אז אני לא הייתי לוקחת אותם לשם...

למרות שהסיבות שכתבת ללמה כן הן סיבות מנצחות.

אנחנו אישית גם בבית מתקשים להעביר להם נכונה את מה שקורה עכשיו ואת מה שקרה בגוש קטיף, אז לעמוד ממש מול זה - זה כבר לגמרי יערער...

אבל אולי אני טועה 🤷‍♀️

בס''ד

לא רק אצלנו...

מעניין אם יהיו גם תשובות אחרות 🙂

וגם לא יודעת מה לומר לגבי השיקולים שהצגת.

אבל אולי תנסי להראות להם את הפרקים על גוש קטיף שיש בערוץ מאיר? של אסי ויהונתן, לילדים שלי זה נתן קצת מבט והכרות קטנה ברמת מה שילדים מסוגלים להכיל.

בשבילי שהכרתי ואני יודעת מה באמת עברו בגירוש זה נראה כאילו מה זה השטויות האלו ואסור שיחשבו שזה הכל וזהו בזה נגמר..

אבל דווקא הם עשו את זה ממש בחוכמה, הילדים שלי המון פעמים חושבים על השקיעה יוו זה כמו בגוש קטיף ו"איך באלי לי ללכת לחוף הים דווקא בגוש קטיף", וסליחה שאני לא זוכרת בשעה כזו מעבר לפרטים הפחות מהותיים שהם מזכירים...

אבל דווקא החיבור בדברים הקטנים האלו גורם להם להתחבר מהמקום שלהם ולהצטער ממש כל פעם כשהם חושבים על דברים קשורים וכמה חבל שהרסו את גוש קטיף ואיזה מסכנים האנשים וכו.

בס''ד

אולי אפשר להראות להם שוב כהנה אם אחליט כן לקחת אותם. זה יכול להיות רעיון טוב.

האמת היא שחשבתי שזה יהיה טוב לקחת אותם לשם גם כי זה משהו בחוץ ונראה לי יגוון להם קצת את הימים האלה, בצורה ש(בתקווה) תהיה חינוכית וטובה, וגם ברוח הימים האלה.

(אני מקווה שזה נשמע בסדר, מה שכתבתי עכשיו... כמובן-כמובן-כמובן שהייתי מעדיפה שלא הייתה התנתקות או מוזיאון...!!)

לי זה עושה רע אפילו שלא היינו מגורשים.

לא יודעת להסביר מה שזה מעלה בי. לא מסוגלת.

בס''ד

יש מצב כזה שאבכה שם, כי זה באמת מטלטל וכואב כ''כ וגם לא נתפס...

(הילדים שלי רגילים לראות אותי בוכה מדברים מרגשים (טובים ולא טובים), אז זה שאולי יראו אותי ככה לא מה שמטריד אותי)

וממש מבינה את מי שלא מסוגלת לראות את הדברים האלה.

אני מניחה שבשבילי זאת דרך להתייחד עם מה שהיה, לזכור. אבל כל אחת עם מה שמרגיש לה נכון ❤❤❤

ותודה רבה על הכיוונים שהעלית בתגובות שלך!

לא זוכרת אם בזה יש את שרית ברנס, או שיש לה סרטון אחר בנוסף, אבל בכל אופן כשרואים אותה במוזיאון הבנתי שיש שם הרבה מה להקיף, אז אפשר אולי לבקש הכוונה מה יותר מתאים לחשיפה לילדים.. לא יודעת, אין לי מושג מה ממש יש במוזיאון כדי לדעת אם זה נכון מה שאני כותבת.

גילאי 10 ומעלה.

היה להם משמעותי מאוד.

לדעתי זה לא מציף רגשית. כן נוגע ללב.

במיוחד שהם לגמרי לא חוו את זה כמו שהדור שלנו חווה.. זה הרבה יותר קל מאשר השואה למשל..

אני ממש מזדהה עם החששות שהעלית,אז למה כן?

בספר של הרבנית ימימה לימי בין המצרים יש לה פרק בנושא-כשילדים זוכרים- יש תקווה!

כל שנה מחדש אני קוראת אותו כמה פעמים ומתפעלת מחדש מהמסר שלו.

לתמצת אותו יהיה עוול כי כל מילה בו מיוחדת,

בגדול הרעיון שלה הוא שיש לנו תפקיד להעביר לילדים מורשת ורק ילד שידע על העבר ידע לאיזה עתיד לשאת פניו.

והיא אומרת שהחוסר סמכות הורית בימינו זה בגלל שלא שיתפו את הילדים בקשיי העבר אלא "ריפדו" להם הכל .

ולכן צריך לספר להם בימים אלו סיפורי חורבן אפילו שהם לא קלים.

( והיא משליכה מזה גם להורות - אולי פחות בנות היו נשברות כשהופכות להיות אמהות אם האמא היתה משתפת אותן גם בקשיים שיש לה).

בעצם- אנחנו עם הכאב של הגירוש אבל הילדים שלנו הם אלו שבעז"ה יכולים לבנות את המקומות האלו מחדש.

וכמו שבזכות שהיו לוקחים את ילדי כפר עציון לאלון לתצפית כך אנחנו צריכים לגדל את הילדים על הזכרון- זה חלק מהתיקון!

אבל הייתי הולכת שבוע הבא,

כי האבל על החורבן מרגיש לי אבל מסוג אחר מאשר האבל על גוש קטיף.

האבל על החורבן זה אבל על שורש הגלות, על הריחוק מהשכינה, על החוסר הרוחני שלנו כיום,

ובמוזיאון גוש קטיף ,כמו בכל הסרטים על גוש קטיף הילד מקבל מימד יותר פרטי של אבל.

ונראה לי חוב לא לגמד את האבל הגדול לאבל קטן.

ובאותו אופן כמו שכתבתי על הלימוד שלי מהרבנית ימימה ,אני ממש לא מלמדת זכות על שרון.והילדים שלי בכלל לא גדלים עם כעס על המדינה.

