אפילו לשבת לארח להם חברה.

אני גם אוכלת איתם בקטנה, אם אני מתכננת לאכול מאוחר יותר.

זה זמן טוב לשיח משפחתי, לספר איך עבר היום (גם המבוגרים יכולים ורצוי שישתפו)

אחר כך הרבה יותר קשה לקבע את ההרגל.

הורגלתי כילדה, חיכינו שאבא יחזור מהעבודה לאכול ביחד.

וגם עכשיו מנסה אצלנו. אני האמת בדכ כן רעבה כבר בשעה שהם אוכלים. (ובדכ בעלי עוד לא חזר מהעבודה, ואי אפשר לדעת מתי הוא יחזור. גם אם יש ילד בסניף לא נחכה לו.) אבל גם אם לא אוכלת, אני יושבת איתם. אני משגיחה שיאכלו יפה, מעלה נושא שיחה...

והאמת שיש לנו מין מוטו כזה שאני אומרת לילדים שלא רוצים, באמצע ש"ב, או משחק וכו. "גם אם אתה לא רעב, אתה יושב איתנו, עכשיו אנחנו ביחד. אתה לא חייב לאכול אבל אנחנו ביחד. מדברים."

ארוחת ערב בשעה קבועה. תמיד היה. לא תמיד כולם יכולים להגיע, בעלי הרבה פעמים עדיין בעבודה וחוזר מאוחר יש ימים שאני בחוץ. הילדים הגדולים לפעמים גם מחוץ לבית, אבל מי שבבית בד"כ בא לאכול.

דווקא לקטן מבין הילדים יש קוצים והוא לא יושב כל הארוחה, מתחיל להסתובב, חוזר ושוב קם... אבל בעקרון יושבים כולם. 

שמתי לב שכולם באים בשמחה כשאני מכינה איזה משהו מיוחד כמו פיצה, לחמניות טריות וכדו'... אז הריח כבר קורא להם. היום הם גם מכינים בעצמם הרבה פעמים את האוכל.

יש ילדים שקשה להם לשבת ליד השולחן לאורך זמן, בטח אם אין להם בדיוק מה לאכול. לדעתי זה עלול לתסכל את הילדים האלה (שגם סעודות שבת קשות להם).

מצד שני - יש ילדים (והורים) שיהיו מתוסכלים אם הם יפסידו את הארוחה המשפחתית אם אין להם ברירה, וירגישו שהם מחוץ לעניינים...

ועוד נקודה: לדעתי דווקא יפה להקדיש את המיוחדות הזו לימים מיוחדים, כמו שבתות וחגים. כך יש ייחודיות לימים האלה, שאמורים באמת להיות מיוחדים על פני ימות השבוע.

(אבל יכול להיות שאני כותבת את כל הנקודות ההפוכות האלה רק כיוון שאני מקנאה🤭 כי אצלנו אין סיכוי שיהיו ארוחות ערב משותפות - גם כי אין מקום לכולם במטבח, גם כי בעל לרוב לא נמצא, וגם כי לי קשה לשבת איתם ולאכול איתם... אז אני מנסה למצוא תירוצים🙈 שהם אמיתיים! אבל גם תירוצים...)

שכשהמשפחה גדולה, יש הבדל בין 'לאכול יחד' לבין 'ארוחה משפחתית'.

בעיני כן חשוב שכשילד יאכל יהיה איתו מישהו נוסף שאוכל איתו (אח או הורה), כדי שהאוכל יהפוך לארוחה, ויהיה עם מי לדבר, לחלוק חוויות וכו'.

ובאמת בארוחות שלנו (צהריים וערב, בוקר לא יוצא), אני משתדלת שיאכלו יחד- בזוגות או יותר, לפי ההרכב המתאים באותה סיטואציה.

ארוחה משפחתית זה משהו נדיר יותר שקורה לרוב רק בשבת. ואז גם אוכלים יותר בנחת וכל הארוחה מתנהלת בקצב אחר (ובהרבה בתים גם יש שולחן במטבח שולחן בפינת אוכל- אז זה אפילו במיקום אחר).

אם כי אצל הילדים שלי לרוב הם מעדיפים לדבר תוך כדי משחק ואת האוכל הם מעדיפים "לחטוף"...

רק המתבגרים באמת מסוגלים לדבר תוך כדי האוכל. האמת שלהרגשתי זה מוגזם... צריך לתת לאוכל את מקום הכבוד המסודר שלו, ולא להתחיל לפטפט שעות תוך כדי האכילה...

ופותר הרבה בעיות אכילה בהמשך... זהמשילד מתרגל שההורים שלו משרתים אותו ומגישים לומכל רגע משהו ולא יושבים בצורה מכובדת כולם יחד בשולחן.

ואח"כ ההורים אוגלים מהשאריות ופחוץ מתעסקים בלהכין לעצמם צלחת כמו שצריך עם אוכל מכבד ומזין...

הם לומדים מאיתנו נשנשת מה היא...

