אז נראלי כמה שנים לא הייתי כאן..

אבל הינה שיתוף קטן כשאין מי שיקשיב...

יום יום עוברת

שורדת

אין סוף של תהיות

מחשבות

מה כבר ביקשתי להיות?

רק רוצה לחיות.

בלי דאגות,

אכזבות

ואתה כבר לא שומע

רחוק מלהיות נוכח

נזכרת

הכל חולף בראש

והכאב לא נמדד

הפצע עמוק ושורף

מדממת את ליבי פעם אחר פעם

ושוב נפגעת

עד מתי תלאות החיים יהיו הפצע כואב?

מתי אבין שדי

שיש סוף לצרותיי?

כל יום הוא עול שקשה לשאת

התמודדויות בלתי פוסקות

מרוץ חיים שלא עוצר

ואנשים מסביב רצים ופועלים

ואצלי הכל מתערבב

נשימות כבדות שלא מרפאות את הכאב 

בחושך ליל ובאור יומם,

בסופה, בסערה, בדומיה.

בצילצלי שמע, בנדנודי תרועה,

בשמש קיץ וברוחות חורף,

בפריחה, בקריסה, בשריפה.

בענן מצויר ובגשם ניתך,

בחיות מטפסות, באדם.

גם קצת משתנה אבל גם נשאר.

בעתיד,

בהווה,

בעבר -

הר.

ליאב ויואב ונווה וניר ודור,

תסבירו לי איך יש עוד מקום במדור

לא נגמר שם למעלה? לא כלו הקיצים?

הלוואי שלא נצטרך שיפוצים

הכסאות שמורים לוותיקי המרום

החדשים עוד עומדים מפני כבוד המקום

ויש שידורים חיים מלמטה

והלוויות ובכיות של אבא אמא וסבתא

וצפוף, וצפוף, אך סוף סוף נפגשים

עם החבר'ה שמזמן כבר הפכו לקדושים

ואור גדול בניגוד מוחלט

לעולם שממנו לא רואים כמעט

נצח שמיים ואינסוף

ופורפורציות לעולם שנגדע אל הסוף

מה הלו"ז שם למעלה?

יש לו"ז בכלל?

נהנים מזיו השכינה?

חיים חיי כלל?

יש שם אחדות? יש געגוע?

הכל טוב כמו שהבטיחו? שווה להגיע?

ליאב ונווה, ניר ודור ויואב,

איך רואים מלמעלה את ארץ ארץ שנאהב?
יש איום גרעיני? יש איום? יש גרעין?

גרעין של טוב? יש במה להאמין?

והבחירות שבפתח, וכל התככים,

תהיה כאן מלחמת או שיש כאן אחים?

יואב ודור וליאב וניר ונווה,

סליחה שהפרעתי לנצח מההווה

יש כמה ניחומי אבלים השבוע

ואיזה פחד שהלו"ז הזה הפך להיות קבוע

יש בכרם מהר"ל והרצליה ובית השיטה

ובגבע בנימין וגם בהוד השרון המהלומה נחתה

אז אם לא מסובך והלו"ז התפנה

תקפצו לנחם, בשבילכם בקטנה

תזרקו קצת כוחות, בשמיים אין גבול

רק פה בארץ הלב כבר חלול

שוב נצבעים מי נהרִי

בכסף עננים

והרים מלאי סלע

ישנים בדמדומי האינסוף

כוכביי, ירחיי, שמשותיי, פנסיי ואורי הפנימי

רק הופכים את החלל למשהו יותר אפור

ופיסת הזוהר הקטנה נמשכת

אך כמה דקות.

אם היית רק שלך בסדר

אבל את לא וגם אני

אבל זה עלייך ועל הכל

הכל זה רק להשכרה

חכירה הכי הרבה

הסוף יבוא

לאט

כמו שניות בשעון חול שלא רואים שזזות ופתאום חצי כבר למטה

הזיכרון

היופי

הכוח

העוצמה

המוח

הבית שקנית בכל הכסף

אפילו הילדים

הכל

בסוף זה יגיע

הזמן מגדל את כל הדברים בשביל לקחת אליו דברים שווים

בוגרים

בשלים

ואת יושבת מחייכת

שותה את השוקו שלך

כרגיל לאט

כשאני מסתכל עלייך מחייך

חושב מה למרוח לך בסנדביץ' הבוקר

המחילה - כתב עת לסיפורים קצרים

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

יוצר אור,

בוא ראה חושך

או שֶׂה שלום,

ובוא ראה את הכל.