אני גדלתי בבית עם כעס גדול על שרון ( ההורים שלי גורשו מימית) , ודווקא בגרוש מגוש קטיף היה לי יותר קל אמונית מחברות שלי, כי היה ברור לי מגיל צעיר שבהחלט יש פושעים בעם ישראל,

זה לא סותר שגדלנו בבית מלא אהבת עם ישראל,ואהבה למדינת ישראל.

אבל יכול להיות שדווקא החידוד הזה עוזר לי במהלך החיים לא להכנס למשבר כשמשהו לא מתנהל כמו שחשבנו,אלא הבנה שמצד אחד אנחנו אוהבים כל יהודי כי נשמתו חצובה יחד עם נשמתנו מאותו מקור,

ומצד שני לכל יהודי יש זכות בחירה והוא יכול לבחור לעשות דברים לא טובים.

חידדת לי נקודות באמת חשובות.

האמת, הלוואי והייתי קוראת אותך לפני כמה ימים...

היום כבר לא נספיק ואחרי ט׳ באב אני כבר מרגישה שזה זמן אחר, זמן של שמחה, זמן של הקלה... אבל לוקחת את הדברים שכתבת איתי לעוד הזדמנויות בעתיד בע״ה. תבורכי!!!

בס״ד

כי נגיד ברור שלא נתחיל להסביר לילדים רכים על תאי הגז והמשרפות או על הניסויים של מנגלה, נכון? אפילו לילד בסוף יסודי זה מרגיש לי נורא מדי.

ויש גם את העניין של התמונות והסרטים, מה שלא היה כ״כ מפותח בעבר, או בכלל לא היה קיים. במוזיאון גוש קטיף יש תמונות וסרטים ואני תוהה מה זה עושה ללב ולנפש של ילד צעיר לראות אותם והאם זה בטוח טוב.

כשאני חושבת על זה, ללכת לראות את העץ הבודד, זה משהו אחר. כי זה לראות את העץ ולשמוע את הכמיהה של המבוגרים ואת הגעגוע למה שהיה, אבל זה לא גרפי באותה המידה...

עד כאן תהיותיי... מוזמנת להגיב 🙂

יש רצף גדול בין ירידה לפרטים פרטים של אכזריות לבין רק תצפית על עץ.

הייתי מבדילה בין השואה לגוש קטיף.

לגבי השואה-

אני חושבת הרבה על הרצף הזה.

מאז שהלכנו באולפנה למוזיאון קיבוץ לוחמי הגטאות,

והתאור הדקדקני שהיה והירידה לפרטי פרטים של תאי הגזים בשואה מאד הפריע לי.

לא הצלחתי להבין למה חשוב להתעמק בזה.

מה זה נותן לנו?

גם ביד ושם הרגשתי שוב את אותה הרגשה שיש יותר מדי ירידה לפרטים שהם לא בהכרח תורמים לנו,גם בלעדיהם אפשר לזכור את השואה.

אחרי כמה שנים שמעתי שיעור של הרב חגי לונדין והוא דיבר נגד לימודי השואה במתכונתן

במדינת ישראל.

הוא אמר שצפיה בסרטי שואה שמאד נפוצה במערכת החינוך משיגה מטרה הפוכה והורסת את נפש הילדים ,ומרגילה אותם לאכזריות,

צפיה והתעסקות יותר מדי בפרטי פרטים של האכזריות משפשפת את הנפש שלנו וגורמת לנו להיות פחות רגישים!

מצד שני כן יש את הציווי של זכור את אשר עשה לך עמלק.

וכמו שקראתי בספר של הרבנית ימימה,

כל שנה כן קוראים במגילת איכה סיפורי חורבן. והילדים  הקטנים שומעים את הפסוקים המתארים בפרוט - ידי נשים בישלו ילדיהם...

לעניות דעתי נראה לי שזה רצף שאנחנו צריכים למצוא לפי נפשנו ונפש הילדים שלנו מה מתאים לנו ולהם לשמוע.ולהתאים את זה לנפש שלנו .

( אולי לכן יצא לטובה שתקופת בין המצרים היא בחופש הגדול,ככה ההורים יודעים לכוון מה מתאים לנפש ילדיהם,בעוד מורה בשיעור בכיתה לא יכול לכוון להתאמה מדוייקת לנפש של כל תלמיד ותלמיד.)

אולי לדוג'  כן לספר על נשים שאכלו ילדיהם אבל כדי להעצים לילדים את תודעת הרעב ,ולא להכנס לפרטים איך ומה ובדיוק וכו' כדי לא לחספס את נפשם.

לגבי גוש קטיף, כמה שקשה לנו ועצוב לנו,והתנהגו אלינו לא יפה וברוע,

עדיין זה לא מתקרב למצב שהיה בשואה,

לכן פחות הייתי מפחדת מתאור החיילים שגרשו וכו', אבל כן  לא הייתי מתארת לילד בפירוט איך שברו לנער את האף וכו'

בגוש קטיף גם לצערי ברור לי מה החשיבות של התאורים, כי לצערנו הילדים שלנו גם חווים פינויים, אז נראה לי שדווקא ילד שגדל על זה לא  יחטוף טראומה כשיחשף לזה בעצמו ועולמו האמוני פחות יזדעזע.

סתם כתבתי כמה מחשבות,כי הסוגיה הזו מעסיקה אותי הרבה שנים, עוד לא הגעתי למסקנה ברורה,

מעניין אותי לקרוא את דעתך בעניין,

כי אני מאד מעריכה את ההשקעה שלך בחינוך והחשיבה שלך תמיד על הפרטים הקטנים.

ואולי יש לעוד נשים כאן עוד דעות בנושא? חוץ מהרב לונדין לא שמעתי מישהו שמדבר על העניין הזה...

כי זה יהודים עשו ליהודים...

ובניגוד לשואה, שאפשר לשנוא בלי מצפון את הנאצים ימ"ש, כאן זה מורכב... וזו בעיקר המורכבות שקשה להעביר לילדים.

בכל אופן, מסכימה איתך עם הרעיון שלא צריך לרדת לפרטי פרטים, בעיקר לא בתיאורי השואה האיומה...