דווקא בשבת אנחנו מגישים לילדים, ובאמצע שבוע אני מניחה על השולחן וכל אחד (מלבד הקטנה) לוקח לעצמו...

ואני אף פעם לא אוכלת את שאריות הילדים (איסטיניסטית), ולהפך - קשה לי יותר לאכול כשהם בסביבתי...

כך שלא בהכרח זה עוזר

מכינים שולחן ערוך רק לילדים, נותנים להם לאכול ואז אח"כ עורכים לכם ואוכלים בנפרד? לא נראה לי

ואמרת שקשה לך לאכול שהם בסביבתך... בשבת מה קורה? 

וגם, מגיל 0, ממש 0, חשוב מאוד שיראו איך אנחנו אוכלים, כבר אז מתחילים ללמוד הרגלי אכילה... 

ואני הרבה פעמים סובלת בשבת מהארוחות המשפחתיות, לצערי, בגלל האיסטיניסטיות שלי... אבל זה באמת חשוב וחלק מאופי השבת, אז אני מתגברת.

אבל לעבור את זה יום-יום זה מעבר לכוחותיי...

אבל טוב, אני באמת חריגה בעניין (אבל תמיד צריך לקחת בחשבון שאולי יהיה במשפחה ילד כזה, שקשה לו לאכול עם כולם מכל סיבה שהיא, ואז אם הופכים את הארוחות המשפחתיות היומיות ל"קודש" - הוא עלול לסבול...)

רק שאני לא אוכלת איתם... (וגם בעלי, כי הוא לא נמצא בבית בד"כ. והרבה פעמים גם הגדולים לא נמצאים)

להפוך את הסעודה המשותפת ל"קודש" זה כשמחכים שכ-ו-ל-ם יתאספו, גם אם זה בשעה מאוחרת... (כמו שהפותחת תיארה)

(לא תמיד כולל מתבגרים )

אבל אני - אין סיכוי שאסתפק בארוחת ערב כזו מוקדמת... אני הולכת לישון מאוחר יותר, ואם אהיה רעבה לא אצליח להירדם...

אני מכירה את תורותייך בענייני תזונה, וממש מעריכה אותן ואותך על היכולת לעמוד בהן. זה טוב שמדי פעם את מזכירה אותן, כי בסוף משהו אולי יחלחל אפילו אליי, שקשה לי מאוד עם תזונה...

תודה! ♥️

מי שנמצא אוכל מי שלא יאכל אח"כ ואני לא אוכלת אח"כ

הקטנים אולי פרי או מלפפון 🙂( חולים עך מלפפון עם מלח)

כשאבא שלי חוזר מהעבודה אמא שלי מכינה א. ערב ויושבים יחד, מי שנמצא בבית

אצלנו אין ארוחה משפחתית קבועה של כולנו, לצערי, כי בעלי לא נמצא בשעות האלה, ואני האמת לא יושבת לאכול בשעות הערב כבר, אבל אני כן יושבת עם הילדים ויש זמן מוגדר של א. ערב שהם רגילים אליו

אבל לפעמים הם כן יושבים ואני 'מרחפת' מעליהם 

קשה לענות על זה כי זה שייך לעתיד. ובעיקר, זה תלוי במה שאתם תחליטו... אבל בגדול, אני מאמינה שאף פעם לא מאוחר ותמיד אפשר להכניס הרגלים טובים, גם אם התרגלנו לעשות דברים אחרים לאורך זמן. אז תקווה, תמיד יש!

אני מצטרפת לכל מי שדיברה בעד הארוחות המשותפות האלה. אצלנו זה ממש סוג של עוגן משפחתי שבו יש זמן להתעניין ביום שעבר, לצחוק ביחד וסתם להיות יחד. ממה שאני יודעת (וכאן אני חוזרת על מה שכבר נאמר בשרשור), זה מעולה שהורים וילדים אוכלים יחד כי זה מהווה דוגמא אישית מצוינת לגבי הרגלי האכילה (הילדים רואים איך אוכלים בצורה מנומסת, איך [בשאיפה] משלבים את אבות המזון השונים, איך דואגים שכל אחד יקבל ולא לוקחים את הכל לעצמנו, איך כל אחד תורם לעריכת השולחןוכו׳ וכו׳).

וממש לאחרונה ראיתי ראיון (כאן בערוץ) של רופאה משערי צדק שמטפלת בפציינטים שסובלים מאנורקסיה ושאר הפרעות אכילה. בין הטיפים שהיא נתנה, היא אמרה שארוחות משפחתיות הן דבר שמפחית את הסיכון לפתח הפרעות אכילה. גם כי זה זמן טוב להנחיל הרגלים בריאים כאמור וגם כי אם חס ושלום מתחיל להתפתח משהו, העובדה שאוכלים ביחד עם הילדים מאפשרת לזהות בשלב מוקדם שיש בעייה.

ובשבילי ובעלי זה ממש נוח וכיף לשבת עם כולם במקום ״לשרת״ את הילדים ורק אח״כ לשבת בעצמי ולאכול.

