ההפך מתודעת שפע זה לצרוך בלי סוף, לרצות לצרוך/ לצרוך בפועל, מוצרים, שירותים ובילויים.

ככה אני מרגישה ומאמינה וככה מתקשרת לילדים.

לדבר ע״כ עם הילדים מתוך שמחה ולא מתוך לחץ/ פחד/ עצבות

לתת לכסף את הערך האמיתי שלו- אמצעי תשלום בלבד

לתת לצריכה את הערך האמיתי שלה- אין צריכה שחייבים אותה, אפשר להסתפק בצריכה בסיסית. כל צריכה מעבר לבסיסית היא תוספת נחמדה אבל לא הכרחית.

האושר אינו תלוי בכסף או בצריכה אלא בשמחה מרגעים טובים ומעצימים בחיים.

לדעתי זה גם שמחה, וגם הודיה.

להודות על מה שקיים, נותן תודעת שפע כי יוצא שהרבה פעמים ביום מודים, או בסוף יום מודים על רשימה ארוכה שיש.

רק לא רואה מה זה קשור לתפילה

וספציפית בהקשר לזה לא הייתי רבה עם ילדים שיתפללו, זה יכול בעיקר ליצור אנטי.

אני הרבה מספרת לילדים שלי שיש ילדים שאין להם... ושהיה זמן שגם לנו לא היה

ומדגישה הרבה שאנחנו שמחים במה שיש

ברור שהם עדיין מתלוננים המון... אבל הם עוד ממש צעירים. נראה מה יהיה כשיגדלו

בארוחת ערב אנחנו הרבה פעמים עושים סבב שכל אחד יגיד ממה הוא הכי נהנה היום. אפשר באותה דרך לעשות סבב שכל אחד מספר על מה הוא אומר תודה ויכול גם לבחור למי.

ואני ממש רואה שהילד שלי לומד ממנו. אז אני גם משתדלת, לומר בפניו תודה על כל דבר, לברך בקול ולפעמים להסביר שאני אומרת תודה לה' על האוכל שנתן לנו וברוך ה' יש לנו הרבה אוכל טעים.

משתדלים אנחנו בעצמנו ממש להתלהב על כל פעילות קטנה שאנחנו עושים בחופש (בעלי אלוף בזה, אני לומדת ממנו). לפחות כשהם קטנים מרגיש לי שהם ממש קולטים מההורים מה מלהיב.

ונראה לי שבאמת יש אנשים שהנטיה שלהם היא יותר להסתכל על מה שאין. שני כיוונים בנושא:

1. כמו שאמרו אחרות, להרגיל ילדים בסבב של מה היה כיף היום, על מה אני אומר תודה. זה נראה לי מרגיל להתמקד בטוב, אני גם רוצה להתחיל עם הילד אבל עוד לא מצליחה להכניס ללו"ז בפועל.

2. קראתי פעם בספר שיש ילדים שיש להם נטייה להיות יותר ביקורתיים כלפי המציאות. וכנראה שהשליחות שלהם היא לעסוק בתיקון המציאות, ואפשר לחזק אותם לשנות כיוון מ'מה לא בסדר' ל'איך אפשר לשפר' אולי אפשר דווקא עם הילדים שיותר מתלוננים לעודד אותם לחשוב מהי היו רוצים לתקן, לחשוב על רעיונות. לשבח ולהתלהב על כל רעיון, ואחר כך לחשוב איתם האם פרקטי, ואיך אפשר להפוך לפרקטי.

ולא בטוחה שזה קשור לתפילה,קשה לאנשים להתפלל לא רק כי הם לא מעריכים אלא כי זאת פעולה חזרתית קצת ארוכה, וקשה להרגיש בפועל שעומדים לפני ה'. זה מאוד מופשט.

מסכימה בעניין התפילה, זאת הייתה דוגמא כי הבוקר הרגשתי שזה מחובר לשאר התלונות שלה ולקחתי את זה קצת קשה.

(אני לא מכריחה להתפלל אבל מסבירה שזה חלק מהסדר בוקר ומבקשת שלפחות יגידו מודה אני).

משהו יפה שאצלנו עובד

תכניסי להם סיפורים שקרו לך היום

למשל הייתי בסופר והייתי נורא עייפה אשה לפני ראתה אותי ופשוט נתנה לי את התור שלה ..

ואז מה עשית עם זה חייכתי אליה ואמרתי לה תודה

זאת הכרת תודה

אני מרגישה את בגוף בבטן/בלב

זה גורם לי להרגיש נעים/שמחה/שה- משגיח אליי

כל הזמן כאלה שקורים לך ביומיום.הם דרכנו לומדים מה זה הכרת תודה וזה מחלחל

ואז אצ יכולה לשאול אותם ומה זה להכיר תודה בשבילך ?

נכון הרבה פעמים יצאנו ליום כיף, לטיול, או סתם לאיזה ביקור נחמד,

וכשחוזרים הילדים פתאום עייפים ורעבים ואולי רצו להישאר עוד והם מאוכזבים?

