בן אדם עושה טעויות, יש לו כאבים ויש חסרונות.

מי אמר שזה נובע מחוסר אמונה חלילה ?

לא מתוך זה שעשה משהו לא בסדר

מרגיש כאב כי האמונה שלו לא חזקה מספיק

כי אם הייתה חזקה מספיק לא היה דואג מאוד 

יש משפט כזה שהדבר היחיד שיהודי צריך לדאוג עליו היא הדאגה. כי כמו שאמרת אם האמונה חזקה לא אמורים לדאוג.

אבל אמונה זה מלשון אימון, כדי להגיע לאמונה שלמה צריך להתאמן על זה.

זאת עבודה וזה חלק מהתהליך. לפעמים זה עובד יותר ולפעמים פחות.

מה את חושבת על זה?

ממש יפה תודה רבה לך

לחיסרון כי אנחנו אנושיים.

אז אחרי זה צריך להתגבר באמונה וביטחון.

אם הגישה היא - המציאות אמורה להיות כך וכך לדעתי, למה הקב"ה עושה אחרת - זה חסרון באמונה.

אם הגישה היא - הקב"ה מוביל את המציאות ואני דבק בו גם אם קשה לי כרגע להבין - מבורך. 

אולי ארחיב בהזדמנות, תלוי בזמן וברלווונטיות.

(הציטוט יהיה ארוך, אבל המילים שלי כעת יהיו קצרות כי לצערי אני עמוס בשבועיים הקרובים)

הגמרא במסכת ברכות בתחילתה (דף ה, עמודים א וב) דנה בייסורים ומציעה מושג של ייסורים של אהבה, אצטט את החלק הזה עם הקדמה קצרה מאוד:

רבי יוחנן (האמורא) קבר עשרה בנים, לא זוכר אם זה כל בניו או לא.

תניא= כתוב בברייתא.

כתיב = כתוב.

בתריה = אחר כך.

ליה = לו.

אוקמיה = העמיד אותו, במובן של ריפא אותו.

בשלמא = בשלום, במובן של ניתן להבין.

א"ר = אמר רב/רבי.

תנא=שנה.

אב"א=אי בעית אימא= אם תרצה תאמר.

הציטוט מהגמרא:

"תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין אלו הן תורה וארץ ישראל והעולם הבא תורה מנין שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו ארץ ישראל דכתיב (דברים ח, ה) כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלהיך מיסרך וכתיב בתריה כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה העולם הבא דכתיב (משלי ו, כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. תני תנא קמיה דר' יוחנן כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו מוחלין לו על כל עונותיו אמר ליה רבי יוחנן בשלמא תורה וגמילות חסדים דכתיב (משלי טז, ו) בחסד ואמת יכופר עון חסד זו גמילות חסדים שנאמר (משלי כא, כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד אמת זו תורה שנאמר (משלי כג, כג) אמת קנה ואל תמכור אלא קובר את בניו מנין תנא ליה ההוא סבא משום ר' שמעון בן יוחאי אתיא עון עון כתיב הכא בחסד ואמת יכופר עון וכתיב התם (ירמיהו לב, יח) ומשלם עון אבות אל חיק בניהם. א"ר יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה ונגעים לא והתניא כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה לא הוו ואב"א הא לן והא להו ואי בעית אימא הא בצנעא הא בפרהסיא ובנים לא היכי דמי אילימא דהוו להו ומתו והא א"ר יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר אלא הא דלא הוו ליה כלל והא דהוו ליה ומתו. רבי חייא בר אבא חלש על לגביה ר' יוחנן א"ל חביבין עליך יסורין א"ל לא הן ולא שכרן א"ל הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה. ר' יוחנן חלש על לגביה ר' חנינא א"ל חביבין עליך יסורין א"ל לא הן ולא שכרן א"ל הב לי ידך יהב ליה ידיה ואוקמיה אמאי לוקים ר' יוחנן לנפשיה אמרי אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים"

הערה שלי להבנתי מהגמרא:

הגמרא מציעה כיוון שלפעמים כאבים באים מתוך אהבה, אבל מספרת על מספר אמוראים שברגע שחוו את הייסורים העדיפו לוותר (ולפעמים הם יכלו לבטל את הייסורים), רואים שאולי תיאורטית אפשר לומר שיש לקב"ה רצון כזה אבל ברגע שחווים אותם אז יש העדפה שלא לחטוף אותם גם במחיר ויתור על השכר. אם כך, חוסר הרצון בכאב לא נובע מחוסר באמונה אלא אם כן מאמינים שהאמוראים כאן התקשו באמונה.

