מוזיאון גוש קטיף לילדים צעירים (יסודי) - התלבטותקמה ש.

בס״ד


עלה לי הרעיון לקחת את הילדים למוזיאון גוש קטיף בירושלים מחר או מחרתיים (אני מכירה את המוזיאון, כבר הייתי כמה פעמים). אבל אני מתלבטת - אז אולי תעזרו לי להכריע?


למה כן?

כי זה ערכי.

כי זה מתאים לתקופת הזאת של השנה.

כי זה בפנים וממוזג ולכן אפשרי בימים החמים האלה.

כי ככל הנראה נהיה באיזור בימים האלה גם ככה.


למה לא?

כי זה עצוב ממש.

כי הילדים שלי רגישים יחסית.

כי לאור מה שקורה במדינה הזאת אני תוהה אם זה הדבר הכי טוב לעשות. יצא לנו לדבר על ההתנתקות בבית והם יודעים כמה זה דבר עצוב וכמה זה נוגד את ערכינו. ועם זאת משתדלים ממש שעיקר השיח בבית יהיה על כך שגם מי שחושב אחרת מאיתנו הוא אח שלנו וכו׳. ואני חוששת שהם יכעסו מאד מאד על המדינה / השמאלנים וכו׳ (אני יודעת ששרון היה ימני במקור ושזה היה משיקולים של ביטחון, אבל עדיין).


מצד שלישי - אולי עדיף שזה יבוא מאיתנו, החשיפה הקצת יותר מעמיקה עם הנושא של ההתנתקות?🤔


מה אתן חושבות?

אם הם רגישיםמתואמת

אז אני לא הייתי לוקחת אותם לשם...

למרות שהסיבות שכתבת ללמה כן הן סיבות מנצחות.

אנחנו אישית גם בבית מתקשים להעביר להם נכונה את מה שקורה עכשיו ואת מה שקרה בגוש קטיף, אז לעמוד ממש מול זה - זה כבר לגמרי יערער...

אבל אולי אני טועה 🤷‍♀️

תודה רבה על ההזדהות!! עוזר לקרוא שזה מורכבקמה ש.

בס''ד

 

לא רק אצלנו...

 

מעניין אם יהיו גם תשובות אחרות 🙂

לא יודעת מה הייתי מחליטה במקומךחנה צוריה

וגם לא יודעת מה לומר לגבי השיקולים שהצגת.

 

אבל אולי תנסי להראות להם את הפרקים על גוש קטיף שיש בערוץ מאיר? של אסי ויהונתן, לילדים שלי זה נתן קצת מבט והכרות קטנה ברמת מה שילדים מסוגלים להכיל.

 

בשבילי שהכרתי ואני יודעת מה באמת עברו בגירוש זה נראה כאילו מה זה השטויות האלו ואסור שיחשבו שזה הכל וזהו בזה נגמר..

 

אבל דווקא הם עשו את זה ממש בחוכמה, הילדים שלי המון פעמים חושבים על השקיעה יוו זה כמו בגוש קטיף ו"איך באלי לי ללכת לחוף הים דווקא בגוש קטיף", וסליחה שאני לא זוכרת בשעה כזו מעבר לפרטים הפחות מהותיים שהם מזכירים...

אבל דווקא החיבור בדברים הקטנים האלו גורם להם להתחבר מהמקום שלהם ולהצטער ממש כל פעם כשהם חושבים על דברים קשורים וכמה חבל שהרסו את גוש קטיף ואיזה מסכנים האנשים וכו.

תודה רבה!הם ראו את הפרק הזה 🙂 (גם אני צפיתי בחלק)קמה ש.

בס''ד

 

אולי אפשר להראות להם שוב כהנה אם אחליט כן לקחת אותם. זה יכול להיות רעיון טוב.

 

האמת היא שחשבתי שזה יהיה טוב לקחת אותם לשם גם כי זה משהו בחוץ ונראה לי יגוון להם קצת את הימים האלה, בצורה ש(בתקווה) תהיה חינוכית וטובה, וגם ברוח הימים האלה.

(אני מקווה שזה נשמע בסדר, מה שכתבתי עכשיו... כמובן-כמובן-כמובן שהייתי מעדיפה שלא הייתה התנתקות או מוזיאון...!!)

אצלי הם רואים אתזה יחסית הרבה, בתקןפות כזה...חנה צוריה

לי זה עושה רע אפילו שלא היינו מגורשים.

לא יודעת להסביר מה שזה מעלה בי. לא מסוגלת.

מבינה אותך... זה נושא מאד רגיש גם אצלי...קמה ש.

בס''ד

 

יש מצב כזה שאבכה שם, כי זה באמת מטלטל וכואב כ''כ וגם לא נתפס...

(הילדים שלי רגילים לראות אותי בוכה מדברים מרגשים (טובים ולא טובים), אז זה שאולי יראו אותי ככה לא מה שמטריד אותי)

וממש מבינה את מי שלא מסוגלת לראות את הדברים האלה.

