הן מעסיקות אחת את השנייה...

קשה בכל ההורות!!

אבל זה מאוד מהר מתאזן ותשכחי מזה..

רק תחפשי למצוא איך את נהנית בכל זאת מהיומיום

מה מטעין אותך

ולהקדיש לזה אפילו רק שעה בשבוע

זה חשוב ומטעין ..

7חודשים בכללי זה גיל קשה.

מקווה בשבילך שמהר תגיע תקופה יותר רגועה ושתצליחי לתת זמן לעצמך 😘

השבת שלחנו את הגדולים לסבא וסבתא שלהם

ונשארנו עם 2 הקטנים

וחשבנו שיהיה חופש ונוכל לנוח.....

אז חשבנו

היה פי אלף יותר קשה!

רק להעסיק אותם ולרדוף אחריהם כל הזמן🥵

אז כן זה שלב קשה

אבל זה הולך ונהיה יותר קל ככל שהם גדלים

ולוקח זמן עד שהכל מתאזן.

אבל ההתחלה הזו היא ממש ממש קשה

רק תזכרי שזה זמני! זה לא יהיה ככה לנצח

ועוד מעט יהיה יותר טוב

חיבוק גדול!!!

המעבק מ 1 ל 2 היה אצלי הכי קשה בפער

מאשר מבער מ 2 ל 3.

ושמעתי על עוד הרבה חברות שככה זה היה אצלן.

אין מה להשליך מעכשיו על הילדים הבאים שיהיו בע"ה!

אתם תתמודדו עם זה כשיגיע הזמן.

בינתיים תחשבי מה הכי יכול להקל עליכם כרגע, בשלב הזה.

דבר ראשון, יש תינוקות יותר רגועים ומשחררים ויש יותר דביקיים ודורשים... לא כולם אותו דבר.

דבר שני, כשיש בבית גם גדולים, אפילו לא ממש גדולים (תלוי בילד... מגיל 4-5 זה כבר אחרת), הם עוזרים בהרבה פרטים טכניים קטנים שבסך הכללי מורידים ממך את תחושת הריצה והבלבול בין הררי מטלות. כמובן המשימות עדיין נשארות שלך, אבל ילד יכול ללכת להביא מברשת / טיטול / מוצץ, ולא שאת צריכה לעצור באמצע משהו, ללכת להביא, ובאמצע רואה משהו לסדר ונזכרת בעוד משהו, ובינתיים התינוקת התחילה לבכות כי עזבת אותה לכמה שניות....

חוץ מזה שכשיש גדולים, הקטנים (גיל שנתיים שלוש) כבר מחקים אותם ומנסים להיות יותר עצמאיים. וגם מבחינת תעסוקה, התינוקות והקטנים הרבה יותר רגועים כשהם ליד הילדים היותר גדולים. ופחות צריך להעסיק אותם בצורה אקטיבית.

כמובן כתבתי הכללות, זה ממש לא נכון תמיד. אבל גם אני מרגישה שכשהיו לי רק קטנטנים, ההתנהלות כולה הייתה יותר תובענית ואינטנסיבית מאשר כשיש גם גדולים וגם קטנים.

את לומדת להתאים את הציפיות שלך יותר נכון

להבין מה את זקוקה כדי לעבור חוויה יותר טובה

הנסיון והזמן מלמד אותנו לשאול את השאלות

שמדייקות

מה המוקדי קושי

ומה הם זקוקים כדי להרגיש טוב גם בעומס הנתון

אצלי עיקר הקושי היה במעבר ל2

ועם התינוקת השלישית

ואחר עך אפילו שהיו צפופים ממש

אזעם כל לידה זה התאזן

כי למדתי לא לחכות תבחוץ שילך חלק תמיד

אלא לייצר איזונים בריאים מלכתחילה ולתדלק את עצמי

ולהתבונן אחרת

עוד לא עם שלושה ילדים.

אבל אני רק רוצה להגיד ש-- לא חייב.

זה בסדר לרצות עוד ילדים, זה נהדר.

אבל לא חייב שהם יהיו צפופים

לא חייבים להכניס את עצמנו למערבולת

זה בסדר גם לרצות קצת נחת

וכן, יכול להיות שזה שונה מעבר משניים לשלושה.

אבל זה בטוח גם שונה אם הקטן הוא כבר לא כל כך קטן.

הפער אצלנו הוא כמעט שלוש שנים, וברור לי שזה הבדל גדול. כי בזמן שהקטן שלי כבר נהיה גדול ושוסב שצריך לרדוף אחריו, הגדול כבר היה כמעט בן ארבע.

ואני כאן גם כדי להזכיר, שגם ארבע זה קטן, וגם חמש זה קטן. ושני ילדים בני חמש ושנתיים וחצי אלו *ילדים קטנים* שצריכים את ההורים שלהם ושואבים מהם כוחות, וזה בסדר להחליט שרוצים רווח גדול יותר. כדי שיהיה לנו יותר כוח.

לא יודעת, פשוט מרגיש לי שבחברה הדתית קצת שכחו שלגדל ילדים זה קשה, וכשקשה, פשוט לגיטימי להחליט לנשום יותר אוויר ולקחת יותר מרווח.

אני הרגשתי קושי בלתי אפשרי עם 2 ראשונים צפופים וקושי גדול עם 2 נוספים שלא היו צפופים. ככה שהקושי הבלתי אפשרי היה חוזר על עצמו אם היו לי שוב צפופים.

נכון שיש קצת עזרה כשיש גדולים, אבל עסוקים גם עם הגדולים, ככה שהמוח והנפש עמוסים וזה מוסיף קושי.

רוב התשובות שתקבלי יהיו השניים הראשונים הכי קשים, אולי זו תחושה של אנשים, אבל גם מין מנטרה כזו שמעודדת להמשיך ללדת יחסית צפופים כי זה אפשרי ולכאורה לא קושי ענק.

אבל במציאות זה קושי גדול מאד, ההקטנה והנרמול שלו יוצרת קושי נוסף לאלו שלא מצליחות להרגיש הקלה. יש הרבה שמרגישות קושי שממשיך להיות גדול מאד והקושי הזה קצת מושתק בתוך החברה הדתית/ חרדית. כדאי להכיר במציאות בלי לתת לאחרים להסתיר אותה.

אני ממש הרגשתי שברגע שיש ילדים קצת יותר גדולים (מעל גיל 6) הקושי ממש יורד.

כמו שכתבו - היכולת להביא טיטול, מגבונים, לשחק עם בן השנתיים כשאני מטפלת בתינוק..

ובהמשך יותר ויותר דברים שלא תלויים רק בי.

אצלי אחד ההבדלים הגדולים היה כשהיה אפשר לקפוץ להשאיל משהו מהשכנה בלי לקחת איתי את כולם - כשיש ילד מעל גיל 6 אפשר להשאיר אותם ל3 דקות לבד בבית. זה ממש עשה לי הבדל גדול בשלב ההוא..

וכמו שכתבו - הגדולים בעצם קיומם ממש מהווים תעסוקה לקטנים..

ע"פ 2 הגדולים אני הייתי מוקד התעסוקה התמידי.

ככל שיש יותר ילדים הקטנים מועסקים מעצמם רוב הזמן...

אני לא הרגשתי.

זה אומר שיש כאלו שלא מרגישות הקלה.

העזרה והתעסוקה של ילד גדול לא מסייעת מספיק כדי להרגיש הקלה, בהתחשב בהתעסקות גם עם הגדול. ככה אני מרגישה, ככה עוד נשים מרגישות.

