החופש התחיל והילדים בקיטנות עד 1 וחצי.
ממש חיכיתי כבר לזמן הזה שנהיה כולם בבית יחד, נספיק לעשות משהו לפני שמתחילים סדר ערב... ובעיקר בגלל שהקטנה בת 2.4 משתעממת בלי האחים שלה. והיא כל השנה סיימה ב1.
ועכשיו אני נתקלת בקושי. בעיקר עם הקטנה.
היא לא ממש משתלבת בפעילויות של הגדולים.
כשהם אוכלים- היא מצטרפת, עד השניה שהיא שבעה ואז מתחילה לגעת להם בצלחות.
בזמן יצירה- אוכלת את הטושים, מדביקה מדבקות על השולחן והרצפה (בכוונה! מסתכלת עלי ועושה), מקשקשת לגדולים על היצירות שלהם, קורעת...
במשחק- מפרקת להם.
סיפור לא מעניין אותה.
את האמת שלרוה היא אוהבת עגלה ובובה, אבל כשהגדולים מתעסקים ליד השולחן היא גם רוצה, אבל לא מספיק מצליחה. וגם ממצה מהר מאד.
כמובן שאני יושבת איתם כל הזמן, אבל זה נורא מעייף כל רגע לקום בשביל שטות אחרת שהיא עושה.
(והיא גם למדה להגיד "ננה בננה" שזה נורא מצחיק אותי, אז היא משתמשת בזה הרבה...)
אז- מה אפשר לעשות איתה שלא יפגום בהנאה של הגדולים? (שגם הם לא מידי גדולים, 6 וחצי, 5 וחצי, 4)
ועוד משהו- בזמן האחרון כל ערב מלחמת התשה בזמן ההתארגנות לשינה. אתמול הם הלכו לישון ברבע ל10- עם צעקות כבר. אני לא הייתי בבית. בעלי כבר התפוצץ. והאמת שאני ממש מבינה אותו- כל היום אנחנו סביבם, עושים הכל כדי שיהנו (ורק התחיל החופש) ובסוף יום הם פשוט מצפצפים עלינו.
גם עד שהם אוספים משחקים- סיוט! וזה לא ממש אשמתם, הקטנה מפזרת להם ונמאס להם לסדר אחריה. אני מבינה אותם. אבל מבחינתי אין סיכוי שנצא מהבית או נעבור לפעילות אחרת לפני שהבית מסודר, כי לאפס את הבית כשחוזרים מהגינה או אחרי צביעה ומשחק זה הרבה יותר קשה.
אז יצא לי פריקה. אבל אשמח ממש לעצות להתנהלות נכונה....
אה, ועוד משהו.
אין לי סבלנות כל כך.
אפילו שאני ממש אוהבת אותם, כל התבכיינות יכולה להוציא אותי מהכלים. כל מריבה שלהם מקפיצה לי את הפיוז.
ואני ממש מרגישה שאני כל הזמן מתאפקת לא לצעוק עליהם. רוה הזמן אני לא מצליחה...
כאילו אני צריכה הרבה הפסקות מהשהות איתם. עצוב לי שאני ככה. אבל אני מודעת לעצמי ולא רוצה להתכחש לזה.
הרבה פעמים אני אומרת להם שאני צריכה 5 דקות שקט בחדר והם מקבלים את זה בהבנה, חוץ מהקטנה שמחריבה את הבית בזמן הזה...