ואז נשארים עם טעם מר של תלונות וכפיות טובה וזה גלגל שגורם ליותר רוגז.

אז שמעתי משהו חכם, ואני רואה שאצלנו זה עובד ממש טוב -

לשאול את הילדים, כל אחד יספר משה אחד כיף שהיה לו היום. ולפעמים אני מתחילה, ואז הם נזכרים לשים לב לדברים הנחמדים, וכמה היה כיף, ומתחילים לומר תודה במקום התלונות שהיו עד עכשיו.

אני חושבת שהנתינה מחנכת לתודעת שפע.

אם אתם במצב כלכלי טוב אז הרבה פעמים לא רוצים/ לא יכולים למנוע פינוק.

אבל אם הם לא רק מקבלים, אלא גם נותנים בחזרה או חושבים תמיד איך לתת לשני, אז זה מתקזז.

בסוף זה מתחיל מאיתנו.

אולי לתרום חפצים או משחקים שכבר לא רוצים?

לא לקנות לכל אחד, ללמד להתחלק עם האחים בממתק /חפץ מסוים?

להזמין אורחים, להפעיל את הילדים להגיש לאורחים כיבוד.

להתנדב במקום מסוים.

זה חינוך לילדים, אבל זה חינוך גם לנו.

עם כל הטוב שקיבלנו אנחנו מחפשים מה חסר לנו. והפתרון לא להלחם בזה, אלא פשוט להתנתק ולראות אנשים סביבנו ולעזור ולתת, העשייה הזאת ממלאת ולא נשאר זמן לחשוב על מה שחסר.

נניח לא מצאנו את הצבעי עיפרון

הילד מאוכזב ואני ישר אומרת "אם לא נמצא לא נורא מחר נלך לחנות X ונקנה חבילה חדשה"

בסוף הוא מצא אחרי רבע שעה ;)

בקשר לתגובה שלי -

מצד אחד באמת זה עולה גרושים וחשוב לי שיהיה בבית (על צעצועים שנשברו אני לא אגיב ככה)

מצד שני.. מה הוא לומד מזה? שהוא יכול לאבד?

אני רוצה שיהיה ערך לחפצים

אשמח לשמוע תובנות

יותר אי הבנה כלכלית שתואמת גיל.

אפשר כמובן לחנך ולתת ערך לכסף. למשל דרך דמי כיס.

הוא בן 5

במקרים דומים קניתי לו חבילה חדשה ואחכ מצאנו את הקודם ואז יש יותר מידי בבית (צבעים למשל.. סלוטייפ יש גם בכמויות)

ולא אכפת אם נאבד

לא למהר להציע פתרון, גם אם הוא חינמי.

לתת לו "לישון על זה לילה"

לא לשקוע בתור החסר, אבל כן לתת לו להרגיש. לא כל דבר מיד אפשר למלא את החסר בקניית חדש.

עדיף להתאמן על הדברים הפשוטים.

בבוקר או בזמן אחר שהוא שוב רוצה צבעי עיפרון אפשר לחשוב איך לפתור את הבעיה.

אם זה אבד- לנצל את ההזדמנות לסדר את החדר ואת החפצים ולמצוא אוצרות ישנים שאבדו מתחת למיטות וכו'.

אם זה עיפרון שנשבר אפשר לחדד את שני השברים. (גם אם זה קטן ולא פרקטי לא חייבים לשתף את הילד העיקר שהוא יחשוב שיש פתרון להציל את העיפרון)

אם שכח אצל חבר והוא לא יראה אותו הרבה זמן אפשר להתקשר לחבר ולספר שהוא מוותר על החפץ או לבקש שיתרום אותו לספרייה/ גן ילדים מקומי וכד'.

בנוסף, לתרגל כמה ימים שימוש בחפץ חלופי- טושים, צבעים רגילים וכד'.

אחרי כל זה אפשר לקרוא לילד ולשתף אותו שאת רוצה לקנות לו סט חדש. תשאלי מה נעשה הפעם שיפחית את הסיכון שיאבד שוב. אפשר לרשום שם על החפצים, אפשר לקנות לו קלמר/ קופסה לכלי כתיבה שתהיה במקום קבוע. והוא מקפיד להחזיר למקום וכו'.

רק אח"כ הולכים לקנות חדש.

לא יקרה כלום אם ילד בן 5 לא יקבל מייד חבילת צבעים חדשה. ומבחינתך תהיה בבית חבילה חדשה אבל לא באותו רגע. אפשר לתת לזה שלושה ימים או שבוע.

לגבי בקבוקי מים וכובעים למשל, שחשוב לי שכבר למחרת ילכו עם כובע ובקבוק מהבית,

אז אני מביאה משהו פשוט חלופי.

למשל קניתי כובע חמוד של מיקי-מאוס עם משקפי שמש והוא אבד, אביא למחרת כובע פשוט ממה שיש בבית. ואם זה בקבוק אישי אז מביאה בקבוק מי עדן פשוט.

אם זה קופסת אוכל אז מביאה סנדוויץ' בשקית וכד'.

