לכולנו יש נטייה להדחיק את זה שיום יבוא ולא נעבוד יותר,

שאם לא נתכונן לכך מראש אז ביום הזה כנראה רמת החיים שלנו תצטרך לרדת דרמטית במקרה הטוב (ובמקרה הרע לא נוכל לרכוש אפילו דברים בסיסיים).

אז קודם כל - שכוייח!

הלוואי וכולם יתעניינו ויחסכו ויפסיקו לסמוך על ניסים או על המדינה.

לשאלתך:

עוד לפני ההחלטה איפה כדאי להשקיע/לחסוך, לדעתי ההחלטה הכי חשובה שלך עכשיו היא כמה כסף להשקיע/לחסוך בכל חודש.

בגיל 35, חיסכון של 1,000 ש"ח בחודש כבר לא יניב תשואה גדולה שתספיק לכל חייכם בפנסיה (בהנחת תוחלת חיים ממוצעת).

בהנחת תשואה ממוצעת של 4%, עוד 30 שנים החיסכון הזה יהיה שווה כ-620,000 ש"ח (אחרי מס על הרווח) - או 3,400 ש"ח בחודש. לא מספיק בשביל לפרנס זוג (1,700 ש"ח לנפש) או להעלות את רמת החיים בצורה משמעותית.

רק בשביל לסבר את האוזן - אם זוג מתחיל להפקיד 1,000 שקלים בגיל 25 ולא 35 - אז החיסכון שלו יגיע למיליון ש"ח אחרי מיסים (שוב, בהנחת תשואה של 4%). אפקט הריבית דריבית הוא אפקט חזק מאוד, וכל שנה של הקדמת החיסכון מוסיפה עשרות אלפי שקלים לחיסכון הסופי.

הייתי ממליץ לחסוך לפחות סכום כפול, אולי אפילו יותר מזה, גם אם זה אומר ירידה מסוימת ברמת החיים שלך היום (או לחילופין להתאמץ להרוויח יותר היום).

וכבר כתב המשורר - הזורעים בדמעה ברנה יקצורו.

אם הפנסיה כבר מספיקה בלעדיהם - אז כמובן כל תוספת מבורכת.

אם הפנסיה נמוכה - התוספת הזו לא תספיק.

במקרה המאוד ספציפי שהפנסיה ממש ממש כמעט מספיקה, כלומר מגרדת מלמטה את הסכום הרצוי, אז הסכום הזה יספיק.

בכל מקרה, לא משנה איזו מהאפשרויות נכונה, הסכום הזה לא יעשה שינוי גדול ברמת החיים.

המטרה שלה היא לא להספיק לזוג אחרי העבודה? למה. בעצם צריך עוד חיסכון?

שאלה של מתחילים😅

אם חסכת לפנסיה בשנות העשרים לחייך, עבדת ברציפות עד גיל 62/67 ולא משכת ממנה כלום (גם לא פיצויים) - את בהחלט לא תגוועי ברעב בזקנתך, אבל לא תוכלי לחיות באותה רמת חיים שהיית רגילה אליה.

אם התחלת לחסוך לפנסיה רק בגילאי ה-30, הפנסיה כנראה לא תספיק גם לצרכים בסיסיים יותר, קל וחומר אם אין לך דירה ותצטרכי לשלם שכירות כל חייך.

הנה כמה דוגמאות מספריות (שמתבססות על המון הנחות ולכן זה לא מה שיקרה במציאות, אבל בשביל לתת מושג באופן גס זה מספיק טוב):

מי שהתחיל לחסוך בגיל 25 והוא מרוויח בכל חודש 15,000 ש"ח - יקבל קצבה חודשית של 14,500 ש"ח.

מי שהתחיל לחסוך בגיל 35 והוא מרוויח בכל חודש 15,000 ש"ח - יקבל קצבה חודשית של 8,500 ש"ח.

מי שהתחילה לחסוך בגיל 25 והיא מרוויחה בכל חודש 15,000 ש"ח - תקבל קצבה חודשית של 10,800 ש"ח.