אני מאמין שה' מנהיג את עולמו, אבל הכאב עדיין אמיתי ולא מהווה פגם באמונה.

ולכן העיקר שמתקדמים באמונה וכל עוד אנחנו במצב שלנו ה' רוצה שנעבוד אותו דרך המצב הזה, הוא שם אותנו שם

אגב, אברבנאל עוסק בשאלה אצל יעקב למה נאמר "וירא יעקב וייצר לו" ביחס לפחדו מעשו הרי הקב"ה הבטיח לו שהוא ישמור עלי. לפיו זכור לי שהאמונה לא סותרת את הפחד

אברבנאל על תורה, בראשית ל״ב:ח׳:א׳

מותר ורצוי להתבאס, אבל אם זה במידה של דאגה מטורפת אז באמת כדאי נסות להשיג עוד בטחון

איך את מפרשת  את המשפט

ומדוע את חושבת שזו גישה בוסרית? 

או שאתה מרגיש חסר משהו באמונה שלך פגום, אם להשוות לכאב פיזי: כשהייתה לי דלקת באפנדציט כאב לי מאוד, גם אחרי שאיבחנו את זה וחיכיתי שינתחו ויגמר עדיין כאב לי.

למה אני חושבת שזה בוסרי? כי זה מאוד קיצוני, אדם יכול להאמין בכל ליבו ונשמתו ועדיין לכאוב את המצב שלו או של אחרים

שהוא רגעי זה לא חוכמה דלקת באפנדציט זה משהו שבסוף עובר ואת יודעת שיעבור אחרי הניתוח,אין פה שום משבר באמונה זה לא שכל החיים שלך את בזה 

יש דברים שקשה להם לעבור, והגישה הזו של שחרר זה משמיים זה באמת מה שאתה צריך לעבור

היא לא בוסרית היא דווקא בוגרת ולכן לא כל אחד מצליח להגיע לרמה ככה אני רואה את זה 

או שפשוט קשה לבד למרות שיש אמונה ברורה ובהירה.

אם נניח היה בימינו נביא שהיה אומר שלך שעוד שנה את מתחתנת

(משהו בסגנון של:

"כה אמר ה' אל בתו הפי. ראה ראיתי את טוב ליבך ודמעתך באה לפניי. כעת חיה את חובקת בעל.

"ותאמר הפי אל הנביא אל תכזב בשפחתך.

"ויאמר הנביא אל הפי לא כבחורים המכזבים הוא הנביא. הדבר אשר ידבר הנביא יקום והיה.

ויתן הנביא אל הפי אות. שוב תשובי לביתך ואחיך הקטון יגיש לפנייך את הבשר והמטעמים אשר עשה")-

איך היית עוברת את השנה הזאת?

מצד אחד, מאמינה שיש אנשים שהאמונה שלהם ברמה כל כך גבוהה, והם באמת מחוברים למקור בכל ליבם ונפשם, ואז הם יכולים לחוות גם את הכאב כטוב.

מצד שני, הרבה פעמים משתמשים באיצטלה של אמונה, מתוך פחד לחוות כאב, כמנגנון הגנה, שאולי יעיל לזמן קצר, אבל לא לטווח הארוך. 

סליחה על הציניות

אבל ממש לא אוהב משפטים מהסוג הזה

אצל מי שבאמת מחובר, יחד עם הכאב יש גם עונג.

הרי למי כואב באמת על ביהמ"ק? למי שמחובר.

ולמי יש עונג בקשר עם ה'? למי שמחובר.

החיבור גורם את שני הדברים.

לכן, אם יש כאב, כלומר אם החיבור מורגש, ממילא יהיה גם עונג מסויים.