אני מניחה שבשבילי זאת דרך להתייחד עם מה שהיה, לזכור. אבל כל אחת עם מה שמרגיש לה נכון ❤❤❤

 

ותודה רבה על הכיוונים שהעלית בתגובות שלך!

הבנתי מהסרטחנה צוריה

לא זוכרת אם בזה יש את שרית ברנס, או שיש לה סרטון אחר בנוסף, אבל בכל אופן כשרואים אותה במוזיאון הבנתי שיש שם הרבה מה להקיף, אז אפשר אולי לבקש הכוונה מה יותר מתאים לחשיפה לילדים.. לא יודעת, אין לי מושג מה ממש יש במוזיאון כדי לדעת אם זה נכון מה שאני כותבת.

אני לקחתי ילדיםבאר מרים

גילאי 10 ומעלה.

היה להם משמעותי מאוד.


לדעתי זה לא מציף רגשית. כן נוגע ללב.

במיוחד שהם לגמרי לא חוו את זה כמו שהדור שלנו חווה.. זה הרבה יותר קל מאשר השואה למשל..

תודה רבה באר מרים!!קמה ש.
כן,אבל עוד שבועאם מאושרת

אני ממש מזדהה עם החששות שהעלית,אז למה כן?

בספר של הרבנית ימימה לימי בין המצרים יש לה פרק בנושא-כשילדים זוכרים- יש תקווה!

כל שנה מחדש אני קוראת אותו כמה פעמים ומתפעלת מחדש מהמסר שלו.

לתמצת אותו יהיה עוול כי כל מילה בו מיוחדת,

בגדול הרעיון שלה הוא שיש לנו תפקיד להעביר לילדים מורשת ורק ילד שידע על העבר ידע לאיזה עתיד לשאת פניו.

והיא אומרת שהחוסר סמכות הורית בימינו זה בגלל שלא שיתפו את הילדים בקשיי העבר אלא "ריפדו" להם הכל .

ולכן צריך לספר להם בימים אלו סיפורי חורבן אפילו שהם לא קלים.

( והיא משליכה מזה גם להורות - אולי פחות בנות היו נשברות כשהופכות להיות אמהות אם האמא היתה משתפת אותן גם בקשיים שיש לה).

בעצם- אנחנו עם הכאב של הגירוש אבל הילדים שלנו הם אלו שבעז"ה יכולים לבנות את המקומות האלו מחדש.

וכמו שבזכות שהיו לוקחים את ילדי כפר עציון לאלון לתצפית כך אנחנו צריכים לגדל את הילדים על הזכרון- זה חלק מהתיקון!

אבל הייתי הולכת שבוע הבא,

כי האבל על החורבן מרגיש לי אבל מסוג אחר מאשר האבל על גוש קטיף.

האבל על החורבן זה אבל על שורש הגלות, על הריחוק מהשכינה, על החוסר הרוחני שלנו כיום,

ובמוזיאון גוש קטיף ,כמו בכל הסרטים על גוש קטיף הילד מקבל מימד יותר פרטי של אבל.

ונראה לי חוב לא לגמד את האבל הגדול לאבל קטן.

ובאותו אופן כמו שכתבתי על הלימוד שלי מהרבנית ימימה ,אני ממש לא מלמדת זכות על שרון.והילדים שלי בכלל לא גדלים עם כעס על המדינה.

אני גדלתי בבית עם כעס גדול על שרון ( ההורים שלי גורשו מימית) , ודווקא בגרוש מגוש קטיף היה לי יותר קל אמונית מחברות שלי, כי היה ברור לי מגיל צעיר שבהחלט יש פושעים בעם ישראל,

זה לא סותר שגדלנו בבית מלא אהבת עם ישראל,ואהבה למדינת ישראל.

אבל יכול להיות שדווקא החידוד הזה עוזר לי במהלך החיים לא להכנס למשבר כשמשהו לא מתנהל כמו שחשבנו,אלא הבנה שמצד אחד אנחנו אוהבים כל יהודי כי נשמתו חצובה יחד עם נשמתנו מאותו מקור,

ומצד שני לכל יהודי יש זכות בחירה והוא יכול לבחור לעשות דברים לא טובים.

כתבת דברים חזקים וחשובים ממש, תודה רבה!!קמה ש.
בס״ד


חידדת לי נקודות באמת חשובות.


האמת, הלוואי והייתי קוראת אותך לפני כמה ימים...


היום כבר לא נספיק ואחרי ט׳ באב אני כבר מרגישה שזה זמן אחר, זמן של שמחה, זמן של הקלה... אבל לוקחת את הדברים שכתבת איתי לעוד הזדמנויות בעתיד בע״ה. תבורכי!!!

ובמחשבה נוספת... תוהה איפה הגבול 🤔קמה ש.

בס״ד


כי נגיד ברור שלא נתחיל להסביר לילדים רכים על תאי הגז והמשרפות או על הניסויים של מנגלה, נכון? אפילו לילד בסוף יסודי זה מרגיש לי נורא מדי.