לכן חשבתי שאם זה פשוט קיים בשיח הביתי, אז כשחלילה נתקלים בסיטואציה כזו זה פחות קשה.

מה שכתבת הוביל אותי לחשוב על חשבתי על דוגמא ממחלוקת בין רבנים ומגזרים,

להבדיל - בלי להשוות חלילה, לא הרי מחלוקת כגירוש יהודים מטרתם,

אבל העיקרון נראה לי יכול לעזור לנו לנתב את דרכנו.

אם קוראים אגדות חז"ל ב"תמימות" ובצורה לא אמיתית היסטורית, יש קושי גדול מול מחלוקות של ת"ח.

אבל אם מספרים לילדים אגדות חז"ל עם האמת ההיסטורית, הם לא יבהלו כשיתקלו בדורנו במחלוקת ת"ח.

כותבת לדוג'- אבל יש המון המון אגדות שנוח לספר אותם לילדים בוורוד אבל אם מספרים להם באמת הם נחשפים למחלוקת שתמיד היו.

הסיפור על רבי עקיבא והנר והתרנגול - כל מה שעושה ה' הכל לטובה.

זה סיפור עצוב שמתאר מחלוקת גדולה שהיתה בעם ישראל-

כמו שותב הרצי"ה -שרבי עקיבא היה אצ"לניק ולכן לא הסכימו להכניס אותו לעיר והוא ישן בחוץ!

זה נורא לחשוב על גדול הדור שלא נותנים לו מקום לישון ונאלץ לישון בחוץ.

לכן הגננות לא מספרות את זה ככה...

מתחברת מאד למה שאמרת שבסוף, זה צריך להיות לפי היכרותנו את הנפשות הפועלות. זה תמיד נכון...

מעניין מה שכתבת על הפינויים שממשיכים עד היום והעובדה שככל שהוא יכיר שלמרבה הצער קיימת מציאות כזאת, הוא פחות יהיה עלול להתערער אם וכאשר יתקל בזה בצורה כזאת או אחרת בעתיד ח״ו. נקודה מעניינת למחשבה...

אין לי ממש דעה לגבי לימוד השואה היום. שאלות גדולות... אני זוכרת שרשור ש@אמא טובה---דיה! כתבה ביום השואה האחרון, ממש על הנושא הזה של התועלת או חוסר התועלת של הירידה לפרטים. אצלה האמת, זה היה מזווית קצת אחרת ממה שאת כותבת. בכל מקרה אני, באופן לגמרי אישי, מרגישה שהפרטים, זה חלק אינטגרלי של הבנת והפנמת מה שהיה. אבל שוב, זה אני. אני מרגישה שאיפה שגדלתי, לא נתקלתי בסיטואציה שבה המידע הזה הגיע אלי ״מבחוץ״ כשאני לא הייתי מעוניינת לשמוע על זה. אולי אפילו להיפך, היו תקופות שהיה לי סוג של צמאון לקרוא או לשמוע על זה. אולי כי השואה מאד נוכחת במשפחה שלנו גם ככה (ההורים של אבא שלי מאד דיברו על זה, וכך גם אבא שלי איתנו. הוא נולד אחרי השואה, אבל סוג של גדל ״בזה״ כי כל החברים של ההורים שלו, וגם ההורים שלו עצמם, היו שורדי שואה וזה היה השיח בבית ובכל מקום סביב).

ומבינה לגמרי שאחרים רואים את זה אחרת. וברור ברור שלפצוע את הנפש של ילדים, נוער או סתם אנשים רגישים, אין בזה תועלת ורק נזק. לכן, שוב, זה כנראה ממש ממש תלוי במי הנפשות הפועלות...

גם אני גדלתי על זה.

סבתא שלי היתה ניצולת שואה ממש ממש ,

ווהזכרונות ילדות שלי זה מהשבתות אצלה עם סיפורי שואה בבכי מיד אחרי הדלקת נרות וכל ליל שבת.

אז באמת אנחנו במקום אחר לגבי השואה,

וזה מתחבר לי למה שכתבה @תהילה 3>

ולכן באמת  חשוב לברר לעצמנו מה הדרך הנכונה להנחיל לילדים שלנו.

אז תודה רבה לך על הבירור החשוב הזה

ומוסיפה שבעיני מי שלא חווה את הכאב ואת החורבן הזה על גופו, בוודאי חווה אותו חזק הרבה פחות מאשר אנחנו.

כלומר זה שאנחנו במקום מסויים מול זה וכל סרט פותח בנו בורות של כאב,

זה לא בהכרח מה שהילדים שלנו יחושו.

להבדיל אני נולדתי לאחר פינוי ימית, שמעתי, ראיתי תמונות (כן זה חי הרבה פחות מבגוש בדכ)

אבל זה לא נצרב בי כאירוע טראגי כמו שהוא ודאי היה למי שהיה שם.

לכן בעיני קחי בחשבון שזו רמה אחרת של כאב, ועץמשם תבחני אם היא מתאימה או לא לילדייך.

בגלל שהגירוש זה עדיין פצע פתוח בשבילי.

מרגישה שאני עוד לא איבדתי את העניין הזה עם עצמי והוא עדיין מציף אותי לא פעם, אז אני יודעת שלא אוכל לתווך את זה לילדים בצורה בריאה.

סליחה על ההשוואה- אבל אני מרגישה כמו ניצולי שואה שלא העיזו לדבר. אני ממש פתוחה עם הילדים, וכמעט הכל מספרת ומסבירה, אבל להסביר מה קרה בגירוש? זה מעלה בי דמעות. 

חיבוק גדול!💔

באמת שאני מרגישה שככל שהזמן עובר, כך זה רק יותר ויותר מקומם ומעציב אותי כל הסיפור הזה...

