אין לי פתרון קסם.

אבל אני חושבת שזה עוזר להבין שזה לימוד שהוא יצטרך לעשות, וזה לא יהיה לו קל.

להבין את זה גם מול עצמכם, ואז כשנתקלים במצב כזה - לזכור שדווקא עכשיו זו הזדמנות לעבוד על הנקודה הזו שקשה לו (זה לא אומר בהכרח להתעקש איתו שימשיך לנסות. אלא להגיב בצורה שתעזור לו להבין שלשבור כלים על כל כישלון זה לא הדרך, ולכוון אותו לאט לאט ובקצב שהוא מסוגל להתמודדות נכונה יותר. וזה יקח זמן, זה לא ישתנה בפעם אחת...).

וגם מולו - לשקף לו את זה. לדבר איתו על כמה זה ברכה מהקב"ה שיש לו כישרון ויכולת להצליח הרבה דברים כבר בפעם הראשונה שהוא מנסה. אבל בעולם שלנו אנחנו צריכים להשקיע. ולפעמים דווקא לילדים מוכשרים זה יותר קשה ללמוד. וקשה לפגוש מציאות שלא מצליחים מיד. זה קורה להרבה ילדים מוכשרים, אבל מי שאף פעם לא לומד להתמודד עם הקושי, בסוף לא יצליח לנצל את הכישרונות שלו באמת, כי הוא יישאר רק עם מה שהיה לו קל בהתחלה ולא מצליח להתקדם לדברים שהם קצת יותר קשים. ובלימוד להשקיע זו המתנה הכי טובה בשבילו, כי אז באמת הוא יוכל לעשות המון.

(כמובן לא צריך לתת לו את כל ההרצאה הזו בפעם אחת. ולא דווקא ברגעים כאלו של תסכול. אבל להיות בעמדה פנימית כזו מצד עצמכם, ובשיחות איתו לנסות לעזור לו להבין את הכיוון הזה. יכול להיות שזה יהיה יותר שייך לדבר בכיוון כזה כשהוא קצת יגדל).

וכמובן (הכי הגיוני לכתוב, אבל ממש קשה ליישם, אני ממש לא תמיד מצליחה) - הרבה אמפתיה כלפיו. כשקשה לו, הוא באמת חווה את זה כקושי עצום, הרבה מעבר לפרופורציה הרגילה של הקושי.

אז לפני שמנסים לעזור לו ללמוד לראות את זה בפרופורציה נכונה של קושי שצריך קצת להתאמץ כדי להתמודד איתו, קודם כל צריך להבין אותו, ולהיות באמפתיה לקושי שהוא חווה. אפילו בלי מילים. רק לתת לו מקום לרגש, לאפשר לו להרגיש את מה שהוא מרגיש, ולקבל את הרגשות שלו.

לא להטרים לו את הנלמד בכיתה!

לפעמים ילדים חכמים תמיד נמצאים כמה שלבים לפני מה שהמורה מלמדת ולכן הם לא זוכים לחוות את תהליך הלמידה בכיתה.

כשמגיעים לגילאים גדולים יותר זה מעצים את הקושי ואת התסכול.

לכן לוודא שאם הוא חכם ורוצה ללמוד בבית הוא לומד תחומים שלא נלמדים בביהס, ומגיע לכיתה כשהוא רוכש את הידע ביחד עם כולם וככה גם רוכש את המיומנות של הלמידה הכיתתית

נגינה, אומנות מיוחדת

לימוד שפה שלא לומדים בביה"ס,

מדעים או היסטוריה וכו - נושאים שלא נלמדים ביסודי.

לימוד תורה בתחומים שלא לומדים

וכן הלאה..

נשמע שהוא עובר כבר את רמת כיתה א' גם בקריאה וגם בחשבון. וכדאי לחשוב מה עושים בשנה הקרובה כדי שלא יהיה לו משעמם בשיעורים (שמהווים חלק ניכר מהמערכת).

יש מורות אלופות שמצליחות לתת העשרה מתאימה לילדים שמתקדמים מרמת הכיתה. אבל לא תמיד אפשר לסמוך על זה שהמורה תצליח להתייחס ולתת מטלות מותאמות (אצלנו שתי מורות היו עם הרבה רצון, אבל למעשה זה פחות עבד).

מה שהייתי מציעה (ועבד אצלנו טוב), זה לבוא למורה עם רעיון משלך למשהו שהוא יכול לעבוד בו באופן עצמאי. חוברת עבודה שמתאימה לרמה שלו והוא יכול לעבוד בה בזמן השיעורים.