בפועל הילדים שלנו עוד קטנים (יסודי ומטה) כך שחוץ מזמנים מיוחדים (פעילות בסניף, עבודה של אחד מאיתנו בערב פעם ב, השתלמות וכו׳) מסתדר לנו לאכול ביחד. כשזה לא קורה מסיבה כלשהי, הכל טוב ואוכלים בלי מי שמגיע מאוחר. אבל בכללי, ברירת המחדל היא אכילה ביחד וזה ממש כיף ב״ה 🙂

אני חושבת שבסוף, הרבה לפני שאתם "הורים" ו"מחנכים" ועושים את "מה שצריך" אתם בני אדם.

והילדים רואים איך אתם חיים ולומדים.

אם נח לכם לחיות עם ארוחת ערב מסודרת משותפת - זה מעולה. אבל אם לא, העולם לא יתמוטט..

אצלנו, למשל, באתי מבית שממש הקפידו בו על ארוחת ערב משותפת וזה היה ממש יפה בעיני וחלמתי שככה יהיה אצלנו. אבל..

במציאות בפועל -

בעלי בדרך כלל בשעות האלה מחוץ לבית

הבנים הגדולים במנחה/ערבית וכו..

הרבה ימים יש סניף/התנדבות/ פעילות בשעות האלה.

ובנוסף לזאת..

גיליתי עם השנים שבשבילי הארוחה היא כמעט הרגע היחיד שלי לנוח עם עצמי. וממש לא מתאים לי לאכול עם כולם. צריכה את השקט שלי

אז מה שיוצא בפועל:

ב14:15 בצהריים (או בחופש בשעה מתאימה) יש ארוחת צהריים שכל מי שבבית אוכל. אני בדרך כלל אוכלת לפני כן. בעחי הרבה ימים בבית בשעות הצהריים אז גם הוא אוכל איתם או שהוא אוכל אחריהם.. (הוא עם

הרגל מהבית שלו לאכול את  השאריות  של הילדים..)

מי שחוזר מאוחר יותר אוכל מתי שהוא נכנס. אצלנו ארוחת צהריים היא החלבית הקלה.ככה זה נח לנו..

בסביבות 18:30 (בחורף יותר לכיוון 18:00, עכשיו בחופש יותר לכיוון 19:30) יש ארוחת ערב חמה מבושלת.

אני מגישה אותה לשולחן וכל מי שבבית יושב ביחד לאכול.

אני בדרך כלל אוכלת לפניהם או במקביל אליהם בסלון - ממש צריכה את השקט שלי עם האוכל..

בעלי אוכל יותר מאוחר כשהוא חוזר (איזור 21:00 או אפילו יותר  מאוחר)

מי שלא בבית בשעת הארוחה אוכל כשהוא נכנס.

האוכל בעצם נשאר על השולחן בין 18:30 ל 21:30.

אני לא מאפשרת להכין משהו אחר. כן מאפשרת תמיד לאכול לחם עם חומוס במקום (משביע אבל לא אטרקציה.. נותן פתרון למי שבאמת לא אוהב את מה שהכנתי שלא ישאר רעב)

אמנם אני לא אוכלת עם הילדים חוץ מבשבת, אבל אני מקפידה על ארוחות מסודרות ומאוזנות והילדים רואים את זה וגם מזה הם לומדים.

לפעמים אני כן נמצאת איתם כשהם אוכלים ופותחת איתם שיחה.

הרבה פעמים זה קורה לבד וממש כיף לשמוע אותם בזמן האוכל..

משתנה בשלבים שונים בחיים גילאי הילדים סוגי העבודה וכו.

אם אתם רוצים עכשיו ונכון לכם עכשיו ארוחות משפחתיות מעולה

אם לא זה משהו שאפשר גם בהמשך להתחיל.

אפשר בארוחות ערב של הילדים להתמקד בשיחה משפחתית ופחות לאכול או לאכול בקטנה, ואחר כך לאכול יחד משהו שכיפי לכם

הגדול מגיל צעיר קם מעצמו בזמן לתפילות (יש מנינים גם ב9 פלוס ככה ש8:15 זה די מוקדם)

ודווקא הבא אחריו שהוא בן 15 לא תמיד קם מעצמו לתפילה

בעלי מעיר אותו

לפעמים כמה פעמים

אבל בגלל שהוא רגיל לקום (בזמני שיגרה) מוקדם לישיבה

אז לא קשה לו לקום ב8+

כשאנחנו מעירים אותו לישיבה

זה יכול להיות הרבה פעמים

אבל למדנו להישאר עם אווירה טובה גם כשזה לוקח הרבה פעמים

(סבלנות+ התאמת הציפייה למציאות)

לבן שני בגיל של הבן שלך יש קושי , אז בעלי מעיר אותו אבל לא כל יום. בכוונה העברתי את הכבוד לבעלי מכל מיני סיבות.