האמת היא שאתמול בלילה איכשהו, בצורה לגמרי לא מתוכננת, יצא לי לספר לילדים שלי. ובכיתי תוך כדי... זה כל-כך כואב וכל-כך לא נתפס... אבל כמו שכתבתי למעלה, במקרה שלנו הם רואים אותי בוכה בכל מיני הזדמנויות (סתם לסבר את האוזן, קרה לי שוב ששרנו חלק ממגילת איכה הבוקר, ולהבדיל זה קורה גם כשיש דברים שמאד משמחים אותי) אז אני לא חושבת שעצם הבכי שלי מטלטל אותם או משהו.

בכל מקרה נראה לי שהשנה כבר לא ייצא לנו...

מעניין מה שאת אומרת.

אני כן זוכרת שבכיתי ליד הילדים אחרי הפיגוע בעלי, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות- בברית של הקטן.

אבל משהו בסיטואציה שבה אני הדמות המתווכת של הסיפור באופן כמעט בלעדי, גורם לי להימנע ולהעדיף שישמעו על זה ממישהו שפחות מעורב רגשית.

ואולי זה בכלל לא קשור לצד החינוכי, ופשוט קושי שלי לפתוח את הפצע הזה מול עצמי.

בס״ד

סליחה שמגיבה רק עכשיו!!

אני ממש מבינה את מה שאת אומרת.

קשה מאד לדבר על נושאים מסוימים...

או לפעמים רק לפתוח אותם מול עצמנו כמו שאת אומרת...

אוי, מה היה לנו...

שבת שלום אהובה!!

הגדול מגיל צעיר קם מעצמו בזמן לתפילות (יש מנינים גם ב9 פלוס ככה ש8:15 זה די מוקדם)

ודווקא הבא אחריו שהוא בן 15 לא תמיד קם מעצמו לתפילה

בעלי מעיר אותו

לפעמים כמה פעמים

אבל בגלל שהוא רגיל לקום (בזמני שיגרה) מוקדם לישיבה

אז לא קשה לו לקום ב8+

כשאנחנו מעירים אותו לישיבה

זה יכול להיות הרבה פעמים

אבל למדנו להישאר עם אווירה טובה גם כשזה לוקח הרבה פעמים

(סבלנות+ התאמת הציפייה למציאות)

לבן שני בגיל של הבן שלך יש קושי , אז בעלי מעיר אותו אבל לא כל יום. בכוונה העברתי את הכבוד לבעלי מכל מיני סיבות.

בנות מתבגרות ביום חול קמות לבד, בשבת ובחופש יכולות לקום מאוחר . אני לא מעירה.

את ילדה בכיתה ו מעירה בימי חול , בשבת לא.

את קטנים מעירה ביום חול , בשבת לא .

אבל לא יותר מכמה פעמים. (יש לנו בת בכורה ואז שלושה בנים מעל בר מצווה)

לא חושבת שזה נותן דוגמה אישית לאחים הקטנים, לכאן או לכאן... כל אחד עם האופי שלו (והמורכבויות שלו), וכולם יודעים שלא כל האחים אותו דבר...

אחרי הרבה ניסוי ותהיה ובנים באופי שונה . החלטנו שלא מעירים. כן אומרים בוקר טוב. מעירים את מי שאנחנו יודעים שחשוב לו לקום. לא חופרים. חלק מהבנים שלנו קמים מוקדם לתפילה וחלק לא, מתפללים במנין מאוחר ולפעמים גם בבית כי אין כבר מנין. החלטנו שיותר טוב להשאיר את זה להתמודדות שלהם עם עצמם ומול הקב"ה ולא מולנו. זה גם לא קשור לכמה הילד תורני. מי שקשה לו לקום זו התמודדות שלו, לא מאבק מולנו. אנחנו רוצים שיקום לתפילה מתוך רצון ובחירה שלו. וראינו שאם זה מולנו זה הופך את זה לענין מולנו. אני לא רואה שזה משפיע על האחים אצלנו. יש 2 בנים שקמים מוקדם ו 2 שקשה להם יותר. והאח בן ה 11 הוא באופי של הקמים מוקדם וזה שאחיו ישן לא קשור אליו. היה נראה לנו שחבל על המלחמות בנושא. ובנות מתבגרות שקמות מאוחר בימי חופש אני לא מעירה. אלא אם כן הגזימו( השעה 12 והן עוד ישנות... )

נהגת ממש בחוכמה, וכל הכבוד גם לו ששיתף אותך ככה.

נראה לי שהכי חכם לפנות ליועצת. אבל לא עכשיו, רק כשתסתמן חזרה לשגרה, כדי שהיא תוכל לדבר בדברים האלה בזמן אמת.

איך הוא עכשיו, כשהוא נמצא בבית ולא באזור הפעולה הקשה? איך הוא מושפע מהמצב?

כן מדברת עם המחנך. המחנך בבעיה, הוא צריך להשליט סדר בכיתה וללמד. זה מאוד מאוד קשה. בנוסף יש מורים שהקול שלהם גבוה יותר ממורים אחרים ונשמע יותר מאיים. הם לא תמיד מודעים לזה. גם בגלל שתלמידים לא ממש מקשיבים, הם נאלצים לצעוק לפעמים. יש ילדים רגישים (גם לי יש כאלו, וגם אני כזאת) שצעקות מלחיצות אותם. במיוחד רואים את זה שהם נבהלים מצעקות על מישהו אחר. כי אם זה היה עליהם זה היה מובן, אבל על מישהו אחר זה כבר רגישות גבוהה יותר.

שיחה כנה עם המחנך, יכולה להועיל, גם כדי להכיר את המחנך ודרכי הפעולה שלו, גם שהמחנך יהיה יותר מודע לילד שיושב בכיתה ומפחד ממנו, וזה בטח לא הכוונה שלו. (בד"כ, לא מכירה). לפעמים פיתוח של קשר אישי עם המחנך יכול לעזור ליותר קרבה והרגשה יותר בטוחה.

להסב את תשומת ליבו של המחנך לילד השקט בכיתה, זה חשוב. וחשוב גם לשתף אותו במה שקורה בין הילדים. המורים לא נמצאים עם הילדים כל רגע וממש חשוב שמחנך ידע גם מה קורה בהפסקה.

