במשפחה של בעלי תמיד היו יושבים לארוחת ערב ביחד.
אצלי במשפחה כל אחד היה חוטף משהו בזמנו האישי ולא היתה ישיבה סביב השולחן חוץ משבתות וחגים.
זה חסר לבעלי והאמת שגם אני אהבתי את הרעיון אבל עם הילדים שלנו (אולי כי הם עדיין קטנים) אנחנו מושיבים אותם לאכול ואחר כך אולי אנחנו יושבים לאכול ביחד כשיש כח
גם הילדים אוכלים אוכל פשוט (קורנפלקס או טוסט) אז זה גם לא מה שאנחנו מחפשים לאכול.
מה אתם אומרות בעתיד יהיו לנו ארוחות משפחתיות או שצריך להתחיל מעכשיו?
אפילו לשבת לארח להם חברה.
אני גם אוכלת איתם בקטנה, אם אני מתכננת לאכול מאוחר יותר.
זה זמן טוב לשיח משפחתי, לספר איך עבר היום (גם המבוגרים יכולים ורצוי שישתפו)
אחר כך הרבה יותר קשה לקבע את ההרגל.
הורגלתי כילדה, חיכינו שאבא יחזור מהעבודה לאכול ביחד.
וגם עכשיו מנסה אצלנו. אני האמת בדכ כן רעבה כבר בשעה שהם אוכלים. (ובדכ בעלי עוד לא חזר מהעבודה, ואי אפשר לדעת מתי הוא יחזור. גם אם יש ילד בסניף לא נחכה לו.) אבל גם אם לא אוכלת, אני יושבת איתם. אני משגיחה שיאכלו יפה, מעלה נושא שיחה...
והאמת שיש לנו מין מוטו כזה שאני אומרת לילדים שלא רוצים, באמצע ש"ב, או משחק וכו. "גם אם אתה לא רעב, אתה יושב איתנו, עכשיו אנחנו ביחד. אתה לא חייב לאכול אבל אנחנו ביחד. מדברים."
ארוחת ערב בשעה קבועה. תמיד היה. לא תמיד כולם יכולים להגיע, בעלי הרבה פעמים עדיין בעבודה וחוזר מאוחר יש ימים שאני בחוץ. הילדים הגדולים לפעמים גם מחוץ לבית, אבל מי שבבית בד"כ בא לאכול.
דווקא לקטן מבין הילדים יש קוצים והוא לא יושב כל הארוחה, מתחיל להסתובב, חוזר ושוב קם... אבל בעקרון יושבים כולם.
שמתי לב שכולם באים בשמחה כשאני מכינה איזה משהו מיוחד כמו פיצה, לחמניות טריות וכדו'... אז הריח כבר קורא להם. היום הם גם מכינים בעצמם הרבה פעמים את האוכל.
יש ילדים שקשה להם לשבת ליד השולחן לאורך זמן, בטח אם אין להם בדיוק מה לאכול. לדעתי זה עלול לתסכל את הילדים האלה (שגם סעודות שבת קשות להם).
מצד שני - יש ילדים (והורים) שיהיו מתוסכלים אם הם יפסידו את הארוחה המשפחתית אם אין להם ברירה, וירגישו שהם מחוץ לעניינים...
ועוד נקודה: לדעתי דווקא יפה להקדיש את המיוחדות הזו לימים מיוחדים, כמו שבתות וחגים. כך יש ייחודיות לימים האלה, שאמורים באמת להיות מיוחדים על פני ימות השבוע.
(אבל יכול להיות שאני כותבת את כל הנקודות ההפוכות האלה רק כיוון שאני מקנאה🤭 כי אצלנו אין סיכוי שיהיו ארוחות ערב משותפות - גם כי אין מקום לכולם במטבח, גם כי בעל לרוב לא נמצא, וגם כי לי קשה לשבת איתם ולאכול איתם... אז אני מנסה למצוא תירוצים🙈 שהם אמיתיים! אבל גם תירוצים...)
שכשהמשפחה גדולה, יש הבדל בין 'לאכול יחד' לבין 'ארוחה משפחתית'.
בעיני כן חשוב שכשילד יאכל יהיה איתו מישהו נוסף שאוכל איתו (אח או הורה), כדי שהאוכל יהפוך לארוחה, ויהיה עם מי לדבר, לחלוק חוויות וכו'.