המצבים שאני יותר נשברת בהם זה כשהאח הקטן הורס להם דברים, למרות שגם בזה בתכלס לא צריך לקפוץ להציע חדש. זה גם הרבה פעמים בכלל לא מרגיע. הם רוצים את שלהם, לא חדש.

הם רוצים שהאח הקטן לא יהרוס. יש להם רעיונות מאוד יצירתיים איך לגרום לזה לקרות. רק שהמשותף לכולם זה מה לעשות לאח ופחות איך לשמור על החפצים.

זה לא בפן הפיזי שיש לי כל מה שאני רוצה

אלא תודעת שפע הכוונה שאני באנרגיות חיוביות אני מושכת אליי שפע למשל כסף בעיני לא נתפס כדבר רע וכך קל לי יותר להשיג אותו.

וגם עניין ההודיה שאם מודים לקב'ה על מה שיש, הקב'ה אומר לך זה טוב בשבילך? אני אראה לך מה זה באמת טוב, ואז השפע בא אלינו

גם אני מוסיפה את עניין פריצת המחסומים שעוצרים מבעדנו להשיג מה שאנחנו רוצים.

עוד צריכה להשתפר בזה בעצמי

אבל חושבת שלדבר. 

איזה כיף לנו, איזה אוכל טעים יש לנו, איך נעים אצלנו, וואו כמה משחקים יש לנו.

כלומר לשים דגש על מה שיש ובקול רם. 

אני פחות אוהבת את הגישה שיש לנו יותר מאחרים אז בואו נגיד תודה. 

לא אוהבת להיכנס להשוואות. זה עלול לעורר השוואה גם לצד ההפוך. 

יש לנו מספיק וזהו. לא יותר מ ולא פחות מ..

משהו נוסף שאני רואה שמשפיע עלי - לצלם רגעים יפים ולפתח באלבום או למסגר.

אחד הבעיות עם התמונות שזה מנציח רק רגעים יפים וחיוכים.

במקרה הזה זה יתרון.

אנחנו אוהבים בשבתות להוציא אלבומים ולהסתכל ולצחוק. 

לי זה גורם להכרת הטוב גדולה והרגשה שהחיים שלנו הם בגדול רצף של חוויות טובות.

זה לא שיש לנו הכל, אלא שאנחנו יכולים לקנות כל מה שאנחנו צריכים.

כלומר, אם אני צריכה עכשיו משהו יקר מאוד, אבל זה נחוץ לי, אני אוכל לקנות אותו. מצד שני, אם אני לא צריכה משהו קטן, גם אם אני רוצה אותו, לא תמיד אני אקנה אותו.

אנחנו גדלנו ממש בתודעת שפע, ומצד שני בחסכנות. כלומר לא היינו קונים דברים יקרים סתם, כי "לא צריך" או כי "זה בזבוז". היינו מחפשים איפה אפשר לחסוך, אם אפשר לקנות במקומות יותר זולים וכד', ולא מבזבזים כסף סתם למרות שתמיד היה לנו ברור שיש להורים מספיק בשביל לתת לנו.

אז אם הלכנו עם אמא לקניות ורצינו כל מיני ממתקים היא לא תקנה כי "זה לא בריא" ולא כי אין כסף. אבל כן קונים חסה חתוכה לנשנש למרות שזה אולי יותר יקר. אם הולכים לטיול קונים לכולם ארטיק קרח ולא יותר מזה כי "זה בזבוז" ולא כי אין כסף לזה. עכשיו אנחנו רוצים לקנות אופניים לילד אז דיברנו איתו על האפשרות לקנות אופניים במצב מצויין ביד2, ככה גם אופניים טובים לא נזרקים לפח וגם אנחנו מקבלים אופניים יותר בזול. וכשלא מצאנו ביד2 קנינו חדשים כי הבעיה היא לא הכסף.

לעומת זאת, אצל בעלי בבית מה שהוביל היה האם יש או אין כסף לדברים והם גדלו הרבה פחות בתודעת שפע.

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...

והאם הוא בשליטתך או לא.

קנאה לרוב מגיעה כשחסר לנו משהו, וזה מאוד תלוי מה העניין כדי לדעת איך להתמודד, להתמקד ביש או לרפא את הפצע הרגשי שמפעיל אותך ככה.

נניח אם את מקנאה שבמי שיש לה תמיכה מההורים ולך אין, אבל ההורים שלך בסך הכול נורמטיביים ואוהבים אותך (או היו ואינם בחיים) אפשר להתמקד שוב ושוב ביש, במה שכן היה, בטוב שהם הביאו לך.

אם ההורים לא נורמטיביים או אוהבים, וטיפסת החוצה לבנות את עצמך לבד אבל זה עדיין משהו שממש קשוח לך ומלווה אותך (מן הסתם, נושא משמעותי מאוד) כדאי ללכת לטיפול רגשי לעבד את האין שלך.

אותו דבר בכסף, אם יש לך עבודה והכנסות אבל בדוחק ומסביב יש שפע, או אם הגעת ממשפחה ענייה והכסף גורם לך למצוקה.