אפשר משהו שכן קשור לנושא השיעור, לעברית חוברות שעובדות על הבנת הנקרא, הבעה בכתיבה וכדו' (אני קניתי לבן שלי 'הבנתי את הקטע' בשתי רמות- 'קצר וקולע' ואחר כך 'חוברת ראשונה'. אבל יכול להיות שזה יהיה קל מידי לבן שלך), ולחשבון חוברות שמתאימות לסוף כיתה א' (אני קניתי לחופש את החוברות 'לאהוב חשבון' של מיכאל גרעין ואהבתי את הסגנון שלהם).

או אפשר בכיוון אחר, של העשרה בנושאים אחרים, כמו שכתבה @באר מרים.

אני בתור ילדה קיבלתי אישור מהמורה לקרוא במהלך השיעור ספרים שהבאתי מהבית. ההורים שלי נתנו לי כל מיני אנציקלופדיות לילדים ומאוד נהניתי מזה...

הוא מעולה!

אבל לא הייתי מגיעה איתו לפני שמתחילה השנה, כי יש ילדים שנהנים לעבוד כמו כולם בחוברות, למרות שהם כבר יודעים לקרוא. אז לדעתי, לילדים כאלו עדיף להיות כמו כולם ולא לעבוד בחוברות אחרות, וגם יש פחות צורך לתת להם העשרה בזמן הכיתה, אז המורות יותר מסתדרות עם זה...

בפרט שיש ילדים שרכשו את הקריאה, אבל לא בצורה מספיק מסודרת, והם בהחלט נתרמים מהלמידה בכיתה.

חוץ מזה, כיום הלמידה נעשית בד"כ בצורה יותר חווייתית וחושית, ככה שהילד באמת נהנה ומרוויח.

לכן לדעתי כדאי לחכות, ולתת את האופציה של חוברות העשרה רק אם באמת צריך ובזמנים שנצרכים, ולא לבוא מראש עם ההצעה למורה, ככה שזה יגרום לה 'לסגור את הפינה' ופחות להתאמץ בשביל שהילד יהיה חלק מהלמידה השוטפת בכיתה. (ואולי היא גם תרגיש מחוייבת להורים שביקשו וקנו...)

ותודה שהוספת את נקודת המבט שלך.

בהחלט כדאי לחשוב מה נכון לילד, וגם אני לא דיברתי עם המורה מיד בתחילת השנה אלא קצת אחרי שהתחילו.

אבל מבחינת חומר הלימודים, ההתחלה מאוד בסיסית וחזרתית (בקריאה זה לימוד של אות כל כמה ימים, בחשבון מתחילים ממש מהבסיס של התאמת ספרה לכמות), וילד שכבר קורא שוטף עושה תרגילים בעצמו, עלול להשתעמם מהר מאוד.

יש ילדים שיכולים לשבת בשקט גם כשמשעמם להם.

הבת שלי הגדולה היתה כזו. לא באתי עם רעיון של חוברת מראש, המורה הציעה לה לעבוד בחברות המתקדמות יותר של 'לקרוא בנועם' שכבר עובדים בהם גם על הבנת הנקרא. אבל היא העדיפה להיות עם כולם ולא להיות שונה.

והיא לא הפריעה בכיתה, אבל בהחלט היה לה משעמם בחלק ניכר מהזמן (גם אם חלק מהלמידה היתה יותר חווייתית).

והיום היא לא אוהבת בית ספר בכלל (אולי זה לא קשור, ויש פה גם צד של 'צורך חברתי' לדבר על כמה בית ספר הוא מעצבן. לא יודעת אם זה היה שונה אם היינו מתאמים מראש שתהיה לה חוברת משלה).

לבן שלי, כשבאנו עם רעיון משלנו מה הוא יכול לעשות בזמן השיעור, ורק היינו צריכים את האישור של המורה, זה עבד הרבה יותר טוב.

ולא קנינו לפני ששאלנו אותה. אבל באנו עם רעיון מוכן, ושאלתי אם מבחינתה זה מתאים, או שהיא רוצה להמליץ על חוברת אחרת, או כיוון אחר, והיא זרמה עם הרעיון שלי, וזה היה לו ממש טוב.

גם כשהיה צריך לתרגל קריאה בבית, והטקסטים של תחילת כיתה א' הם ממש משעממים כי בקושי יש אותיות לכתוב איתם, אז נתנו לו לקרוא בבית מספר שהוא בוחר (זה דווקא היה לו טוב, כי הוא פחות אהב לקרוא להנאתו בהתחלה, כשהקריאה עוד לא היתה מספיק שוטפת).