בנות מתבגרות ביום חול קמות לבד, בשבת ובחופש יכולות לקום מאוחר . אני לא מעירה.

את ילדה בכיתה ו מעירה בימי חול , בשבת לא.

את קטנים מעירה ביום חול , בשבת לא .

אבל לא יותר מכמה פעמים. (יש לנו בת בכורה ואז שלושה בנים מעל בר מצווה)

לא חושבת שזה נותן דוגמה אישית לאחים הקטנים, לכאן או לכאן... כל אחד עם האופי שלו (והמורכבויות שלו), וכולם יודעים שלא כל האחים אותו דבר...

אחרי הרבה ניסוי ותהיה ובנים באופי שונה . החלטנו שלא מעירים. כן אומרים בוקר טוב. מעירים את מי שאנחנו יודעים שחשוב לו לקום. לא חופרים. חלק מהבנים שלנו קמים מוקדם לתפילה וחלק לא, מתפללים במנין מאוחר ולפעמים גם בבית כי אין כבר מנין. החלטנו שיותר טוב להשאיר את זה להתמודדות שלהם עם עצמם ומול הקב"ה ולא מולנו. זה גם לא קשור לכמה הילד תורני. מי שקשה לו לקום זו התמודדות שלו, לא מאבק מולנו. אנחנו רוצים שיקום לתפילה מתוך רצון ובחירה שלו. וראינו שאם זה מולנו זה הופך את זה לענין מולנו. אני לא רואה שזה משפיע על האחים אצלנו. יש 2 בנים שקמים מוקדם ו 2 שקשה להם יותר. והאח בן ה 11 הוא באופי של הקמים מוקדם וזה שאחיו ישן לא קשור אליו. היה נראה לנו שחבל על המלחמות בנושא. ובנות מתבגרות שקמות מאוחר בימי חופש אני לא מעירה. אלא אם כן הגזימו( השעה 12 והן עוד ישנות... )

נהגת ממש בחוכמה, וכל הכבוד גם לו ששיתף אותך ככה.

נראה לי שהכי חכם לפנות ליועצת. אבל לא עכשיו, רק כשתסתמן חזרה לשגרה, כדי שהיא תוכל לדבר בדברים האלה בזמן אמת.

איך הוא עכשיו, כשהוא נמצא בבית ולא באזור הפעולה הקשה? איך הוא מושפע מהמצב?

כן מדברת עם המחנך. המחנך בבעיה, הוא צריך להשליט סדר בכיתה וללמד. זה מאוד מאוד קשה. בנוסף יש מורים שהקול שלהם גבוה יותר ממורים אחרים ונשמע יותר מאיים. הם לא תמיד מודעים לזה. גם בגלל שתלמידים לא ממש מקשיבים, הם נאלצים לצעוק לפעמים. יש ילדים רגישים (גם לי יש כאלו, וגם אני כזאת) שצעקות מלחיצות אותם. במיוחד רואים את זה שהם נבהלים מצעקות על מישהו אחר. כי אם זה היה עליהם זה היה מובן, אבל על מישהו אחר זה כבר רגישות גבוהה יותר.

שיחה כנה עם המחנך, יכולה להועיל, גם כדי להכיר את המחנך ודרכי הפעולה שלו, גם שהמחנך יהיה יותר מודע לילד שיושב בכיתה ומפחד ממנו, וזה בטח לא הכוונה שלו. (בד"כ, לא מכירה). לפעמים פיתוח של קשר אישי עם המחנך יכול לעזור ליותר קרבה והרגשה יותר בטוחה.

להסב את תשומת ליבו של המחנך לילד השקט בכיתה, זה חשוב. וחשוב גם לשתף אותו במה שקורה בין הילדים. המורים לא נמצאים עם הילדים כל רגע וממש חשוב שמחנך ידע גם מה קורה בהפסקה.

אפשר לאמר לו שתשמחו שידבר בכיתה על נושא כזה או אחר בלי להזכיר שמות של ילדים. האירוע נשמע כמו התחלה של בריונות, כדאי לגדוע אותה כבר עכשיו.

אבל נראה בכלל מתי יחזרו ללימודים...

(הבן שלי בתחילת השנה שמע מי יהיה המחנך שלו וממש התבאס ולא רצה ללכת ללימודים כל יום. היו לו דעות ממש גרועות עליו בגלל שפעם הוא לימד אותו וגער בו, או משהו כזה. אבל כמה שיחות שלי עם המחנך ויותר תשומת לב אישית של המחנך לבן שלי והתיחסות אליו בכיתה בצורה שמותאמת לו, באמת שינו את היחס של הבן  שלי למורה הזה. לפני כמה זמן המחנך יצא למילואים ועכשיו הבן שלי מתלונן על המורה המחליף ומתגעגע למחנך 😆). בהצלחה ממש, רוב המורים הם אנשים טובים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש (מניסיון). לפעמים הם גם עושים קצת טעויות. כדאי לבא בעין טובה על המחנך וממקום כזה לשוחח איתו.