או נניח ילדים (נניח אם יש לך שלושה וחלמת על משפחה מרובת ילדים, או אם אין לך ילדים - מן הסתם מצב קצת אחר ודורש התמודדות אחרת) 

נראה לי פשוט לקבל את זה שאת מקנאה. זה בסדר שאת רוצה מה שאת רוצה.

ובמקביל- להפריד בין הרצון שלך לחוסר פרגון, כי אם זה משהו טוב אז זה משמח שיש אותו לכל מיני אנשים אחרים, וזה שיש להם לא מוריד ממך או מהרצון שלך...

ולגבי החוסר האובייקטבי- אם זה משהו שיש לך מה לעשות ואיך לקדם אותו, ממש לשבת ולחשוב על זה איך את מקדמת ומה. יותר קל כשאת יכולה לעשות משהו קונקרטי לגבי זה.

ואם אין מה לעשות אז פשוט לנסות לקבל את זה (אולי בטיפול. זה נשמע משהו שממש משמעותי בחיים שלך ואולי יהיה קל יותר עם עזרה חיצונית.) לקבל את זה שזה לא יקרה, אולי אף פעם לא. וזה בסדר לכאוב את זה שחסר לך.

ולא להתבחבש האם הרגש הזה טוב או לא.

קנאה היא אנושית ולגיטימית ויכולה לעזור לנו בחיים להבין באלה נקודות בחיים שלנו אנחנו רוצות להשתפר.

האשמה על הרגש וההלקאה רק עושים ממנה יותר אישיו ממה שהיא.

תקבלי את זה שאת מקנאה.

(אם זה בגלל רשתות חברתיות, אז לסגור, הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי)

ושתי פעולות טכניות שעוזרות

1- להפריד בין האדם שמקנאים בו לבין הדבר שמקנאים בו - אני לא מקנאה ב"רחלי" אני מקנאה בזוגיות טובה ומפרגנת.

2- להחמיא ולפרגן לאותו אדם למרות הקנאה

דבר טוב

זו מראה למשהו שאני ממש רוצה ואין לי

זה רגע של מודעות טהורה

כי הגוף לא משקר

אני מאמינה שאפשר להשיג כל דבר אם באמת רוצים

לכן אם מגיע רגש כזה

אני מחדדת לעצמי מה אני רוצה להשיג

ומתכננת את הדרך לעשות את זה

גם אם זו דרך ארוכה 

הקנאה נובעת מחוסר שיש לי משהו שהוא יותר פיזי/כלכלי

כמו בית יותר גדול (יש לנו דירה משלנו בה מסודרת ויש בה מספיק חדרים לכולם אבל עדיין נניח אני מרגישה ובצדק שהסלון קטן לי ואם אחד מבני המשפחה יעבור דירה זה יהיה לי ניסיון ממש קשה. או נניח חופשות משפחתיות יש הרבה מסביבי שנוסעים לחול לדוגמא. יש לי יכולת כלכלית *אולי* לסוע לחול אבל אני לא נוסעת מסיבות אישיות שמונעות ממני וזה מפריע לי וקשה לי. או נניח שאני רוצה לסוע לחול רק עם בעלי אבל הוא פחות בקטע לעזוב את הילדים לבד לבד ולסוע (ילדים גדולים בלי קשר נראה לי מוגזם לעזוב לכמה ימים את הבית)

יש לי בה המון יש

ולא ברור לי למה ככה קשה לי עם האין

וזה כל הזמן מסביבי ולפעמים בתקופות מסוימות זה ביתר שאת

נניח בחופש שהרבה מסביב נוסעים לחול ואנחנו לא.

אני לא מצליחה להכניס לראש

הכל בסדר יש לך משפחה בריאה וילדים מהממים ובריאין בה תגידי אלף פעם תודה תתמקדי בחופש פה וגמרנו

* זה לא תמיד דברים כאלו לא ברי השגה. אבל אני לא הפקטור היחיד בתמונה יש עוד שיקולים ומרגיש לי כאילו יש לי בעיה עם עצמי ואני לא שמחה אפעם במה שיש לי ומי מבטיח לי שאחרי שהחליט שלמרות הכל נניח נוסעים לחול אז אני ירגע (במחשבה שלי כן אבל במציאות אולי יהיה לי דברים אחרים להתלונן עליהם)

* אני לא משתפת אפחד ברצונות שלי. בעלי יודע שהייתי רוצה אבל הוא לא מתרגש כי יודע שזה המצב ומקבל אותו בצורה פרקטית וגם זה טוב לו כי בגדול נניח שוב לנושא חול הוא היה מעדיף מראש שלא להתחיל עם זה בכלל.

* באתי מבית עם מושגים הרבה יותר גדולים. חייתי בבית גדול וכל היכולות הכלכליות ורמת החיים היתה הרבה יותר גבוה משל בעלי. אני כבר שניים לא חיה ככה אני לא נשואה לא שנה וגם לא 10 שנים אלא הרבה הרבה יותר. כל השנים ויתרתי והיה לי קשה. אבל אני מרגישה שהכל שעובר הזמן העומס מצטבר ואני לא מצליחה להתמודד איתו

* אני מפרגנת בה לכולם סביבי (ככה אני מרגישה) הקושי שלי הוא מול עצמי

ולדעתי גם הילדים מרגישים את זה וזה משפיע גם עליהם.