ויש גם את העניין של התמונות והסרטים, מה שלא היה כ״כ מפותח בעבר, או בכלל לא היה קיים. במוזיאון גוש קטיף יש תמונות וסרטים ואני תוהה מה זה עושה ללב ולנפש של ילד צעיר לראות אותם והאם זה בטוח טוב.


כשאני חושבת על זה, ללכת לראות את העץ הבודד, זה משהו אחר. כי זה לראות את העץ ולשמוע את הכמיהה של המבוגרים ואת הגעגוע למה שהיה, אבל זה לא גרפי באותה המידה...


עד כאן תהיותיי... מוזמנת להגיב 🙂

את ממש צודקת.אם מאושרת

יש רצף גדול בין ירידה לפרטים פרטים של אכזריות לבין רק תצפית על עץ.

הייתי מבדילה בין השואה לגוש קטיף.

לגבי השואה-

אני חושבת הרבה על הרצף הזה.

מאז שהלכנו באולפנה למוזיאון קיבוץ לוחמי הגטאות,

והתאור הדקדקני שהיה והירידה לפרטי פרטים של תאי הגזים בשואה מאד הפריע לי.

לא הצלחתי להבין למה חשוב להתעמק בזה.

מה זה נותן לנו?

גם ביד ושם הרגשתי שוב את אותה הרגשה שיש יותר מדי ירידה לפרטים שהם לא בהכרח תורמים לנו,גם בלעדיהם אפשר לזכור את השואה.

אחרי כמה שנים שמעתי שיעור של הרב חגי לונדין והוא דיבר נגד לימודי השואה במתכונתן

במדינת ישראל.

הוא אמר שצפיה בסרטי שואה שמאד נפוצה במערכת החינוך משיגה מטרה הפוכה והורסת את נפש הילדים ,ומרגילה אותם לאכזריות,

צפיה והתעסקות יותר מדי בפרטי פרטים של האכזריות משפשפת את הנפש שלנו וגורמת לנו להיות פחות רגישים!


 

מצד שני כן יש את הציווי של זכור את אשר עשה לך עמלק.

וכמו שקראתי בספר של הרבנית ימימה,

כל שנה כן קוראים במגילת איכה סיפורי חורבן. והילדים  הקטנים שומעים את הפסוקים המתארים בפרוט - ידי נשים בישלו ילדיהם...


 

לעניות דעתי נראה לי שזה רצף שאנחנו צריכים למצוא לפי נפשנו ונפש הילדים שלנו מה מתאים לנו ולהם לשמוע.ולהתאים את זה לנפש שלנו .

( אולי לכן יצא לטובה שתקופת בין המצרים היא בחופש הגדול,ככה ההורים יודעים לכוון מה מתאים לנפש ילדיהם,בעוד מורה בשיעור בכיתה לא יכול לכוון להתאמה מדוייקת לנפש של כל תלמיד ותלמיד.)

אולי לדוג'  כן לספר על נשים שאכלו ילדיהם אבל כדי להעצים לילדים את תודעת הרעב ,ולא להכנס לפרטים איך ומה ובדיוק וכו' כדי לא לחספס את נפשם.


 

לגבי גוש קטיף, כמה שקשה לנו ועצוב לנו,והתנהגו אלינו לא יפה וברוע,

עדיין זה לא מתקרב למצב שהיה בשואה,

לכן פחות הייתי מפחדת מתאור החיילים שגרשו וכו', אבל כן  לא הייתי מתארת לילד בפירוט איך שברו לנער את האף וכו'


 

בגוש קטיף גם לצערי ברור לי מה החשיבות של התאורים, כי לצערנו הילדים שלנו גם חווים פינויים, אז נראה לי שדווקא ילד שגדל על זה לא  יחטוף טראומה כשיחשף לזה בעצמו ועולמו האמוני פחות יזדעזע.


 

סתם כתבתי כמה מחשבות,כי הסוגיה הזו מעסיקה אותי הרבה שנים, עוד לא הגעתי למסקנה ברורה,

מעניין אותי לקרוא את דעתך בעניין,

כי אני מאד מעריכה את ההשקעה שלך בחינוך והחשיבה שלך תמיד על הפרטים הקטנים.


 

ואולי יש לעוד נשים כאן עוד דעות בנושא? חוץ מהרב לונדין לא שמעתי מישהו שמדבר על העניין הזה...

 

האמת שבגוש קטיף יש משהו קשה יותרמתואמת

כי זה יהודים עשו ליהודים...

ובניגוד לשואה, שאפשר לשנוא בלי מצפון את הנאצים ימ"ש, כאן זה מורכב... וזו בעיקר המורכבות שקשה להעביר לילדים.


בכל אופן, מסכימה איתך עם הרעיון שלא צריך לרדת לפרטי פרטים, בעיקר לא בתיאורי השואה האיומה...