לזכור שלא מספיק שילד הוא חכם ומלא ידע.

ילד צריך גם בשלות רגשית, מיומנויות חברתיות, כישורים גופניים ועוד..

לפעמים יש ילדים חכמים מאוד אבל פחות בשלים רגשית או עם קשיים חברתיים, מוטוריים וכו.

במקרה כזה לדעתי אין טעם להשקיע עוד ועוד בהעשרה וחיזוק ההיבט השכלי, אלא ברכישה המיומנויות הרגשיות והחברתיות והמוטוריות החלשות יותר..

אולי עדיף במקום לשלוח לחוגי העשרה, לקנות ספרים ומשחקי ידע - לטפח יחסים חברתיים, פעילויות ומשחקי כדור, חברה, ספורט, תנועת נוער, להזמין חברים ועוד..

היא אחד הדברים הכי חשובים עבור כל אחד מאיתנו

שכמובן מתחילים ללמד מגיל כזה.

ילדים חכמים ומוכשרים במיוחד הרבה פעמים רגילים לקצור

תשומת לב והתפעלות סביב הכישורים שלהם, וזה הופך להיות

משהו מחייב שהם עלולים לאכזב בהם את עצמם או אחרים.

אז קודם כל חשוב להתנהל בחכמה מול הכישורים שלו. לא להפוך

אותם לחזות הכל, כמובן לפרגן, אבל לפרגן באותה מידה על עוד דברים ולהזהר מציפיות יותר גם אם הן תואמות יכולת.

ספציפית אם הוא מתעצבן ובוכה, לעזור לו לתמלל ולהבין מה עובר עליך

אפשר בשאלה ואפשר בשידוף

לדומה מה קרה נראה משהו מעצבן אותך

או לחילופין אוי זה נראה ממש מעצבן

זה מבאס לא להצליח, וכן הלאה.

פשוט לתת שם ומקום לתחושות שלו, ולסמוך עליו

שהוא מסוגל ללמוד לקבל ולחיות ולהתמודד איתן

אני חושבת שההתעצבנות והבכי זה בעיקר מול ההורים

אבל מול המורהזה פחות יבוא לידי ביטוי

הוא דורש ממנה יותר ממה שהוא דורש מעצמו

כי כשהוא עצבני הוא אומר כינויי גנאי

והיא לא יכולה לומר בסדר בטון שלא נראה לו

חסר הגיון לחלוטין

הרי הוא המבוגר והיא הילדה
 

באופן כללי אני לא מייחסת חשיבות לטון של מתבגרים

אחרי ההבנה שזה סגנון דיבור תואם גיל

וגם לא מייחסת חשיבות גדולה לתוכן כל עוד זה לא משהו חריג

וגם לא מחפשת כבוד מהילדים אלא קשר נעים וטוב

הכבוד מגיע לבד בלי שדורשים אותו

ע"י דוגמא אישית

אם מתנהלים בכבוד עם הילד הוא לומד להתנהל בכבוד

יש סיטואציות בין בעלי והילדים שאני מתערבת

משתדלת שזה לא יקרה לעיתים קרובות ושזה יהיה בצורה מועילה 

ואני הרבה פעמים אומרת לו את זה כשהוא כועס עליה.

(וגם לא בטוחה שפועלת נכון בזה. כי להגיד לו ביקורת בפני הילדים זה גם לא הכי חינוכי, במיוחד כשאני בעצם מבטלת את מה שהוא אמר כרגע לילדה).

אפשר לדבר על זה ברגוע בהזדמנות אחרת אחד על אחד,בשום אופן לא מול הילדה,

גם אני לא מתייחסת לטון,אבל כמו שהייתי מדברת על זה עם בעלי בנחת ב4 עיניים גם איתה הייתי בהזמנות מדברת בארבע עניים,ואז יורדת מזה לחלוטין,

ונכון שככל שתדרשו כבוד זה פשוט לא יעזור אלא רק יחמיר את המצב.

לדבר איתו בנפרד

לא בזמן אמת

לשקף לו שהדרישה שלו לא הגיונית ולבקש ממנו לא להתייחס לכל טון שלא נראה לו

זה דבר קצת מבלבל.

מצד אחד יש בהם משהו הודף, ולפעמים חצוף ומתריס, ומצד שני, לא פחות ואף יותר הם זקוקים לאהבה, לתחושה שהם רצויים, לקשר בריא

והקשר משנה צורה בגיל הזה וצריך להסתגל אליו מחדש ולהעביר אותו שלב.