ובאמת בארוחות שלנו (צהריים וערב, בוקר לא יוצא), אני משתדלת שיאכלו יחד- בזוגות או יותר, לפי ההרכב המתאים באותה סיטואציה.
ארוחה משפחתית זה משהו נדיר יותר שקורה לרוב רק בשבת. ואז גם אוכלים יותר בנחת וכל הארוחה מתנהלת בקצב אחר (ובהרבה בתים גם יש שולחן במטבח שולחן בפינת אוכל- אז זה אפילו במיקום אחר).
אם כי אצל הילדים שלי לרוב הם מעדיפים לדבר תוך כדי משחק ואת האוכל הם מעדיפים "לחטוף"...
רק המתבגרים באמת מסוגלים לדבר תוך כדי האוכל. האמת שלהרגשתי זה מוגזם... צריך לתת לאוכל את מקום הכבוד המסודר שלו, ולא להתחיל לפטפט שעות תוך כדי האכילה...
ופותר הרבה בעיות אכילה בהמשך... זהמשילד מתרגל שההורים שלו משרתים אותו ומגישים לומכל רגע משהו ולא יושבים בצורה מכובדת כולם יחד בשולחן.
ואח"כ ההורים אוגלים מהשאריות ופחוץ מתעסקים בלהכין לעצמם צלחת כמו שצריך עם אוכל מכבד ומזין...
הם לומדים מאיתנו נשנשת מה היא...
דווקא בשבת אנחנו מגישים לילדים, ובאמצע שבוע אני מניחה על השולחן וכל אחד (מלבד הקטנה) לוקח לעצמו...
ואני אף פעם לא אוכלת את שאריות הילדים (איסטיניסטית), ולהפך - קשה לי יותר לאכול כשהם בסביבתי...
כך שלא בהכרח זה עוזר 
מכינים שולחן ערוך רק לילדים, נותנים להם לאכול ואז אח"כ עורכים לכם ואוכלים בנפרד? לא נראה לי
ואמרת שקשה לך לאכול שהם בסביבתך... בשבת מה קורה?
וגם, מגיל 0, ממש 0, חשוב מאוד שיראו איך אנחנו אוכלים, כבר אז מתחילים ללמוד הרגלי אכילה...
ואני הרבה פעמים סובלת בשבת מהארוחות המשפחתיות, לצערי, בגלל האיסטיניסטיות שלי... אבל זה באמת חשוב וחלק מאופי השבת, אז אני מתגברת.
אבל לעבור את זה יום-יום זה מעבר לכוחותיי...
אבל טוב, אני באמת חריגה בעניין 
(אבל תמיד צריך לקחת בחשבון שאולי יהיה במשפחה ילד כזה, שקשה לו לאכול עם כולם מכל סיבה שהיא, ואז אם הופכים את הארוחות המשפחתיות היומיות ל"קודש" - הוא עלול לסבול...)
רק שאני לא אוכלת איתם... (וגם בעלי, כי הוא לא נמצא בבית בד"כ. והרבה פעמים גם הגדולים לא נמצאים)
להפוך את הסעודה המשותפת ל"קודש" זה כשמחכים שכ-ו-ל-ם יתאספו, גם אם זה בשעה מאוחרת... (כמו שהפותחת תיארה)
(לא תמיד כולל מתבגרים )
אבל אני - אין סיכוי שאסתפק בארוחת ערב כזו מוקדמת... אני הולכת לישון מאוחר יותר, ואם אהיה רעבה לא אצליח להירדם...
מתואמתאני מכירה את תורותייך בענייני תזונה, וממש מעריכה אותן ואותך על היכולת לעמוד בהן. זה טוב שמדי פעם את מזכירה אותן, כי בסוף משהו אולי יחלחל אפילו אליי, שקשה לי מאוד עם תזונה...
תודה! ♥️
מי שנמצא אוכל מי שלא יאכל אח"כ ואני לא אוכלת אח"כ
הקטנים אולי פרי או מלפפון 🙂( חולים עך מלפפון עם מלח)
כשאבא שלי חוזר מהעבודה אמא שלי מכינה א. ערב ויושבים יחד, מי שנמצא בבית
אצלנו אין ארוחה משפחתית קבועה של כולנו, לצערי, כי בעלי לא נמצא בשעות האלה, ואני האמת לא יושבת לאכול בשעות הערב כבר, אבל אני כן יושבת עם הילדים ויש זמן מוגדר של א. ערב שהם רגילים אליו
אבל לפעמים הם כן יושבים ואני 'מרחפת' מעליהם
קשה לענות על זה כי זה שייך לעתיד. ובעיקר, זה תלוי במה שאתם תחליטו... אבל בגדול, אני מאמינה שאף פעם לא מאוחר ותמיד אפשר להכניס הרגלים טובים, גם אם התרגלנו לעשות דברים אחרים לאורך זמן. אז תקווה, תמיד יש!
