יש לבן שלי חבר מאד טוב. הם חברים מאז הגן, הם ביחד בבית הספר והם גם גרים קרוב אחד לשני.
אני כבר תקופה ארוכה מרגישה שהבן שלי ממש 'הולך אחרי' כל מה שהחבר שלו אומר או עושה.
הוא קונה את אותם הדברים כמוהו, חושב כמוהו ומאמץ הרגלים כמוהו.
(היתה תקופה שהחבר הפסיק לאכול דברים מסוימים, מטעמי אורח חיים בריא, והבן שלי הפסיק גם כן.
כשהחבר חזר לאכול את הדברים האלה, כעבור כמה חודשים, הבן שלי חזר לאכול אותם גם כן.
דוגמה נוספת: בשנה שעברה בית הספר הציע סדרה חינמית של כמה מפגשים ללימוד אומנויות לחימה עבור חלק מהתלמידים, בזמן שעות בית הספר.
ההורים קיבלו מכתב עם הסבר שזה מלמד איפוק ווויסות, כבוד לזולת, וכו'.
הבן שלנו אמר שהוא לא רוצה שנרשום אותו כי ''X אמר שהם רוצים לפכסלג אותנו' (יעני לכפות עלינו טיפול פסיכולוגי)''.
וכשבסוף החבר כן נרשם, הבן שלנו הסכים להירשם).
ובעיקר, הבן שלי נגרר אחריו גם לדברים לא טובים כמו להתחצף למורים, להבריז משיעורים,
להסתובב בחוץ באיזורים יחסית פחות מוצלחים (אנחנו גרים בעיר) או לשחק עם אש בצורה מאד לא בטיחותית.
בעיקרון הילד הזה הוא הקטן ממשפחה מאד 'טובה' ואיכותית, עם ערכים וכו'.
אבל בפועל התחושה היא שההורים לא הכי עוקבים אחרי מה שהבן שלהם עושה,
או מתוך עקרון חינוכי כלשהו של לסמוך עליו או מתוך כך שהם פשוט לא שמים לב.
הילד הוא ילד מתוק בסך הכל אבל אני לא מרוצה מההשפעה שלו על הבן שלי.
יצא לי כמה פעמים לשוחח עם הילד שלי על העניין של לחץ חברתי אבל לא הרגשתי שזה עוזר.
עכשיו חופש גדול ואני חוששת שהם יבקשו להיפגש המון. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה.
הבן שלי לא יודע מה אני חושבת על החבר שלו.
אני מפחדת להגיד את הדברים בצורה גלויה מדי וליצור תגובת נגד מצד הבן שלי,
שהוא יפסיק לשתף אותי לגבי דברים שהם עושים ו/או שהוא רק ירצה להיות איתו עוד יותר.
אני גם חוששת שזה איכשהו יגיע להורים של הילד, שהם חברים שלנו (לא מאד קרובים אבל בכל זאת).
אני גם לא רוצה לאסור עליו סתם להיפגש איתו.
אני אנסה ליצור חופש מעניין עבור הילדים שלי,
אבל בכנות, אני לא אוכל למלא כל חלון זמן בדברים אטרקטיביים עד כדי כך שהוא לא ירצה להיפגש עם חברים
(אגב יש לו עוד הרבה חברים חוץ ממנו).
קייטנה, הוא לא היה מעוניין. פעילויות בתשלום, נעשה קצת אבל אנחנו מוגבלים תקציבית. אין לנו רכב אז נישאר לרוב מקומיים.
הוא הבכור והבית קטן אז לרוב הוא מעדיף להיפגש עם החברים שלו אצלם או בחוץ כי אין מספיק מרחב שקט אצלנו. הוא בן כמעט 11.
מה אתן אומרות? יש דרך חכמה ובריאה לגרום לו לתפוס מרחק? או שאני צריכה להסכים לזה שהם יישארו בקשר קרוב כזה ופשוט להתפלל?
(הכוונה כל עוד לא נחצים קווים אדומים ממש).
תודה יקרות!
אז אמנם זו לא המתבגרת הראשונה שלי, אבל בכל זאת ההתמודדות חדשה לי)
(אבל כמו שאני רואה מהניסיון שלי - לא כל המתבגרים אותו דבר...)