אבל בהתחשב במה שכתבתי למעלה, אני משתדלת להשאיר לעצמי זמן עודף, לכל תקרית שיער שלא תתרחש.

משתדלת להתפלל לפני. לא תמיד עובד לי..

אם זה ספק שיכול להתברר ולהתיישב במציאות אז לחכות.

גם צריך תמיד לשאול האם בקשר יש את כל מה שמחפשים ונכון כדי להקים בית

איך יודעים מה צריכים כדי להקים בית?

יש לי הרבה רצונות ושאיפות וכו', אבל אף פעם לא באמת הייתי נשואה כדי להבין מה אני צריכה בבעל..

זה תהליך שמתחיל בזהות שלי ובערכים שחשובים לי ואיך יראה הבית שאני רוצה להקים, ואז מתוך זה בפגישה מבררים האם יש מכנים משותפים, האם יש מציאת חן

בשלב מסוים, המשך הציפייה אינו מוסיף נתונים חדשים על הפרטנר אלא רק מעכב את הנכונות לקבל החלטה, לחתוך או להחליט שזה זה.

כנראה שאת מכירה אותו מספיק זמן, מכירה את הערכים המרכזיים שלו, ראיתם אחד את השניה ברגעי כעס או לחץ, אתם יודעים מה שואפים לבנות – ואין באמת מידע חדש וקריטי שעומד להתגלות שבוע הבא.

אין ודאות של 100% בשום דבר. בחירה זוגית אינה "גילוי" של משהו שקיים במאה אחוז, אלא החלטה ליצור את הוודאות הזו יחד.

את צריכה להבדיל בין ספק מוצדק לחשש מטבעי: אם יש דברים שהם מהותיים - חוסר התאמה בערכים, תקשורת לקויה, אורח חיים והשקפה שונים, ראייה שונה של מציאות החיים והתכנון לעתיד- זו סיבה מוצדקת לעצור.

לעומת זאת, פחד מהחמצה או פחד מהתחייבות הם תגובה אנושית טבעית למעבר בין שלב ההססנות לשלב ההשקעה.

יכול להביא מעצמי - הכרנו והחלטנו להתחתן עוד לפני שהיה לי תואר. אנחנו לא דוסים ולא מסוג המשפחות שמסתמכות על פרנסת האישה.

תודה לאל שמי שהיום אשתי האמינה בי, נענתה להצעת הנישואין (אחרי 3 חודשי היכרות ביננו), התחתנו, בתחילה הייתי סטודנט והיא פרנסה, חיינו בצמצום רב, ואח"כ סיימתי את הלימודים, השתלבתי בעולם הייטק, נולדו לנו ילדים, גרים בבית מרווח, וב"ה חיים באושר

אבל איך אני יכולה לדעת מה מהספקות באמת מוצדק?

מתמודדת איתן 🤔

ודאות היא לא שהכל מושלם, אלא שאני שמח בעיקר שפגשתי ומוכן לעבוד איתו ולגדול איתו. ברגע שבו פוגשים את זה יש ודאות ואין מקום להכניס ספקות

יראה את הטוב במי שמולו, יבחר בו,

ובעצם יתחרט אח"כ על החבילה שהוא לקח על עצמו?

לא ודאות שאני כרכע בשיא הקשר ואנחנו תמיד בעננים, שברור לי שהוא הכי טוב.

פשוט הבנה שיש בסיס לקשר, בסיס משותף בשיח וערכים, ואמונה שעם הקשר הנוכחי ועם האישיות שלך ושלו אפשר להצמיח ולהפריח את הקשר מעלה-מעלה.

בסיס זה טוב

טוב.. תודה!

1. שנעים איתו וכיף ונחמד

2. שהוא מודע לחסרונות שלו ולא נרקיסיסט

3. שאין דברים שהם ווטו (לא כדאי להתחתן עם חילוני כי זה מורכב, זה בסדר להטיל ווטו על חסרונות אובייקטיביים)

לכולם תמיד יש חסרונות ובתוך הקשר מתגלים עוד חסרונות, ככה זה באופן טבעי. המטרה היא למצוא דבר עיקרי - הלב שלו, המילה שלו, המידות שלו, האמיתיות שלו, הרצון שלו - ועל זה לשים את הכסף

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

התלבטתי אם לנסות את deepseek ובסוף וויתרתי.

לא תקין, לא בריא, לא בעד

אבל כן...

לא צריך להיות בת בשביל זה... מסוכן ביותר.

למה זה רע?