מזדהה, גם בשבילי זה מוקד הקושי.קמה ש.
אכןאם מאושרת

לכן חשבתי שאם זה פשוט קיים בשיח הביתי, אז כשחלילה נתקלים בסיטואציה כזו זה פחות קשה.


מה שכתבת הוביל אותי לחשוב על חשבתי על דוגמא ממחלוקת בין רבנים ומגזרים,

להבדיל - בלי להשוות חלילה, לא הרי מחלוקת כגירוש יהודים מטרתם,

אבל העיקרון נראה לי יכול לעזור לנו לנתב את דרכנו.


אם קוראים אגדות חז"ל ב"תמימות" ובצורה לא אמיתית היסטורית, יש קושי גדול מול מחלוקות של ת"ח.

אבל אם מספרים לילדים אגדות חז"ל עם האמת ההיסטורית, הם לא יבהלו כשיתקלו בדורנו במחלוקת ת"ח.


כותבת לדוג'- אבל יש המון המון אגדות שנוח לספר אותם לילדים בוורוד אבל אם מספרים להם באמת הם נחשפים למחלוקת שתמיד היו.


הסיפור על רבי עקיבא והנר והתרנגול - כל מה שעושה ה' הכל לטובה.

זה סיפור עצוב שמתאר מחלוקת גדולה שהיתה בעם ישראל-

כמו שותב הרצי"ה -שרבי עקיבא היה אצ"לניק ולכן לא הסכימו להכניס אותו לעיר והוא ישן בחוץ!

זה נורא לחשוב על גדול הדור שלא נותנים לו מקום לישון ונאלץ לישון בחוץ.

לכן הגננות לא מספרות את זה ככה...

תודה על המילים! אני כמוך האמת, טרם הגעתי למסקנה...קמה ש.
בס״ד


מתחברת מאד למה שאמרת שבסוף, זה צריך להיות לפי היכרותנו את הנפשות הפועלות. זה תמיד נכון...


מעניין מה שכתבת על הפינויים שממשיכים עד היום והעובדה שככל שהוא יכיר שלמרבה הצער קיימת מציאות כזאת, הוא פחות יהיה עלול להתערער אם וכאשר יתקל בזה בצורה כזאת או אחרת בעתיד ח״ו. נקודה מעניינת למחשבה...


אין לי ממש דעה לגבי לימוד השואה היום. שאלות גדולות... אני זוכרת שרשור ש@אמא טובה---דיה! כתבה ביום השואה האחרון, ממש על הנושא הזה של התועלת או חוסר התועלת של הירידה לפרטים. אצלה האמת, זה היה מזווית קצת אחרת ממה שאת כותבת. בכל מקרה אני, באופן לגמרי אישי, מרגישה שהפרטים, זה חלק אינטגרלי של הבנת והפנמת מה שהיה. אבל שוב, זה אני. אני מרגישה שאיפה שגדלתי, לא נתקלתי בסיטואציה שבה המידע הזה הגיע אלי ״מבחוץ״ כשאני לא הייתי מעוניינת לשמוע על זה. אולי אפילו להיפך, היו תקופות שהיה לי סוג של צמאון לקרוא או לשמוע על זה. אולי כי השואה מאד נוכחת במשפחה שלנו גם ככה (ההורים של אבא שלי מאד דיברו על זה, וכך גם אבא שלי איתנו. הוא נולד אחרי השואה, אבל סוג של גדל ״בזה״ כי כל החברים של ההורים שלו, וגם ההורים שלו עצמם, היו שורדי שואה וזה היה השיח בבית ובכל מקום סביב).


ומבינה לגמרי שאחרים רואים את זה אחרת. וברור ברור שלפצוע את הנפש של ילדים, נוער או סתם אנשים רגישים, אין בזה תועלת ורק נזק. לכן, שוב, זה כנראה ממש ממש תלוי במי הנפשות הפועלות...

התחברתי למה שכתבתאם מאושרתאחרונה

גם אני גדלתי על זה.

סבתא שלי היתה ניצולת שואה ממש ממש ,

ווהזכרונות ילדות שלי זה מהשבתות אצלה עם סיפורי שואה בבכי מיד אחרי הדלקת נרות וכל ליל שבת.

אז באמת אנחנו במקום אחר לגבי השואה,

וזה מתחבר לי למה שכתבה @תהילה 3>

ולכן באמת  חשוב לברר לעצמנו מה הדרך הנכונה להנחיל לילדים שלנו.

אז תודה רבה לך על הבירור החשוב הזה

התחברתיתהילה 3>

ומוסיפה שבעיני מי שלא חווה את הכאב ואת החורבן הזה על גופו, בוודאי חווה אותו חזק הרבה פחות מאשר אנחנו.

כלומר זה שאנחנו במקום מסויים מול זה וכל סרט פותח בנו בורות של כאב,

זה לא בהכרח מה שהילדים שלנו יחושו.

להבדיל אני נולדתי לאחר פינוי ימית, שמעתי, ראיתי תמונות (כן זה חי הרבה פחות מבגוש בדכ)

אבל זה לא נצרב בי כאירוע טראגי כמו שהוא ודאי היה למי שהיה שם.