וגם בלי העניין של העונג- הכאב האמיתי צריך להיות אצל זה שלא אכפת לו ולא מחובר, ולא אצל מי שמאמין באמונה שלמה ומחובר, שבשבילו הכאב זה חלק מהקשר עם ה', זה חלק ממסגרת של חיבור. לכן זה לא בדיוק כאב כפשוטו.

(זה תלוי גם איך מתסכלים על הכאב מלכתחילה. ככאב על הצרות דאז ועל ביהמ"ק שנחרב או ככאב על זה שהוא לא חוזר).

אגב, במקור י"ז בתמוז ותשעה באב היו אמורים להיות ימים טובים. 

י"ז בתמוז- קבלת הלוחות הראשונים, תורה שאינה משתכחת (בגלל עומק החיבור אליה). ט' באב- חזרת המרגלים והתחלת הכניסה לא"י, ארץ החיים, שהיא גם "זבת חלב ודבש". מה שמשותף לשני החטאים שהפכו את הימים האלה לימים קשים זה חוסר באמונה. אז יוצא שגם הימים הכי כואבים של עמ"י הם לא כאלו במהותם, להיפך.

בישעיהו כתוב: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי ה', עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה" - 

הקב"ה בורא רע.

ואפשר להמשיך לפתח את הנקודה הזו -

לדוגמה, במדרש המפורסם על רבי עקיבא והנציב הרומי, שהם דנים במעשיו של מי נאים יותר, של הקב"ה או האדם, ורבי עקיבא אומר לו שהקב"ה ברא את העולם חסר, ושאנחנו צריכים להשלים את החיסרון, והדוגמה היא ברית מילה - הקב"ה לא ברא את גוף האדם מושלם, אלא על היהודי למול את בנו כדי להשלים את הבריאה.

יש רוע בעולם.

יש כאב.

יש חיסרון.

ואם ניקח דוגמה, של אדם שהלך לעולמו בטרם עת בצורה טרגית -

גם אם אני מאמינה שזה נכון, וצודק, וכך דברים צריכים להתנהל - זה לא אומר שכאן ועכשיו לא כואב לי. לא חסר לי.

וזה מגולם גם בברכות שאנחנו אומרים - על שמועה רעה דיין האמת, ועל שמועה טובה הטוב והמיטיב, כאשר בעולם הבא על שניהם אמורים לברך הטוב והמיטיב.

כי בראייה שלנו בעולם הזה, אנחנו מצדיקים עלינו את הדין, ואסור לנו לברך על זה כאילו יש בזה רק טוב.

"גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱ-לֹקים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל בְּכׇל־זֹ֛את לֹא־חָטָ֥א אִיּ֖וֹב בִּשְׂפָתָֽיו׃"

(איוב פרק ב פסוק י)

כלומר, הקב"ה גורם גם לטוב וגם לרע בעולם.

והפסוק מעיד עליו שמה שהוא אמר לגיטימי.

המלבי"ם מפרש שם שהבעיה הייתה שהוא טען שיש יותר רע מטוב בעולם.

אבל ברור שיש גם וגם שיונקים ממקור אחד.

אפשר לעיין כאן:

מ"ג איוב ב י – ויקיטקסט

@הפי

מכבה אותי

מוציא לי את הרוח מהמפרשים

שמעתי את המשפט הזה זה ממש תורה שלמה לא זוכרת איפה מתי וכו'  כנראה רבי נחמן

יש גם תורה דומה קצת ,שמפרשת את הפסוק בתהילים תחסרהו מעט מאלוקים - החסרונות מכוונים את האדם לה' שהרי זה בא השגחה ממנו .

יש למעלה שרשור נעוץ בשם "מדריך עדכני לפורום שלנ"ו", תפתחי אותי ותלחצי על "רשימת שדכנים מתעדכנת"

קישור לשרשור עליה דיברה הרמוניה:

מדריך עדכני לפורום שלנ"ו - לקראת נישואין וזוגיות

אקרא, תודה !

לא, מעכשיו אתה חבר שלה ולכן כבר לא שייך לשאול 'האם את עדין רוצה להיות חברה שלי'. זהו נגמר אחי אתם חברים...

כלומר סיימתם פגישה ב"ה!