* אני לא מצליחה לקבל את זה שזה המצב

* מותר להתפלל על זה ? שיהיה לי כל מה שאני רוצה ? זה נשמע לי ככ ריקני

על רקע כלכלי

בעיניי היא הכי פשוטה לפתרון

כי לעשות כסף

לשים מטרה כזו בסדר עדיפות גבוה

זה לא מאד קשה

ואז יש מספיק כסף למה שרוצים

לנסוע לחו"ל אפשר עם חברה/ משפחה לא חייבים באופן זוגי

לפעמים צריך להבין את שורש הרצון והקנאה ולתת לשורש פתרון 

דבר שני , אני חושבת שדווקא השינוי מגמה שאת חווה- הגישה של "בית גדול, מושגים גדולים" לעומת הגישה העכשווית של מה שקיים לך במציאות היום, זה גורם לך לחדד את ההבנה של מה את רוצה באמת/מה היית רוצה באמת.

אני חושבת שקנאה (לפחות מעצמי אני יודעת לומר) זה לא דבר רע. הקנאה יכולה לדרבן אתנו לשינוי כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים. וככה כל אחד מתפתח מהזווית שלו וממילא יש מצב של           "קנאת סופרים תרבה חכמה"

הקנאה הופכת להיות רעה כשהיא משפיעה עלינו רע- מלמדת אתנו להיות נרגנים/לא מקבלים את עצמנו/ לא מרוצים מעצמינו או מחלקנו בעולם/ צרי עין כלפי אחרים והצלחותיהם.

וזה אולי גם מה שגורם לרדוף אחרי עצמינו בנסיון להצליח כמו/ להשיג את ... כמוהו/ להוציא את העיניים לשני כדי להראות ש"גם לנו יש", וחוסר נוחות כללי עם עצמינו/ העולם.

אני כותבת פה על עצמי, את מוזמנת לקחת לך מה שיועיל לך.  

מה שעוזר לי - זה להתמקד קודם כל במה שיש לי כרגע (לא מה שטוב וברור לי שקיים טכנית, התמקדות בחוזקות ואיכויות שקיימות בי תמיד ולא תלויות בשום מצב גשמי) ולנסות לראות איך אני מתקדמת לאט לאט  בעזרת אותן איכויות ליעד שאני רוצה.

דבר נוסף שעוזר לי

זה פשוט להתפלל, לדבר על זה עם ה' ולפרט לו- תודה על מה שיש עד עכשיו, ואחרכך ממש לפרט לו מה אני רוצה שיהיה לי ולמה. ולומר לו "אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא מבקשת סתם . תעזור לי עם המידה הזאת שקשה לי, תתן לי כוח ויכולת, זה לא רק בשביל הבניין הפרטי שלי, זה למען כבוד שמיים! "  

וגם לצייר במחשבה את החזון של הדבר שאני רוצה מאוד. זה גם עוזר לי ואני רואה מזה התקדמויות.  

מה בדיוק חסר לך.

החופשה בחו"ל שחזרת עליה - כתבת אפילו שאולי זה כן מתאפשר אבל בעלך מתנגד להשאיר את הילדים.

אולי שם הנקודה?

אולי מה שמפריע לך זה החלטות בחיים שמישהו מחליט בשבילך ואת לא לגמרי שלמה איתן או החלטות שמנוהלות יותר מדי ע"י רגשות שליליים כמו אשמה, ויש לך חוסר השלמה איתן.

אולי את פשוט רוצה זמן וחופשה לבד עם בעלך?

אולי חופשה בארץ תספיק? (לפעמים בארץ יקר יותר מחו"ל)

לקבל את הקנאה. מותר לרצות הכל גם אם זה לא הגיוני או לא מסתדר וגם אם יש לך המון דברים אחרים שכן קיימים.

ודבר שני- לנסות לבחור

זה נשמע שיש הרבה בחירות שאת מתבאסת עליהם. אז לנסות לפתוח עם עצמך את ההחלטות שוב ולראות- יש איך לשנות את ההחלטות? אם לא, מה הסיבות שהחלטת אותם?

כאילו מבחינתי יש הרבה דברים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות, ואז כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה בחירה- נניח בחירה לכבד את הרצון של בעלי, או לחיות יותר בנחת אבל עם יותר לחץ כלכלי, או סתם שקט כשאני מרשה לילדים ממתק כדי שלא יבכו עכשיו חצי שעה😅 כאלה החלטות. ואז כשאני מבינה שאני לא חייבת אלא בוחרת בזה, יותר קל לי להשלים עם ההחלטות. וכמובן יש דברים שאפשר לשנות. אולי שווה לך לנסות את זה.

לא בטוח שזה רלוונטי לך אבל זה הכי חזק מבחינתי.