אני מצטרפת לכל מי שדיברה בעד הארוחות המשותפות האלה. אצלנו זה ממש סוג של עוגן משפחתי שבו יש זמן להתעניין ביום שעבר, לצחוק ביחד וסתם להיות יחד. ממה שאני יודעת (וכאן אני חוזרת על מה שכבר נאמר בשרשור), זה מעולה שהורים וילדים אוכלים יחד כי זה מהווה דוגמא אישית מצוינת לגבי הרגלי האכילה (הילדים רואים איך אוכלים בצורה מנומסת, איך [בשאיפה] משלבים את אבות המזון השונים, איך דואגים שכל אחד יקבל ולא לוקחים את הכל לעצמנו, איך כל אחד תורם לעריכת השולחןוכו׳ וכו׳).
וממש לאחרונה ראיתי ראיון (כאן בערוץ) של רופאה משערי צדק שמטפלת בפציינטים שסובלים מאנורקסיה ושאר הפרעות אכילה. בין הטיפים שהיא נתנה, היא אמרה שארוחות משפחתיות הן דבר שמפחית את הסיכון לפתח הפרעות אכילה. גם כי זה זמן טוב להנחיל הרגלים בריאים כאמור וגם כי אם חס ושלום מתחיל להתפתח משהו, העובדה שאוכלים ביחד עם הילדים מאפשרת לזהות בשלב מוקדם שיש בעייה.
ובשבילי ובעלי זה ממש נוח וכיף לשבת עם כולם במקום ״לשרת״ את הילדים ורק אח״כ לשבת בעצמי ולאכול.
בפועל הילדים שלנו עוד קטנים (יסודי ומטה) כך שחוץ מזמנים מיוחדים (פעילות בסניף, עבודה של אחד מאיתנו בערב פעם ב, השתלמות וכו׳) מסתדר לנו לאכול ביחד. כשזה לא קורה מסיבה כלשהי, הכל טוב ואוכלים בלי מי שמגיע מאוחר. אבל בכללי, ברירת המחדל היא אכילה ביחד וזה ממש כיף ב״ה 🙂
אני חושבת שבסוף, הרבה לפני שאתם "הורים" ו"מחנכים" ועושים את "מה שצריך" אתם בני אדם.
והילדים רואים איך אתם חיים ולומדים.
אם נח לכם לחיות עם ארוחת ערב מסודרת משותפת - זה מעולה. אבל אם לא, העולם לא יתמוטט..
אצלנו, למשל, באתי מבית שממש הקפידו בו על ארוחת ערב משותפת וזה היה ממש יפה בעיני וחלמתי שככה יהיה אצלנו. אבל..
במציאות בפועל -
בעלי בדרך כלל בשעות האלה מחוץ לבית
הבנים הגדולים במנחה/ערבית וכו..
הרבה ימים יש סניף/התנדבות/ פעילות בשעות האלה.
ובנוסף לזאת..
גיליתי עם השנים שבשבילי הארוחה היא כמעט הרגע היחיד שלי לנוח עם עצמי. וממש לא מתאים לי לאכול עם כולם. צריכה את השקט שלי
אז מה שיוצא בפועל:
ב14:15 בצהריים (או בחופש בשעה מתאימה) יש ארוחת צהריים שכל מי שבבית אוכל. אני בדרך כלל אוכלת לפני כן. בעחי הרבה ימים בבית בשעות הצהריים אז גם הוא אוכל איתם או שהוא אוכל אחריהם.. (הוא עם
הרגל מהבית שלו לאכול את השאריות של הילדים..)
מי שחוזר מאוחר יותר אוכל מתי שהוא נכנס. אצלנו ארוחת צהריים היא החלבית הקלה.ככה זה נח לנו..