התחושות שלי ושל כמוני מושתקות ומוקטנות, אין סיבה שזה יהיה ככה, אם יש קושי שחלק (גדול או קטן) מרגישות, הוא צריך להיות מדובר, גלוי ולא מושתק ומוסתר.

כי עכשיו ה'גדולים' שלי בני 4 ו 5 

אבל הם לא - לא מעסיקים אותי, אלא הפן הפיזי ברובו ירד ממה שהיו תינוקות

אבל הם רבים 

הם צריכים תשומת לב 

צריכים שישבו איתם ויקלחו אותם

הבן שלי בתת אז צריך ללמוד איתו אחה"צ

להשכיב אותם לישון

הם גם עוןשים שטויות כמובן, כמיטב המסורת

 עם תינוק נוסף למשל, גם אם יביאו לי טיטול (לא שאני צריכה כי אני נוהגת להשתמש בשידת החתלה מצוידת), גם אם יעסיקו קצת תינוק קטן

(מה שלא רלוונטי בדר"כ עד שהתינוק כבר הופך לפעוט ומשתובב בעצמו) - זה לא מוריד מהעומס, רק מוסיף עליו

וזה כמובן לא סותר נחת ושמחה ובחירה במציאות כזו

רק שצריך להיערך לתקופה כזו עד כמה שניתן מנטלית, נפשית, פיזית 

ולשמור על עצמנו כמה שיותר ולהיות במודעות למה ואיך שטוב לנו 

אני חושבת שפחות עומס מרגישים בגילאים יותר מתקדמים 

ואז אולי לחלק מהנשים ההפרש הגדול הזה פחות רלוונטי 

אבל בהשוואה לכשהם היו בני 0 ושנה, או שנה ושנתיים -

עכשיו העומס הוא מסוג אחר, נכון? זה פחות מסיבי ותובעני, ואת כן יכולה ללכת לשירותים או לשתות, נכון? (מאוד מאוד תלוי בילדים. אני פחות צמודה לילדים בגיל הזה)

אז גם כשמצטרף תינוק קטן, יש קצת יותר מרווח נשימה. זה לא קל. ממש לא. אבל זה לא דורש כמו שכשיש שני תינוקות. כשאת לבד עם שני תינוקות דורשים, הטיפול כ"כ מסיבי, שאת מאבדת את עצמך בתוך זה, לפעמים לא מצליחה לאכול או לשתות או לנשום. וכשיש גם 'גדולים', כן יש לך את הפריווילגיה הזו. הטיפול המסיבי בתינוק הקטן נשאר מסיבי ותובעני, אבל בין לבין אפשר לנשום קצת, וזה משפיע מאוד על התחושה (כנראה לא אצל כולן. וגם לא כל התינוקות והילדים הם זהים. אבל יש הרבה שכן מרגישות ככה).

ושתיתי

זה לא סותר את זה שיש קושי אחר

בתלות של יצורים קטנים חסרי ישע שצריכים אותך בכל רגע נתון.

העצמאות נלקחת

וזה שואב הרבה כוחות

למטרה משמחת מאוד ב"ה, שיש בה הרבה שליחות והיא מצווה כמובן

אבל זה לא סותר קושי גדול

לכל מי שמתכננת צפופים, כדאי לדעת מראש שזה קשה מאד (לפעמים) ולקחת את זה בחשבון.

ולכל מי שמפחדת שהם לא יהיו חברים אם יש רווח גדול- אני רוצה לספר לכן שיש לי הפרשים של 4 שנים, והבן שלי שיחק עם הבת כ-ל השבת בלי הפסקה כמעט.

אצלנו ההפרשים הגדולים לא היו מתוכננים וכנראה גם יהיו לי בסוף פחות ילדים ממה שחשבתי לפני החתונה אבל גיליתי שיש לי פחות כוחות (גוף ונפש) וצריך להיות קשובים לעצמנו.

אני יודעת שלפעמים גם רווח קטן הוא לא מתוכנן ולא באה לייאש אף אחת… בטוחה שגם לזה יש יתרונות אבל תמיד עדיף לקבל את הקושי ולהתמודד איתו בלי להדחיק.

אולי הקושי הוא אצלך, תבדקי על מה זה יושב.

הכל תלוי בבחירה איך אנחנו מתנהלים עם סיטואציות...

אני מרגישה שמשמעותית 2 צפופות היה קושי בלתי אפשרי

ואחרי זה ממש זורם

ברור שמורכב ומעייף

אבל אחרת לגמרי

תינוק עד גיל 3 זקוק לטיפול והשגחה 90%-100% מהזמן שנמצאים איתו, אז אם אין לי אופר צמודה, אז יש לי 0%-10% זמן לטיפול בעצמי, או לילדים אחרים או לבעלי או לסביבה.

אם יש לי יותר מתינוק אחד, אני אישית מתקשה להכיל את הקושי הזה, אין לי אפשרות לפעול ב200% או באיזור.

אני לא אמא צעירה חסרת ניסיון, אני לא עצלנית ולא מפונקת, אני אישה רגילה, אולי אפילו יעילה יותר מהרגיל ועדין מתקשה מאד לפעול ב100%ולא יכולה לפעול ביותר אחוזים.

אפשר לכתוב הרבה דברים, אבל בפועל כל אחת שיש לה יותר מתינוק אחד משלמת מחירים. גם אמא לתינוק אחד משלמת מחירים, אבל אולי סבירים יותר. המחיר של תינוקות צפופים גבוה ויש נשים שלא רוצות/ יכולות/ גם וגם לעמוד בו.

בהגיון פשוט לרוב הנשים זה קושי גדול מאד, אולי הם בוחרות בו ומתמודדות, אבל עדין קשה להם ביותר.

לכתוב ממש זורם על כמה צפופים נשמע לי מנותק מהמציאות, לא מבינה את האידאולוגיה להקטין את הקושי, לא מבינה את המנטרה על 2 ראשונים מול השאר.

אני לא מבטלת בכלל את הקושי שלך ושל נשים נוספות..

אבל מסכימה עם חגהבגה.

אצלי ההבדל המשמעותי היה בלידה החמישית כשהבכור היה בן 7 - היה לי משמעותית יותר קל מאשר בפעמים שלפני כן...

ברור שאם ברירת המחדל כביכול היא 5 צפופים קטנטנים רצופים (אשרייך!) אז כשיש רווח גדול יותר בתינוק הבא, החוויה היא אחרת.

כי יצאת מקושי גדול לקושי קטן יותר כביכול ככל שהילדים גדלו. אבל עד שהם גדלו..?

אני בכל אופן כיוונתי ל- בלי קושי, אל מול קושי.

קושי הוא לא בחירה מודעת אצלי, שאמשיך לבחור בה שוב ושוב או להוסיף ממנה לקושי קיים. (ממילא החיים מזמנים מלא קשיים משלהם)

ויש פה באמת אלמנט של שוני באידאולוגיה ותפיסת עולם. אבל אם לשים את האצבע על ההבדל - אז לדעתי הוא במה שכתבתי

ממש חשוב לתת לקול הזה להישמע.

ואני מסכימה איתך לגמרי. בהחלט יש מחירים לשני תינוקות. ולא רק האמא משלמת אותם, אלא גם הילדים (ה״גדול״ וגם התינוק). יש מחירים בהחלט.