לכן א:

פינוי המרחב הרגשי שלכם:

לדבר יחד או לעבד לבד את התסכול מההתנהלות שלה, ואצלך גם שלו.

כשמגיעים טעונים לסיטואציה די בקלות מגיעיל לשיח קשה ורחוק וחבל.

כשמגיעים נינוחים יותר, ניתח להעמיד גבול בצורה נינוחה.

לדוגמא; אני מבינה שזה קצת עצבן אותך, בבית שלנו לא מרימים קול/מדברים בחוסר כבוד להורים.

הרעיון הוא-

לתת שם להרגשה והכרה בתחושה שלה

להציב גבול- להגיד שזה לא מקובל עליכם

לעשות את זה באופן ענייני ובלי בעצמכם לדבר באופן לא מכבד.

בהחלט מאתגר וצריך ללמוד את זה.. בהצלחה

1. איך מתייחסים למתבגר שמדבר לא יפה.

2. איך מסבירים לבעל שצריך להגיב בצורה מותאמת ולא עצבנית.

אני מציעה שתשבו שניכם יחד ברגע של נחת, ותנסו *יחד* ליצור גישה מתאימה לגיל ההתבגרות שנכנס לפתחיכם. את יכולה בשיחה להוביל אותו בעדינות לכך ש"כמים הפנים לפנים", ושאם אתם תדברו בנחת, יכול להיות שגם המתבגרת תספוג את האווירה ותדבר בנחת. אבל גם אם לא - עדיין התפקיד שלכם כהורים הוא להראות לה איך מתנהגים ואיך מדברים בנחת.

בכל אופן, אנחנו לא עוברים בשתיקה רק כשמדובר בחוצפה ממש, מילים שלא אומרים להורים. על טון דיבור אנחנו יותר מחליקים, מקסימום אומרים: "לא נעים לנו לשמוע טון דיבור כזה, אולי תנסה לענות בנחת?"

(והאמת שגם אנחנו - בעיקר אני - לא תמיד מצליחים לדבר אליהם בנחת...)

אחרי האבחון תוכלי לקבל קצבה מבט''ל, שהיא מעל ל-3 אש''ח בחודש, ויהיה לך קל יותר להוציא עליה כספים...

חוץ מזה שבאבחון יעזרו לך לחשוב מה יכול להתאים לה.

אם תרצי המלצות למאבחנים פרטיים - מוזמנת בפרטי.

ואז יהיה יותר קל למצוא את הטיפול המדויק עבורה

טיפול מדויק יותר, ואולי גם המאבחנים יוכלו להמליץ על סוג טיפול מתאים.

אם את מרגישה שהיא יכולה עוד "לסחוב" בלי טיפול, אז תחכו לאבחון בקופה. היתרון הוא שבדרך כלל הם גם מסדרים את העניין מול ביטוח לאומי, ואתם לא צריכים להתעקש על זה בעצמכם...

אבל אם את כן מרגישה שהיא חייבת כבר תמיכה, אז באמת כדאי ללכת לאבחון פרטי. זה לא זול בכלל-בכלל...

אני יכולה להמליץ לך על פסיכולוגית בירושלים שמאבחנת אוטיזם.

אז באמת זו גם המסקנה שהגענו אליה, לא לחכות לקופה אלא לחפש אבחון פרטי למרות שזו הוצאה.

אשמח להמלצות שלכן.

תודה

אבחון אוטיזם במידה ואכן יש אבחנה דורש אבחון כפול-פסיכולוגי ורפואי.

ממליצה כמו @מתואמת להתחיל בפסיכולוגי

כדי לקבל אבחון כפול כמו שהמליצה @מתיכון ועד מעון במקום אחד.

יש המלצה למישהי?

מעדיפה באזור השרון...

אני יודעת שבמרכז התפתחות הילד שבאוניברסיטה עושים אבחון משולב.

ואמור להיות אפשרי דרך קופ''ח, או עם החזר.

שווה לברר.

זה מתוך קבוצת הפייסבוק 'מרוצפות' של נשים על הרצף.

מאגר המאבחנים.ות המעודכן של מרוצפות - אוטיסטיות כותבות

אנחנו הלכנו מתוך הרשימה לפסיכולוגית ופסיכיאטר בנפרד, בחרנו רק לפי זמינות של תורים, ושניהם היו אנשי מקצוע מעולים ממש.

אני לא אמליץ לך ישירות עליהם בגלל שביקשת מקום שעושה גם וגם, אבל יש ברשימה גם מקומות כאלה.

בישיבה מול המזכירה בקופה בניסיון להבין איך אפשר לקדם.

