הוא מנגן בפסנתר.
אני יושבת לידו,מנסה לזרום,מנסה לא להכריח את עצמי לשתוק ומנסה לא להכריח את עצמי לשיר.
יעל,כמו שאת רוצה-ככה זה טוב.
את לא חייבת כלום,לאף אחד, את לא צריכה להיות ההיא המדוייקת,הפרפקציוניסטית שעושה בכל רגע נתון את מה שהעולם דורש לעשות.
תהיי איתו,בשקט.
אני רוצה להרפות,להסכים לעצמי להיות אבל גם זה,אני נזהרת שזה לא יעשה בכפייתיות.
״יעל״, אני אומרת לעצמי, ״בנחת,בנחת…״
הוא ממשיך לנגן,כולו מרוכז בפסנתר ואני מסתכלת על חצי המראה שמציצה מהקיר.
אני שם,בתוכה, יושבת עם חצי גוף. החצי השני נסתר בגלל הקיר.
בתנועה אינסטינקטית אני מיישרת את החולצה,שלא יהיה צמוד,מסתירה לעצמי את עצמי עם הידיים,שלא אהיה שמנה,שלא שלא…
אסור להיות שמנים
זה לא מה שמצפים ממני
צריכים להיות יפים ורזים,מחוטבים ושקטים..אה,ולענות רק כשנשאלים.
הכל קודים בעולם וצריכים ללכת על פיהם.
זיוף קל בפסנתר העיר אותי מהמחשבות הכבדות וצחוק הופץ בחדר.
״רציתי לזייף קצת,כדי להעיר אותך… מה את ככה חושבת כל הזמן?!״, הוא קליל כל כך ושמח..לפעמים אני רוצה להנות מהעולם הזה כמוהו.
״סתם,המחשבות…הציפיות שאנחנו מצפים מעצמנו,אפילו יותר מימה שהעולם מצפה ממנו.
תמיד אנחנו צריכים להיות הכי שאפשר,גם אם לנו זה לא באמת מתאים.
רוצה ללמוד להרפות קצת, בעיקר מעצמי.
להבין שאני אדם ולא מלאך והגוף שלי לא צריך להיות גבוה ורזה ויפה ומחוטב כמו שמצפים שיהיה.
זה גם לא יפה.
זה לא אני״.
הוא מהנהן…כנראה מבין וכנראה גם קצת לא.
טוב,הוא לא בת,ועוד יותר,הוא לא אני.
הוא פתאום ממשיך לנגן,אבל זיופים…
ויוצר מהם מנגינה מיוחדת,ממש מלחין זיוף יפה.
״תראי איך מהזיופים אפשר ליצור מנגינה מיוחדת,מנגינה שהיא רק שלנו. אם נלך לפי המנגינות המוכרות,זה נהדר אבל זה לא שלנו… פה,אפילו שזה זיוף בעיני העולם, בענינו זאת המנגינה הכי מחברת ומיוחדת שיש.
לא תמיד התלם ומה שהעולם מצפה ממנו,זה הכי טוב.
בואי נשחרר קצת,נזייף,זה מותר…״
אני משחררת לאט לאט את העיניים,מסכימה לעצמי להוריד יותר מכמה דמעות,מותר לי לבכות לא לפי הכמות שהעולם מצפה ממני.
הוא שר,ומזייף אקורדים
ואני מסתכלת על עצמי בחצי המראה,החצי השני מוסתר מהקיר…
יודעת שהבטן שיש זה הכי טוב,כי היא שלי ואז מה אם היא לא עברה עדיין הריון ולידות, אז מה אם אין לה תירוץ מספק כדי להרשות לעצמה לא להיות מחוטבת.
היא הכי בסדר מעצם היותה,אפילו שהעולם מבקש לנגן מנגינה קצת אחרת.