זה לא שאין קושי

אבל קושי זה עניין של פרשנות

כשאני מחוברת למשמעות של גידול הילדים

זה נותן לי נקודת מבט וחוויה שונה על הסיטואציה

אני שמחה ביצירה שנוצרת פה ובשליחות ובמשמעות שלי שם

זה מפורש אצלי כברכה

והציפיות בהתאם

אני לא מצפה שהזמן יהיה בידיים שלי כל הזמן

אני לא מצפה לישון רצוף עם תינוקות

אז ממילא אני לא בשוק מזה שזה דורש

אבל אני כן יודעת מה כן נותן לי כח ורענון ודואגת שיהיה שם באופן קבוע

וכן משתדלת לייצר אמהות שמספקת ומשמחת אותי

וקושי בעיני זה שלב בדרך

ואם הוא בכלים שלי אז אני שמחה בו ולא מוותרת עליו

אני לא חושבת שיש משהו שנכון לכולן

כל אחת שתקשיב לעצמה

אבל כן חשוב לי לומר שלחוות את הגידול שלהם כקושי

זה לא הכרחי

ועם כל ילד זה דווקא יותר מצליח לקרות

אפילו שהעומס רק גדל למראית עין

אני מרגישה שההתמקמות שלי היא רוב הסיפור

זה קשה וזה משמח ומספק וממלא אותי

הפרשנות גורמת לחוויה שונה

וגם נותנת פחות משקל לקושי

לא חווה את המציאות רק דרכו

זה בסדר שסיפוק מטשטש את הקושי, אבל שהקושי ענק ועושים ממנו קטן, זה פחות מציאותי. יש טווח הגיוני לצמצם את הקושי ויש מחוץ לטווח. 

אבל הצורך להגדיר את זה כקושי עצום עבור כולן

בעיני מפספס הרבב

אני אגב חושבת שכל אחת קשה לה יותר בתחומים שונים

אצל מישהי לדבר מול קהל זה קושי עצום

אצל מישהי לצאת לעבוד

אצל מישהי לגדל צפופים

אני לא מבטלת בכלל את החוויה שלך

אני גם מכבדת מאוד את הבחירה שלך

אבל לנסות לקבוע בוודאות שכולן חוות את אותו הקושי ורק מתעלות מעל..

לא בטוח

אנשים הם שונים

וגם דברים משתנים

היו שנים שחוויתי קושי משמעותי

ונכון בחרתי בו

אבל גם למדתי ועישיתי קורסים כדי לחוות אמהות שונה

גם לצפופים

וזה כן אפשרי

ואני מאמינה 'אצל כל אחת יש את הבחירות לשלה והחוויות לה

זה אמנם נשגב מבינתי ורחוק ממני

אבל אני יכולה להבין נשים שבוחרות למרות הקושי, כי יש להן מניע חזק לחוות אותו, שצובע את התמונה הכוללת באור אחר.

וגם אם הן משוות בין קושי לקושי ומתנחמות בכך ומרגישות שרווח להן, זו התחושה שלהן. ועם תחושות אי עפשר להתווכח

כנראה שאני לא אחת מהן

אבל, מפה עד להגיד שבהמשך יותר קל זה רחוק. גם אם מישהי מצליחה לחוות אמהות לצפופים כקושי קטן, להגיד על משהו שעובדתית הוא קשה, כי הוא עבודה סיזיפית ללא הפסקה, שהוא פחות קשה, זה עדין לא יכול להיות נכון.

אגב, יכול להיות שנשים חוות זמנים כל כך קשים, שאח״כ הקלה נראת כהפחתה בקושי, שבעצם זה עדין מאד קשה.

את מכירה אמהות יחד עם משרה מלאה

אני מודעת שזה נגיד לא בכוחות שלי

אז בוחרת לעבוד אחוז מאוד קטן והרוב מהבית

וזה חויה שונה

ודואגת ללמוד כל שנה קורס שנותן לי כלים לעבודה אישית ובהורות

ויש הרבה כלי עבודה אם עובדים איתם נכון אז זה משנה את החוויה

אני גם מורידה רף בכל מה שקשור לסדר ונקיון וגם מקלחות לא כל יום

כל מה שגורם לי להיות יותר תפקודית

ופחות ליות מחוברת למהות

משתדלת יותר לשבת איתם לשחק איתם אחה''צ

ודואגת שיהיו לי זמנים אחרים בשבוע השהם לעצמי -לנחת שלי

אני לא אומרת שזה לא קשה

ברור שיש קושי

אבל כשמשהו הוא החלום שלך

ואתה מאמין ומחובר אליו

יש עוד דרכים לחוות אותו לא רק דרך הקושי

ואני גם מבינה ממש אותך

ואת הפותחת

זה לחלוטין מובן

מבינה שיש לך חוויה טובה ממנו.

אני אישית לא רוצה לחוות את הקושי בצורה אחרת, כשיש קושי אני אחוש אותו במלואו, לא רוצה להסתכל עליו אחרת, אלא מה שאני מרגישה.

הרבה שנים ניסו לחנך אותי ולהשפיע עלי לראות דברים אחרת, אבל אני עשויה מחומר אחר, שבודק לבד כל דבר. אני רוצה לראות את הדברים כמו שהם, פשוטים, לא מה שמנסים לצייר אותם.

לכן היה חשוב לי הדיוק בין מבט לבין עובדה, במיוחד שדוחפים אידאולגיה שסותרת את המציאות. כל אחת יכולה לבחור את המבט שלה אבל לא לעוות את המציאות.

עם תינוק אחד או שניים את לא תמיד יכולה ללכת לשירותים בשקט. כשיש ילד גדול את יכולה לתת לו לנדנד את התינוק ולהיכנס לשירותים (וכשהגדולים עוד יותר גדולים אפילו להתקלח)

כשיש שניים שלושה קטנטנים את היחידה שיכולה להוציא משהו מהמקרר, לתת פרוסה, להביא כוס מים וכו..

כשיש עוד ילד הוא יכול להביא להם משהו מהמקרר בזמן שאת מניקה.

יש מי שירוץ אחרי בן השנתיים כשאת מניקה.

אפשר לשים להם סיפור להאזנה ועצום עיניים לחצי שעה (על הספה בסלון, וכשיש קצת יותר גדול גם במיטה) כי יש מי שיגיע ל"דווח" אם צריך אותך.

יש מי שיבנה עם בן השנתיים במגנטים, יוריד לו ספר מהמדף, יקח ממנו את החפץ שאסור לו לקחת וכו.. בזמן שאת מניקה/מחליפה טיטול וכו..

וגם - ככל שיש יותר ילדים יש יותר שגרה ונהיה יותר זורם.

אני זוכרת את הבכור בגיל שנה וחצי ממש משתעמם כל אחר הצהריים ואני צריכה לספק לו תעסוקה סביב השעון.

הצעירים בכלל לא היו צריכים אותי כדי למצוא תעסוקה..

כל העזרה הזו מתקזזת עם התעסקות גם עם הגדולים יותר.

מחליפים קושי אחד בקושי אחר, אבל הוא נשאר גדול.

הלחץ של המון "דחוף" ו"צריך" ו"מיד" ו"רר אותי" הולך ויורד..

זה כמו למשל שכיום (הקטן שלי בן 3.5) משמעותית יש לי פחות קושי, חמרו  שאני משקיעה שעות רבות בעזרה בש.ש, בעניינים של מתבגרות, במריבות בין הילדים וכו.. - מבחינת שעות זו עדיין המון השקעה.

אבל אין מה להשוות את החיים כיום בלי תינוק יונק ובלי פעוט שמתרוצץ ועושה בלאגן ובלי הריון לחיים שלי לפני כמה שנים..