ואם היא לא יכולה לעזור ללכת לרופאת ילדים,להסביר לה את הדחיפות ושהיא תלחץ.

באומנות

הידרותרפיה

ועוד..

אל תחכי שיצרו קשר. כדאי שתפנו לרופא המשפחה ותשלחו טפסים רלונטים

אולי להתחיל עם יצירה והרקדה לבנות ואז אוכל לכולם, שבזמן האוכל המשפחה מגיעה ואז החברות הולכות ונשארת המשפחה לברכות.

נשמע הגיוני?

בגלל שהמשפחה תבוא ב'טפטופים', זה לא כל כך מסתדר לי עם האוכל המרכזי (באירוע רגיל עושים סוג של קבלת פנים בשביל זה. למשוך את הזמן עד שכולם מגיעים).

חשבתי אולי לעשות-

אוכל לבנות

הרקדה

יצירה - ואז בנות שסיימו הולכות הביתה, ומשפחה שרוצים באים מוקדם להשתתף

מנה ראשונה למשפחה

ברכות

מנה שנייה למשפחה

אולי זה גם יצא לי יותר זול, כי לבנות אפשר להביא דברים זולים, ולמשפחה אוכל ברמה יותר גבוהה.

אבל אין לי מושג איך זה יעבוד, ואיך לתכנן את הלו''ז.

מעניין כמה זה באמת עוד כאב ראש.

בעלות זה בטוח מוסיף, כי זה לשכור אולם פעמיים.

ואיפור, ושיער לילדה...

אולי יש לכם מקום בבית? אולי אולם בבי"ס? לפעמים יש עוד פתרונות חוץ מאולם ממש.

מודה שאצלינו לא מתאפרים לבת מצוה ( הן קטנות!) והשיער זו לא הוצאה משמעותית אבל כנראה מקובל אחרת אצלכם...

אם במקרה אתם בירושלים יש לי המלצה למישהי אלופה וזולה לתסרוקת (לא עושה איפור)

לי אישית נשמע שלעשות אירוע ארוך ומתגלגל זה המון כאב ראש ויותר קשה לדייק את הצרכים 

ושיער לילדה.

קצת קשה לי לדמיין את המצב של אירוע לחברות בלבד, אבל אולי באמת כדאי לשקול את זה ברצינות.

אלא יותר בסגנון "ערב כיתה" ארוחה טעימה שמתאימה לבנות בגילן, יצירה, ריקודים, ואיזה משחק של ברכות לכלת השמחה.

הכי כיפי ומותאם

יצירה

אוכל וריקודים לחברות

ואס ארוע משפחה-

אוכל למשפחה

ברכות

ריקודים למשפחה

אפשר להוביף יצירה או סדנא לחברות לפני שכולם מגיעים

אם חשוב לכם

אבל בדרכ החבאות נשארות עם המשפחה

לדרשה ברכות וריקודים

בסוף הן עושות שמח ..

1. היחס הוא בערך חצי/חצי. חברות עושות שמח אבל גם באלגן, וזה פחות מתאים לאופי של חלק מהמשפחה.

2. הילדה ממש ממש לא רוצה לומר דרשה בפני החברות. ומתפדחת ממש גם שישמעו את הברכות של הסבתות ושלנו ההורים. מבחינתה, היא מעדיפה שלא תהיה בת מצווה ולא לדבר בפניהן.

אני גם הייתי מעדיפה שלא יהיה ארוע מאשר לדרוש לפני החברות שלי.

אצל אחת הבנות שלי עשיתי בוקר על על חשבון בית הספר בשיתוף עם המורה,ארוחת בוקר יצירה פעילות שהמורה הכינה,ריקודים בסוף,הבנות יצאו מרוצות עד השמיים,

ולמשפחה עשינו משהו כמו ערב סופגניות בחנוכה.

לא מאד רשמי,יצא ממש מוצלח,

רעיון נוסף,לעשות שני ארועים באותו יום צהריים חברות ואז בערב משפחה זה יכול להתיש מאד לכן ממש חשוב לתכנן הכל בצורה נכונה.

לק"י

אם זה השיקול המרכזי.

אם יש עוד סיבות, אז אולי באמת עדיף להפריד.

עוד אין לי ניסיון בנושא, אז אין לי כ"כ איך לעזור.

ומזל טוב!!

כשאני חגגתי בת מצווה - לחברות עשיתי טיול/סיור עם עוד חברה. ריקודים לא היו, אבל זה התאים לי מאוד... וגם דרשה לא הייתה.