מי שהתחילה לחסוך בגיל 35 והיא מרוויחה בכל חודש 15,000 ש"ח - תקבל קצבה חודשית של 6,200 ש"ח.

בקשר לדוגמה הראשונה:

לכאורה זה נראה כאילו הפנסיה תשלם לאותו אדם בדיוק את מה שהוא היה רגיל להרוויח מהעבודה, אז מה רע בעצם?

אלא שבמציאות, כל האנשים שיש להם כישורים שמאפשרים להם להרוויח מעל מינימום, נהנים מעליית שכר שנתית. כלומר השכר הראשוני שלהם בגיל 25 יהיה הרבה יותר נמוך מהשכר שלהם בגיל 60.

הקצבה שאותם אנשים יקבלו תהיה הרבה יותר קרובה לשכר ההתחלתי שלהם מאשר לשכר האחרון שלהם (בגלל אפקט הריבית דריבית - כסף שנכנס מאוחר משפיע פחות לעומת כסף שנכנס מוקדם), כלומר אחרי שנים של עליות שכר פתאום הם יקבלו קצבה שתהיה דומה לשכר שלהם בגיל 35 למשל.

בקיצור,

מי שרוצה אחד מאלה:

*לעזור לילדים עם קניית בית

*לעזור לילדים עם חתונה

*לשמור כסף לעת צרה

*לחיות בפנסיה באותה רמת חיים שהייתה לפני הפנסיה

חייב לדאוג לעצמו לחסכונות נוספים, ולא להסתמך אך ורק על הפנסיה - כי היא פשוט לא תספיק.

בגיל הפרישה יש גם קצבת זיקנה מהביטוח הלאומי. עוד סכום שבדוגמא הראשונה יוכל להביא גם להכנסה גבוהה יותר מההכנסה לפני גיל הפרישה. אבל ברוב המקרים לא נגיע לשם, כי החיסכון יהיה נמוך יותר (אין רצף תעסוקתי כל השנים, נמשכו כספי פיצויים וכו') וגם, חשוב לדעת שיש צרכים נוספים לעת זקנה. צריך יותר עזרה, עלויות רפואיות וכו'.

אז באמת נכון לחשוב על חיסכון נוסף.

אני באופן אישי חושב שנכון יהיה לחשוב על קניית דירה. לדירה ראשונה יש הטבות מס משמעותיות בקניה/מכירה ובשכירות. ויש אפשרויות לקנות נמוך ממחיר השוק לדוגמא במחיר למשתכן/דירה בהנחה או כל מיני שמות לתכניו ממשלתיות. אפשר לקבל לצורך כך מימון משמעותי, ואת ההחזר שמעבר לשכירות שתתקבל ניתן להשתמש בסכום שאת מתכוונת לחסוך. לדוגמא: מחיר דירה 1 מליון. שווה כבר היום 1.5 בשוק (יש כאלה דברים במחיר למשתכן).  שכירות 4000. החזר משכנתא 5000 שח לבערך 25 שנה. אז ה 1000 של החיסכון ילכו להחזר ההלוואה. ובעוד 25 שנה, בגיל 60, תתקבל דירה נקייה ממשכנתא המכניסה 4000 שח פטורים ממס. ואחרי שתהנו מהכנסה זו כל שנות הפרישה, תוכלו להורישה לילדים. נראה לי שכלכלית זה משתלם יותר.

כמובן שצריך לבדוק כל מקרה לגופו ואין בזה ייעוץ

אין לנו שום יכולת לדעת או אפילו להעריך, האם תהיה קצבת זקנה בעוד 30 שנה ומה יהיה גובהה.

אפשר לנחש, אפשר לקוות, אבל בסופו של דבר זה כסף שלא שייך לנו אלא למדינה והיא יכולה בכל יום לשנות את ייעודו. לכן לא כדאי לבנות על זה.