אז אותו דבר בית שיש בו כבר ילדים, ושגרה, והרגלים, וסדר יום שהתינוק משתלב בו - בעיני זה הרבה פחות קשה מאשר בית עם 2-3 קטנטנים תובעניים שאף אחד לא יכול להעסיק אותם אי לעזור להם בכלום חוץ ממני.

ושוב - זאת החוויה שלי. אני מבינה שאת חווה את זה אחרת.

אז אני לא מבטלת את הקושי שלך, אבל את אל תבטלי את ההקלה שאני הרגשתי..

בין נשים שונות עם אופי שונה וצרכים שונים וכנראה גם בין תינוקות שונים עם אופי שונה וצרכים שונים.

גם לי מאוד קשה לטפל בתינוק, אבל יצא לי לדבר עם נשים שאמרו לי בכנות שמבחינתן החלק הקשה זה ההיריון אבל לטפל בתינוק זה ממש בסבבה.

תשומת לב.

אולי כאן נובע ההבדל.

(אבל כן לדעתי ה2 הראשונים זו לא מנטרה..ובכל מקרה ודאי שצריך לקחת אותם בחשבון גם הלאה)..

אני עם הפרש של שנתיים והיה מאוד מאוד מאוד קשה. בכנות - היה סיוט. הרבה יותר קשה היה לי המעבר ל-2 מאשר להיות אמא טריה לילדה אחת.

רק עכשיו, כשהקטנה בת שנתיים אני טיפה (ממש טיפה!) מתחילה לראות את האור. ועדיין מאוד קשה. אולי כשיהיו בנות 3 ו-5 יהיה קצת יותר נסבל, נראה. כרגע מבחינתי זה עדיין קושי לא נורמלי (ובעלי שותף מלא ב-100%).

ובאמת היה לי עוד יותר קשה כמה כולם אמרו לי ששנתיים זה הפרש ״מצויין״ והבכורה כבר ״גדולה״ (היא לא! היא הייתה ילדה בת שנתיים!) ובכלל שזה ממש קל ילד שני כי כבר את אמא מנוסה והכל דבש (אז לא. זה יפה שאני אולי אמא מנוסה (נניח), אבל יש כאן עוד תינוק עם אופי משלו שלא תמיד מוכן להסתנכן עם האמא המנוסה לכאורה שלו. והקטנה שלי הייתה קשההההה…). אז זה לא עזר לי שבתוך כל הקושי הענק עוד אמרו לי כמה שנתיים זה הפרש טוב וכמה ילד שני זה קל, כי זה רק גרם לי להרגיש שמשהו דפוק בי כי כל כך קשה לי.

זאת אומרת אני יודעת שאי אפשר להסיק ממקור

אחד,

אבל בכל זאת: השניים הראשונים שלי ממש לא צפופים

(בין 3 ל4 שנים),

וחוויתי קושי מטורף ברמת איבוד ידיים ורגליים, שלא חוויתי (ב"ה) בלידה הבאה.

שבוע 30 עם שובב קטן בן שנתיים בבית

אצלי המעבר לשניים היה קל יחסית למעבר לאמהות עם הולדת הבכורה. ברור שהיו האתגרים שלו, אבל לא קושי מטורף וממש בלי השוואה ללידה הראשונה. הרבה יותר בנחת.

כמובן, יש מי שחווה את זה כהכי קשוח, נכון. אבל אל תלחצי שזה חייב להיות כך אצלך, כי יש מי שחווה  את זה אחרת (בשרשורי עבר היו תגובות משני הסוגים). כן תנסי אולי לחשוב מראש איך להקל עלייך בבוא הזמן.

גם הרגשתי בהרבה מובנים שיותר קל לי מאחרי הלידה של הבכורה. ובאמת משהו בגידול של התינוקת היה יותר קל כי כבר לא מופתעים משום דבר ויודעים יותר באוטומט איך לטפל ואיך לעשות. ואותו דבר גם על ההתאוששות מהלידה. הגוף מכיר את זה כבר ופחות בטראומה. אבל כשאני מתיחסת לגידול של שתיים לא ספציפית לתינוק החדש אז אין ספק שזה מעבר מאד גדול.. יש כאן שני   ילדים. שניהם קטנים ושניהם דורשים את שלהם. התינוקת זה בלהאכיל ולחתל ולהרדים והגדולה זה בללוות לשירותים לנקות פספוסים להביא משחקים להרים לכסא אוכל להוריד מכסא אוכל לעשות קוקו לפרק קוקו לא להרשות לטפס כן להרשות לטאטא..

אז אם אצל הגדולה היתה אפשרות לישון צהריים או סתם לקחת הפוגה במשך היום והבן זוג איתה אז עכשיו שתינו איתן וכל הזמן שתינו עסוקים... וכמעט שאין הפוגה במשך השבוע.. יש מטפלת קבועה כבר חודש ותודה לה' על זה! כי חודשיים לא היה והיא באה איתי לעבודה. עכשיו היא גם לוקחת בקבוק ושוב תודה על זה רק שזה לא באמת משחרר אותי כמו שחשבתי כי להשאיר את בעלי עם שתיהן לבד אני לא אוהבת יותר מדי כי כמו שאני לא מסתדרת לבד עם שתיהן קל וחומר הוא.

למרות המטפלת בימים חופשיים היא איתי כי המטפלת שלה יכולה עד שתיים בצהריים ואנחנו גרים בעיר אחרת  ותלויה בבעלי בשביל שיחזיר אותה וזה אמצע יום עבודה שלו.. ככה שהגעתי למצב שבאמת המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לי זה יום חופשי בבית בלעדיה נטו לכביסות ואיפוס הבית.. זה מספיק לי.

שואלת כדי לדייק מה בדיוק החוויה שלך

כי אם השבוע הוא רצף ארוך של עבודה ואז זמן עם שתיהן

ואין שום מנוחה ואיוורור

זה קשה

אם בעלך חוזר בשעות סבירות

חושבת שזה חשוב שתלמדו להתחלק בינכם ולא להיות במקביל כל הזמן

אם תצאי להתאוורר קצת..תשבי בשקט עם עצמך ותעשי משהו שטוב לך

אז תחליפי אנרגיות

היכולת להסתדר עם שתיהן יחד זה למידה והתייעלות

תנסי לראות מה בדיוק הנק' קושי בהן זה לא עובד

ולחשוב על פתרונות יצירתיים

כרגע עברנו למושב שהוא מרחק רבע שעה מהעיר שגרנו בה ואני לא נוהגת. אז נתחיל מזה שכל התאווררות שלי מחוץ לגבולות המושב דורשת שהוא יקח אותי ודורשת בייביסיטר לילדות שאין לנו עדין איפה שאנחנו גרים.  אז אם מדובר על לצאת בשעות אחר הצהריים ערב אני לא אעשה את זה כמו שאני לא רוצה שהוא יעשה לי את זה. זה אומר מקלחות לשתיהן הכנת ארוחת ערב השכבות.. שהקטנה לא עפה על בקבוק זה ממש למצוא את הזווית והדרך ויכול להיות לה גם התקפי בכי כאלה שרק הנקה מרגיעה. אם לצאת אחרי שהן ישנות זה קושי של למצוא בייביסיטר או דרך להגיע לאן שאני רוצה.. למשל שבוע שעבר היתה לי חתונה של חברה שמאד היה חשוב לי להשתתף בה. זה דרש ממני הערכות מהבוקר של להכין ארוחת ערב בזמן, לארגן את הבית לדאוג שיהיה לי בגדים והכל . מהרגע שהוא חזר עם הבנות זה היה להתחיל סבב מקלחות. הקטנה פספסה לפני המקלחת על המזרון ולא הספקתי לנקות. ארוחת ערב זריזה, מקלחת שלי ואז לבקש מהשכנה שתכנס לשמור על הגדולה(ותגלה את הפיפי) לקחת את הקטנה אתנו באוטו ולהקפיץ אותי לצומת במרחק של חצי שעה ששם חברה אוספת אותי. לקנות לקטנה מטרנה כי המטרנה אצל המטפלת, לחזור ולשחרר את השכנה.. המון היערכות שגם ככה השגרה הרגילה שוחקת.. לא הרגשתי שהאוורור היה שווה את כל הטרטור הזה..