אפשר לאמר לו שתשמחו שידבר בכיתה על נושא כזה או אחר בלי להזכיר שמות של ילדים. האירוע נשמע כמו התחלה של בריונות, כדאי לגדוע אותה כבר עכשיו.

אבל נראה בכלל מתי יחזרו ללימודים...

(הבן שלי בתחילת השנה שמע מי יהיה המחנך שלו וממש התבאס ולא רצה ללכת ללימודים כל יום. היו לו דעות ממש גרועות עליו בגלל שפעם הוא לימד אותו וגער בו, או משהו כזה. אבל כמה שיחות שלי עם המחנך ויותר תשומת לב אישית של המחנך לבן שלי והתיחסות אליו בכיתה בצורה שמותאמת לו, באמת שינו את היחס של הבן  שלי למורה הזה. לפני כמה זמן המחנך יצא למילואים ועכשיו הבן שלי מתלונן על המורה המחליף ומתגעגע למחנך 😆). בהצלחה ממש, רוב המורים הם אנשים טובים שרק מנסים לעשות את העבודה שלהם. זו אחת העבודות הכי קשות שיש (מניסיון). לפעמים הם גם עושים קצת טעויות. כדאי לבא בעין טובה על המחנך וממקום כזה לשוחח איתו.

בהצלחה

לק"י

היו שנים שבאמת קניתי לילדים פיג'מות במיוחד לכבוד היום הזה, כי הם ישנים עם בגדים מאידיאל😅

(האידיאל שלי כמובן).

יצא סוף סוף לבית הספר,

הפתרון:

פיג'מה ועליה בגדי יום יום, כלומר לדחות את הדילמה להמשך...

יש מסיבת פיג'מות קבועה פעמיים-שלוש בלילה😅

(גם אצלנו לא לכולם יש פיג'מות אמיתיות, וזה אכן פדיחה כשצריך להציג את הפיג'מה לראווה...)

באזעקות הראשונות אחרי המעבר, לילדים היה חסר ממש המפגש עם השכנים.

השבת עשינו קצת השלמה, כשירדנו למקלט של בית הכנסת, המשמש גם את השכנים, באזעקה שהיתה מיד בסיום קריאת זכור ושרנו שם שירי פורים בצותא, כולל פועלי בניין מהודו שמתגוררים ליד, וגם הצטרפו לשירה.

כי אני לא מתעסקת עם זה

אבל מגיל צעיר הם מכינים משלוח שכולל

שקית מעוצבת כלשהי

פחית/ טרופית

חטיף כלשהו

כמה ממתקים קטנים

הם מחלקים בין 5-15 משלוחים כאלה

תלוי גיל/ ילד

לק"י

אצלינו לארבעה ילדים יצאו בערך 20 משלוחים,

כך שמבחינתי גם 10 למשלוח זה בסדר. השנה יצא פחות. נראה לי סביב 6-7.

שזה בא עם הגבלה של כמה ממתקים מותר לשים שם (2 או 3 בד"כ).

בפורים עצמו הם מביאים הרבה משלוחי מנות (הבת שלי בת 12 מן הסתם תכין לכל החברות בשבט ולמדריכות). אז אני מעדיפה להתבסס על משהו שמגיעים בבית (עוגיות מכמה סוגים), ומוסיפים לזה חטיפים/ממתקים שאנחנו מקבלים במשלוחים שמביאים לנו (גם ככה נשאר לנו אחר כך הר של ממתקים...)

מהמתכון השני בחתימה של @יעל מהדרום, ומכינים מזה הרבה עוגיות מכמה סוגים - עוגיות בצורות (עם קורצנים), עוגיות ספירלה (צובעים חלק מהבצק בחום עם קקאו בשביל זה), אם יש כוח אז גם עוגיות דובים (דורש יותר השקעה אבל הילדים אוהבים).

ולפעמים הגדולה שלי מכינה גם עוגיות שוקולד צ'יפס.

בדרך כלל שמים בכל משלוח מנות כ-4-5 עוגיות, אורזים יפה בשקית צלופן, ולפעמים גם מוסיפים משהו מהממתקים/חטיפים שקיבלנו.

לפעמים אורזים כמו סוכריית טופי (בשקית צלופן ארוכה, קושרים משני הצדדים כמו סוכריה גדולה), ולפעמים הילדים מכינים לפני פורים מארזים למשלוחים שלהם בצורת ליצן, כמו פה -

זה לא יוצא משלוח ענק, אבל כן כזה שכיף לקבל. והילדים אוהבים את ההכנות, זה חלק מאווירת חודש אדר...

איך עושים את הליצן? הוראות לידיים שמאליות בבקשה 😅

מתי את מכינה ומתי אורזת? 

משלוח מנות קטן עם המון יצירה | נעמה ואני רעיונות לעיצובים מתוקים

לא חייבים לעשות בדיוק כמו שם.

בגדול העיקר זה ריבוע/מלבן לגוף הליצן, עיגול לראש (מציירים פרצוף, אפשר להדביק עיניים זזות), משולש לכובע, ומלבנים ארוכים לידיים שמחבקות את הכוס (אפשר להוסיף בקצה כפות ידיים, בעיני יוצא חמוד גם בלי צורה ברורה של ידיים..). לא צריך להיות מוכשרים בשביל שיצא טוב.

צריכים למצוא לזה יום השבוע.

את הליצנים הילדים מכינים בעיקר לבד, לפעמים אני קצת עוזרת להם לגזור את החלקים. (בפעם הראשונה עשינו ביחד, אבל עכשיו הם כבר מנוסים...)

נניח שקית שוקו ועוגיות ביתיות (היה עכשיו 8 שקיות ב15)

או פחית/בקבוק מיץ (משהו מהמבצעים) וחטיף ממארז או חטיף שוקולד קטן

או כמה חטיפים/ממתקים ממארזים

בעזהי"ת

קונה דברים שנחשבים בעיניהן 'שווים' בהזדמנויות משתלמות, כך שהמשלוח יוצא שווה ובעלות נמוכה. 