אז, ברור שכדאי שנדאג ליותר חוץ ממנה, אבל, אפשר לבנות עליה בסבירות די גבוהה (אולי היא תקטן קצת, אולי תגדל, אבל רוב הסיכויים שלא תתבטל.. היא גם חלק מקצבאות הביטוח הלאומי המשולמות למי שעובד ומשלם לביטוח הלאומי, זו סוג של מחוייבות מסוימת לשלם לו)

יש תנאי אחר שמתבטל בגיל 70:

בגיל פרישה מקבלים קצבה רק אם ההכנסה נמוכה או אפסית,

בגיל 70 מקבלים גם אם ההכנסה גבוהה.

בשני המקרים צריך לצבור תקופת אכשרה בשביל להיות זכאי, כלומר תקופה ארוכה שבה עבדת ושילמת לביטוח לאומי.

תקופת אכשרה לקצבת זיקנה

היא מבוטחת בביטוח לאומי בתור עקרת בית היא מבוטחת גם בלי לשלם.

הינה עוד מקום שזה מצויין בו:

אני לא בקיאה בתנאים בכל מקרה עוד שנתיים אמא שלי תהיה בת 70 אני אעדכן אם היא מקבלת 😅

בכל מקרה - אשה שלא עבדה תהיה זכאית לקצבה מינימלית, בלי תוספת ותק ובלי תוספת בן זוג, כלומר מקסימום (נכון להיום) 1,680 ש"ח.

אנחנו נרשמים לכל ההגרלות של הדירות, אם נזכה - נתאבד כנראה על הקנייה.

אם לא - לא רואה אפשרות ריאלית לקנייה, ומכאן בא השרשור הזה..

היית ממליץ לקנות דירה על חשבון כל החסכונות שיש בחשבון, על חשבון הלוואות שלוקחים מההורים, ועל חשבון הלוואה מהבנק על הקרן השתלמות?

כמה שזה נשמע משתלם מבחינה כלכלית, אם אין הון עצמי מספיק מעבר לכל החסכונות, אז לא ריאלי לקנות בלי כל מה שהזכרתי.

זה לא סיכון גדול מידי?

ההבדל בין נשים לגברים זה בגלל שאתה מניח שהאישה יוצאת לפנסיה בגיל 62? בהנחה והיא תמשיך לעבוד עד גיל 67 לא אמור להיות הבדל נכון?

נכון לעכשיו בקרן פנסיה שלי מוצגים 2 נתונים אחד מה תהיה הפנסיה בהנחה שאפסיק להפריש עכשיו ו2 מה תהיה הקיצבה בהנחה ואמשיך להפריש את אותו הסכום.

לפי המספרים שמופיעים שם אם אמשיך להפריש את אותו השכר אקבל אפילו קצת יותר מהשכר שלי היום.

בהנחה ואני לא משתמשת בכל השכר שלי בחודש ולא יהיה לי עד אז משכנתא אני לא רואה שום סיבה לחסוך לפנסיה (אני כן חוסכת לדברים אחרים אבל לא מבינה למה כולם לחוצים לחסוך לפנסיה (ולמשל לא נוגעים בקרן השתלמות עד הפנסיה)

ובכן,

*הקצבה של נשים תהיה קטנה יותר בגלל 3 סיבות:

א. הן מפסיקות לחסוך בגיל מוקדם יותר (62 במקום 67, אבל אולי בעתיד זה ישתנה)

ב. הן מתחילות לחיות על חשבון הפנסיה בגיל 62 במקום 67 (כלומר לא רק שהן מפסיקות לחסוך מוקדם יותר, אלא הן מתחילות לחיות מהקצבה מוקדם יותר)

ג. תוחלת החיים שלהן גבוהה יותר, ולכן כשמחשבים את הסכום החודשי שיקבלו מחלקים את היתרה (היותר נמוכה ממילא) ביותר חודשים, מה שמקטין עוד יותר את הקצבה החודשית.

בגלל סיבה ג', יהיה הבדל אפילו אם אשה תעבוד עד גיל 67, אולם מן הסתם ההבדל יהיה יותר קטן. כי הסכום הבסיסי יהיה זהה לזה של גבר, פשוט יחלקו אותו ביותר חודשים (בערך 24-30 אאל''ט) בשביל להגיע לקצבה החודשית.