 למחרת שיחת טלפון 'מה נשמע? איך היה לך היום? איך היה המבחן?'

תספר מה איתך לאן אתה הולך היום, ואיך היה לחזור אתמול אחרי הפגישה וכו'. 

אם תוכל להשתדל שהשיחה תהיה כמה שיותר ארוכה זה עוד יותר טוב (פשוט תקשקש איתה). 

ממש יש לך חברה בהיתר, תשתף ותספר.

זה שינוי עמוק בתפיסה אבל הוא מאד נכון ומשמעותי.

לדעתי לא נכון לצאת לפגישה בראש "ניגפש נראה איך זה האם יתאים או לא".

אלא יוצאים להיפגש עם החברה שלי.

אם חלילה חלילה לאחד מכם בשלב מסוים לא יתאים, אז אפשר וצריך לסיים את הקשר. 

אני אומר לך מנסיון תנסה כמה שיותר להיכנס לראש הזה.

בהצלחה רבה!! 

נכון, מסכים מאד.

תודה על הדיוק

זה נכון ולא נכון זאת אומרת זאת הגישה בהחלט של חברים ולא עוד זרים, אבל לגבי השאלה האם ממשיכים זה די משתנה יצאתי עם מישהי שגם אחרי רביעי ביקשה שאשאל...

נכון, זה טיפ שמקדם משמעותית. אבל- כשיוצאים בגישה כזאת אז אם מחליטים להיפרד צריך לעשות את זה עוד יותר ברגישות כי זה הרבה פחות צפוי ויותר כואב. זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום. לי עשו את זה ואני חושבת שאם זו ההתנהגות עדיף כבר את הגישה הראשונה. 

אכן מבין את העניין אבל לדעתי אם יוצאים בגישה הראשונה של הולכים לראות איך זה.. 

פשוט הרבה פחות מתקדמים כך וכל הזמן חושבים האם מתאים או לא, 

 וכתוצאה מכך מסיימים את הקשר על דברים קטנים שלא נכון לסיים את הקשר בגללם.

מסכים שזה קצת בום כזה, אבל כך זה סיום קשר, תמיד זה לא נעים ולא כיף לצד השני.

אם אני אחשוב לעצמי שאני בודק וגם זה מה שאשדר לה שאנחנו מנסים כזה, הרבה פחות סיכוי שנתקדם, והקשר יסתיים על דברים לא מהותיים.

אשמח לשמוע עוד דעות בנושא.

כן, קשה. נכון. אבל עדיף להתאמץ מלדפדף אנשים.

אם מה שאתה אומר זה: "אנשים יפגעו בדרך אבל זה המחיר לקשרים טובים", אז לא בהכרח... קשר טוב צריך להיות קשר טוב מהתחלה ועד הסוף. הוא לא צריך להסתיים בלא נעים, הוא צריך להסתיים באיחולי הצלחה כנים אחד לשני. אם עשית הכל ואין ברירה אז אין ברירה, אבל למה לא מלכתחילה לנסות לא לפגוע?

לא סתם אצל גויים כשזוג נפרד שואלים "מי זרק את מי?" כי זאת ההרגשה, כאילו בדקת אם טוב לך ואם לא אתה זורק ומתקדם הלאה. אצל יהודים זה לא עובד ככה. גם אם לא מתאים למישהו הוא משתדל לשמור על הכבוד של הצד השני..

גם בכל ההתנהלות של הקשר- לא למרוח, להיות גלוי. זה ואהבת לרעך כמוך.

ברור שיש לסיים ברגישות ובצורה הכי הכי מכובדת שיש!!

ובאיחולי הצלחה אחד לשני! 

אני אומר שמנסים להיות חבר אחד של השני כמה שאפשר, 

ואם בסוף לאחד זה לא מתאים אז לסיים בצורה יפה ומכובדת. 

אלא שאינני מסכים עם מה שכתבת "זה לא יפה להתנהג כמו חברים וכשאתה מגלה שלא מתאים לך לחתוך בבום."

 אני אומר כן נתנהג כמו חברים ובע"ה אם יתאים נתחתן, ואם חלילה לא אז לסיים בצורה מכובדת ביותר!