וגם מבזבז זמן ותנסי לחשוב כמה זה מנתק אותך מהיום יום וחוסם את היכולת להיפתח רגשית לבני אדם

תלוי איזה שימוש עושים בו

אפשר לתעל אותו ואפשר להתבזבז איתו

ובAI זה בריבוע

כי בשימוש נכון הוא מתאים את עצמו והתועלת עולה

ובשימוש גרוע להיפך

קשרים פרונטליים...

העולם הולך לשם בכל מקרה, צריך לחשוב מה עושים ואיך לוקחים את זה לטוב, אם זה אפשרי...

והוא לא משאיר את הנעליים בסלון

בסוף הבינה המלאכותית חשופה לכל המידע שקיים ברשת, חשופה להרבה מאמרים פסיכולוגיים וידע מקצועי. למה לא לנצל את זה?

בנוסף יש לה מוח גדול, אמנם מלאכותי אך עדיין מתפקד והיא יכולה לעשות סדר במחשבות ולעזור ולהעלות נקודות.

כמובן שצריך להשתמש בה בגבול הטעם הטוב. אני מכירה מישהי שכשבחור מסוים נפרד ממנה אמר לה שזה בעצת הצ'אט. זה מוגזם בהחלט.

אבל אם סתם מתבכיינים לו, בעיני סבבה.

*ולמה הדגשת שהן תורניות? אם זה בעיה זה בעיה לכולן בכל המגזרים.

אבל הוא לא גאון רגשית, חוץ מזה תחשבי גם על ניצול הזמן שלך מולו

לא ממש הבנתי איך הוא עובד ולא ענו לי מהתמיכה הטכנית של האתר

ובאתר שלהם יש רשימת שדכנים עם מספרי טלפון. תחפש את מי שהכי קרוב אליך ולנסות ליצור קשר ישירות.

אולי המיזם לא התרומם, ורק נשאר אתר...?

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

האם אתם מנהלים את הזמן שלכם, או שהוא מנהל אתכם?

כולנו רצים סביב השעון, מודדים דקות ומנסים להספיק כמה שיותר. אבל האמת היא שמהירות היא לא הסיפור – האיכות היא הסיפור.

ספר הזוהר חושף סוד שמימי מדהים על כוחה של הבחירה לעצור את השלילי:

"כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אַחְרָא לְתַתָּא, אִסְתַּלַּק יְקָרָא דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְעֵילָא עַל כֹּלָּא, יַתִּיר מִשְּׁבָחָא אַחְרָא"

ובתרגום פשוט לעברית: כאשר כוחות הסיטרא אחרא (הצד האחר, השלילי) נכנעים ומכופפים למטה, כבודו של הקדוש ברוך הוא מתעלה למעלה מעל הכל, יותר מכל שבח אחר.

המשמעות היא עצומה: בכל פעם שאנחנו מונעים מעצמנו מעשה שלילי, אנחנו לא רק נמנעים מרע – אנחנו אקטיבית ממשיכים ומגלים את אור האינסוף של הבורא בכל העולמות כולם.

זהו עומק כוונת שלמה המלך בפסוק: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח, כ"א). הבחירה לעצור, לבלום את הדחף ולבחור בטוב הופכת את ההווה החולף למציאות נצחית שמאירה את הקוסמוס כולו באור אלוקי בלתי מוגבל.

אל תתנו לזמן פשוט לעבור – חברו אותו לאינסוף על ידי הבחירות שלכם בכל רגע מחדש.

מה התנועה האיכותית הבאה שאתם בוחרים לעשות כבר עכשיו

מזכיר את התפיסה כאילו מי ש"אחראי" על "טוהר האישה" זה לא היא אלא הגברים בחייה..

או כמו הקטע הדפוק שיש לחלק מהגברים לכבד אישה רק כתלות בהאם יש גבר בסביבתה שאותו צריך לכבד.

הרבה פעמים אם מישהו מתחיל עם מישהי והיא לא בעניין, היא יודעת שהוא לא יפסיק לנדנד עד שהיא תגיד "יש לי חבר". כי אז יש פה גבר שהוא צריך לכבד, אם סתם האישה בעצמה לא רוצה זה לא מספיק

אני לא מאשימה אותך ברעות החולות האלה, אבל צריך לשים לב שלא נגררים לשם בטעות

זה לא משנה אם בפועל יש לה אח או לא, זה בא לשקף לבחור תחושה מצד מה ששנוא עליך.

אז אם כבר מתאים יותר לשאול- ומה אם אין לבחור אחות (למרות שלך תוכיח שאין לו)

למה שמישהו ירצה "שלא יגעו באחותו" כאילו היא איזה אובייקט שברשותו, מילא היית אומר "שרוצה שאחותו תשמור מצוות" וגם על זה היו לי קושיות

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

מאמנת טובה תעזור לך לארגן את הראש.