מה שכן אני לא רק אקטר קבעתי לנו בריכה בהפתעה ביום שלישי שזה יום חופשי שלי לשעות הבוקר ובקשתי מאמא שלי שתוציא מהמסגרות. מאמינה שבאופן הזה נחוש שחרור כלשהו.

כשהוא מגיע הביתה ואת אחרי כמה שעות איתן ברצף

את יכולה להכנס לחדר או לצאת לגינה

לשים אוזניות עם מוזיקה

לאכול משהו טעים

לקרוא-לנגן או כל תחביב אחר שיש לך

לעשות הליכה קצרה

אפילו חצי שעה של התאווררות

של להרגיש את עצמך

ממש מרעננת את הכוחות

ומגיעים אחרת להשכבות

וכשזה קורה לאורך זמן אז זה ממש נותן אנרגיות ושונות

לא חייב לקלח כל יום -אפשר לדלל קצת כדי שהערב יהיה פחות עמוס

הרעיון זה לא לצבור חוויית חיים עמוסה באופן רציף

ללמוד לעשות הפוגות קטנות

בתוך הקיים

נשמע שיש תלות גדולה בבעל ביומיום בגלל הרכב.

יש לך אפשרות ללמוד נהיגה? אולי לעבור לעיר שבה המסגרות והעבודה?

באמת נשמע ככה קשוח ומרדף יומיומי.

בקשר לילדים, לא חייב לחשוב קדימה מידי. עכשיו לא מתאים אז לא מתאים. עוד חצי שנה-שנה תבחנו את הדברים מחדש. וזה בסדר גמור שיהיה הפרשים גדולים בין הילדים.

היו קשיים אובייקטיביים עם הקטן, אבל מאז הלידה (שנה וחצי) מרגישה רק כמה זה כיף שניים...

מהרגע הראשון הם החברים הכי טןבים ו מאוהבים קשות אחד בשני, וגם לי עצמי קל פי אלף עם שניים מאשר עם אחד...

אני למדתי לשחרר. אבל גם לדעת לשחרר את בעלי.

זותומרת, נכון, קשה להיות עם שניהם לבד, אבל אני חייבת לנוח לפעמים. וגם בעלי. אז לפעמים אני נותנת לו לנוח שעה בצהריים ואני עם שניהם, ולפעמים הוא (בעצם לרוב הוא). כשאני איתם, שמתי לב שאם הפלאפון שלי לא במשחק, כלומר לא בהישג *ידי*, אז הכל יותר רגוע. אני פנויה לשבת עם הגדול, לשחק עם הקטנה, להכין משהו אולי ביחד, ובזמן הזה הקטנה יושבת בכיסא אוכל ומסתכלת תוך כדי נשנוש וכו'. אני מכינה את עצמי מראש שזה הולך להיות דורש מאוד, וככה אני מקבלת את זה ברוגע יחסי.

וכשבעלי איתם, אני משחררת. יש לו את דרכי ההתמודדות שלו.

וככה אנחנו יודעים שלפעמים אני נחה והוא איתם ולפעמים ההיפך, אז אנחנו מוכנים לאינטנסיביות של להיות עם שניהם לבד, כי אנחנו יודעים שזה הדדי.

דבר שני, תנסי להקל על עצמך. לדוגמא הגדולה יכולה כבר לאכול על שתי כיסאות כתר ולטפס לבד, לא? לי זה היה משמעותי כי הם גם כבדים כבר בגיל הזה..

הגדול שלי אוהב מאוד להדביק מדבקות. יש לי בבית מליון מדבקות מכל הסוגים והמינים. עם טושים וצבעים זה יכול להעסיק אותו רבע שעה ויותר.

סיפור גם מאפס אותו יפה.

לפעמים אנחנו משחקים בלסדר את הבית.

שירים וריקודים.

הוא מקשיב לסיפורים מוקלטים, מכירה?

אני מרגישה שזה בעיקר מאתגר את הדמיון שלי איך להעסיק אותו לכמה שיותר זמן.

ומבחינתי, ברגע שהגדול עסוק, עם הקטנה כבר יותר קל. (אם כי עכשיו היא הפכה להיות בלתי אפשרית ב"ה😍, מגיעה לכל מקום, מבולגנת, מציקה לגדול בכוונה.. אבל יש לך עוד כמה חודשים להגיע לשם...)

האמת שמה שתיארת מתאים לאחהצ שמתחיל סביבות 3-4 או אולי לפני.. שאז יש גם זמן לנוח ולשמוע סיפור ולהדביק מדבקות. חחח אצלנו המצב שאנחנו חוזרים הביתה בין 5-6 אחה"צ..  בגלל שעד קרוב ל4 בעלי עובד ואז כעושים איסוף מספיק שעוצרים למלא דלק ולקנות חלב ו.. הופ! חמש וחצי.  ואז אם רוצים שינה בשעה נורמלית נכנסים לאטרף רציני. אולי זה לב העניין בעצם.

ולגבי הסוף שלך הקטנה התחילה לזחול רציני בכל הבית וזה לגמרי משנה את כללי המשחק.  הגדולה פתאום קולטת שהיא מגיעה לכל המשחקים שלה וצריך להתחיל לדבר על שיתוף ואהבת ישראל🤩

למעשה אין לכם הרבה זמן איתן בבית

אבל כשאתם מגיעים את מתארת שאתם נכנסים לאטרף ל הכנות לשינה

הסחירה לשלנו בחיים זה לשנות את התדר

להוריד את הלחץ מהחייב לתפקד

ולעשות את אותו הדבר

אבל מעמדה פנימית של- אני עם הבנות לשלי כרגע וחשוב לי לסיים את הזמן הזה בחוויה טובה

עבורי

ועבורן

לבדוק למה זה כזה מרוץ

לבדוק מה אפשר קצת להפחית במימות

להאשאיר מן לשוק איתן או לסיפור

ה עבורך כדי שהחויה תהיה רגועה יותר

ועדיף ישינו חצי עשעה מאוחר יותר

אבל שהכל יהיה סנחת מאר מרתון משאיר אתכם עם הלשון בחוץ

רק את יכולה לשעת

מה נכון לך

מה בר ינוי

אבל אני מאמינה שזה סדרי עדיפויות

כשרוצים חוויה

טובה

מתמקדים בחוויה

כרשרוצים רק יעילות וזריזות אז המחיר זה לחץ

לדעתי, פחות או יותר בקרוב תהיו על סף פיצוץ

אין פלא שלא יוצאים ממך הדברים הכי טובים

זה באמת נשמע קשוח ביותר 

רק קראתי על כל התהליך המייגע עד שאת יוצאת מהישוב לכמה שעות וזה לא עושה חשק ללכת לאף מקום

את צריכה להקל על עצמך איפה שאפשר ולהיות יותר עצמאית . אולי אני מדברת מהחוויה האישית שלי, אבל עצמאות היא ממש GAME CHANGER בתוך הקושי והאינטנסיביות של צפופים

אני במקומך בהחלט הייתי שוקלת רישיון. או חזרה למגורים בעיר. למה עברתם בעצם.?