לכן בעיני קחי בחשבון שזו רמה אחרת של כאב, ועץמשם תבחני אם היא מתאימה או לא לילדייך.

תודה רבה על זווית הראייה שלך! נקודה מעניינת.קמה ש.
אני אישית לא הייתי לוקחתעוד מעט פסח

בגלל שהגירוש זה עדיין פצע פתוח בשבילי.

מרגישה שאני עוד לא איבדתי את העניין הזה עם עצמי והוא עדיין מציף אותי לא פעם, אז אני יודעת שלא אוכל לתווך את זה לילדים בצורה בריאה.

סליחה על ההשוואה- אבל אני מרגישה כמו ניצולי שואה שלא העיזו לדבר. אני ממש פתוחה עם הילדים, וכמעט הכל מספרת ומסבירה, אבל להסביר מה קרה בגירוש? זה מעלה בי דמעות. 

❤️❤️ תודה עוד מעט פסח יקרה!קמה ש.
בס״ד


חיבוק גדול!💔


באמת שאני מרגישה שככל שהזמן עובר, כך זה רק יותר ויותר מקומם ומעציב אותי כל הסיפור הזה...


האמת היא שאתמול בלילה איכשהו, בצורה לגמרי לא מתוכננת, יצא לי לספר לילדים שלי. ובכיתי תוך כדי... זה כל-כך כואב וכל-כך לא נתפס... אבל כמו שכתבתי למעלה, במקרה שלנו הם רואים אותי בוכה בכל מיני הזדמנויות (סתם לסבר את האוזן, קרה לי שוב ששרנו חלק ממגילת איכה הבוקר, ולהבדיל זה קורה גם כשיש דברים שמאד משמחים אותי) אז אני לא חושבת שעצם הבכי שלי מטלטל אותם או משהו.


בכל מקרה נראה לי שהשנה כבר לא ייצא לנו...

תודה מקסימה!עוד מעט פסח

מעניין מה שאת אומרת.

אני כן זוכרת שבכיתי ליד הילדים אחרי הפיגוע בעלי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות- בברית של הקטן.

אבל משהו בסיטואציה שבה אני הדמות המתווכת של הסיפור באופן כמעט בלעדי, גורם לי להימנע ולהעדיף שישמעו על זה ממישהו שפחות מעורב רגשית.

ואולי זה בכלל לא קשור לצד החינוכי, ופשוט קושי שלי לפתוח את הפצע הזה מול עצמי.

💗💗💗קמה ש.

בס״ד


סליחה שמגיבה רק עכשיו!!

אני ממש מבינה את מה שאת אומרת.

קשה מאד לדבר על נושאים מסוימים...

או לפעמים רק לפתוח אותם מול עצמנו כמו שאת אומרת...


אוי, מה היה לנו...


שבת שלום אהובה!!

איך נכון להגיב לדיבור עצבני של מתבגרים?אנונימית באהב"ה

הגדולה שלנו מתחילה את גיל ההתבגרות, ואני מרגישה שכהורים אנחנו לא תמיד יודעים להגיב לה נכון.

מרגישה שבעלי לפעמים קשה איתה יותר מידי. ולא בטוחה איך נכון להתמודד (איך נכון להגיב לה באופן אידאלי, וגם איך נכון להתמודד מולו כשהוא קשה איתה מידי).


הרבה פעמים כשאנחנו אומרים לה משהו, היא מגיבה בטון עצבני או מרימה קצת את הקול. לרוב המילים שהיא אומרת הן בסדר, אבל הטון עצבני או מזלזל (נגיד שאומרים לה שהיא יותר מידי זמן בפלאפון אז היא מרימה את הקול ועונה כזה 'בסדר' עצבני).


לבעלי זה מאוד מאוד מפריע כשהיא מדברת ככה. הוא כועס עליה ודורש ממנה לא להרים עליו את הקול.

אבל זה לא באמת עוזר ההערות שלו, בפועל היא ממשיכה עם זה, והוא כל פעם מתעצבן יותר (כי היא כבר 'היתה אמורה להבין' שככה לא מדברים להורים).

היום היא ענתה לו איזה 'בסדר' עצבני כזה (והוא היה עם עמוס בגלל דברים אחרים), והוא ממש כעס עליה וקרא לה בכינויים שממש לא אהבתי (נפלט לו מרוב כעס, זו ממש לא השפה שלו בדרך כלל).


אז קודם כל, אני אשמח לשמוע מאמהות מנוסות שעברו את הגיל הזה עם הילדות שלהן -

האם נכון להקפיד שלא ידברו ככה להורים? יש מקום לצפות שילדים בגיל ההתבגרות ילמדו לדבר תמיד בצורה מכבדת כלפי ההורים?

או שיש לנו פה עבודה להבין שלפעמים היא תדבר ככה, וזה חלק מהרגיל, ולהילחם בזה רק ירחיק אותה מאיתנו?