*הנתונים שמופיעים אצלך:

שימי לב שגם בדוגמה שלי, הפנסיה בדוגמה הראשונה כמעט זהה לשכר החודשי. כמו שכתבתי יש שם בלי סוף הנחות בשביל להגיע לסכום הזה, הגיוני שקרן הפנסיה שלך עושה הנחות שונות ואז מתקבלת תוצאה מעט גבוהה יותר. עם זאת, אם הם לוקחים בחשבון גיל פרישה של 62 ולא 67, אז זה מאוד מאוד מפתיע שהם מציגים כאילו תקבלי יותר הרבה מהשכר שלך. מאוד חריג ודורש עיון. זה סביר רק בהינתן גיל פרישה של 67.

שימי לב גם למה שכתבתי בהמשך, שאם השכר שלך יעלה בהמשך הדרך אז הפנסיה לא תגדל בהתאמה. אם במשך 10 שנים הרווחת 10,000 אז הסימולטור יציג לך פנסיה של 10,000, אבל אם בהמשך תרוויחי 15,000 אז הפנסיה תעלה למשל רק עד 12,000 (סתם לצורך המחשה, זה כמובן תלוי באיזה גיל השכר יעלה ובעוד גורמים).

העניין הוא שאנשים מתרגלים לשכר החדש שלהם כשהוא עולה, אבל לא מתרגלים אליו כשהוא יורד. לא סתם הצדקה הכי גדולה היא לעזור לעשיר שירד מנכסיו, וזה יותר חשוב מאשר לעזור לאשם שתמיד היה עני.

אחרי החתונה הרווחנו ביחד 6,000 ש''ח, נסענו רק באוטובוסים, אכלנו רק תפוחי אדמה אורז וכרעיים, אין מה לדבר על מסעדות או הופעות או חופשות וטיולים.

לשנייה אחת לא הרגשנו עניים, היה לנו טוב מאוד.

היום ביחד אנחנו מקבלים פי כמה מזה, ואני לא יכול בכלל לדמיין מציאות של לחזור לאותה רמת חיים שהייתה לנו אז. עזבי את זה שיש עכשיו ילדים ולכן גם אותה רמת חיים תעלה לנו יותר ממה שעלתה אז. אפילו אם נקבל למשל 9,000 ש''ח עכשיו בשביל שנוכל להיות ברמת החיים הזאת ביחד עם ילדים, אין שום סיכוי. אנחנו נרגיש מסכנים מאוד.

זה המשבר שקורה לאנשים כשהם יוצאים לפנסיה: מתרגלים לחיות משכר מסוים, ופתאום הוא נחתך בעשרות אחוזים.

*את חושבת שלזקנים יש פחות הוצאות? זה לא נכון. זקנים בריאים מוציאים הרבה כסף בשביל לא למות משעמום, להמשיך להתפתח ולראות אנשים (חוגים, מרכזי יום, טיולים, הרצאות, בתי קפה עם חברים ועוד), זקנים חולים מוציאים הון עתק על תרופות, טיפולים, עזרה בבית וסיעוד אם חלילה צריך. הסיעוד של אמא שלי עלה 20,000 ש''ח בחודש בחודשים האחרונים (המצב חייב מוסד סיעודי). את חושבת שהמדינה עוזרת? קדחת.

לא סתם אנשים דוחים סיפוקים (חוסכים, לא מושכים קרן השתלמות, משקיעים) כדי לדאוג לגיל הפרישה שלהם. זה נכתב בדם מה שנקרא. הניסיון מלמד שמי שלא עושה זאת, אפילו אם עבד כל חייו, אמנם לא יגווע ברעב אבל בהחלט יסבול ממחסור כספי.

שאישה צוברת ביותר חודשים אז באמת יש הבדל.