בהצלחה

כי אני לא מתעסקת עם זה

אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל

שקית מעוצבת כלשהי

פחית/ טרופית

חטיף כלשהו

כמה ממתקים קטנים

הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה

תלוי גיל/ ילד

לק"י

אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,

כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.

שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).

בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)

מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).

ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.

בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.

לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -

זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...

איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅

מתי את מכינה ומתי אורזת? 

משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים

לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.

בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.

צריכים למצוא לזה יום השבוע.

את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)

נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)

או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן

או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים

בעזהי"ת

קונה דברים שנחשבים בעיניהן 'שווים' בהזדמנויות משתלמות, כך שהמשלוח יוצא שווה ובעלות נמוכה. 

בד"כ סביב 4-5 שקלים, השנה הגענו ל6.5 וזה כולל את הכל (אריזה וכו'). 

ספציפית השנה לכל משלוח יש כוס ובו ממתק שווה של מקלות גומי עם ג'ל לטבילה וסוכריות קטנות לציפוי, חטיף קטן פשוט, סוכריה על מקל מהסוג השווה, סוכריות קופצות, שעון סוכריות, ובתוך המכסה של הכוס- סקוושי קטן ויד נדבקת (לגדולה במקום היד הנדבקת יש מחזיק מפתחות חמוד של דובי). 

זה יצא 4.5 שקלים למשלוח, אבל הן נורא רצו להביא גם בקבוק שתיה קטן אז זה עוד שני שקלים למשלוח.. 

יש שנים שהן עשו ביתי, נדמה לי ששנה שעברה הן הכינו כמה סוגים של עוגיות וארזו יפה, הייתה שנה שהן הכינו עוגות אישיות (בתבנית אינגליש-מיני) ואת השם של החברה משוקולד, כל פעם משתנה.. אבל זה סדר הגודל של העלויות.

כי הזמנתי מראש בזול מארזי חטיפים וֶסוכריות ומיני שוקולדים לכולם.

ואז הגדולה החליטה שהיא רוצה יותר מזה

אז נתתי לה עוד חטיף מיוחד בנוסף וגם זה כנראה לא היה נראה לה מספיק והיא רוצה להביא ללפחות 11 בנות רק היא.

אז את הפחית שרצתה להוסיף- היא קנתה מכספה. הרגשתי 'שה לא נכון להרגיל אותה לכזה רף גבוה ורק לה ואז בהמשך כולם יצפו להצטרף לרף הזה וגם ככה הז חג כהז יקררר

אז התלבטתי אם זה היה הגיוני שקנתה את הפחיות מכספה

אני כן מבינה שבשלב מסויים לגדולים מתאימים דברים אחרים. אפשר להחליט שבמקום 2 דברים זולים- לשים משהו אחד יקר יותר/ יותר מיוחד.

אני השנה קניתי לגדולה פחיות כי היא נתנה רק ל-4 חברות אבל החבאנו את זה מהקטנים…

בעבר אמרתי לה שאני מוכנה לקנות רק X ממתקים בכל משלוח ואת השאר היא השלימה ממשלוחים שקיבלה 

לק"י

היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅

(האידיאל שלי כמובן).

יצא סוף סוף לבית הספר,

הפתרון:

פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...

יש מסיבת פיג'מות קבועה פעמיים-שלוש בלילה😅

(גם אצלנו לא לכולם יש פיג'מות אמיתיות, וזה אכן פדיחה כשצריך להציג את הפיג'מה לראווה...)

באזעקות הראשונות אחרי המעבר, לילדים היה חסר ממש המפגש עם השכנים.

השבת עשינו קצת השלמה, כשירדנו למקלט של בית הכנסת, המשמש גם את השכנים, באזעקה שהיתה מיד בסיום קריאת זכור ושרנו שם שירי פורים בצותא, כולל פועלי בניין מהודו שמתגוררים ליד, וגם הצטרפו לשירה.

אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.

יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות 

לק"י

ובכלל הגיוני שסגנון הדיבור משתנה עם הגיל.

את יכולה לשאול את הבת שלך על מה הן אוהבות לדבר. לא לעשות חקירה, סתם להתעניין.

ואם משהו נראה לך לא תקין אז חשוב שתנסי לברר אותו.

לא הייתי שואלת את הבת ישירות כי זה עלול לעורר מגננה והסתרת יתר.

יותר מלברר מה קורה- חשוב שתתני לבת שלך תחושה שהיא תמיד אהובה ורצויה ושאת כתובת, וגם כלים מה לעשות במקרה של חברות שלא מיטיבה/במקרה שהיא דואגת לחברה שלה שעובר עליה משהו לא טוב - איך היא תוכל לעזור לה בלי להתערבב בפנים.. בנושא הזה יש את יעלה אדרי שמתעסקת בנושא, היא הייתה נערה בסיכון והשתקמה והיום עוסקת בליווי להורים למתבגרים מתוך שליחות. שווה לעקוב אחרי התכנים שלה.