בסביבות 18:30 (בחורף יותר לכיוון 18:00, עכשיו בחופש יותר לכיוון 19:30) יש ארוחת ערב חמה מבושלת.
אני מגישה אותה לשולחן וכל מי שבבית יושב ביחד לאכול.
אני בדרך כלל אוכלת לפניהם או במקביל אליהם בסלון - ממש צריכה את השקט שלי עם האוכל..
בעלי אוכל יותר מאוחר כשהוא חוזר (איזור 21:00 או אפילו יותר מאוחר)
מי שלא בבית בשעת הארוחה אוכל כשהוא נכנס.
האוכל בעצם נשאר על השולחן בין 18:30 ל 21:30.
אני לא מאפשרת להכין משהו אחר. כן מאפשרת תמיד לאכול לחם עם חומוס במקום (משביע אבל לא אטרקציה.. נותן פתרון למי שבאמת לא אוהב את מה שהכנתי שלא ישאר רעב)
אמנם אני לא אוכלת עם הילדים חוץ מבשבת, אבל אני מקפידה על ארוחות מסודרות ומאוזנות והילדים רואים את זה וגם מזה הם לומדים.
לפעמים אני כן נמצאת איתם כשהם אוכלים ופותחת איתם שיחה.
הרבה פעמים זה קורה לבד וממש כיף לשמוע אותם בזמן האוכל..
משתנה בשלבים שונים בחיים גילאי הילדים סוגי העבודה וכו.
אם אתם רוצים עכשיו ונכון לכם עכשיו ארוחות משפחתיות מעולה
אם לא זה משהו שאפשר גם בהמשך להתחיל.
אפשר בארוחות ערב של הילדים להתמקד בשיחה משפחתית ופחות לאכול או לאכול בקטנה, ואחר כך לאכול יחד משהו שכיפי לכם
הגדולה שלנו מתחילה את גיל ההתבגרות, ואני מרגישה שכהורים אנחנו לא תמיד יודעים להגיב לה נכון.
מרגישה שבעלי לפעמים קשה איתה יותר מידי. ולא בטוחה איך נכון להתמודד (איך נכון להגיב לה באופן אידאלי, וגם איך נכון להתמודד מולו כשהוא קשה איתה מידי).
הרבה פעמים כשאנחנו אומרים לה משהו, היא מגיבה בטון עצבני או מרימה קצת את הקול. לרוב המילים שהיא אומרת הן בסדר, אבל הטון עצבני או מזלזל (נגיד שאומרים לה שהיא יותר מידי זמן בפלאפון אז היא מרימה את הקול ועונה כזה 'בסדר' עצבני).
לבעלי זה מאוד מאוד מפריע כשהיא מדברת ככה. הוא כועס עליה ודורש ממנה לא להרים עליו את הקול.
אבל זה לא באמת עוזר ההערות שלו, בפועל היא ממשיכה עם זה, והוא כל פעם מתעצבן יותר (כי היא כבר 'היתה אמורה להבין' שככה לא מדברים להורים).
היום היא ענתה לו איזה 'בסדר' עצבני כזה (והוא היה עם עמוס בגלל דברים אחרים), והוא ממש כעס עליה וקרא לה בכינויים שממש לא אהבתי (נפלט לו מרוב כעס, זו ממש לא השפה שלו בדרך כלל).
אז קודם כל, אני אשמח לשמוע מאמהות מנוסות שעברו את הגיל הזה עם הילדות שלהן -
האם נכון להקפיד שלא ידברו ככה להורים? יש מקום לצפות שילדים בגיל ההתבגרות ילמדו לדבר תמיד בצורה מכבדת כלפי ההורים?
או שיש לנו פה עבודה להבין שלפעמים היא תדבר ככה, וזה חלק מהרגיל, ולהילחם בזה רק ירחיק אותה מאיתנו?
ואיך נכון להגיב מול בעלי כשהוא כועס עליה? (בעיני בצורה קשה ולא תואמת לסיטואציה. גם אם יש מקום להגיב, שגם על זה אני לא בטוחה - בעיני הוא מגזים בכעס שלו).
הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו
כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי
והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו
חסר הגיון לחלוטין
הרי הוא המבוגר והיא הילדה
באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים
אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל
וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג
וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב
הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו
ע"י דוגמא אישית
אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד
יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת
משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה
ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.
(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).
אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,
גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,
ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.