כל הנתונים מוצגים לי כאילו אני אפרוש ב67 אישה יכולה לבחור לפרוש ב67 או שמאלצים לפרוש לפני? (ממה שהבנתי בכל מקרה גיל הפרישה לנשים הולך לעלות ל65 בכמה פעימות)

אני מניחה שהשכר עם השנים יעלה ולכן כן תהיה ירידה מסויימת בשכר הסופי קשה לי להעריך כמה עולה להיות זקן אבל אם עכשיו עם משכנתא וילדים קטנים אנחנו חיים רק מ80 אחוז מהשכר לא רואה מציאות שבה השכר הנל לא יספיק מצד שני יש גם עליית מדד תמידית אז יכול להיות שמה שנראה לי עכשיו כפנסיה סבבה יחשב נמוך בעוד כ40 שנה. 

ממה שאני מכירה סביבי אנשים לא רוצים לצאת לפנסיה מהר דווקא בעבודות שדורשות השכלה ויש בהם הרבה עניין וללא קושי פיזי.

דווקא נשים שעובדות קשה בעשירוני ביניים ומטה רוצות לצאת מוקדם לפנסיה. בעשירונים הכי נמוכים זה באמת בעל כורחן.

אני מכירה סביבי לא מעט נשחם משכילות מהעשירון הבינוני והעליון שמעוניינות להמשיך לעבוד.

סבתא שלי בת 70 ועדיין מקבלת הצעות עבודה חדשות (הייטק) וממש לא רוצה לצאת לפנסיה.

כיף לה לעבוד ומעניין לה האתגר האינטלקטואלי

והאמת היא שראיתי על כך מחקר אלא שאני לא מוצא אותו עכשיו.

כן, תירוץ גרוע, אבל האתר של הלמס שינה פניו וקשה מאוד למצוא משהו בארכיון שלו.

על כל הייטקיסטית שממשיכה לעבוד כי היא אוהבת את האתגר ואת האנשים, יש עשר קופאיות ומנקות שממשיכות לעבוד פשוט כי אין להן ברירה.

זה נכון גם לגברים כמובן.

זה סתם משפט שאמרתי שלא קשור לדיון עצמו

בסופו של דבר כל אשה יכולה לעבוד על גיל 62, וכל אשה יכולה להמשיך לעבוד עד גיל 67.

קצבת הפנסיה תהיה תלויה בבחירה הזאת.

בהמשך, הגיל יעלה בהתאם לעלייה בתוחלת החיים, כך שניתן להעריך בזהירות שמי שכיום בת 30 לדוג' גיל הפרישה עבורה יהיה לפחות 67..

חשוב לציין: כפי שכתב פשוט אני- הסכום בקרן הפנסיה יחולק בעת הפרישה ב"מקדם" שבעיקרו מושפע מתוחלת החיים הצפויה. כמה חודשים הכסף צריך להספיק. וכך, אם אשה פורשת מוקדם יותר, הכסף צריך להספיק ליותר קצבאות והקצבה תקטן בהתאם.

עוד דבר: גיל הפרישה הוא לא הגיל בו חייבים לפרוש. ניתן לפרוש כיום, גבר או אשה, החל מגיל 60 ולקבל קצבה מקרן הפנסיה (הוא קופת גמל/ביטוח מנהלים). היא תהיה נמוכה בהתאם לתוחלת החיים הצפויה. גיל הפרישה הוא רק הגיל בו מתחילים לקבל קצבת זקנה. כשהעלו את גיל הפרישה לנשים - דחו את הגיל של קבלת קצבת הזקנה. מי שתרצה, תוכל לפרוש החל מגיל 60 (כיום). ואת קצבת הזקנה תקבל רק כשתגיע לגיל הפרישה. כמו כן, אשה יכולה להמשיך לעבוד עד גיל 67. (וגם אח"כ, אלא שהמעסיק יוכל לדרוש ממנה או ממנו לפרוש. אבל, אם האיש או האשה יכולים ורוצים לעבוד, יוכלו לחפש מקום עבודה. לצערנו, יש כאלו שאין להם קצבה ראויה כי לא צברו מספיק מכל מיני סיבות, והם נאלצים להמשיך לעבוד עד גיל מבוגר מאוד)

חדש ומעניין.

