לפני יותר משנה איבדתי את הבת שלי.
אני לא מרגישה שאיבדתי הריון, איבדתי כבר ילדה, בחודש תשיעי, כבר היה לה דופק, ותנועות, ובגדים, ומקום ברכב... ומיטה.
כבר הזמנו משלוח עם טיטולים, ואבקת כביסה ומרכך...
וברגע אחד הכל נגמר...
הפתולוגיה לא חד משמעתית,
קשר, ליפופים בחבל הטבור, אולי קרישיות...
הרחם שלי מאז מסרבת להתמלא מחדש.. ואני כ"כ מצפה..
כבר היו לי כמה פעמים שזה היה נראה כמו בדיקה ביתית חיובית, אבל בדיקת דם שללה, והדימום שהגיע אח"כ לא השאיר מקום לספק..
ב"ה יש לי בבית ילדים מתוקים, שמחכים כבר יותר משנה לעוד אח או אחות שיצטרפו לחבורה.
הייתי בקבוצת תמיכה, הייתי בטיפול, הייתי על הגל, חזרתי לחיים מזמן מזמן..
לפעמים הקושי עולה לי כ"כ שאני מרגישה שאני חוזרת אחורה.
כבר עבדתי על להשלים עם הסיפור שלי, לחיות את הכאן ועכשיו ולא כל הזמן את הציפייה לבאות,
ואז שוב, כל כמה זמן, הבכי, הדמעות, הכאב ובעיקר הפער הזה, בין הרצון לחיות, לשמוח על מה שיש, לשמוח על הסביבה שנקלטת ויולדת בידיים מלאות לכאב שיש בי, וההרגשה שהוא שכח אותי אי שם מאחור...
