אני ממש אבל ממש מתפלסף, ואוהב את הדיונים האלו....אז אני חייב להגיב. וזו תגובה באמת אחרונה, ודי. יאללה, נמאס, תהיה רציני, @תות"ח!....
בכל מקרה, אתייחס לדברי @איילת השחר. שמעתי מרב אחד משהו ממש חזק. יש כאלו שאומרים לעצמם בימים נוראים/פורים, מה זו ההצגה הזו? הרי כל השנה אתה לא מתפלל בכזו דביקות, ועושה מצוות. אז מה אתה עושה עכשיו הצגות? אבל זה בדיוק הפוך, בכל השנה אנחנו בהצגה, וזה הזמן שאנחנו מגלים מי אנחנו באמת, מה נקודת הרצון השורשית שלנו! רעיון זה מופיע גם בסוגי יצר הרע. יש יצר הרע שהוא מתגלה לאדם כרשע, אומר לו, תעבור על העבירה הזו, שווה לך, זה ברור שיש יצר הרע. אך יש יצר הרע שנראה כצדיק, בא לאדם עם זקן ארוך וחולצה מכופתרת, ואומר לו, אתה עכשיו עושה מצווה? שנינו יודעים טוב מאוד מי אתה, על מי אתה עובד? אבל זו עצת יצר הרע, להפיל את האדם בייאוש ולעבור על החטא. (השווה עניין דומה: מי מרום לרב חרל"פ, אורי וישעי (כרך ז'), עמ' כ'-כ"א).
א', היצר הרע נקרא שאור, ולא סתם, הוא מנפח דברים. מידה טובה גדולה ממידת פורענות (לפחות) פי חמש-מאות. דבר זה נדרש מהפסוק: "לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי". אם ניקח את המקסימום ברע, ארבע, לעומת טוב, אלפים- מיעוט רבים- שתיים. אלפיים חלקי ארבע יוצא חמש-מאות. אבל יצר הרע לוקח את החטא שהוא מבטא נקודת קלקול מסויימת, והופך אותה לעיקר האדם, ואת הטוב שהוא עושה מעלים ולא מזכיר. אך אם האדם יתבונן יראה שבאמת הטוב שבו (כנראה) הרבה יותר גדול מהרע שבו.
ב', עיקר העניין של יצר הרע הוא לייאש. ההבדל בין צדיק לשאינו צדיק הוא לא שהצדיק איננו נופל, שהרי: "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", גם הצדיק נופל (אע"פ שנקודת הבחירה שלו גבוהה יותר, אבל כלפי האינסוף זה לא מהותי....). ההבדל הוא ש: "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה", הצדיק לא נשאר בחטא, לא מגדיל אותו ולא מתמקד בו, אצלו הוא דרך מקרה, והעיקר זה עבודת ה', המצוות שהוא עושה. ברור שהוא מנסה להימנע מעבירות, שהרי אדם לא רוצה להתנתק ולעשות מחיצות בינו לבין הבורא. אבל זה לא מה שתופס אצלו את מרכז הראש, הראש שלו עסוק בדברי תורה, בדביקות בה', ולפעמים הרגליים חוטאות. אך הוא לא מגדיל את החטא ומתמקד בו יותר ממה שהוא. שמעתי על זה משל, כמו טיטול שנמצא בפח הזבל. אם משאירים את הפח במקומו, אין כ"כ הרבה ריח. ברגע שמתחילים להזיז את הפח, הריח חוזר וניעור. כך כשנותנים מקום ליצר הרע ומתייחסים אליו, אז גם הוא גדל ומתפשט. כמובן, אם יש לאדם כוח לבוא ולהוציא את הזבל מהבית, הכי טוב. אבל אם לא, כדי לצאת מפח היצר האדם צריך להתמקד בעשיית הטוב, וממילא הרע יתמעט ולא יקבל מקום. גם מופיע שעם ישראל כמעט הגיע לשער הנ' במצרים הטמאה, וה' גאל אותנו כשעוד היינו במ"ט שערי טומאה והייתה דרך חזרה. שער הנ' זה שער הייאוש. מהייאוש אין דרך חזרה. כשהאדם מיואש הוא כבר בידי היצר, ורק כשיש לו תקווה, אז גם אם יפסיד בקרב, לא יפסיד במערכה. אחד מעולי הגרדום אמר זאת לבריטים, שאמנם אותו תולים, אך את רוחו הם לא יכולים לקחת, לעומת אחרים, שאת רוחם את לקחו, אע"פ שכלפי חוץ הם בני חורין. אמנם אחרי המעשים ימשכו הלבבות, אך הרבה יותר מכך אחרי נקודת הרצון נמשכים המעשים. לכן: "רחמנא ליבא בעי", וכך מופיע בראשית חכמה שער הקדושה פרק ז בשם הזוהר: "תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה אמר הקדוש ברוך הוא הן יהבת לי לבך ועינך אנא ידענא דאנת לי" (=אתה נותן לי את הלב והעין שלך, אני יודע שאתה (ש)לי). וכן מה שכתוב: "אחר כוונת הלב הם הדברים". לכן, המלחמה העיקרית נגד יצה"ר היא נקודת הרצון. יש על זה שיעור חזק מאוד של רב דוד אמיתי, שאחד מהדברים שהוא אמר שם שממש תפסו אותי, הוא שואל שאלה, לכאורה משה רבינו מתבשר כבר בהר כשמקבל תורה מה' שעם ישראל חטא, וכשמגיע למטה, הוא פתאום מופתע ושובר את הלוחות, מה קרה? אומר רב דוד, למעלה אמנם נודע לו שחטאו בעגל, אך כשהוא יורד למטה כתוב: "וירא את העגל ומחולות", הוא רואה שעם ישראל שמח בעגל, רוקד, זה מה שהביא אותו לשבור את הלוחות.