ואיך נכון להגיב מול בעלי כשהוא כועס עליה? (בעיני בצורה קשה ולא תואמת לסיטואציה. גם אם יש מקום להגיב, שגם על זה אני לא בטוחה - בעיני הוא מגזים בכעס שלו).

בעצםoo

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו


 

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב


 

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד


 

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

למעשה את צודקתאנונימית באהב"ה

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אין צורך להגיד לו מול כולםעל הנס

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

כדאיooאחרונה

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

ילדים מתבגריםתהילה 3>

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.


לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.


לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.


הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.


בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה


יש לך פה בעצם שתי שאלות:מתואמת

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.


אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.


בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

לא יודעת את מי לשאול אז שואלת כאןכל היופי

הבת שלי בגיל ההתבגרות, כנראה על הרצף בתפקוד מאוד גבוה.

(לא מאובחנת רשמית עדיין כי התורים ארוכים מאוד)

סובלת מחרדה ספציפית (ועוד כמה חרדות נלוות בעצימות יותר נמוכה).

הייתה תקופה בטיפול רגשי כולל cbt שזה הטיפול הקלאסי לחרדות.

לא עזר בכלל למרות שהיא מאוד רצתה שינוי והמטפלת מקסימה.

הטיפול זלג לכל מיני נושאים אחרים, והיא גם מאוד נוטה לנבור שכלית בדברים אבל זה לא נוגע לרמת הרגש כמו אצל רוב בני האדם.

כלומר היא יכולה לנתח ולהסביר ולהבין אבל זה לא מזיז לרגש, זה מישור אחר לגמרי.

חשבתי על נוירופידבק, שזה כביכול עוקף את השכל ומאמן את המוח להתכוונן לגלי מוח אחר ופחות להיות בחרדה.

אחוזי ההצלחה הם 70-80 אחוז לפי מחקרים של כמה עשרות שנים, וזה ללא תרופות וזה נשמע לי כיוון טוב בשבילה.

הבעיה היא שמי שפניתי אליה אומרת שלפני שרואים שינוי צריך סביב ה10 מפגשים. וכדי שיהיה שינוי משמעותי צריך 30-40 מפגשים. ואולי היא מה20-30 אחוז שזה לא עוזר להם.

זו הוצאה מאוד משמעותית לפני שאני יכולה לדעת בכלל אם זה הכיוון.

אני מניחה שיש עוד אופציות אבל לא יודעת מה באמת יעזור.


מה הייתן עושות?

הייתי רצה מהר עם האבחוןעוד מעט פסח
עבר עריכה על ידי עוד מעט פסח בתאריך י"ג בכסלו תשפ"ו 20:57

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

קודם כדאי לעשות אבחון נכוןמתיכון ועד מעון

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

מצטרפת לקודמותיי - אחרי האבחון תוכלו להתאים להמתואמת

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

תודה לכןכל היופי

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.


תודה

דינה זלזניק. אם לא תמצאי מספר ברשת אכתוב לך באישי.מתואמת
רק מדייקתמתיכון ועד מעון

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

נכון.מתואמת
גם אם הולכים לפרטייראת גאולה
תדברי לפני כן עם המזכירות במרפאה, שיתנו לכם החזר כי אתם ממתינים כבר הרבה זמן.
תודה לכן, מחפשת מכון אבחוןכל היופי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

יש את המכון של ד''ר דיצה צחורמתיכון ועד מעון
נראה לי בבי''ח אסף הרופא שעושים שם אבחון כולל
אם אריאל רלוונטיעוד מעט פסח

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

וגם 'בית אחד'עוד מעט פסח
בכפר סבא מומלץ.
ממליצה לך לעבור על הרשימה הנ"לאנונימית בהו"ל

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

 

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

 

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

התבלבלת בניק. לפורום הזה יש ניק אנונימי אחריעל מהדרום
זהב טהור שמת פהכל היופיאחרונה
תודה רבה לך!!
עזרה בטיפולים רגשיים מהקופהילד מתוק וטהור

יש לנו ילד עם קשיים רגשיים משמעותיים שהתפרצו בשנה וחצי האחרונות (ברמה שהוא מוגדר עם נכות 50% בבט"ל).

מזמן הומלץ לנו לפנות לטיפולים רגשיים, היינו בהמתנה דרך הקופה, היינו באבחון תקשורת דרך הקופה (זה לא תקשורת זה רגשי- הייתה המסקנה, אבל ההתנהלות בהחלט הייתה מזכירה בעיות תקשורת).

גם בתום האבחון נאמר לנו שיצרו איתנו קשר מהקופה והתפתחות הילד/בריאות הנפש לטיפולים רגשיים...

בינתיים אנחנו רק במעקב פסחכיאטרי בקופה, שזה יפה אך לא מספק... אין אף ספק שהילד זקוק להם, כולם הפנו אותו, אך אין מענה מהקופה.