למשפחה עשינו אירוע בחצר, ואמרתי דרשה - אבל דרשה בחרוזים בליווי מצגת תמונות, אז זה היה קליל יותר. (אולי זה משהו שיתאים לבת שלך גם מול החברות?)

לנו חשוב המעמד של הדרשה, דווקא בגלל שזו ילדה עם פחד במה, ואנחנו מאמינים שיעשה לה טוב להתמודד עם הפחד וכן לדבר, בסביבה מאוד תומכת ומחזקת.

מצד שני, אני לא רוצה לדחוק אותה מדי, וגם פחות בטוחה שהחברות יפרגנו, ולכן יהיה טוב בעיניי שהיא כן תאמר דרשה, אבל רק למשפחה.

אהבתי ממש את הרעיון של לשלב מצגת שתקל עליה. תודה!!

אני עם פחד קהל וההורים שלי דרשו ממני לדרוש לא רק שזה לא עזר גם הבת מצוה שלי זכורה כדבר שלילי בעבורי,רק בגלל הדרשה הזו,

בסוף אתם ההורים ומחליטים.

אבל את הבת שלי ממש זרמתי איתה

של הצורך להתמודד בדווקא עם הפחד?

כי אם זה לא בא ממנה - לא נראה לי שזה יעזור, אלא רק יגביר לה את הפחד...

בכל אופן, מעניין שדווקא המשפחה המורחבת היא סביבה תומכת ולא החברות זה אומר שיש לכם אווירה טובה במשפחה!

היא עדיין מאוד מפחדת, אבל יודעת שמול המשפחה זה יעבור בטוב ולכן מוכנה להתאמץ לעשות את זה.

מול חברות לא מוכנה ויהי מה.

וכן, ב''ה זכינו במשפחות מפרגנות שירימו לה לא משנה מה יהיה (והיא יודעת את זה).

בוריקיטס ביתיים

בורקס פיצה

פסטה/תפוחי אדמה מוקרמים

אורז

פתיתים

פסטה בולונז

פסטה עגבניות

פרגיות

שיפודי חזה עו

כנפיים קריספיות

סלמון בתנור

קציצות טונה מטוגנות

מלאווח עם ביצה ורסק

טורטיות ממולאות השר/ גבינות/ חביתה

חביתות עם תוספות

בוריקה

מה שמשביע.

שזה אומר הרבה בשרי מבושל ולא ארוחות ערב קלות.

(ומתאים גם לצהריים כמובן)

עם עדיפות ללא עצמות...

שניצלים, פרגיות, קציצות עם או בלי רוטב, בקר בבישול ארוך (אם נשאר משבת), בורקס בשר, פאי רועים וכד'.

מניחה שיהיו מתבגרים שיזרמו גם על כרעיים ואז מאוד קל להכין בתנור עם אורז או תפו"א.

וכמובן פחמימות וירקות כמו פתיתים, פסטה, אורז עם ירקות, תפוחי אדמה ברוטב, אנטיפסטי, סלט כרוב, ירקות חתוכים.

אם לא מתחשק לי או שאין בבית בשרי, אני מכינה קציצות טונה כשבא לי להשקיע, או תבשיל מהיר ומשביע של טונה, חצילים, פלפלים, עגבניות או כל ירק אחר שיש בבית ומתאים. מתייחסת לטונה כמו כל דג מבחינת תבלינים וכו' (תחשבי למשל על חריימה או דג מרוקאי עם טונה)

גם שקשוקה הולך טוב, עם אורז, פתיתים או קוסקוס.

הדגש הוא על כמויות ולא על אוכל הכי מושקע.

נגיד מלוואח פחות יהיה, כי יותר קשה לשחק עם הכמויות וזה הכנה אחד אחד (אני משווה להכנה של סיר אורז נגיד)

שלא לדבר על עניין הבריאות.

וגם לא בנים..

הגדול שלי בן 8

אבל בפשטות הייתי נותנת לה תקציב חודשי (מה שנקרא דמי כיס..) לשטויות כאלה שתתנהל איתו בעצמה. זה יכול להיות חינוך טוב לכלכלה. ולדבר איתה על תזונה נכונה. שלא תוציא את כל הסכום על שטויות של אוכל אלא שתקנה לעצמה פה ושם גם תכשיט מטופטן או דברים אחרים שהיא *רוצה*.

באופן כללי בעיני הורים אחראים לתת לילד את כל מה שהוא *צריך* ויכולים לפרגן גם במה שהוא *רוצה* אבל פה יש להם גם אפשרות להתחיל לחנך אותו להתנהלות כלכלית נכונה.