לדבר איתו בנפרד
לא בזמן אמת
לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו
זה דבר קצת מבלבל.
מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא
והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.
לכן א:
פינוי המרחב הרגשי שלכם:
לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.
כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.
כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.
לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.
הרעיון הוא-
לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה
להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם
לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.
בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה
1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.
2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.
אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.
בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"
(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)
1. איך הכי נכון להגיב כשהיא מתעקשת כל הזמן להעיר לאחים שלה על דברים שהם עושים (או יותר נכון - לא עושים. שלא עוזרים מספיק וכדו') - דברים שבעיקרון לא משפיעים ישירות עליה, אבל נורא חשוב לה להגיד כמה זמן מעצבן (וכמובן לגרום להם להיעלב ועוד יותר לא לעזור...)?
כמה שאני מנסה להסביר לה שהדיבורים האלו לא מועילים ורק מפריעים יותר (ואם זה ממש דחוף לה להגיד - אז שתגיד לי באופן אישי ולא כשהם שומעים) - היא פשוט לא מקבלת וממשיכה, וזה ממש מעצבן אותי כל פעם מחדש.
2. כשאני עצבנית וכועסת בגלל משהו שהיה מולה, לפעמים אני מבקשת ממנה עכשיו לא לדבר איתי. אני אומרת לה שאני עכשיו כועסת מידי וזה לא זמן טוב לדבר איתי, ואני צריכה כמה דקות להירגע ואז נוכל לדבר שוב.
והיא ממש לא יודעת לכבד את הבקשה שלי. ומנסה שוב ושוב לדבר איתי, ואני מתעצבנת מזה שהיא לא מוכנה לתת לי כמה דקות של שקט, וצועקת עליה, וזה מסלים ונהיה גרוע מאוד.
ואני באמת לא יודעת איך להתנהל. אני באמת צריכה כמה דקות של שקט כדי להצליח לאסוף את עצמי. זו לא בקשה לגיטימית? מה אני יכולה לעשות כדי שהיא תבין שזה לטובתה ושהיא יכולה ללמוד לכבד את זה? או שבאמת אין לה את היכולת לחכות כמה דקות ואני צריכה לוותר על הבקשה הזו?
3. כמה פעמים כשניסיתי לשאול אותה שאלה פשוטה, או להעיר משהו קטן - התגובה שלה היתה ממש עצבנית כאילו אני אמא מעצבנת שרודה בה כל היום. וזה באמת היה דברים קטנים שאף פעם לא גרמו לה לתגובה כזו.
זה אומר שאני צריכה לשנות משהו בפניות שלי אליה? או שאני פשוט צריכה להתרגל שהתגובות שלה יכולות להיות ממש מעצבנות בלי קשר לכמה שאני אשתדל להיות בסדר איתה?
הבת שלי בגיל ההתבגרות, כנראה על הרצף בתפקוד מאוד גבוה.
(לא מאובחנת רשמית עדיין כי התורים ארוכים מאוד)
סובלת מחרדה ספציפית (ועוד כמה חרדות נלוות בעצימות יותר נמוכה).
הייתה תקופה בטיפול רגשי כולל cbt שזה הטיפול הקלאסי לחרדות.
לא עזר בכלל למרות שהיא מאוד רצתה שינוי והמטפלת מקסימה.
הטיפול זלג לכל מיני נושאים אחרים, והיא גם מאוד נוטה לנבור שכלית בדברים אבל זה לא נוגע לרמת הרגש כמו אצל רוב בני האדם.
כלומר היא יכולה לנתח ולהסביר ולהבין אבל זה לא מזיז לרגש, זה מישור אחר לגמרי.
חשבתי על נוירופידבק, שזה כביכול עוקף את השכל ומאמן את המוח להתכוונן לגלי מוח אחר ופחות להיות בחרדה.
אחוזי ההצלחה הם 70-80 אחוז לפי מחקרים של כמה עשרות שנים, וזה ללא תרופות וזה נשמע לי כיוון טוב בשבילה.
הבעיה היא שמי שפניתי אליה אומרת שלפני שרואים שינוי צריך סביב ה10 מפגשים. וכדי שיהיה שינוי משמעותי צריך 30-40 מפגשים. ואולי היא מה20-30 אחוז שזה לא עוזר להם.