עכשיו זה רק 2 ילדים ואת נחנקת, אבל התלות, בשילוב העובדה שכל סידור אתם עושים ביחד, בשילוב עייפות ושחיקה - אוי ואבוי. קשוח 

אין איזון והכל מאוד אינטנסיבי

זה ממש אחרת אם את חוזרת לבית ובעלך אוסף בחלק מהימים, אפילו 20 דקות שאת נכנסת לבית רגע לנשום שקט לבד  זה משמעותי

או קניות של דברים לבית - ללכת שניכם אחרי העבודה, כנל. כשאתם יכולים להתחלף ומגבים כל פעם אחד את השנייה זה שונה מאשר שניכם 

כל הזמן בתעסוקה אינסופית 

ברור לי שהמצב כרגע לא טוב.. ברור לי גם שהוא עומד להשתנות.. חלק ישתנה בשבועיים הקרובים כשאצא לחופש מהעבודה והגדולה עוד תהיה במסגרת וחלק ישתנה עוד כמה חודשים שכבר יהיה לי רשיון והקטנה תגדל וכו.. כרגע זה באמת תסכול של מצב מאד אינטנסיבי כבר מאז הלידה.. באיזשהו מקום מאז תחילת ההריון אני מרגישה מחסור בעצמאות שלי וביכולת לנהל לעצמי את הלוז. קיץ שעבר היתי בטטה בחודש שביעי ולא היתי מסוגלת לצאת מהבית אחכ סוף הריון קשוח מאד שלא יכולתי כמעט ללכת ואז הקטנה שצמודה לי לשד מיום היוולדה😅

תוסיפי לזה מעבר דירה, אי מציאת מטפלת ומשרת מחנכת וקבלת אישה מחורפנת...

לא ידעתי שאת בדרך לרישיון

ועוד מעט חופש כהגדולה במסגרת

זה באמת ממש משנה. ממש אבל

אז תחזיקי מעמד רק עוד קצת 

ואת צודקת, נשמע שבאמת  מסוף ההריון זה הלך והחמיר. אבל אם יש לך אופק - אז תהיי אופטימית. בעז"ה עוד מעט ירווח לך

זאת ההגדרה הפרקטית של הורות.

זה שאת יודעת מה זה עצמאות זה כבר הישג

ונשמע שאת ממש קרובה בזמנים לאיזה רגיעה קודם כל נפשית.

מקווה שכשתצאי לחופש משהו קצת יירגע בנפש, ואז תוכלו לנהל אחרת את שגרת היום ואז תהיה הקלה נוספת.

אני חושבת שאתם חייבים ללמוד להסתדר הורה אחד עם שתי הבנות בזמן שההורה השני מאפס את הבית ונח, ואז מתחלפים.

קצת אחד על אחד ואז להשכיב את הבנות לשינה.

7 חודשים זה מספיק גדול כדי להסתדר בחוץ לבד. קצת למשוך עם מוצקים (חתיכות פסטה, אוכל אצבעות, במקרה הגרוע במבה..)

בזמן שהגדולה בבימבה או משחקת בפארק. אפשר להעסיק אותה עם בועות סבון או ממטרה מזדמנת או במשחקי שבילים וטבע.

לפחות פעמיים בשבוע שאת יוצאת עם הבנות ובעלך מתקתק את הבית או הפוך.

וגם לתת ארוחת ערב בחוץ.

קופסת פסטה עם שניצל או קציצות,

או מרק עם קוסקוס

או פיתה עם חביתה וירקות.

הרבה יותר רגוע להאכיל בחוץ, לחזור למקלחות ולישון.

לא כל יום, אבל כמה פעמים בשבוע זה יכול ממש לשנות את המצב ולתת מרחב נשימה ושפיות להורה שבלי ילד צמוד אליו וגם להורה המטפל יותר קל מאשר לעשות במקביל עוד דברים בבית.

קודם כל לא התכוונתי ששתינו על שתי הבנות כל הזמן. אלא הרבה פעמים זה באמת שאני מסדרת או מוציאה מכונה והוא עם שתיהן.. אבל עדין שתינו עסוקים.

לגבי המקרה הכי גרוע במבה באמת במקרה שלה זה גרוע כי היא בסבירות מאד גבוהה אלרגית לבוטנים😅

אז ביסקוויט

באיזה שעה הבנות מתחילות את שנת הלילה? אולי יעזור לך לנמנם שעה גם אם זה אומר להתחיל את מטלות הבית בשעה מאוחרת יותר? אבל לפחות תנוחי בין העובדה לטיפול בהם ובבית.

אני מקווה שבתחילת שנה הבאה אחרי כל ההסתגלויות והחגים והכל תתחילי להרגיש הקלה משמעותית.

גם בת השלוש תהיה קצת יותר גדולה וגם התינוקת תהיה קצת יותר גדולה, אז יהיה יותר קל לצאת איתם.

לגבי החופש תנסי להקדים את המקלחות לשעות הצהריים. לתת לשחק במים וסבון ואגב זה כבר לקלח.

נכון שהן עוד יתלכלכו בהמשך הערב, אבל יותר סביר לנקות פנים וידיים אחרי ארוחת ערב מאשר להתחיל מקלחות ממש.

תנסי, לי זה ממש שינה את העומס של שעות הערב. גם בצהריים חם אז יותר כיף להירטב.

יש לי הפרש של שנה וחצי

בין שני הראשונים

זוכרת שישר ביקשתי מהרופאה גלולות למניעה שלא בטעות אקלט שוב מרב העומס בהתחלה.

אבל אצלי לאט לאט זה נרגע.

ותנסי לחשוב מה יקל עליך

יש לך נקודת פתיחה שבעלך בהית אחהצ

בונוס גדול מבחינתי שבעלי היה חוזר בשבע כל ערב.

ולדעתי, ולא בביקורת חלילה...

בכללי את מוגבלת יחסית כי את גרה במושב ובלי רכב ובלי רשיון....

בלי קשר לשני ילדים או אחד כשאת בסביבה בלי תחבורה וללא רישיון אז זה קשה....

עולם אחר כשאת ניידת.... סתם נק למחשבה

זה לגמרי על הפרק!!

למדתי בעבר ונכשלתי ואז ילדתי את הגדולה ולקחתי הפסקה על מנת לחזור רק שעד עכשיו לא היה מתי לחזור והמעבר למושב היה די פתאומי.  בהתחלה רציתי ללמוד בחופש אבל יש מצב שכבר נחכה לחורף של שנה הבאה.

ביות חלקי

החיסרון מבחינתי שאין תינוקיה מתי שאת בוחרת. רק בלילה עד 6 בבוקר

ובצהריים איזה שעתיים

את לא יכולה לשים שם את התינוק מתי שאת רוצה

לפני 8 חודשים

יש חדרים פרטיים על בסיס מקום פנוי ,אפשרי לחכות לחדר פנוי

אבל חדרים ממש יפים

הצוות, תלוי מחלקה

עונה בתור צוות פרא רפואי בגן עיכוב התפתחותי(כבר לא קוראים לגנים גן שפתי)

קודם כל יפה שהעירייה נותנת אופציה בדרך כלל פשוט משבצים.

אם אתם גרים רחוק אתם זכאים להסעה לגן ככה שלהסיע לא תצטרכו..

בקשר לחופשות, זה לפי משרד החינוך ובשניהם לא אמור להיות גן בלג בעומר וכו'..(אלא אם את רושמת לצהרון ..)