לפני כן אני אגיד, שאני ךא טסתי לחו"ל מעולם וסביבי אנשים טסים כל הזמן, פשוט אין לי מספיק וזה מבחינתי יעד לא ריאלי אז אני לא מתכננת שום דבר כזה.

כנ"ל בעוד אספקטים, אם אני קונה לילדים בגדים זה בגלל שהתרווח קצת החודש או שממש כבר חייבים כי הבגדים מרופטים.

בניגוד ל@00 אני לא חושבת שהכי קל בעולם לעשות כסף ולכל אחד יש את הנסיבות שלו.

אבל זו לא הנקודה.

אני מתנדבת תקופה ארוכה אצל מישהי שהחיים שלה קשים מכל אספקט, הבית שלה נראה נורא, הבריאות שלה על הפנים, המשפחה שלה קטנה ולא ממש בקשר וכו'.

אני נהנית ממהתנדבות, כי אני באמת עוזרת לה במה שהיא צריכה.

אבל בעיקר חוזרת הביתה ומרגישה עשירה מופלגת.

זה יותר טוב מכל שינון שאשנן לעצמי.

החוויה, ולא השכל, עוזרים לי לשמוח בדירה המאוד ממוצעת עד קטנה שיש לי, אז מה אם המטבח מתפרק והבית מבולגן, יחסית למה שיש אצלה הבית שלי הוא ארמון.

אני כמובן שואפת שגם לה יהיה ארמון ועוזרת במה שאפשר (לא בכסף כי אין לי, אם תרציי אסביר קצת יותר בפרטי) ועדיין ההמחשה הזו מול העיניים כמה יש לי, עוזרת כמו חיסון כשהקולגות שלי טסים פעם אחר פעם לכל מיני חופשות בחו"ל, ובוכים שאירועים משפחתיים קטנים עולים להם הון כי אי אפשר לוותר על כלום (וכמובן אני חוגגת הרבה יותר צנוע כי פשוט אין)...

במקום להתפלל על שיהיה לך כל מה שאת רוצה.
ממש מבינה אותך ממקום של קנאה, אני למשל ממש מקנאה בנשים עם בתים גדולים ומעוצבים. תמיד זה צובט אותי וקשה לי.
דווקא בטסים לחו"ל אני ממש לא מקנאה.
כל אחת והקנאה שלה.
עם הזמן אני פחות מקנאה בבתים גדולים משלי, רואה, מקנאה וזה עובר לי מהר מאשר פעם.
לא יודעת איך... אבל כבר כמה אפשר לקנא?
גם חולמת לשפץ את הבית אז זה מנחם אותי כשאני נזכרת בכך.
אולי תדמייני לך טיול חלומות בחו"ל שכשיתאפשר לך יום אחד תבצעי אותו
וכל פעם כשמישהו יטוס והקנאה תגיעי, תחשבחי לך על הטיול השווה שאת הולכת לעשות ביום מן הימים. זה מרגיע את הנפש, את הקנאה כי אז המוח עסוק בלחזור לדמיין את טיול החלומות שלך ופחות לקנא בטיול החלומות של השכנה שטסה מחאר לחו"ל.

נשמע שאת לא יודעת בדיוק מה את רוצה, ולכן כשמישהו אחר מגשים את הרצון, פתאום קופצת לה קנאה, שאולי הוא עושה את מה שאת חולמת בסתר.

עשי לך רשימת חלומות משלך.

חלומות קרובים יותר וחלומות יותר רחוקים.

מה נותן לך תקווה ביחס לחלומות האלו.

מה מרחיק אותך וגורם לך לייאוש.

מה הכלים שלך להתמודד עם הייאוש.

וכולי וכולי.

ככל שתבררי לעצמך בתוך עולמך הפנימי- מה את רוצה באמת, רצון נקי שלך מבפנים בלי השפעות מהסביבה

ומה יכול לעזור לך להגשים

את מכאן תמיד תוכלי להתפרסם ולחזור לעצמך

בלי להתפזר מכל מיני מראית עין של אחרים.

לפני כמה זמן היינו באיזה אירוע המוני, ותפסתי שאני מקנאה בנשים יפות יוצר ממני. היה נראה לי דהחיים שלהן דבש מדבש.

ואז הבנתי, שכשאני עסוקה מלהסתכל על אחרות,

הבעיה היא לא הקנאה.

הבעיה היא שאני לא נהנית מהיופי שלי.

כדי להינות מהיופי שלי, אני צריכה. לעשות עבודה. עבודה פנימית של להפסיק להסתכל החוצה.

וזה קל. כי אני רק צריכה להגיד לעצמי משפט אחד

"אני לא מודדת עכשיו מי ייתר ממי כדי שאוכל להינות מהיופי שלי".

כלומר האינטרס שלי הוא לא להסתכל.

ולכן זה קל יותר מאשר איזו שאיפה אידיליה של לשמוח בחלקי.

ככל שתסתכלי החוצה ככה לא תהני ממה שיש לך.

לא תגידי לעצמך איזה כיף שלי יש... שה' ברא אותי עם...

