אני מכאן אבל מעדיפה להתייעץ מהניק האנונימי ואשמח לשמוע את התובנות שלכן.
אני נשואה כ13 שנה, ב"ה לרוב מרגישה שהחיים שלי טובים.
יש לנו ארבעה ילדים, הקטנה בת 7.
החיים יחסית על מי מנוחות לכאורה.
לא קמים בלילה כי כבר אין תינוקות, לשנינו עבודות יציבות, הקשר בינינו סביר פלוס, יש אהבה ותקשורת טובה לרוב.
יש לי קצת בלגן בראש כרגע אבל אני מקווה שאצליח לשתף מה מפריע לי.
מתחילת הנישואים, התרגלתי שאני עושה הרבה, גם מה שאני לא צריכה, במסגרת הבית. כלומר בישולים, ילדים, סדר וניקיון, קניות וכד'.
בעלי התרגל שהוא עושה הרבה מחוץ לבית, אבל בתוך הבית מעט מאוד.
כלומר, הוא עובד הרבה שעות ומשקיע בזה את הנשמה.
אבל גם אם יש לו תקופות יותר רגועות (ויש כאלה, הוא עובד במקום "עונתי" שיש תקופות לחוצות שהוא בקושי בבית ותקופות ממש ממש רגועות שהוא הרבה בבית) הוא לא יעשה יותר בבית.
אם הבית מטונף או שלא עשינו קניות כמה ימים, הוא יתלונן שמטונף ושאין אוכל. הוא לא יקום ויסדר או ילך לעשות קניות בעצמו. מקסימום יכעס על הילדים למה הם לא עושים בעצמם, הפרזיטים.
יכול להיות שזה משהו באיך שאני מנהלת את הבית, אולי אני ביקורתית או לא נותנת לו מקום.
בשורה התחתונה, יש לי בזמן האחרון די הרבה מרמור על הנקודה הזו. ואז כבר קשה לי לא להיות ביקורתית - לא על איך שהוא עושה אלא על זה שהוא לא עושה.
אם אני מבקשת ממנו משהו, או שהוא יבקש מאחד הילדים לעשות, או שהוא יעשה בעצמו אחרי הרבה זמן (ומהכיוון שלי, זה אומר שאי אפשר לבנות על זה או שזה לא יעיל או מעכב אותי) או שהוא ישכח לעשות.
אז לפעמים אני כבר מעדיפה לעשות לבד או לבקש עזרה מהילדים.
ואז אני ממורמרת עליו אפילו בלי שנתתי לו הזדמנות.
לא סומכת עליו בקטעים האלה וזה ממש גומר אותי נפשית, ולפעמים גם פיזית.
אם אני ממש גמורה, לא מסוגלת, וחייבים לעשות משהו אז הוא ימצא פתרון שאני לא אוהבת.
אז אני משתדלת לא להגיע "לקצה" ואם כן אני משתדלת לא להגיד כלום.
נגיד, אני לא מרגישה טוב וצריך להכין ארוחת ערב.
אז או שאחד הילדים יכין, או שהוא יקנה אוכל מוכן (והכסף לא נמצא בשפע לצערי, זה על חשבון דברים אחרים או ישר למינוס).
צריך ללכת למכולת? שאחד הילדים יצעד, אם אני לא נוסעת. הוא לא ייסע.
זה לא נורא אבל זה מעצבן מבחינתי, לפעמים זה ביום חמסין או שהילדים רוצים לעשות משהו אחר.
אבל הוא באמצע לנוח/לשחק אז אסור להפריע...
לדעתי הוא נוטה לדיכאון, יש תקופות יותר ופחות. וזה מאוד משפיע.
אבל אם אני אומרת שמשהו מפריע, אז הוא ישר לוקח את זה לקיצון "נכון, אני בעל גרוע, אני אבא גרוע" גם אם אני אומרת בעדינות
ואז הוא נכנס למרה שחורה ואין לי דרך אמיתית לנהל על זה שיחה נורמלית.
בדרך כלל כלפיי הוא מאודעדין ואוהב ואומר מילות אהבה וכו', כלפי הילדים הוא יותר קשה.
אבל לפעמים הוא נכנס לבועה כזו שגם אני לא מקבלת ממנו מענה רגשי.
בדרך כלל אני מצליחה לתמרן לא רע, מצליחה לראות את הטוב והיפה ולתפעל את המערכת.
אבל כשאני במצב רוח רע, נגיד היה לי יום קשה בעבודה, אין לי דרך אמיתית להרפות. כלומר להחליט שהיום אני לא מארגנת ארוחת ערב או לא הולכת לקניות/חוגים וכד'.
אם אני מרפה הכול קורס, הוא נהיה עצבני יותר או סתם לא נוכח, אני לא מתפקדת כרגיל והילדים משלמים מחיר.
בעבר הייתי אוכלת את עצמי על זה, היום אני מבינה שגם לי יש מקום אבל עדיין זה כואב לי.
שנים הייתי עסוקה בלהבין אותו ולסנגר עליו, והיה מה.
אבל נמאס לי, לא רוצה יותר נסיבות מקילות. אני תובעת מעצמי המון, ומצפה ממנו ליותר.
הוא חשוב לי, אני מעריכה אותו, יודעת שהוא מסוגל להיות שותף מצוין ואבא נהדר (רואה כמה לב ונשמה ומשאבים הוא משקיע בעבודה, עבודה עם אנשים שדורשת גם מאמץ פיזי ומחשבה - בעיניי מבחינת משאבים זה לא שונה מהותית מהבית והמשפחה).
מרגישה שלמרות כל המילים היפות שלו (הוא איש שיחה נהדר כשהוא לא שקוע בפלאפון ואומר לי המון מילות אהבה) - הוא לוקח אותי כמובנת מאליה.
מרגישה שאני רוצה "לשנות את החוזה" אבל לא יודעת איך.
קשה לשמוע שהילד שלנו עובר דברים כאלה...