זו הוצאה מאוד משמעותית לפני שאני יכולה לדעת בכלל אם זה הכיוון.
אני מניחה שיש עוד אופציות אבל לא יודעת מה באמת יעזור.
מה הייתן עושות?
אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...
חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.
אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.
ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה
טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.
אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...
אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...
אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.
אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.
אשמח להמלצות שלכן.
תודה
אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.
ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי
אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.
ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.
שווה לברר.
זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.
מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות
אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.
אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.
יש לנו ילד עם קשיים רגשיים משמעותיים שהתפרצו בשנה וחצי האחרונות (ברמה שהוא מוגדר עם נכות 50% בבט"ל).
מזמן הומלץ לנו לפנות לטיפולים רגשיים, היינו בהמתנה דרך הקופה, היינו באבחון תקשורת דרך הקופה (זה לא תקשורת זה רגשי- הייתה המסקנה, אבל ההתנהלות בהחלט הייתה מזכירה בעיות תקשורת).
גם בתום האבחון נאמר לנו שיצרו איתנו קשר מהקופה והתפתחות הילד/בריאות הנפש לטיפולים רגשיים...
בינתיים אנחנו רק במעקב פסחכיאטרי בקופה, שזה יפה אך לא מספק... אין אף ספק שהילד זקוק להם, כולם הפנו אותו, אך אין מענה מהקופה.
בינתיים כמובן שלחנו לטיפולים שונים, והדרכת הורים פרטיים, והוצאנו סכומים גבוהים מאד....
נשמע לי ממש מוזר שאנחנו לא מקבלים מענה מהקופה, ואם אין להם תורות עבורנו, שנים, לפחות שיתנו לנו החזרים..
מישהי יודעת אם ניתן לקבל דבר כזה, ואיך?
בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.
ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.
באומנות
הידרותרפיה
ועוד..
אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים
אשמח לעזרתכן בתכנון הלו'ז.
אנחנו רוצים לקיים אירוע אחד גם עם החברות וגם עם המשפחה, אבל שיהיה זמן בנפרד (מה שאני חושבת עליו כרגע זה שהחברות יגיעו מוקדם יוצאו מוקדם).
אשמח שתעזור לי לחשוב באיזה סדר לנהל את האירוע, כמה זמן בערך דברים לוקחים ומתי להזמין את החברות ולמתי המשפחה.
בתוכנית-
-יצירה (שאמורה להיות לחברות + אופציה לבני משפחה שרוצים)
- ריקודים (אפשר רק לבנות, דווקא יהיה לי יותר נוח מבחינת צניעות)
- טקס ברכות (שהילדה רוצה שהחברות *לא* יהיו בו)
- וכמובן אוכל, שעוד לא ברור לי כמה מנות יהיו ומתי.
הבנות יגיעו בזמן שנגיד (מגיעות מקרוב, רובן ברגל), המשפחה תגיע לאט לאט לאורך שעה בערך...
איך הייתן בונות את האירוע?
אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.
נשמע הגיוני?
בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).
חשבתי אולי לעשות-
אוכל לבנות
הרקדה
יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף
מנה ראשונה למשפחה
ברכות
מנה שנייה למשפחה
אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.
אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.
מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.
בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.
ואיפור, ושיער לילדה...
אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.
מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...
אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)
לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים
ושיער לילדה.
קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.
אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.
הכי כיפי ומותאם
יצירה
אוכל וריקודים לחברות
ואס ארוע משפחה-
אוכל למשפחה
ברכות
ריקודים למשפחה
אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים
אם חשוב לכם
אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה
לדרשה ברכות וריקודים
בסוף הן עושות שמח ..
1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.
2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.
אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.
אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,
ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.
לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,
רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.
לק"י
אם זה השיקול המרכזי.
אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.
עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.
ומזל טוב!!
כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.
למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)
לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.
מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.
אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!
אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,
בסוף אתם ההורים ומחליטים.
אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה
של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?
כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...
בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!
היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.
מול חברות לא מוכנה ויהי מה.
וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).
לבן ה10 חודשים.
לפי מה שהבנתי הפיתרון זה או לתת בחורף אנטיביטיקה פעם ביום קבוע ולחכות עד גיל שנה לניתוח כפתורים.
מישהי ניסתה משהו אחר ויש המלצות או דיס המלצות?
להפחית חלב עוזר?