בד"כ סביב 4-5 שקלים, השנה הגענו ל6.5 וזה כולל את הכל (אריזה וכו'). 

ספציפית השנה לכל משלוח יש כוס ובו ממתק שווה של מקלות גומי עם ג'ל לטבילה וסוכריות קטנות לציפוי, חטיף קטן פשוט, סוכריה על מקל מהסוג השווה, סוכריות קופצות, שעון סוכריות, ובתוך המכסה של הכוס- סקוושי קטן ויד נדבקת (לגדולה במקום היד הנדבקת יש מחזיק מפתחות חמוד של דובי). 

זה יצא 4.5 שקלים למשלוח, אבל הן נורא רצו להביא גם בקבוק שתיה קטן אז זה עוד שני שקלים למשלוח.. 

יש שנים שהן עשו ביתי, נדמה לי ששנה שעברה הן הכינו כמה סוגים של עוגיות וארזו יפה, הייתה שנה שהן הכינו עוגות אישיות (בתבנית אינגליש-מיני) ואת השם של החברה משוקולד, כל פעם משתנה.. אבל זה סדר הגודל של העלויות.

כי הזמנתי מראש בזול מארזי חטיפים וֶסוכריות ומיני שוקולדים לכולם.

ואז הגדולה החליטה שהיא רוצה יותר מזה

אז נתתי לה עוד חטיף מיוחד בנוסף וגם זה כנראה לא היה נראה לה מספיק והיא רוצה להביא ללפחות 11 בנות רק היא.

אז את הפחית שרצתה להוסיף- היא קנתה מכספה. הרגשתי 'שה לא נכון להרגיל אותה לכזה רף גבוה ורק לה ואז בהמשך כולם יצפו להצטרף לרף הזה וגם ככה הז חג כהז יקררר

אז התלבטתי אם זה היה הגיוני שקנתה את הפחיות מכספה

אני כן מבינה שבשלב מסויים לגדולים מתאימים דברים אחרים. אפשר להחליט שבמקום 2 דברים זולים- לשים משהו אחד יקר יותר/ יותר מיוחד.

אבל פעם שמענו הקלטות של הרב עמנואל תהילה.

יש לו קטלוג של סיפורים לבחירה במגוון נושאים, אני מאוד התרשמתי, זה לא ילדותי, אבל לא סיפורי אלא ממש סיפורי צדיקים, פרשת שבוע, סביב החגים, סביב מידות 

לק"י

ובכלל הגיוני שסגנון הדיבור משתנה עם הגיל.

את יכולה לשאול את הבת שלך על מה הן אוהבות לדבר. לא לעשות חקירה, סתם להתעניין.

ואם משהו נראה לך לא תקין אז חשוב שתנסי לברר אותו.

לא הייתי שואלת את הבת ישירות כי זה עלול לעורר מגננה והסתרת יתר.

יותר מלברר מה קורה- חשוב שתתני לבת שלך תחושה שהיא תמיד אהובה ורצויה ושאת כתובת, וגם כלים מה לעשות במקרה של חברות שלא מיטיבה/במקרה שהיא דואגת לחברה שלה שעובר עליה משהו לא טוב - איך היא תוכל לעזור לה בלי להתערבב בפנים.. בנושא הזה יש את יעלה אדרי שמתעסקת בנושא, היא הייתה נערה בסיכון והשתקמה והיום עוסקת בליווי להורים למתבגרים מתוך שליחות. שווה לעקוב אחרי התכנים שלה.

אני לא חושבת שזה ברמה כזאת בכלל ב"ה

בגלל זה תוהה אם צריך "לטפל" בזה או שזה המקום לסמוך על הילד וכמו שאמרת לחזק את הקשר בתקווה שאם תגיע לצומת תבחר בטוב

אלא מנסה לתת כלים כדי שלא יגיעו למקום כזה..

בסופו של דבר כל אחד חווה התמודדות ויש צורה מיטבית יותר או מיטבית פחות להתמודד עם זה

זה לא אומר שכל אחד שלא מקבל מענה מיטבי הופך לנוער בסיכון, זה יכול להיות טריגר..

קצת עקבתי אחרי התכנים שלה, לא בהתעמקות כי לי עדיין אין מתבגרים (אגב גם לה אין..) השיח עם מתבגרים הופך להיות שונה מאשר מול ילדים ושם היא מנסה לעבוד..

כנראה שיש משהו...

אני דווקא חושבת שכן כדאי לדבר עם הבת שלך, אבל בעקיפין. לדבר איתה באופן כללי על גיל ההתבגרות, ועל כך שלפעמים השינויים שעוברים מתבגרים גורמים גם לשינוי בחברויות. ולפעמים השינויים האלה עלולים להפוך גם חברות שהייתה פעם מיטיבה לחברות פחות טובה. ושכדאי לשים לב לחברים שלנו, לראות אם עובר עליהם משהו, ואם כן אז להתייעץ עם מבוגר איך לעזור להם, ולחשוב אם החברות במתכונת הנוכחית לא מזיקה לנו.

את כל זה את יכולה בטפטופים, לא דווקא בשיחה אחת שעלולה להבהיל.

ועוד נקודה - אם יש לך קשר קרוב עם אמה של החברה, כדאי להסב את תשומת לבה בעדינות שנראה שמשהו עובר על הבת שלה...

אני צריכה יותר לטפטף על זה בבית..

אם הייתי בטוחה הייתי מדברת עם האמא, אבל אני לא בטוחה שזה משהו "שעובר" עליה או אופי יותר פתוח ממה שהייתי רוצה לבת שלי..

אבל, לשים לב שאת לא מלבישה על הבנות מחשבות ורגשות שלך מהחוויות שלך בחיים, ומדמיינת שזה קורה אצלן. ז"א להסתכל עליהן במבט נקי ולראות אם באמת ההתנהגות שלהן היא משהו לא תקין/ לא טוב באווירה שלו.