אלא- בטח אצלה יותר שלם, בטח להם יותר טוב

וככה הנאת החיים שלך נפגמת.

אי אפשר להינות מהשפע ככה.

או בבית גדול יותר, אלא עמוקה יותר

את מרגישה שוויתרת כל השנים. על מה ויתרת? לטובת מה? איזה תועלת חשבת שזה יביא? מה היה קורה לדעתך אם היית מרשה לעצמך לא לוותר?

האם זה נחשב ויתור, או שבחרת בזה?

האם יש דרך לשנות?

הקנאה מציקה לך כנראה כי אנשים אחרים מרגישים חופשיים לעשות דברים לעומתך, שאת מוותרת, והוויתור הזה שאת מרגישה יושב עלייך ובא לידי ביטוי בקנאה אבל בעצם הוא עמוק יותר והיא רק הסימפטום. לדעתי.

ולכן - עוד טיסה או בית גדול יותר לא יפתרו לך את זה לדעתי. כי חופש פנימי להיות מי שאת ולהתנהל בחופשיות (בלי קשר לכסף, זה גם מה אומרים, מה "מותר" לי להרגיש, מה אני רוצה, תקרות זכוכית כאלה וגבולות שאנחנו שמים לנו בראש)  זה דבר שלא קונים בכסף. זה האומץ להביט למציאות בעיניים ולתת לעצמך רשות להביע רצונות ולתפוס מקום.

כמובן שאם דיברתי שטויות - זרקי לפח, הכל טוב

חיבוק♥️

וכמו שאמרתי

לא תמיד זה שאין לי זה בגלל שאין לי יכולת כלכלית

לפעמים יש דברים אחרים שמונעין (אולי אצל מישהו אחר זה לא היה מונע אבל אצלנו זה כן מונע)

ואני תמיד מתלבטת בין להגיד אני רוצה ואני חייבת ויהי מה

לבין קצת לעבוד על המידות שלי.

אגב לא כל יעד כלכלי הוא תמיד מושג

פרנסה זה אחד המפתחות של הקבה

אני מאמינה שחובה לעשות השתדלות

אבל גם חובה לדעת שזה לא בשליטתנו והכל מתנת שמיים

שמודעות היא מידה טובה

לחדד מה רוצים ולנסות להגיע ליעד הזה

זה טוב

קנאה שמביאה כעס/ צרות עין/ דברים אחרים שליליים

זה בעייתי

הדרך הנכונה לעבוד על המידה הזו

היא המודעות

המראה לנפש

לגבי הפרנסה

יש לאדם בחירה מספיקה כדי להרוויח מספיק

גם בהתחשב שלא הכל בידו

בעיניי לפחות

שמדבר על כוחה של הקנאה (בעקבות קנאת קרח במשה ואהרן).

ממליצה לשמוע, יש שם תובנות מיוחדות!

לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק

אני אוהבת את הנעליים של פאפיה

במבצע באתר ב75 שח

אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות

כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..

אני מתכוונת למשהו כזה-

סניקרס בגוון חאקי

היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות

אז היא צריכה כבר נעליים טובות

ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...

אם כבר אז שיהיו טובות לשבת

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.

אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

אני לא יודעת איזה מידה היא

נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב

הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.

חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.

לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו

לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?

תודה!

או עלי אקספרס

איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.

זה לא יגיע לי עד האירוע

עכשיו קצת יקר שם עדיין לטעמי

אבל אם זה חשוב לאירוע הייתי קונה

אני מחכה לסוף עונה

בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.

אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)

בני ברק רחוק לי

תודה

זה מקבע להם את ההליכה, 

וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...

אם רלוונטי לך, אנסה למצוא דרך להעביר לך.

הן עלו 400 שקל, הילד נעל אותן אולי 4 פעמים.

אעביר לך בשמחה, רק תגידי איפה את גרה אני בשבוע הקרוב צפויה להגיע למרכז בכל מקרה. 

הביא מהגן חטיף . התברר שהוא לא אוהב אותו , חילק לאחים תוך כדי אמירה- אל תשכחו לומר לי תודה!

בבוקר יצאנו לגן . בספסל ישבה שכנה מבוגרת , לידה כלב רחוב . הוא - נתפלל שהכלב שלא יאכל אותה!

בתחילת שנה לקח לו כמה שבועות להתרגל לגן. אז הוא סיפר לי שגננת טרפה ילד . שאלתי - רק ילד אחד?

הוא ענה - רק אחד , כל השאר הלכו הביתה מהר.

אני שואלת אותו "איפה האף שלך?"

הוא עונה לי "במטבח".

(הטישו היה במטבח).

לפעמים באמבטיה הוא מתחיל לשאול אותי על השמפו והסבון "מה זה?", למרות שהוא יודע את התשובה.

אז פעם בצחוק עניתי לו דברים לא קשורים.

מאז הוא בעצמו שואל ועונה דברים לא קשורים.