עוד עניין כתוב במדרש: "ה ד"א אשה כי תזריע הה"ד (תהלים נא) הן בעוון חוללתי רבי אחא אמר אפי' אם יהיה חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד אחד מעון..." (ויקרא רבה (וילנא) פרשה יד סימן ה (פרשת תזריע). דהיינו, כמו שאמרו פה, יכול להיות שאין פה כוונה לגמרי לשם שמים. התניא מאריך בזה שההבדל בין צדיק שאינו גמור לבין צדיק גמור, שניהם לא חוטאים כלל, אף לא במחשבה, והצדיק שאינו גמור לא רק שאינו חוטא, אלא הוא קנה מדרגה שהוא בעצמו צדיק ולא רק דרך מקרה (להוציא מאדם שאע"פ שעושה את המצוות, הנפש הבהמית שלו עדיין קיימת בתוקפה ואינה קדושה בעצמותה, דהיינו, יש לאדם עדיין נטיות ותאוות לדברים שלא בקדושה, וגם אם ביומיום אינם מתגלים, זה רק משום שמתעסק בטוב ובדברי תורה, אך כשלא ילחם ולא יעשה עבודה ומאמץ, שוב יכולה הנפש הבהמית לחזור), אלא שיש לצדיק שאינו גמור עדיין איזו נקודה קטנה שבה הוא עושה דברים עם נגיעה אישית קטנה, בשביל תאוותו האישית, ולא לשם שמים. חז"ל "טופלים" את אליהו הנביא בנגיעות אישיות, וכן את יהושע בן נון, ורק משה רבינו מתואר שלא היו לו אף נגיעות אישיות, וגם כשקרב זמנו למות, נלחם מלחמת מדיין, ולא חש למיתתו, אלא רק לעשיית רצונו של הקב"ה. (יש בעניין זה אריכות, יש גמרא שמביאה לגבי רבי אלעזר בר' שמעון שהתווכח לגבי הסגרת גנבים לשלטון, ואז הוכיח בניסוי שהוא צדק, ולא הייתה לו אף נגיעה אישית, והוא במדרגה שיכול לכלות את הקוצים מהכרם- דהיינו, את הרשעים, כיוון שאין לו נגיעה אישית, ואכמ"ל....). דבר זה מוסבר לפי מה שאמרתי, שכדי להגיע לאי נגיעה אישית ושלא יהיה צד אחד של עוון, צריך להגיע למדרגה גבוהה ביותר, וזה מה שהמסילת ישרים אומר, שמלבד הפשפוש, שזה שהאדם צריך לבדוק האם יש לו חטאים, יש גם משמוש, לבדוק גם בדברים הטובים שהוא עושה, אם יש בהם דברים לא טובים, כמו בגד שבוחנים את החוזק שלו כדי לבדוק עד כמה הוא טוב.
לכן, גם מה שכתבת, אני חושב שיש נקודת אמת במה שכתבת, אבל זו רק נקודה אחת. רוב מה שעשה האדם הוא טוב, אלא שיש צד מסויים של עוון. בכל מעשה שנעשה כנראה יהיה פגם, וצריך לבחון האם למדרגתינו הדבר נחשב מצווה או שיש בו פגם. כמו שיש ציפיות מילד קטן, ואם יעשה דבר ברמה של ילד קטן, נהיה מרוצים, ואם מבוגר יעשה אותו דבר, נהיה מאוכזבים, כך גם, אם בדרגה של האדם מצופה ממנו דבר מסויים, אז אפילו שיש צד של עוון, זה בטל. אך אם מצופה מהאדם מדרגה יותר גבוהה, אז אם יישאר הפגם, אע"פ שעשה מעשה טוב, תהיה ממנו ציפייה לעשות אותו בשלימות יתירה, בלי הפגמים. וכל אחד לפי דרגתו, ולפעמים דבר שהיה לפני כך וכך זמן מצווה לאדם מסויים, עכשיו הוא לא ייחשב כדבר מושלם, ותהיה ממנו תביעה על מה שלא עשה את המצווה באופן מושלם ומתוקן כראוי למדרגתו. ונראה לי שאם האדם מרגיש שיש פה חסרון ורואה אותו, אז כנראה זה מראה שהוא במדרגה.
ואוסיף עוד דבר. לפעמים עוברים על אדם שינויים, והוא שם לעצמו מסגרות לוחצות, ואז כשמתפרקת המסגרת, היצר שלו מתפרץ. האדם צריך לבחון את עצמו, האם הוא כל הזמן לחוץ. אם האדם לחוץ, זה מראה שזה לא בריא, וצריך למצוא את האיזון המתאים, איך לתת מקום לכוחות הנפש של האדם, שלא תהיה חנוקה. כמובן, הכל לפי ההלכה, אבל זה לא טוב להחניק את הנפש. אבל אם אין לחץ, והאדם מרגיש מאושר בדרכו, אז לא לחשוש שאולי הוא יגלה דבר חדש, ופתאום ישתנה ויתנהג אחרת. האדם צריך להיות קשוב לנפש שלו ולראות מה מתאים לה, ואין עניין לחשוב ולהתעסק בשאלה: "מה היה אילו....".
בהצלחה.
נושא: חגים - סוכות