אני לא חושבת שזה ברמה כזאת בכלל ב"ה

בגלל זה תוהה אם צריך "לטפל" בזה או שזה המקום לסמוך על הילד וכמו שאמרת לחזק את הקשר בתקווה שאם תגיע לצומת תבחר בטוב

אלא מנסה לתת כלים כדי שלא יגיעו למקום כזה..

בסופו של דבר כל אחד חווה התמודדות ויש צורה מיטבית יותר או מיטבית פחות להתמודד עם זה

זה לא אומר שכל אחד שלא מקבל מענה מיטבי הופך לנוער בסיכון, זה יכול להיות טריגר..

קצת עקבתי אחרי התכנים שלה, לא בהתעמקות כי לי עדיין אין מתבגרים (אגב גם לה אין..) השיח עם מתבגרים הופך להיות שונה מאשר מול ילדים ושם היא מנסה לעבוד..

כנראה שיש משהו...

אני דווקא חושבת שכן כדאי לדבר עם הבת שלך, אבל בעקיפין. לדבר איתה באופן כללי על גיל ההתבגרות, ועל כך שלפעמים השינויים שעוברים מתבגרים גורמים גם לשינוי בחברויות. ולפעמים השינויים האלה עלולים להפוך גם חברות שהייתה פעם מיטיבה לחברות פחות טובה. ושכדאי לשים לב לחברים שלנו, לראות אם עובר עליהם משהו, ואם כן אז להתייעץ עם מבוגר איך לעזור להם, ולחשוב אם החברות במתכונת הנוכחית לא מזיקה לנו.

את כל זה את יכולה בטפטופים, לא דווקא בשיחה אחת שעלולה להבהיל.

ועוד נקודה - אם יש לך קשר קרוב עם אמה של החברה, כדאי להסב את תשומת לבה בעדינות שנראה שמשהו עובר על הבת שלה...

אני צריכה יותר לטפטף על זה בבית..

אם הייתי בטוחה הייתי מדברת עם האמא, אבל אני לא בטוחה שזה משהו "שעובר" עליה או אופי יותר פתוח ממה שהייתי רוצה לבת שלי..

אבל, לשים לב שאת לא מלבישה על הבנות מחשבות ורגשות שלך מהחוויות שלך בחיים, ומדמיינת שזה קורה אצלן. ז"א להסתכל עליהן במבט נקי ולראות אם באמת ההתנהגות שלהן היא משהו לא תקין/ לא טוב באווירה שלו.

קרה לי עם הילדים שלי כמה פעמים שהיו חברים שפחות אהבתי, בעיקר בגלל ההתנהגות שלהם. עם חלק ניסיתי לשכנע ללכת ולהתחבר עם ילדים אחרים ועם חלק הבלגתי ובסופו של דבר הילדים גדלו קצת ולמדו להבחין לבד מי מיטיב איתם. אחת הבנות שלי שהיתה בתקופת ההתבגרות שלה חברה ממש טובה של מישהי, שגם משהו בקשר בינהן לא עשה לי טוב. פחדתי שהיא משפיעה עליה לרעה. אבל ממש ניסיתי לראות את הטוב בחברה, החברה היתה בת של חברים שלנו.  בסופו של דבר לא ברור לי מי השפיע על מי. אמרתי לעצמי, האם הייתי רוצה שהורים של החברות של הבת שלי יסתכלו עליה ויגידו לבנות שלהן להתרחק מהבת שלי? הבת שלי באמת בחרה בדרך אחרת, ואף אחת לא הפנתה לה עורף ממש. מטבע הדברים והגיל כל החברות קצת התרחקו ונשארה רק החברה ההיא שלא הייתי שלמה עם החברות איתה. היום החברה נשואה וגרה רחוק ועדיין הן כל היום מדברות בטלפון ונפגשות כשיכולות וזה פשוט מרגש לראות את הקשר העמוק שלהן.

גם בגלל שזה בנות ובעלי פחות מבין בקטע הזה פחות שם לב לניואנסים, אני מרגישה שאין לי עם מי להתלבט בשביל כמו שאמרת לבדוק אם זו נקודה מבט נקיה או שאני מגזימה..

בסוף בסוף יש ביניהן קשר מאוד מאוד חזק, לא רוצה לומר תלותי, אבל זה כל מה שהבת שלי מכירה.. היא לי טיפוס של חבורות. אז ברור שאם אני בטוחה שהקשר לא מיטיב אני יכולה לדבר איתה ולהסביר לה, אבל אני לא רוצה לערער אותה ואת החיים שלה בשביל ספק

כן הייתי פותחת איתה ומדברת איתה על קשר שהיה *לך*, בכלל לא לדבר על הקשר שלה אלא לשתף בחוויה שלך, שהיתה לך יברה מאוד מאוד טובה אבל הקשר היה קצת תלותי ולא בריא או נגיד לספר שהיה חונק והרגשת לא בנוח לפתח קשרים עוד חברות ואחרי כמה זמן הרגשת שזה לא טוב לך ושחררת את זה בצורה x..