בינתיים כמובן שלחנו לטיפולים שונים, והדרכת הורים פרטיים, והוצאנו סכומים גבוהים מאד....


נשמע לי ממש מוזר שאנחנו לא מקבלים מענה מהקופה, ואם אין להם תורות עבורנו, שנים, לפחות שיתנו לנו החזרים..

מישהי יודעת אם ניתן לקבל דבר כזה, ואיך?

הייתי מתחילהכל היופי

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

יש בקופות הרבה אופציות לטיפולים רגשייםמתחדשת111

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

תיצרי קשר עם המזכירותאיזמרגד1אחרונה
של בריאות הנפש או התפתחות הילד, או גם וגם ותשאלי אותם... בדרך כלל הם יודעות איך אפשר לקבל החזרים. מניחה שזה תלוי בן כמה הילד ובאיזה קופה אתם.
גם אני בשאלות בת מצווהעוד מעט פסח

אשמח לעזרתכן בתכנון הלו'ז.

אנחנו רוצים לקיים אירוע אחד גם עם החברות וגם עם המשפחה, אבל שיהיה זמן בנפרד (מה שאני חושבת עליו כרגע זה שהחברות יגיעו מוקדם יוצאו מוקדם).


אשמח שתעזור לי לחשוב באיזה סדר לנהל את האירוע, כמה זמן בערך דברים לוקחים ומתי להזמין את החברות ולמתי המשפחה.

בתוכנית-

-יצירה (שאמורה להיות לחברות + אופציה לבני משפחה שרוצים)

- ריקודים (אפשר רק לבנות, דווקא יהיה לי יותר נוח מבחינת צניעות)

- טקס ברכות (שהילדה רוצה שהחברות *לא* יהיו בו)

- וכמובן אוכל, שעוד לא ברור לי כמה מנות יהיו ומתי.


הבנות יגיעו בזמן שנגיד (מגיעות מקרוב, רובן ברגל), המשפחה תגיע לאט לאט לאורך שעה בערך...


איך הייתן בונות את האירוע?

מנסה לחשובמתיכון ועד מעון

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

זהו, שאני לא כל כך יודעתעוד מעט פסח

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה


אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.


אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

באירועים שאני הייתימתיכון ועד מעון
משותפים לחברות ומשפחה אז החברות הגיעו לפני ליצירה אבל כל היתר היה משותף, אז נשמע לי שיותר נכון או להפריד לגמרי או לעשות ביחד אחרת זה ממש בלאגן (בעיני)
בטוח לא שווה להפריד?שלומית.
לא חושבת שזה יעלה ככ את העלות או את הכאב ראש... ממה שאני ראיתי אירועים נפרדים לחברות ומשפחה יותר מוצלחים לכל הצדדים 
שאלה טובהעוד מעט פסח

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

לחברות בטוח צריך אולם?שלומית.

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

התכוונתי איפור ליעוד מעט פסח

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

לחברות זה לא "אירוע אירוע"שלומית.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

מה שעולה ליבורות המים

יצירה

אוכל וריקודים לחברות


ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

למה בעצם את רוצה להפריד?אר

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

שתי סיבות-עוד מעט פסח

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

האמת שאני ממש מבינה את הבת שלךעל הנס

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,


רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.


לא חייבים לדרוש בכלל....יעל מהדרום

לק"י


אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.


עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

מוסיפה עוד אפשרות לחלוקת האירועים:מתואמת

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

עונה לשלושתכן יחדעוד מעט פסח

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.


אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

בהצלחה!!יעל מהדרום
רק הערה קטנה לגבי הדרשהעל הנס

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

תודה ששיתפתעוד מעט פסח
אקח לתשומת ליבי שתהיה לה חוויה טובה.
היא מבינה את הרעיון הזה?מתואמת

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

בגדול, היא מבינהעוד מעט פסח

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

אז נשמע שזה באמת יעשה לה טובמתואמתאחרונה
רק שימו לב גם בזמן אמת שהיא מצליחה לזרום עם זה באמת ולא נסגרת ברגע האחרון...
אוכל למתבגריםרק טוב!

מחפשת רעיונות לאוכל שנוער אוהבים. לילדים שמחפשים כל הזמן מה לאכול... לאו דווקא שיא הבריאות... (מושקע או מהיר הכנה)

דברים מסוג:

פיצה

פלאפל

שניצל פירה/ציפס

קוסקוס עם מרק

פריקסה


תנו עוד רעיונות

בעיקר לארוחות ערב. אבל גם לדברים שאפשר לקחת לארוחת צהריים ללימודים (עדיף בלי מיקרוגל)

חזה עוף צלוי, קבב, המבורגרשופטים

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

כמה רעיונות:שדמות בחולות

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

 

אצלי אוהביםכל היופי

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.


אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.


הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

ועוד משהוכל היופיאחרונה
מי שפחות מתחבר לבשרי ובעיקר בנות, יזרמו יותר על חלבי כמו פשטידות, לזניה, פנקייקים, פסטה ברוטב שמנת וכו'
מחפשת שדכן או שדכנית טוביםמתחדשת111

עבור אחותי.