חשוב להוסיף גם שנשים רבות מאריכות את חופשת הלידה שלהן ולפעמים כמה פעמים במהלך חייהן, במהלך התקופה הזו אין הפרשות פנסיה אני חושבת, זה גם הפסד משמעותי. 

חחח

לא אצלנו אבל

למי שיש פנסיה תקציבית וצבר מספיק שנות זכאות יקבל 70% מהשכר האחרון וגם הוא צמוד

הסטטיסטיקה מדברת על פנסיה בגובה 40-60% של המשכורת ערב הפרישה

אז כמו שאמרת ממש לא מתחיל להספיק 

ניסיתי עכשיו.

אבל איזה סכום הפקדה להכניס?

רק פנסיה? או גם קופת גמל והשתלמות?

למחשבון המדובר.

מה להכניס?

האמת שלא כתוב לי בתלוש "פנסיה", כתוב קרן השתלמות, פיצויים, וקצבת שכיר 3 פעמים. את כל הסכומים האלה להכניס? זה בעצם ההפקדות של המעסיק לפנסיה?

סליחה על הבורות🤦‍♀️

מבטיחה שאני טובה בדברים אחרים😅

נשמע שאתה ממש מבין

ממליץ על s&p500?

פתחנו שם לפני כמה חודשים

אנחנו מאוד צעירים (השנת לידה בכרטיס האישי כלל לא מעודככן חח)

נראה לך שווה?

כן יכול להגיד שבינתיים מי שהשקיע במדד הזה לטווח הרחוק, תמיד הרוויח.

רחוק = הרבה מאוד שנים, לפחות 15.

מי שהשקיע פחות מזה לעיתים הפסיד.

ובכל מקרה אלה נתוני עבר שלא מעידים על העתיד.

הפנסיות שלנו באמת לא גבוהות, כי הן נלקחות רק משכר הבסיס. וכל שאר המשכורת מוגדרת "כתוספת".

אבל לי יש גם קופת גמל והשתלמות.

מנסה לחשוב באמת כמה יעיל זה יהיה + 3400 כמו שאמרת. מנגד - לחסוך עכשיו 2000 זה קצת צפוף לנו..

ומצד שלישי, בהנחה שאין לנו שאיפה לעזור לילדים בקניית דירה וכאלה דברים - ההוצאות אמורות להצטמצם, לא?

תודה על העזרה🙏

שאין לי באמת יכולת כספית להיערך לכזה דבר.

ונשמע הזוי אולי - אבל יהיה מה שיהיה.

לגבי מצב רגיל - קצת לא הבנתי מה  הכוונה בלהוציא הרבה כסף בשביל לא למות משיעמום - יכול להיות שזה תלוי תרבות / מנטליות? כי אני ממש לא מבינה על מה אתה מדבר ולא רואה את זה בסביבתי.

תלכי לאדם זקן שאת מכירה טוב ויש לכם קשר טוב, ותשאלי אותו על מה וכמה הוא מוציא כסף. הורים, סבים, חברים של ההורים...

להישאר בבית 20 שנה ולראות נטפליקס זה לא בריא במיוחד... פנסיונרים בריאים אוהבים ורוצים ללמוד, לחוות, לטייל, להיפגש... כל זה עולה כסף.

היום פנסיונר זה אדם צעיר בן 67 שרק התחיל את החיים, זה לא סבא זקן שיושב בבית ורואה ערוץ הקניות.

תחשבי שהילדים מגיעים לבקר פעם ב, במצב טוב מאוד הם מתקשרים כל יום אבל גם זה לא תמיד קורה בכל משפחה (וגם אם כן אז זאת תעסוקה לדקות ספורות)...

חוץ ממצב סיעודי יש הרבה מצבי ביניים, צריך לפעמים עזרה עם בישולים ונקיונות וצריך לקנות תרופות במאות שקלים בחודש... זה בכלל לא מצב נדיר.

החיים בזקנה לא זולים.

אמא שלי למשל כשיצאה לפנסיה עשתה רשיון, היא מטיילת המון וגם מתנדבת. ומנגד עולות לי גם דוגמאות של זקנים משועממים וממורמרים..