קרה לי עם הילדים שלי כמה פעמים שהיו חברים שפחות אהבתי, בעיקר בגלל ההתנהגות שלהם. עם חלק ניסיתי לשכנע ללכת ולהתחבר עם ילדים אחרים ועם חלק הבלגתי ובסופו של דבר הילדים גדלו קצת ולמדו להבחין לבד מי מיטיב איתם. אחת הבנות שלי שהיתה בתקופת ההתבגרות שלה חברה ממש טובה של מישהי, שגם משהו בקשר בינהן לא עשה לי טוב. פחדתי שהיא משפיעה עליה לרעה. אבל ממש ניסיתי לראות את הטוב בחברה, החברה היתה בת של חברים שלנו.  בסופו של דבר לא ברור לי מי השפיע על מי. אמרתי לעצמי, האם הייתי רוצה שהורים של החברות של הבת שלי יסתכלו עליה ויגידו לבנות שלהן להתרחק מהבת שלי? הבת שלי באמת בחרה בדרך אחרת, ואף אחת לא הפנתה לה עורף ממש. מטבע הדברים והגיל כל החברות קצת התרחקו ונשארה רק החברה ההיא שלא הייתי שלמה עם החברות איתה. היום החברה נשואה וגרה רחוק ועדיין הן כל היום מדברות בטלפון ונפגשות כשיכולות וזה פשוט מרגש לראות את הקשר העמוק שלהן.

גם בגלל שזה בנות ובעלי פחות מבין בקטע הזה פחות שם לב לניואנסים, אני מרגישה שאין לי עם מי להתלבט בשביל כמו שאמרת לבדוק אם זו נקודה מבט נקיה או שאני מגזימה..

בסוף בסוף יש ביניהן קשר מאוד מאוד חזק, לא רוצה לומר תלותי, אבל זה כל מה שהבת שלי מכירה.. היא לי טיפוס של חבורות. אז ברור שאם אני בטוחה שהקשר לא מיטיב אני יכולה לדבר איתה ולהסביר לה, אבל אני לא רוצה לערער אותה ואת החיים שלה בשביל ספק

כן הייתי פותחת איתה ומדברת איתה על קשר שהיה *לך*, בכלל לא לדבר על הקשר שלה אלא לשתף בחוויה שלך, שהיתה לך יברה מאוד מאוד טובה אבל הקשר היה קצת תלותי ולא בריא או נגיד לספר שהיה חונק והרגשת לא בנוח לפתח קשרים עוד חברות ואחרי כמה זמן הרגשת שזה לא טוב לך ושחררת את זה בצורה x..

כשאת מספרת עלייך זה גם מעניין, גם נותן הרגשה נוחה וגם לא מרגעש שיפוטי והיא יכולה לקחת מזה מה שהיא רוצה...

מה שאני רוצה להגיד שגם אם אין בחברה משהו בעייתי זה לא בריא קשר כזה ולכן זה פותר לך את ההתלבטות..

לא שצריך לחצול אבל כן לעורר מודעות שכדאי לאוורר ולהיפתח לעוד כיוונים חברתיים

בהצלחה גדולה!!

ילדים זה כל הזמן התמודדויות חדשות...

נתחיל מהסוף, נשמע שדרכת בנקודה וזה מה שהפעיל אותה וגרם לה להגיב מתוך כאב.

נשמע שהיא כאובה על זה שכנראה היא לא מוצאת את מקומה מבחינה חברתית, שלא טוב לה, שלא כיף לה.

במקום לנסות לדחוק בה (נשמע שאת לא כופה ומאפשרת לא להגיע,

אבל פחות הייתי מתייחסת לזה בהאשמה ויותר מנסה ליצור שיח רגשי אם יש ביניכן קשר שמאפשר.

גם כאן נשמע שהיא יחסית מכונסת אז לא לכשות את זה באופן שפולש לה לפרטיות, אלא לנסות לפתח בעדינות כשאתן מדברות בכללית, ולאט לאט להרחיב

לדוגמא:

היא אומרת שזה לא אטרקציה, להגיד שזה באסה שזה עדיין לא מספיק כיף עם החברות החדשית מתוך השתתפות ולא בשיפוט, ולראות אם היא תזרום לדבר עוד)

לנסות להבעץין שזה מצב לא כיפי ולא נעים בטח עבור בת ביישנית להרגיש עוד לא חלק ולא למצוא מקום, ולהיות יחד איתה במקום מולה ❤️

את באמת עוברת לי להבין יותר את התגובה שלה.

האמת שבפעמים אחרות שניסיתי לפרש מה עומר מאחורי ולדבר על הקושי שלה (בדברים אחרים) היא ממש כעסה ולא היתה מוכנה לשמוע.

אולי אני כן אצליח עם זה הפעם. יש לי תחושה שהיא להדוף ולא תרשה לי להיכנס לדיבורים כאלו.

אבל אפילו לשנות את הדיבור הפנימי עליה שלי אולי יעשה משהו..

אפילו היכולת לנסות להבין את המקום שלה מייצרת בנו אמפתיה, ואני מניחה שהשדר יעבור גם בהתנהלות או במילים.

ואפשר גם לתמוך, או פשוט להביע הבנה

ולהגיד לה שזה בסדר שלוקח זמן ולכל אחת יש את הקצב שלה ולהגיל את זה שזה קשה ומכאיב

כן להסכים שהפעילות לא כיפית אבל לא תמיד להרשות להישאר בבית.

בסופו של דבר פעילויות הן חלק מדרישות אולפנה והרבה פעמים הן סתם חובה מעצבנת. בנות שלי גם לא אוהבות חלק ניכר מפעילויות , זה הגיל.

כמו שהעבודה תכריח אותך ללכת לפעילות שלא בא לך כדי להתגבש עם כולם...

לדעתי התגובה שלה מראה שהיא נמצאת בסוג של לחץ תמידי באולפנא והאירועים החברתיים הם רק סוג של קצה הקרחון.. כי ילדה שלא מעוניינת בפעילויות, ולאף אחד לא אכפת שלא מגיעה? זה אומר ששאר הימים היא סובלת והולכת רק בשביל הפן הלימודי, וזה הרבה מאוד ימים להעביר ככה לדעתי..

יש אפשרויות נוספות באיזור?