כשאת מספרת עלייך זה גם מעניין, גם נותן הרגשה נוחה וגם לא מרגעש שיפוטי והיא יכולה לקחת מזה מה שהיא רוצה...

מה שאני רוצה להגיד שגם אם אין בחברה משהו בעייתי זה לא בריא קשר כזה ולכן זה פותר לך את ההתלבטות..

לא שצריך לחצול אבל כן לעורר מודעות שכדאי לאוורר ולהיפתח לעוד כיוונים חברתיים

בהצלחה גדולה!!

ילדים זה כל הזמן התמודדויות חדשות...

נתחיל מהסוף, נשמע שדרכת בנקודה וזה מה שהפעיל אותה וגרם לה להגיב מתוך כאב.

נשמע שהיא כאובה על זה שכנראה היא לא מוצאת את מקומה מבחינה חברתית, שלא טוב לה, שלא כיף לה.

במקום לנסות לדחוק בה (נשמע שאת לא כופה ומאפשרת לא להגיע,

אבל פחות הייתי מתייחסת לזה בהאשמה ויותר מנסה ליצור שיח רגשי אם יש ביניכן קשר שמאפשר.

גם כאן נשמע שהיא יחסית מכונסת אז לא לכשות את זה באופן שפולש לה לפרטיות, אלא לנסות לפתח בעדינות כשאתן מדברות בכללית, ולאט לאט להרחיב

לדוגמא:

היא אומרת שזה לא אטרקציה, להגיד שזה באסה שזה עדיין לא מספיק כיף עם החברות החדשית מתוך השתתפות ולא בשיפוט, ולראות אם היא תזרום לדבר עוד)

לנסות להבעץין שזה מצב לא כיפי ולא נעים בטח עבור בת ביישנית להרגיש עוד לא חלק ולא למצוא מקום, ולהיות יחד איתה במקום מולה ❤️

את באמת עוברת לי להבין יותר את התגובה שלה.

האמת שבפעמים אחרות שניסיתי לפרש מה עומר מאחורי ולדבר על הקושי שלה (בדברים אחרים) היא ממש כעסה ולא היתה מוכנה לשמוע.

אולי אני כן אצליח עם זה הפעם. יש לי תחושה שהיא להדוף ולא תרשה לי להיכנס לדיבורים כאלו.

אבל אפילו לשנות את הדיבור הפנימי עליה שלי אולי יעשה משהו..

אפילו היכולת לנסות להבין את המקום שלה מייצרת בנו אמפתיה, ואני מניחה שהשדר יעבור גם בהתנהלות או במילים.

ואפשר גם לתמוך, או פשוט להביע הבנה

ולהגיד לה שזה בסדר שלוקח זמן ולכל אחת יש את הקצב שלה ולהגיל את זה שזה קשה ומכאיב

כן להסכים שהפעילות לא כיפית אבל לא תמיד להרשות להישאר בבית.

בסופו של דבר פעילויות הן חלק מדרישות אולפנה והרבה פעמים הן סתם חובה מעצבנת. בנות שלי גם לא אוהבות חלק ניכר מפעילויות , זה הגיל.

כמו שהעבודה תכריח אותך ללכת לפעילות שלא בא לך כדי להתגבש עם כולם...

לדעתי התגובה שלה מראה שהיא נמצאת בסוג של לחץ תמידי באולפנא והאירועים החברתיים הם רק סוג של קצה הקרחון.. כי ילדה שלא מעוניינת בפעילויות, ולאף אחד לא אכפת שלא מגיעה? זה אומר ששאר הימים היא סובלת והולכת רק בשביל הפן הלימודי, וזה הרבה מאוד ימים להעביר ככה לדעתי..

יש אפשרויות נוספות באיזור?

אבל אני אנסה למצוא הזדמנות לדבר איתה בנחת ולשמוע ממנה יותר איך היא מרגישה שם.

אחה"צ היא מעסיקה את עצמה בבית לרוב. לפעמים יוצאת כשיש פעילות בסניף או לנוער בישוב.

אבל היא היתה ככה גם קודם. טוב לה ככה...

הרגשתי חובה לכתוב לך!!

אני בחורה בי"ב וגם לי היה מאד קשה בתחילת בתיכון למורת שאני מאד חבורתית.

ונסיתי להמנע מכל הפיעלויות החברתיות שהיו ,

וכן רציתי לקבל אישור מאמא שלי שבאמת עדיף שלא אלך והיא לא עשתה את זה.

אני לא חושבת שאת צריכה להסכים איתה שכדאי לה להמנע מפעילויות כאלה אבל להבין שזה כל כך קשה בשביל בת להיות נוכחת במקומות כאלה בחברה.

בעצם שאת לא מסיכמה איתה את מצפה ממנה ללכת למקום שהוא סבל עבורה ולכן היא הגיבה ככה.