לק"י

אני כן אומרת להם (וגם לקטנים, שיש להם כסף מדמי פורים וכדומה), שגם אם זה הכסף שלהם, לא כדאי לקנות הרבה ממתקים.

אצלינו הם קטנים יותר, אז זה שונה. אבל בעיקרון פעם בשבוע אני הולכת איתם לקנות ממתק. ובעלי גם לפעמים לוקח פעם בשבוע.

בגיל גדול יותר הייתי משחררת כנראה. אבל כן מדברת על זה שלא כדאי וזה לא בריא לאכול יותר מידי שטויות (יש לנו בבית חטיפים ושוקולדים, ואני אומרת להם את זה. שלא יגזימו).

כי היא יודעת שיש לה תקציב מוגבל.

והתקציב הוא כי זיהית אצלה *צורך* בכסף ל*רצונות*.

אז את נותנת לה מענה על הצורך. כמובן שאת גם יכולה לעודד אותה לעשות בייביסיטר כדי שיהיה לה יותר כסף לרצונות שלה.

אבל בסופו ש דבר האינטרס פה הוא לתת לה להוציא בתבונה. ואת ז היא תלמד ע"י ניהול התקציב הקטן שתתנו לה. ובחודששיגמר לה הכסף אחרי שבועיים היא תבין שפשוט אין עוד..

כמובן בשיח נכון שמלווה את התהליך 

בעזהי"ת

זה לא כסף שהוא צ'ופר מבחינתי אלא צורך, וצורך אני נותנת לילדים שלי- כמו שאני נותנת להן אוכל, בית ובגדים ללא תמורה. וכמו שאני לא אגיד לבת שלי 'היום לא סידרת את החדר אז אין ארוחת ערב', אני לא אגיד לה 'לא עזרת אז לא תקבלי דמי כיס'. 

כן להגדיר מה הסכום שהוא צורך ולא אקסטרה.. אני כן חושבת שהיכולת לקנות מידי פעם פינוקים פה ושם בשליטה של המתבגרת זה צורך.

מעודדת תזונה נכונה גם כשקונים משהו טעים (נניח להעדיף יוגורט מפנק)

כשהילדים היו ביסודי נתתי כסף מדי פעם כשהיו מבקשים

ילד אחד היה מבקש הרבה

לפעמים הייתי מפנה אותו לקחת חטיף מהארון ולא לקנות

כשהם יצאו לישיבות נתתי להם לנהל לבד את התקציב

כשהם הבינו את המשמעות של ניהול כלכלי ע"י כרטיס אשראי/ מזומן

הם גם למדו פחות לבזבז

כתלות בעבודה/ משו אחר?

לא יודעת אם זה טוב או לא...

כן מנסה להגיד לה לקנות אוכל, ולא כל יום ממתק... אלא מידי פעם.

אבל לא יודעת כמה מתוך זה עובד.

לא יודעת אם אני נוהגת נכון, ככה מרגיש לי...

והם יודעים בדיוק מתי וכמה יקבלו, זה לא מותנה בשום דבר ובכסף הזה אני לא מתערבת במה הם קונים.

מעבר לזה משתדלת שבבית יהיה שפע של אוכל וגם של שטויות אבל דברים ביתיים כמו עוגות עוגיות ממתקים ביתיים שלפחות יהיה אפשר לנשנש דברים פחות גרועים 

היא עושה בייביסיטר מגיל מאד צעיר וגם יש לה כסף ממתנות וחגים.

בעזהי"ת

מספיק שהן יוצאות פעם בחודש לאוכל שהוא יותר מפיצה וזה כבר רוב התקציב. 

הבת שלי עוד לא לגמרי בגיל (הגדולה בכיתה ו'), נתנו להן עשרה שקלים לחודש מתחילת כיתה א' אבל מודה שאנחנו לא ממש עומדים בזה כי לא זוכרים וגם להן אין ממש צורך בזה אז דיי הפסקנו, כשהן מבקשות הן מקבלות וזה עוד סכומים מזעריים אז זה סבבה לנו (נניח שני שקלים לקנות ממתק במכולת אחת לחודש, נו שויין). 

עכשיו למשל יש חודש ארגון ויש קיוסק בסניף, נתנו לכל אחת מהגדולות (ד' וו') 20 שקלים לכל החודש בתחילת החודש ולבחירתן מה לעשות עם זה ואיך לחלק. 

אני כן רואה שחברות של הגדולה מתחילות לרצות וכשהיא תגיע, בטח נתחיל מ50 בכיתה ז' אבל יש לה חברות שמקבלות הרבה יותר.. 