לתת מטרנה צמחית במקום חלבית?
אני לא יודעת מה לעשות והנסיך ואני סובלים בינתיים.
שהדלקות נובעות מצינון שמגיע לאוזן.
אז צריך לטפל בצינון.
הוא נתן לי תרסיס של מי מלח לאף.
כי זה התחיל גם בגיל 8 חודשים שהתחלתי להפחית משמעותית את ההנקה.
פורום אמהות מיועד לגילאים גדולים יותר, סביב בית ספר יסודי ומעלה.
לילדים רגישים צריך לחכות שיגדלו זה הפתרון היחיד -
יש תעלה חסומה באוזן וככל שגדלים התעלה גודלת ואז התעלה פתוחה ואין לחץ על האוזן
עברתי לצמחי, תרסיס של מי מלח לפני השינה , שינה עם כרית בלילה
הלכתי לשערי צדק לד"ר אטל (מנהל מחלקת אאג ילדים) והתייעצתי עם הרבה מומחים
לקראת גיל שנה וחצי אפילו לפני עבר לגמרי ב"ה
וד גיל שנה וחצי, הדברים שהזכרת עזרו?
שנגמר אחרי ארבעה סבבים, ובלי ניתוח כפתורים.
קודם כל- הפסקה מיידית של חלב ומוצריו לחלוטין!!
ויש דבר נוסף שהוא קצת אאוטינג אז את מוזמנת בפרטי
מחפשת רעיונות לאוכל שנוער אוהבים. לילדים שמחפשים כל הזמן מה לאכול... לאו דווקא שיא הבריאות... (מושקע או מהיר הכנה)
דברים מסוג:
פיצה
פלאפל
שניצל פירה/ציפס
קוסקוס עם מרק
פריקסה
תנו עוד רעיונות
בעיקר לארוחות ערב. אבל גם לדברים שאפשר לקחת לארוחת צהריים ללימודים (עדיף בלי מיקרוגל)
בוריקיטס ביתיים
בורקס פיצה
פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים
אורז
פתיתים
פסטה בולונז
פסטה עגבניות
פרגיות
שיפודי חזה עו
כנפיים קריספיות
סלמון בתנור
קציצות טונה מטוגנות
מלאווח עם ביצה ורסק
טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה
חביתות עם תוספות
בוריקה
מה שמשביע.
שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.
(ומתאים גם לצהריים כמובן)
עם עדיפות ללא עצמות...
שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.
מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.
וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.
אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)
גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.
הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.
נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)
שלא לדבר על עניין הבריאות.
לקנות "שטויות"?
אסביר. ביתי לומדת באולפנא אקסטרנית. היא כמעט מידי יום שואלת אם תוכל לקנות ממתק/ מעדן/ גלידה וכו.. כמובן כל זה בנוסף לאוכל שהיא מביאה מהבית
לרוב אני מסכימה. אבל מרגיש לי שזה מוגזם.. וגם מאוד לא בריא
מנגד כמתבגרת יש צורך גם בזה, ורעב- כמעט תמידי וזה מה שזמין להן (מהשמיני וכו..)
מצד שני לפעמים זה איזשהי הסחפות חברתית. אבל גם לזה לא בטוח שנכון לסרב כדי שלא תרגיש "אווט"
איך אתן נוהגות?
וגם לא בנים..
הגדול שלי בן 8
אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.
באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.
לק"י
אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.
אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.
בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).
כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.
והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.
אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.
אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..
כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך
בעזהי"ת
זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'.
כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.
מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)
כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים
ילד אחד היה מבקש הרבה
לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות
כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב
כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן
הם גם למדו פחות לבזבז
כתלות בעבודה/ משו אחר?
לא יודעת אם זה טוב או לא...
כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.
אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.
לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...
והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.
מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים
בעזהי"ת
מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב.
הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין).
עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק.
אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר..
אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.
הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.
ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?
כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.
אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'.
ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.
ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..
אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..
גרים בעיר.
מבינה שאתם בישוב ולכן השוני
דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.
לפחות אצלנו זה ככה
שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.
בעיני 2 כיוונים:
1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..
2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.
אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..
עבור אחותי.
לא דתיה
אבל מחוברת ועושה דברים חלקית.
אשמח להצעות