לא דתיה

אבל מחוברת ועושה דברים חלקית.

אשמח להצעות

איך את נוהגת בנוגע לצורך של המתבגרותמתחדשת111

לקנות "שטויות"?

אסביר. ביתי לומדת באולפנא אקסטרנית. היא כמעט מידי יום שואלת אם תוכל לקנות ממתק/ מעדן/ גלידה וכו.. כמובן כל זה בנוסף לאוכל שהיא מביאה מהבית

לרוב אני מסכימה. אבל מרגיש לי שזה מוגזם.. וגם מאוד לא בריא

מנגד כמתבגרת יש צורך גם בזה, ורעב- כמעט תמידי וזה מה שזמין להן (מהשמיני וכו..)

מצד שני לפעמים זה איזשהי הסחפות חברתית. אבל גם לזה לא בטוח שנכון לסרב כדי שלא תרגיש "אווט"

איך אתן נוהגות?


אין לי בנות בגיל הזהלפניו ברננה!

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.


באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

השאלה היאמתחדשת111
האם להתנות את דמי הכיס במשהו? כי אם לא יוצא שזה בעצם הכסף שלנו כהורים. ובאופן הזה לא בטוח שיהיה חשוב לה לשמור ולהתנהל איתו נכון..
אנחנו נותנים לשני הגדולים (ביסודי) דמי כיס שבועייםיעל מהדרום

לק"י


אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.


אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

אישית חושבת שלא צריךלפניו ברננה!

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

 

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

מקסיםמתחדשת111
בעיני לאפלספנית

בעזהי"ת

 

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

אניoo

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)


כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות


כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

הכסף היה שלהם?מתחדשת111

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא שלהםoo
אבל דברנו על תקציב הגיוני לשבוע/ חודש והם עמדו בתקציב
אני נותנת...חרות

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

אני נותנת סכום מוגדר פעם בפרק זמן קבועמתיכון ועד מעון

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

אהבתי את הרעיוןמתחדשת111
היא קונה מהכסף שלהרוני 1234
היא עושה הרבה בייביסיטר אז יש לה כסף ויש לה חשבון פייבוקס יאנג שדרכו היא קונה.
ולפני שהיה לה כסף משלה, נתת לה?מתחדשת111
לא כל כך…רוני 1234
רק לעתים רחוקות.


היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

לפעמים קונה אם זה לא מוגזם, אבל יש דמי כיסאור123456
של 100 שקל לשטויות כאלה ואז היא חושבת פעמיים אם היא באמת רוצה 
וואו זה המון..מתחדשת111
לחודש? זה יפה, אבל לא ככ המוןפלספנית

בעזהי"ת

 

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

וואי, מוזר לי השרשורעוד מעט פסח

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?


כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

הבת שלי עוד לא בגיל שיכולה לעבודמתחדשת111

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..


כנראה אנחנו חיות בחברה שונה מאודעוד מעט פסח
לבת ה-11 שלי כבר יש חסכון של מאות שקלים מעבודה כבייביסיטרית.
מעולהמתחדשת111

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

לפעמיםתהילה 3>

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

זה גילתהילה 3>

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

מוסיפהתהילה 3>
נזכרת שיש מצבים שבהם זה ממש האוכל בהגדרה ולכן נותנת סכום קבוע כל בקר לקנות אוכל לא מדי תעשייתי ודי מוגדר פלוס פינוק. אבל זה מצב קצה יחסית, וגם גיל צעיר יותר. 
כתבת מאוד יפהמתחדשת111אחרונה
טיפול ב"טיק" לילדהפלפלונת

לבת שלי בגיל 6 יש "טיק" ואני מנסה להוציא אותה מזה.

הטיק זה שנוגעת באף וזה לא נעים וכבר איזה שנתיים לא עבר.


חשבתי אולי לק או מדבקת לק יעזרו, אבל זה קצת יקר ולא ידעתי אם לא מזיק לציפורניים (לא מבינה בזה בכלל) ואם יועיל בכלל. או איזה משחק לאצבע. אשמח לעיצות.


עד כמה שאני מבינה, הערות לא עוזרותיעל מהדרום
לק"י


אולי הפוך....

אכן ראיתי שזה לא מועיל. מה כן יכול לעזור?פלפלונת
נראה לי שנוירולוג הוא הכתובתיעל מהדרום
אני לא ממש מבינה בזההשם שלי

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

ננסה נוירולוג בע"ה. אם יש עוד עיצות, אשמח.פלפלונת
את יכולה לפרט מה הטיק? כי לא בדיוק הבנתיקופצת רגע

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?


נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.


למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

תודה על ההסבר והפירוט. אז אצלה זה הרגל.פלפלונת
הזמנתי כמה משחקים לידיים, מקווה שיעזור.
קודם כל - להתעלםחוזרתאחרונה

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי

אולי יעניין אותך