מסיכמה איתך שהמנעות זה לא הפתרון והיא בטח גם מבינה את זה ומאמינה שהזמן יעשה את שלו  (כמו שהיה אצלי)

האמת שאני דווקא לא ציפיתי ממנה ללכת. אמרתי לה שאני לא מתכוונת להכריח אותה, רק שבעיני זה הפסד לא ללכת.

אני מבינה שהיא כנראה ניסתה לתרץ תירוצים כי היה לה קשה להגיד לי שהיא לא מרגישה בנוח עם החברות שם ולכן קשה לה. ואולי תסכל אותה שלא קראתי בין השורות את הקושי האמיתי שלה? (כי להסביר שלא בא לה ללכת כי יהיה לה חם, כשאנחנו באמצע החורף, לא נשמע לי משכנע בכלל... אבל כנראה שבאמת זה רק תירוץ)

אחת על אחת?

לבקש מהמורה שתיתן לה פרוייקט עם בת שנראית לה מתאימה ולהזמין אותה אליכם הביתה לעבוד ביחד, או שאפילו יצאו מכמה שיעורים כדי לעבוד על זה?

לדעתי ככל שזה יהיה פרוייקט יותר מתמשך זה יותר יחזק את החברות ויעזור לה למצוא מקום במארג הכיתתי.

ובמקביל לחזק את הביטחון העצמי שלה שתרגיש בטוב להביא את האיכויות שלה בכיתה.

ועוד משהו - לוודא שאין משהו קשה שקורה לה חברתית. זה יכול להיות אפילו ברמה של חברה טובה שעזבה אותה לטובת מישהי אחרת, בגיל הזה זה כואב מאוד ויכול להביא לפחד מיצירת קשר חדש ולחוסר רצון להשתתף באירועים חברתיים כי היא לא מוצאת את עצמה

האמת שלאחרונה היה קטע לא נעים מול המחנכת שלה, שנתנה לה ציון נמוך על עבודה בצורה מאוד לא הוגנת.

דיברתי עם המורה, והיא קיבלה את הדברים ואמרה שתתקן. ובפועל הבת שלי אמרה שהמורה לא נתנה לה ציון חדש אבל אמרה שהיא נתנה לה 100 בתעודה במקצוע הנ"ל.

אבל היא עדיין אומרת הרבה שהמורה הזו מעצבנת בגלל מה שהיא עשתה לה. והאמת שאני ממש מבינה אותה...

(כשפניתי למורה, אמרתי לה שזה לא רק עניין הציון, אלא כל היחס שלהן נפגע בגלל הדבר הזה, כי היא הרגישה שנעשה לה פה עוול. אמרתי למורה שכדאי שתדבר איתה, והיא אמרה שהיא תדבר איתה. אבל נראה שהיא לא הצליחה ממש לתקן את הפגיעה...).

לא חושבת שזה הרקע היחיד למה שהיה עכשיו. כי גם לפני כן היא לא הכי התלהבה מפעילויות שעשו להן. אבל אולי זה מוסיף..

לבן שלי בתחילת השנה הייתה בעיה של יצירת אמון מול המחנך החדש

וזה היה ממש קשה לו

הוא ממש לא שמח ללכת לבית הספר וגם הייתה לו תקופה לא טובה מבחינה חברתית.

לדעתי זה היה קשור אחד בשני איכשהו.. אולי גם אצלכם?

אני אנסה באמת לדבר שוב עם המורה.

מקווה שהיא תצליח לעזור לה...

לשאול אותה איך הולך לה באולפנה? איך היא מרגישה באופן כללי? רק להקשיב, בלי לבקר, בלי לתת עצות, בלי להגיב, רק לשמוע. זו משימה שנשמעת קלה אבל בפועל היא קשה ממש להקשיב בלי לשפוט. בהזדמנות אחרת אחרי שממש הקשבת לה לנסות להעלות ולחשוב ביחד איתה על פתרון.

בהצלחה, נשמע לא קל!

שדיברתי בסוף עם המורה שלה.

דבר ראשון - היא אמרה שעל הפעילות הזו היתה אווירה כללית בכיתה שזה לא כזה כיף והרבה בנות אמרו שהן לא יגיעו (חלק גם לא הגיעו באותו יום בגלל הנטיעות בסניף), אז זה לגמרי משנה את התמונה...

אבל בכל מקרה דיברנו קצת על המצב החברתי שלה והמורה חשבה מה לעשות כדי לעזור לה להשתלב יותר (אבל גם אמרה שהיא כן רואה שיש לה כמה חברות שכן טוב לה איתן).

וגם ביקשתי ממנה לסגור יותר יפה את העניין של העבודה עם הציון הלא פייר.

בינתיים עוד לא הצלחתי להגיע לשיחה פתוחה עם הבת שלי על איך היא מרגישה באולפנא וכו', אבל ננסה להגיע גם לזה...

בהצלחה לכולנו בזה כי זה לא פשוט בכלל...