קודם כל אני ממש מתביישת שזה מה שאני כותבת
אני בן אדם הכי לא קנאי,
אף פעם לא מסתכלת אצל אחרים בכלל
לא יודעת מה אצל אחרים
לא מדברת מאחרים
מאוד בבועה שלי בשקט שלי
זה כזה לא מתאים לי לקנא, ממש הפוך ממה שהייתי
לא יודעת מה עובר עלי.
אני במצב של חורבן מקדש
הלך הדבר שהכי יקר וחשוב לי בעולם הזה
לבד בבור
ראיתי רוע שלא האמנתי שיש כזה
כאב והלם ושברון לב הכי גדול
ואני עובדת כל היום עם גבר צמוד ויוצא ששומעת אותו עם אשתו,
מה נשמע בובה, מאמי, כמה אני אוהב אותך, הוא קורא לה מתוקה שלי וזה מרסק אותי.
הוא לא מדבר לידי אבל זה קרוב אז אני שומעת
וזה לא כל הזמן, אולי שלוש ביום אבל זה מפיל אותי
לא יכולה לשמוע את זה יותר וגם ככה קשה לי אני חנוקה גם בלי לשמוע אותו.
רועדת, הולכת לבכות בצד שלא יראו.
שמחה בשבילם באמת זה מקסים אבל ממש לא מסוגלת לשמוע את זה עכשיו, ולא מצליחה לעבוד ככה.
ברמה שלגמרי הייתי מתפטרת, אם הייתי יכולה הייתי הולכת מפה הרגע ולא חוזרת לפה אבל זה לא אפשרי עכשיו
וגם מי יודע מה יהיה במקום אחר.
לפני שזה קרה לי בכלל לא שמתי לב שהם ככה, חושבת שאולי שמעתי פעם אבל לא באמת שמעתי ובטוח לא הזיז לי.
אל תגידו לטפל כי אני לא יכולה לדבר על זה בשום אופן,
רק אם למישהי יש עצה איך להעיף את הקנאה הזאת ממני שאני אוכל לעבוד בשקט.
מדברים
