אור בוקר חיוור השתרבב מבעד לחלון הפונה לצד מזרח, נמתח על גבי כלי המטבח, מבהיק על פני מי השתיה בדלי הפח, ונשען על דלת המזווה. מעבר לחלון הפונה לצד מזרח, נראו ענני חלב סמיכים שכיסו את השמש ממעל והותירו ממנה כתם בוהק קרוב לקו האופק, בעוד על הארץ מתחת התפרס מצע דשא ירוק וטרי של בוא האביב. האורח, איש שידע קרבות רבים בחייו, ראה את הנוף כדף ריק שמוכן שיקשקשו עליו, מוכן שדם חם ישפריץ ויכתים את הקרקע, וצבעי מדי חיילים מתים משני המחנות יגברו על הירוק תחתם. הוא למד להנות מארוחת הבוקר גם כשנזכר בריח הצחנה המבחיל של אבק שרפה וריקבון, עת שאוזניו משחזרות את זמזומם של מיליון זבובים שלא טועים. הוא שיפד חתיכת ירק במזלג העץ, ובעוצמת התנגשות הכלי בצלחת פסק לעצמו שלא להרהר בזה עוד. הוא הרים את ראשו אל עבר היצור המוזר שדאג לארוחתו, אצבעותיו העבות אחזו את מקל המטאטא הדק במן חינניות השמורה לאדם המיומן במלאכתו, משדרת רישול אך גם החלטיות. מראה פניו הפחוסות שיקף נינוחות וסיפוק עת פינה אבק מן הרצפה, מראה שמשום מה גרר את האורח להזדעף.
"אני לא מבין," מלמל בתסכול, ודחף לפיו פיסת לחם ומעט גבינה מוצקה, "אני באמת לא מבין..."
הגולם הסיט מבטו מן הרצפה אל האורח, וחדווה היתה נסוכה על פניו, "קרה משהו אח אדוני?"
"אני לא מבין מה כלי מלחמה כמוך עושה במקום כזה, תראה אותך למען ה', אתה יכול לחסל גדוד חיילים שלם ללא מאמץ!"
"אני?" תהה הגולם והצביע על עצמו, "מה לי ולזה?"
"מה זאת אומרת מה לך ולזה?! אתה לא שומע מה שאני אומר לך?!"
"למען האמת אני שומע היטב, האדון שלי פיסל לי לאחרונה אפרכסות אוזניים בנוסף לחורים שחורר לי בשני צדי הראש. למעשה, הוא עשה את זה לא הרבה זמן לפני שהגעת.." הוא מישש את סנטרו, "אולי כדאי שאומר לאדון שלי שיש מילים שאני לא שומע עדיין, הוא כנראה ידע מה לעשות."
האורח מצמץ, ותהה על כך שהוא חי עם אחיו רק יומיים מאז שפרש בשיאו, לאחר שפיקד על בריגדה של כאלפיים חיילים. הוא ראה המון, ועדיין היה מופתע מעדינותו של היצור מולו. כאשר ראה אותו בפעם הראשונה, חשב שמדובר בשומר הסף, ושמח על כך שסוף סוף יצא מאחיו משהו מועיל. אך משהתברר לו כי מדובר בסוג של עוזרת בית, זעם החל לגאות במעמקי קרביו, ולא הבין מדוע. עתה, בשיח שנוצר כאן, הוא מתחיל להבין למה... למה כל כך התרגז ממה שהשיב לו אחיו כששאל אותו מדוע יצר אותו כזה גדול מימדים.
"למה? או כן, פשוט כשיצרתי אותו חשבתי גם על האפשרות שיוכל לסחוב דברים כבדים כמו בולי עץ מהיער ובאלות חציר לבהמות." חיוכו היה קליל כנוצה כשאמר זאת. "זה מאוד מקל עליי.."
האורח עצם את עיניו, נשם עמוק והוריד את הטון, אוחז את רגשותיו בידיים קרות כפי שעשה אז בשדה הקרב פעמים רבות. "תקשיב לי רגע חבר, אתה בטח לא מבין את העוול שאחי עולל לך, יצר אותך כזה כבד וחזק למטרה הלא נכונה..."