מסכים להיות גלוי במידת מה, אבל אם אני מספר ומשדר לעצמי ולה שאני מתלבט וחוזר על זה מידי פעם לדעתי הקשר יורד המון, 

אכן מסכים צריך הרבה חכמה ורגש. 

מסכימה שלא להביא לקשר את כל ההתלבטויות והספקות ולהתמקד בזה... לא לזה היתה הכוונה.

כשאמרתי "בבום" התכוונתי לאיך שהפרידה נעשית. וגם זה משתנה בהתאם לאורך הקשר. 

טוב שמחה שהבהרת

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

הכוונה ביוזמה- החברים המהממים האלו שמתקשרים או מציעים להיפגש באופן יחסית תדיר. יש לי חברה שיש לה רשימה וכל שישי עושה סבב, כמה שמספיקה, וממשיכה בשישי הבא מאיפה שהפסיקה.

זה לא רק קומץ החברות הכי טובות (למרות שגם זה משמח)

שלוקחים דברים בקלילות. שאם משהו התחרבש, אז OK אופס לא נורא. מאוד קשה לי עם אנשים בלי התכונה הזאת.

שליטה עצמית, נימוס גם must.

אופק רחב בונוס גדול.

ובכן א' זה מהסיבה שאני ככה. אני לא יכול לחיות כל הזמן ליד בן־אדם שחי בתדר רגשי אחר, כלומר מגיב באופן מאוד דרמטי / קטסטרופלי לכל עניין בעוצמות רגשיות גבוהות, כי איני מספיק דרמטי כדי להיכנס איתו לחוויה "עמו אנכי בצרה" אבל גם לא סטואי מספיק כדי לא להיות מושפע כלל. מתח רגשי גבוה מתיש אותי, קשור לסף גירוי רגשי או משהו כזה.

שליטה עצמית כנ"ל אני מצפה מאנשים את מה שאני מצפה מעצמי.

נימוס כי אני מחזיק מזה ערך רוחני גדול אולי הייתי ייקי בגלגול כלשהו.

אופק רחב בונוס כי אני מתעניין בכל־מיני נושאים שבעולם ונחמד אם אפשר למצוא עניינים להפוך גם אם זמנית למצע משותף לשיחה וכיו"ב, אבל זה לא ממש ממש מהותי.

(סתם)

אני מעריכה עין טובה, אכפתיות ואומץ, ואני לא יכולה עם אנשים לחוצים

מעריך חכמה, כנות ומודעות אישית וסביבתית.

בכותרת זה הערכה שהיא הכרחית, בתוך ההודעה זה דברים שאני מתחבר אליהם במיוחד. על גב הדברים הבסיסיים.

כמובן "תנא ושייר"

1. אנשים שמניעים את החיים שלהם ולא החיים מנהלים אותם

(עושים קריירה/ כסף/ עבודה אישית/ תהליכים/ פרויקטים)

2. אנשים שמתקשרים בפתיחות כנות וקלילות

3. אנשים עם תכונות מרשימות:

שליטה עצמית/ רוגע/ מודעות עצמית וכללית/ אכפתיות ואנושיות/ בטחון ואהבה עצמית

לשני הכיוונים 

שלהם זה טוב.

ואנשים ש"חיים" את החיים שלהם באמת. (לא דווקא אנשים קלילים שרק מחפשים כיף, אלא אנשים שלא נופלים לייאוש, דיכאון ויודעים ליהנות מהרגע...

חחח חלאס לרדת עלי

לא מעריכה יופי כתכונה כמו שלא מעריכה עושר כתכונה.

ויופי יכול להיות סימן לטיפוח גם קומה זקופה סימן לביטחון

גוף מחוטב סימן לאחריות והערכת הגוף שהקב"ה נתן לנו

ולבוש נאה סימן לנימוס ואצילות אם נובע ממקורות טהורים

בונוס גם שלך קשה עדיין למצוא את הזמן להכיל את השני

נחישות

ויציבות

ביחד עם עדינות

חיוך מתוק וקסם אישי

אבל גם אני רואה שהייתי צריכה את הנסיונות כדי להגיע לנישואין ממקום בריא...

אז לא יודעת.

אבל אני עדיין מנסה להבין האם היא מתנה או רק המתנה