אם בגן הרחוק יש צוות טוב כמו שאמרת עדיף שם.

גן שיש בו עכברים בחוץ והכל מוזנח אני אישית לא הייתי שולחת. כדאי להתלונן לעירייה אסור לילדים להיות במקום כזה שבור והרוס. 

לק"י

זה התחיל לפני שנתיים- שלוש.

השנה ושנה שעברה היה חופש בל"ג בעומר בגלל ההסכם עם המורים. אבל משנה הבאה אמורים להיות שוב לימודים.

(יש חופש בין יום כיפור לסוכות).

להסתמך על בעלי. יש לו הרבה ימי עבודה מחוץ לעיר וזה בעייתי להסתמך עליו מה גם שיש לי עוד קטנה לשים במעון בצד השני של העיר

אין לנו עזרה מאף אחד זה רק אני ובעלי בסיפור פה

א. אני צריכה לשחרר ממש ולא יקרה כלום אם הוא ילך בהסעה

ב. זה ידרוש ממני עוד עומס ולחץ בנוסף למה שקיים עליי אבל מנגד יתן לי שקט נפשי שהוא במקום טוב 

לגן המרוחק אני יהיה זכאית להסעה אבל לא מסוגלת נפשית לשלוח אותו ככה. ההסעות של החנ"מ פה בעיר כמו שוק, המלווה מזרזת את הילדים תמיד וילדים קטנים כמו גיל 3 קשה לעמוד בקצב שלה (רואה את זה כל בוקר איך מתנהל) תהרגי אותי לא מסוגלת..

בגן הקרוב יותר יש צהרון שאני ירשום אבל עדיין באסרו חג ולג בעומר (אולי עוד ימים) אין גן בכלל. בגני עירייה אחרים כן יש בימים האלה.

הגן הקרוב הוא אומנם של עירייה אבל זה של בעלות פרטית (חרדית) ולכן זה נראה ככה אבל לצוות לא מעניין קצת לסדר את הגן/חצר משהו? מטריף אותי, מצד שני כולם מרוצים מהצוות שם ויש צוות פרא רפואי מלא מה שאין בכל הגנים

ושוב, בגן המרוחק לא בטוח שיהיה צהרון בתוך הגן ואז לוקחים אותו לגן אחר ומאוד חוששת מזה

ומפה אני לא יודעת להחליט.

בעלי עובד עירייה אז יש לנו פרוטקציה שם חחח

מי שלא רואה בעיניים לא מבין

איך לא מפריע למטפלות ולצוות לא יודעת

הרבה פעמים אם תלכי בקיץ לגנים את תראי בלאגן.. זה השלב.

כדאי לשמוע מהורים איך זה במהלך השנה

מדובר בגן חרדי שלא שייך לרשות ובגלל זה המקום נראה ככה

הגן המרוחק יותר זה ממלכתי דתי עם מבנה כמו שצריך

עדיין גני עירייה

אז איך גן שפה, שהוא חינוך מיוחד, לא שייך לכלום?

מבינה שזה הראש שלהם אבל לא נשמע הגיוני שזה המציאות בפועל

ואז אול אפשר להתלונן

כמו שיש בתי ספר של בית יעקב ששייך לאגודת ישראל, ויש ביה"ס של ש"ס ככה הגן הזה שייך לאגודת ישראל או משהו מהם לא יודעת

לכן העירייה אומרת תפנו למנהלים שלכם שהם ישפצו ויסדרו את המקום. הבעלים אומרים יש רישום ולכן זה לא מעניין אותם

בגן השני כן יש הסעה אבל לא יודעת עד כמה אפשר להיות רגועים בהזעה הזאת. רואה כל בוקר את המלווה מפצירה בילדים ללכת בקצב שלה וזה קורע לי את הלב, הבן שלי הולך כמו צב ונופל הרבה הוא יהיה מסכן, אני יודעת , כנ"ל צהרון לא מתחייבים לפתוח באותו גן זה תלוי רישום

מצד שני הגן הקרוב הוא מזעזע, אין לי מושג איך מקבלים אישור על זה, בחיי

אפשר להתקשר למשרד הבריאות שיבואו לעשות להם ביקורת פתע

זה מה שהייתי עושה בתור הורה, אבל את לא שם עכשיו...

מניחה שאפשר בתור הורים ללחוץ יותר, מוזר מאד שזה לא מזיז להורים הקיימים

יש הבדל בין גן קטן, מתקנים לא עדכניים, הרבה ציוד אבל ילדים יכולים להתפתח וללמוד בו

לעומת גן שבו יש חוסר תקינות בטיחותית,

עכברים זה מפגע בריאותי, חפצים שלא מתאימים לילדים ונגישים אליהם, רהיטים שבורים שעלולים לסכן אותם וכו'

לענ''ד אפשר לברר מאיפה בדיוק נובעת המוזנחות אצל הורים ששלחו לשם. 

תנסי לסדר הסעות.

אם לא מסתדר הסעות הייתי שוקלת אפילו מעבר דירה.

תחשבי על השנים הבאות גם.

איפה הוא יקבל מענה יותר מסודר? והילדה?

הייתי שוקלת לעבור למקום עם יותר שירותים שהם יקבלו.

או מתניידת במוניות.

לגבי הצהרון זה ממש ברוך, מקווה שיסתדר צהרון בתוך הגן ולא טרטורים כל יום.

לק"י

השבוע כדי לפזר ולאסוף בזמן.

בהצלחה בהחלטה!

כל יום? בהסעה כמובן

יהיה לי קשוח לעקוב כל יום שהוא הגיע לצהרון והכל בסדר

פה בגן ליד יש צהרון בתוך הגן

וואי איזה תסכול 

אין צהרון בגן צמוד?

אצלינו בגנים, במשך הרבה זמן היה צהרון משותף. ובצהריים העבירו את הילדים לגן הצמוד.

אבל אם הצוות טוב ויש יותר פלוס בגן הזה ממינןס

כדאי לך לשקול את זה

בכל מקרה עבודת חיינו בתור אימהות זה לשחרר,

לא הכל יכול להיות בשליטה שלנו כל הזמן,הלוואי וזה היה כך.

אז זה או לשחרר את הגן הרחוק והפלןסים והמינוסים שלו

או לשחרר את הגן הקרוב והפלוסים והמינוסים שלו.

אבל וזה אבל גדול עד כמה שהבנתי הילד שלך רגיש יחסית.בגן נקי ומסודר סביר להניח שיהיו פחות הדבקות,

זה קריטי בחורף לא לעכשיו,

אולי שווה לך לקחת את זה בחשבון.

לא מפריע להם ההזנחה?

זה נשמע הזנחה קצת קיצונית

אין הסעות? ואין אפשרות לוודא אם יש צהרון או לא?

לא יודעת, התיאור שכתבת על הגן הקרוב לא עושה חשק בכלל... (ותכל'ס מוזר שקיים גן ברמה חיצונית קשה כזו... ועוד גן מיוחד...)

אנחנו שולחים כבר פעם רביעית לגן מיוחד (ילד אחד היה בשלושה גנים), ותמיד המקום היה מדהים גם מבחינת הסביבה החיצונית, ותמיד היו הסעות. גם צהרון היה - את התאומים בחרנו לא להשאיר בצהרון, את הילדונת אנחנו משאירים (זה גם ממש חלק מסדר היום בגן שלה).

ב"ה מרוצים מאוד מכל הבחינות!

מקווה שתמצאו את המקום הטוב ביותר בשבילו❤️

ואת זה יודעים רק בהמשך או ממש סמוך לתחילת שנה.