"למטרה הלא נכונה?" צירוף המילים נראה לו מוזר כשהגה אותו בפיו, מטרה כלשהי מעולם לא עניינה אותו מאחר ותמיד שירת את אדונו וכל יום היה יוצא מן הכלל. לדבר על מטרה כשהוא חי חיים כאלה טובים היה זר לו מאוד, אך זה המשיך בשלו.
"כן, המטרה הלא נכונה. תראה אותך, עם הסינר הזה, המטאטא ביד, אני רואה מולי אריה בקרקס. זהו, חשבתי על כך, והגעתי למסקנה שאני חייב לדבר על זה עם אחי.. להכניס בו קצת הגיון. ואז אקח אותך אל המלך, יש ביננו קשר טוב ביני לבין המלך, הוא ישמח מאוד לראות אותך."
"אבל אהבתי את אדוני, הוא כל כך נחמד אליי, והוא סומך עליי מאוד, וגם שמח מאוד בעבודה שלי. אתמול למשל הרמתי חמש באלות חציר בבת אחת והאכלתי את כל הבהמות, הוא התרשם מאוד משיווי המשקל שרכשתי לי כאן, ומההתקדמות שלי... איזה אדם יקר..."
"ואתה מספר לי את זה כי?..."
"או כן, מצטער, לפעמים אני מפליג במחשבותיי על אדוני. אני מאוד נהנה מלשרת אותו, אז אנא ממך, אני מבקש ממך שלא לקחת אותי אל המלך, אם כך תעשה, טוב מותי מחיי..."
האורח הצמיד אצבעותיו על גשר אפו. "זה פשוט נורא... אי אפשר לקחת אותך אל המלך ככה, כשאתה מתרגש אתה מדבר פתאום כמו איזה משורר מעופף, בדיוק כמו אחי..."
"הווו אתה מחניף לי בלי בושה, עדיין לא הגעתי לרמתו של אדוני. הוא משורר בחסד, אתה חייב לשמוע אותו כשהוא מקריא לי שירים וסיפורים שכתב, מחזה שמחמם את הלב."
"כבר שמעתי מספיק מהשטויות האלה כשהיינו צעירים. כשהתגייסתי לצבא המלך שיערתי שזה יעבור לו. אבל הנה, תראה מה קורה כאן, אני חוזר מהצבא לאחר חמש עשרה שנה ואני רואה שלא רק שזה לא עבר לו - זה רק החמיר. אני תוהה לפעמים מה יצא מהבחור הזה חוץ משירים מיותרים..." הוא נשען לאחור על כסאו והביט בתקרה בתשישות, "אני מתחיל לדאוג לו אתה יודע? אנחנו לא צעירים יותר, ובעוד אני בעל עבר מפואר של נצחונות, ועתיד להיות אחד מיועציו של המלך לענייני אסטרטגיה ודיפלומטיה, אחי קובר את עצמו יותר ויותר בשאננות שלו, בחיים משעממים מלאים בכלום." הוא הפנה את מבטו אל הגולם, "כשאני רואה אותך, אני רואה את הכלום שקיבל ממשות. גוש חומר ענק ובעל פוטנציאל אדיר שמשמש להאכלת תרנגולות. זה אחי וזה רעי, אדם שעתידו יקר לי, מבזבז את חייו לריק ולרעיונות שלא מוסיפים דבר לעולם."
שתיקה קצרה, והאורח החזיר את עיניו אל התקרה.
"עכשיו כשאתה אומר את זה," התחיל הגולם לומר, "אני באמת אוהב להאכיל את התרנגולות.. כי בניגוד לפעם הראשונה שבאתי להאכיל אותן ופחדו ממני נורא, היום הן כל כך שמחות לראות אותי. חלקן אף מניחות לי ללטף אותן, אתה מאמין? תרנגולות! לא ראיתי בעל חיים יותר פחדן מהן!"
האורח נאנח. "אתה מעייף אותי..."
"אולי כדאי שתשקול לעבוד כאן מעט," אמר הגולם, "אני סבור שאם תתן לזה הזדמנות, תראה שלעבוד את אדוני זו חוויה שאין כדוגמתה..."