אצלי אני לא מביאה להן שקל לשטויות.

הבנות שלי עובדות, מרוויחות יפה, ומוזמנות להשתמש בכסף כראות עיניהן. אחת באמת קונה איתו מדי פעם גומי וכאלה- אבל זה נדיר למדי.

ויש בבית יש אוכל בשפע, וגם פינוקים שאפשר לקחת לאולפנא (ונקנו בזול בסופר/ב'משנת', ולא במחירים של השמיני...). אז למה שאביא להן כסף נוסף?

כשהגדול שלי למד בישיבה ולא היה מסוגל לאכול את האוכל של חדר האוכל, כן הייתי מציידת אותו בסכום קבוע מראש כל יום, שהיה אמור להספיק לאוכל- והוא יכל לבחור מה לאכול ואיך להשתמש בכסף- כי הישיבה היתה צמודה למרכז מסחרי.

אבל שוב, זה היה כסף לארוחת צהריים. לא ל'שטויות'. 

ובאולפנה יש את השמיני- שמוכרות כל מיני מתוקים. וגם חנות קרובה ולפעמים היא רוצה להתפנק. לא רואה בזה בעיה כשזה במידה. כילדה אני זוכרת שלא היה לי כסף מהבית וההורים סמכו על מה שאקבל באולפנא, והייתי ממש מרגישה קושי לראות חברות נהנות לקנות דברים בין הארוחות גם אם זה נחשב שטויות ולי לא היתה היכולות.

ובכלל כמתבגרת זכורה לי תחושת הרעב הגדולה..

אני לא מסכימה לה להכנס לבתים בגיל הזה..

גרים בעיר.

מבינה שאתם בישוב ולכן השוני

דווקא בתיכון, כשהלימודים עמוסים יותר, ובטח אם יש פנימיה הדרכה וכו יש פחות זמן לעבוד מבכיתה ו'.

לפחות אצלנו זה ככה

שכבר אפשר לעבוד בו, ומצד שני באמת ההוצאות גדולות.

בעיני 2 כיוונים:

1. מדי פעם לפנק באיזה שטר באהבה אבל לא כל יום..

2. לתת דמי כיס שמבחינתכם כוללים גם אופציה לקניות האלה, וככה היא תחשב בעצמה מה איך וכמה.

אישית כן מתחברת לאופציה א' שמאפשרת ככה לפנק בכיף כשמתאים, מצד שני יש צדדים לכאן ולכאן..

אולי הפוך....

נראה לי מה שאפשר לעשות,

זה לנסות להחליף את הטריק, למשהו אחר שפחות מפריע.

לא יודעת איך עושים את זה.

אפשר לפנות לנוירולוג.

איך מדבקות על הציפורניים יעזרו לנגיעות באף?

נראה לי שיש הבדל בין הרגלים לא טובים (כמו חיטוט באף, כסיסת ציפורניים, גרוד גלדים וכדו') ובין טיקים ממש שהם הרבה פעמים נראים כתנועות לא נשלטות כל כך כמו מצמוצים בעיניים, העוויות מוזרות בפרצוף, תנועות חוזרות.

למה את מתכוונת?

כי אני חושבת שהטיפול שונה.

בהרגלים לא טובים ( כמו חיטוט באף), אפשר להסביר לילד את החסרונות של ההרגל( עושה פצעים בתוך האף ואז עוד יומיים מגרד, לא נעים להסתכל על זה וכו') ולהציע התנהגות חלופית או מקובלת חברתית( ללכת לכיור לקנח ולשטוף, להעסיק את האצבעות במשהו אחר כששמים לב).

אבל לגבי טיקים זה לא יעבוד, יש לי ילד שהיו לו תקופות של טיקים מתחלפים, לדעתי אצלו קשור לחרדה, אחר כך גם אובחן על הרצף אולי קשור. כאן שיחה ישירה לא תעזור והכי טוב להתעלם, ולנסות  להפחית חרדה ולעזור להרגע באופן כללי בלי קשר ישיר לטיק. ואולי באמת ללכת לנוירולוג להתייעץ...

אצלי הבן הנ"ל הצליח להפסיק או להפחית מאוד הרגלים לא טובים כשהבין את החסרונות שלהם והייתה לו מוטיבציה עצמית להפסיק. אבל טיקים לרוב עוברים מעצמם אצלנו אחרי תקופה... 

ככל שמתייחסים לזה יותר - זה יחמיר

אח''כ - בירור נוירולוגי

אם לא עוזר - פסיכולוגי / פסיכיאטרי