ברגע שאין מספיק ילדים אז מחברים גנים ולוקחים אותם בהסעה לצהרון

או שמביאים את הילדים האחרים לגן שלנו, אבל לא תלוי בבחירה שלי ואין עם מי לדבר שם

נשמע מאוד מוזר שאף אחד לא מטפל בהזנחה שבגן שקרוב אליכם...

אצלנו אגב הילדים בגנים חרדיים, והם מטופחים לגמרי, כך שנשמע שזה קשור לעמותה המסוימת או לעירייה המסוימת שלכם...

האמת שאם זה המצב בעיר שלכם הייתי שוקלת לעבור דירה אבל לא יודעת אם זה מעשי לכם...

אחרי התגובות שלכן כנראה שנרשום אותו לגן הרחוק יותר. עם הנסיעות נתמודד כנ"ל לגבי צהרון

מה כתוב במכתב? על מה החוב?

האם חלק מהחוב זה ריבית והצמדה?

תיכנסי לאתר שלהם ותנסי להבין כמה שיותר מידע

ממש הזיה.

זה מבאס אותי כל כך.

אני מפרנסת יחידה (בעלי אברך), מרוויחה סכום כל כך נמוך, ופתאום כזה מכתב הזוי

ואני משלמת להם כל חודש את דמי הביטוח!

המכתב ממש מבולגן, לא הבנתי ממנו כלום חוץ מהשורה התחתונה.

והפקידה אמרה שאפשר להסביר לי רק אם אגיע פיזית לסניף.

אוף אוף אוף.

את עצמאית או שכירה?

לדעתי אל תילחצי,

בעיניי ככל הנראה מדובר בבעיה של חוסר דיווח

ואם תסדירו כמו שצריך את הדיווחים הסכום יקטן משמעותית/ ייבטל

תסדירי נשימה,

עבור מי המכתב? את או בעלך?

מי שהמכתב ממוען לו, תיכנסי לאזור האישי בביטוח לאומי ותבדקי חודש חודש מה רשום הסטטוס בביטוח לאומי

זה מה שהרו"ח שלי עשתה.

אבל הסיפור אצלי היה קצת אחר..

לכן את משלמת לו...

שירים אליהם טלפון וינסה להבין מה הסיפור

אני גם רו"ח ואין מצב שאני נותנת תשובה כזו ללקוח.

ביטוח לאומי זה באמת מורכב איתם וקשה לפעמים להבין אבל בסוף יש כללים ואפשר לבדוק מה שהם אמרו.

אם את משלמת לו הוא אמור לפתור לך את זה.

1. עוד לא לשלם! כי על ריביות הם מוותרים בד"כ אם משלמים את החוב מידי.

2. תרימי שיחת טלפון לרו"ח שלך/למנהל חשבונות שאת בקשר איתו. אישית חושבת שגם אם אין לך רו"ח, תנסי להרים טלפון למישהו מהמקצוע תנסי להבין, יש להם נסיון עם זה בד"כ.

3. תבדקי אם הם נותנים לשלם את זה בתשלומים

ועם סכום כפול

זה היה מלחיץ ממש

אבל אז ערערנו וזה בוטל, הכל

ההבדל הוא ששנינו שכירים אז לא באמת היתה סיבה שיהיה לנו פתאום חוב כזה וכנראה בגלל זה זה היה די פשוט.

בכל מקרה, באמת אל תשלומי עדיין, תבדקי איך ניתן לערער

צריכה לבדוק איך את מוגדרת בביטוח לאומי גם בתור עצמאית ואיך את משלמת להם מקדמות

דבר שני יתכן שהעלו אחוז מקדמות במקום 6 ל7.7 ואז מכאן החוב למרות ששולם

אולי גם דיווחי משהו בטעות מהמקום שאת שכירה?

כמו לדוגמא לא דווח שם שאת שכירה למרות שיורד לך בתלוש ואז פשוט צריך לשלוח תלושים

את יכולה להכנס לביטוח לאומי אזור אישי עם כניסה חד פעמים ולראות שם את כל הנתונים לגביך...

בהצלחה!

צריכה לבדוק את זה...

עדיף לשלם יקר לרואה חשבון,

זה חסך לנו בעבר כמעט 10,000₪ על מקרה דומה.

מקווה ממש שיסתדר מהר. זה קשוח על הלב❤️

או שזה כבד מידי.

לא מאד,  אבל אם זה מישהו שלא יכול לסחוב או להרים, זאת יכולה היות בעיה.

אמא שלי מתניידת עם הליכון, ב"ה עם הדרימי היא מסתדרת. 

יש לי את ה14 והוא גוסס. נכנס למנוע מים ואין אפשרות לתקן.

אשמח לשמוע גם כן מבעלות ניסיון לגבי הדגם הספציפי.

ג'ימיני מאד התרגש מהמחיר ואמר לי לרוץ לקנות😅

מה שחשוב לי שבאמת ינקה טוב וצמוד לקיר.

לפי הצ'אט השינויים הם בעיקר בחלק של הניקוי העצמי שהוא לא במים חמים וכל מיני פרטים ששיפרו אותם ב14.

וגם שהוא לא יורד ב180 מעלות עד למטה. שזה פחות קריטי לי.

ואני מחכה לשמוע ממישהי שהתנסתה

כי מרגע שמתרגלים אי אפשר לחזור אחורה

לא מבינה איך משקיעים בזה אלפי שקלים

שמעתי כל כך הרבה אנשים שאחרי כמה זמן המכשיר מתחיל לעשות בעיות (כל הדגמים והחברות)

בכזה מחיר זה שווה גם אם יחזיק רק חצי שנה ותדעי אם זה משהו שעוזר לך בבית או להיפך..

אם אין לו, לא שווה.

זה ממש משמעותי הניקוי עצמי.

ההבדל היחיד שראיתי זה אצל הבן היו לי בחילות וחוסר תיאבון

אצל הבת כמעט ולא, ממש בקטנה

שתי בנות- אחת חשק למתוק אחת נגעלת ממתוק אמאלה רק אוכל מבושל וטוב

בן- כנל

שיער- אין הבדל, תקופות בהריון של צמיחה ותקופות שלא בכל השלושה

והבטן נראת אותו דבר (זה ניראלי אולי קשור יותר למבנה של הבטן של אישה לא?)

חלק עם הקאות חלק בלי

בחלק חשקים למתוק ובחלק לאוכל מבושל. זה גם משתנה כמה פעמים באותו הריון או באותו יום 🤭

צורת בטן שונה, תלוי במספר ההריון ובכושר של שרירי הבטן 

בהריונות הקודמים סבלתי ממש מהקאות ברמה שלא יכלתי לאכול ולשתות כלום

ועכשיו אני ברוך השם מתפקדת ואוכלת 

לא נעים לי אבל אני לא מרגישה שאני בהריון

התרגלתי לסבל מטורף…..לצערי

אה ומה ששכחתי לציין שיש לי רק בנותתתתתתת

אז יש סיכוי שיש לי הפעם בןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן

אצל כל אחת זה עובד אחרת.

בשום הריון לא היו לי ממש חשקים.

תמיד אני אשמח לנשנושים מתוקים, אבל לא משהו שונה בהריון ולא היה הבדל בין בנים לבנות.

בהריון עם הגדולה היו קצת הקאות, ההריונות הבאים לא היו בכלל, גם בנים וגם בנות.

הכללי אני לא שעירה, ולא מורידה בכלל, אז אני גם לא עוקבת אחרי הצמיחה. אבל לא שמתי לב להבדלים.