יש לי כ"כ הרבה חלומות לעשות בפנסיה. יכול להיות שיהיה לי משעמם

בכל אופן, לא מתכוונת לחסוך בשביל זה. יותר התכוונתי לחסוך על מנת לכלכל את היומיום בכבוד.

אבל כדאי לעשת ביטוח סיעודי

בסוף אם חס וחלילה יש מצב שההורים מבוגרים ואין להם דרך לכלכל את עצמם זה נופל על הילדים

ויש ביטוחים מסובסדים דרך כל קופות החולים.

אלא שגם הביטוח הזה לא מספיק במצב סיעודי, הוא רק עוזר.

לדעתי חשוב לזכור להצטרף אליו לפני גיל 49, כדי לקבל את את הכיסוי המלא דרך הקופה.

זה לא נחשב ממש נמוך?

אבל גם זה מקזז את התשואה

תמיד אני שומעת שיש חשש שרמת החיים עלולה לרדת דרמטית בפנסיה וזה ממש לא ברור לי. לפי החישובים שלי ההוצאות יורדות דרמטית:

אין משכנתא לשלם (במקרה שלנו לפחות, נסיים את כל התשלומים לפני גיל הפנסיה)

אין הוצאות על מוסדות חינוך ומסגרות לילדים

אין הוצאות כלליות על ילדים (ביגוד, חוגים, אוכל)

אני מבינה שאם מגיעים למצב סיעודי יש המון הוצאות על מטפלת או בית אבות  אבל אני מפספסת עוד משהו?

כל הדיבור על גיל הזהב

פוחדת לעבור את הפיק

לא להגשים את עצמי

להתחיל לדבר באידייש

שרוב החיים יהיו מאחורי

להתקמט

אמא

ואני עוד לא בטוחה מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה😪

באמת מפחיד.

מבחינתי הכי מפחיד זה הענין של הבריאות שגם אין לנו שליטה עליו, וגם כשאין אותו - אין חיים בגדול..

אבל חוץ ממנו - זה יכול להיות זמן נהדר.

לאהוב את עצמנו עם הקמטים.

זמן בשפע לאהבה וזוגיות.

התנדבות, למידה, טיולים..

אני הולכת להיות הזקנה הזאת בטיולים מאורגנים עם מקלות הליכה למטיילים.

זאת הנחמה.

ובריאות

טפו טפו חמסה חמסה מלח מים מלח מים

בריאות הגוף הנפש וצלילות בראש.

אם לא זה כרטיס צד אחד לשוויץ.

ואיזה לא קשורה לשרשור (🫣)

אולי אפילו 55. כשקטני יהיה בן 27. כולם כבר יהיו מספיק גדולים.

צריך להוריד אותנו עם אפשרות לבחור בעצמנו מתי מיצינו ולהחזיר את נשמתנו לבוראנו כמו אראגורן זכור לטוב משר הטבעות.

לא שיש גיל שזה מספיק

אבל 27 זה לא מספיק

בעיקרון אבא צריך להישאר לנצח

קרתה תקלה וזה לא אפשרי

אבל 27? ממש לא

אבל מסתדרים.

27 זה כבר גיל גדול יאללה.

אבל סבבה, נניח ו 55 זה גיל צעיר. גיל 60 בשביל לי זה כבר ביי ביי. לא שאני אתאבד או משהו כן? אבל הייתי שמח אם הייתה אפשרות בחירה ללעזוב את עולמנו הקט.

כלומר מסתדרים כי מה לעשות

אבל עקום

וחסר

בכל אופן

אני ברשותך כמובן אפסיק פה אני לא באמת מהסוג של הבדיחות שחורות

🌷

בעזרת ה׳ או שר הטבעות או מי שאתה מאמין בו

שתהיה צעיר בגוף ובנפש עד יומך האחרון

באושר ועושר

ושזה יהיה עד 120 פלוס פלוס.

אמא צריך פה איזה מרווה

עופרת

גירוש שדים.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.