אבל אני אנסה למצוא הזדמנות לדבר איתה בנחת ולשמוע ממנה יותר איך היא מרגישה שם.

אחה"צ היא מעסיקה את עצמה בבית לרוב. לפעמים יוצאת כשיש פעילות בסניף או לנוער בישוב.

אבל היא היתה ככה גם קודם. טוב לה ככה...

הרגשתי חובה לכתוב לך!!

אני בחורה בי"ב וגם לי היה מאד קשה בתחילת בתיכון למורת שאני מאד חבורתית.

ונסיתי להמנע מכל הפיעלויות החברתיות שהיו ,

וכן רציתי לקבל אישור מאמא שלי שבאמת עדיף שלא אלך והיא לא עשתה את זה.

אני לא חושבת שאת צריכה להסכים איתה שכדאי לה להמנע מפעילויות כאלה אבל להבין שזה כל כך קשה בשביל בת להיות נוכחת במקומות כאלה בחברה.

בעצם שאת לא מסיכמה איתה את מצפה ממנה ללכת למקום שהוא סבל עבורה ולכן היא הגיבה ככה.

מסיכמה איתך שהמנעות זה לא הפתרון והיא בטח גם מבינה את זה ומאמינה שהזמן יעשה את שלו  (כמו שהיה אצלי)

האמת שאני דווקא לא ציפיתי ממנה ללכת. אמרתי לה שאני לא מתכוונת להכריח אותה, רק שבעיני זה הפסד לא ללכת.

אני מבינה שהיא כנראה ניסתה לתרץ תירוצים כי היה לה קשה להגיד לי שהיא לא מרגישה בנוח עם החברות שם ולכן קשה לה. ואולי תסכל אותה שלא קראתי בין השורות את הקושי האמיתי שלה? (כי להסביר שלא בא לה ללכת כי יהיה לה חם, כשאנחנו באמצע החורף, לא נשמע לי משכנע בכלל... אבל כנראה שבאמת זה רק תירוץ)

אחת על אחת?

לבקש מהמורה שתיתן לה פרוייקט עם בת שנראית לה מתאימה ולהזמין אותה אליכם הביתה לעבוד ביחד, או שאפילו יצאו מכמה שיעורים כדי לעבוד על זה?

לדעתי ככל שזה יהיה פרוייקט יותר מתמשך זה יותר יחזק את החברות ויעזור לה למצוא מקום במארג הכיתתי.

ובמקביל לחזק את הביטחון העצמי שלה שתרגיש בטוב להביא את האיכויות שלה בכיתה.

ועוד משהו - לוודא שאין משהו קשה שקורה לה חברתית. זה יכול להיות אפילו ברמה של חברה טובה שעזבה אותה לטובת מישהי אחרת, בגיל הזה זה כואב מאוד ויכול להביא לפחד מיצירת קשר חדש ולחוסר רצון להשתתף באירועים חברתיים כי היא לא מוצאת את עצמה

האמת שלאחרונה היה קטע לא נעים מול המחנכת שלה, שנתנה לה ציון נמוך על עבודה בצורה מאוד לא הוגנת.

דיברתי עם המורה, והיא קיבלה את הדברים ואמרה שתתקן. ובפועל הבת שלי אמרה שהמורה לא נתנה לה ציון חדש אבל אמרה שהיא נתנה לה 100 בתעודה במקצוע הנ"ל.

אבל היא עדיין אומרת הרבה שהמורה הזו מעצבנת בגלל מה שהיא עשתה לה. והאמת שאני ממש מבינה אותה...

(כשפניתי למורה, אמרתי לה שזה לא רק עניין הציון, אלא כל היחס שלהן נפגע בגלל הדבר הזה, כי היא הרגישה שנעשה לה פה עוול. אמרתי למורה שכדאי שתדבר איתה, והיא אמרה שהיא תדבר איתה. אבל נראה שהיא לא הצליחה ממש לתקן את הפגיעה...).

לא חושבת שזה הרקע היחיד למה שהיה עכשיו. כי גם לפני כן היא לא הכי התלהבה מפעילויות שעשו להן. אבל אולי זה מוסיף..

לבן שלי בתחילת השנה הייתה בעיה של יצירת אמון מול המחנך החדש

וזה היה ממש קשה לו

הוא ממש לא שמח ללכת לבית הספר וגם הייתה לו תקופה לא טובה מבחינה חברתית.

לדעתי זה היה קשור אחד בשני איכשהו.. אולי גם אצלכם?

אני אנסה באמת לדבר שוב עם המורה.

מקווה שהיא תצליח לעזור לה...

לשאול אותה איך הולך לה באולפנה? איך היא מרגישה באופן כללי? רק להקשיב, בלי לבקר, בלי לתת עצות, בלי להגיב, רק לשמוע. זו משימה שנשמעת קלה אבל בפועל היא קשה ממש להקשיב בלי לשפוט. בהזדמנות אחרת אחרי שממש הקשבת לה לנסות להעלות ולחשוב ביחד איתה על פתרון.

בהצלחה, נשמע לא קל!

שדיברתי בסוף עם המורה שלה.

דבר ראשון - היא אמרה שעל הפעילות הזו היתה אווירה כללית בכיתה שזה לא כזה כיף והרבה בנות אמרו שהן לא יגיעו (חלק גם לא הגיעו באותו יום בגלל הנטיעות בסניף), אז זה לגמרי משנה את התמונה...

אבל בכל מקרה דיברנו קצת על המצב החברתי שלה והמורה חשבה מה לעשות כדי לעזור לה להשתלב יותר (אבל גם אמרה שהיא כן רואה שיש לה כמה חברות שכן טוב לה איתן).

וגם ביקשתי ממנה לסגור יותר יפה את העניין של העבודה עם הציון הלא פייר.

בינתיים עוד לא הצלחתי להגיע לשיחה פתוחה עם הבת שלי על איך היא מרגישה באולפנא וכו', אבל ננסה להגיע גם לזה...

בהצלחה לכולנו בזה כי זה לא פשוט בכלל...