וגם- כל לילה כשאני שרה לו 'המלאך הגואל אותי מכל רע' הוא אומר אל תגידי מכל רע, רק מכל טוב! (אחרי כל ההסברים שניסיתי

ושואל שוב ושוב בטון עולה ומתעצבן "איפה החריף שלי!?"

לקח לי כמה דקות טובות להבין שהוא מחפש את החטיף שקיבל מהגן.

גם אצלנו בן ה4 מברבר כל מיני פנינים.

באחת הפעמים אבא שלו שם אותו מהר מהר בחדר לישון אז הוא אומר לו- אבא אבל למה אתה לוקח אותי בהילוך מהיר?😂😂

היה בטוח שהתחיל החופש

אמרנו לו שכן

הוא: מה? לא! (בטון של מורה שאומרת 'אין על מה לדבר') 😂

אני מעירה אותה ואז היא שואלת: אמא איזה יום היום? אמרתי לה חמישי אז היא: למה?

מה זאת אומרת למה 🤣 אמרתי לה כי אתמול היה יום רביעי 😅 חמודה, בת 3 וחצי.. גם לי יהיה סלט ממרח הימים השבוע 🫣

לקחתי אותו לרופא כי חשדתי שהאדום שיש לו בישבן זה פטריה. ובדרך הסברתי לו קצת לאן הולכים וקצת על מוגנות.

בזמן שמחכים לרופא הוא מצהיר בקולי קולות: תכף אני מיכנס לרופא כי יש לי אדום בטיטול. לא שורף. שורף קסת. (קצת). טוב שלא פירט יותר בהרחבה!! 🤭

אח''כ הוא התחיל לתאר כל אחד שהיה שם ומה הוא עושה: "יש שם איש. יש לו סיכה. מה הוא עושה (כולו בדרמטיןת)? הוא מספר בטלפון!!

ואז היתה שם מישהי שצלעה: הוא: היא הולכת ככה ( ומחקה אותה)!!! 😅פדיחותת

ואתמול אמר לי: קפצנו במיים!

אז שאלתי אותו: מי? אתה או איקסית?

הוא: "שתיכם!" 

זה סכום יפה גם ככה

ולא חייב עציץ אפשר גם משהו מתכלה כמו שוקולדים

אגב כדאי שובר שאפשר לקנות במבצעים

ושיש לו אופציה דיגיטלית

דרים קארד יותר ספציפי לחנויות

וכרטיס פיזי זה עוד יותר מגביל כי צריך שהוא גם יהיה עלי ברגע הנכון

רק טלפון כשר, ונראה לי פחות נחמד להדפיס בבית דף עם השובר.

כאילו, עשיתי את זה בעבר אבל עכשיו חשבתי אולי שיותר חגיגי לתת כרטיס פיזי. 

יודעת כי קיבלנו

העברנו את הקוד לסמארטפון

אבל אפשר להשתמש בכרטיס הפיזי…

ולעומת זאת דרים קארד יש לי איפה לקנות קרוב לבית.

מעניין איפה קונים ביי מי באמת

תדפיסי את הכרטיס שנוצר, ואפשר להשתמש בו כך.

יש את כל הפרטים שצריך.

רציתי רק להוסיף שלפעמים נשאר איזה עודף שלא יודעים מה לעשות איתו ומי שאוסף "נתקע".

כמובן שעדיף להשתמש בכל הסכום, אבל אם לא יוצא לדעתי לגמרי אפשר לקנות משהו קטן שלא יוצא בול בסכום, נניח שוקולד, ועם היתרה אפשר לקנות משהו קטן לילדים כמו שלוקים תוך שמעדכנים את ההורים..

סייעות 175, ואז זה בדיוק 550. אבל מתלבטת כי נראה לי שהסייעות בתכל'ס עובדות בדיוק כמו המורה אז זה לא יפה.

או בעצם פשוט אולי 175 לכולן ו 25 באמת לתרום למשהו/ לקנות שלוקים לילדים

הן לא עובדות אותו הדבר המורה מתכננת בבית אחראית על הכל וכו

אבל

היתי נותנת בסכומים שלמים

170 או 180

לפעמים יש הנחות על כרטיסי מתנה, ואז אפשר למצוא אפילו כרטיס במחיר טיפה גבוה יותר באותו סכום.

לא הייתי אוספת עוד כסף.

גם מתנה פיזית אם את מוסיפה - יש קופונים ומבצעים ואז יש קצת יותר אפשרויות באותו הסכום 

בהנחה שהיא על חשבונך האישי.

יש כל מיני מבצעים בחנויות וקודי קופון שלא מוגבלים לשימוש אחד לפי תז או משהו כזה

אמנם אפשר לרכוש עד 5 תווים כאלה, אבל אם זו ממילא לא הנחה שהיית משתמשת בשביל עצמך אז זה לא על חשבונך. מניחה שגם אם לך אין מועדון בטח תוכלי למצוא מישהו עם מועדון שלא משתמש בהטבה הזאת

כרטיס דרים קארד של 180₪

ולהוסיף צרור ברכות מהתלמידים וההורים אפשר להוסיף שוקולד מיוחד ולאסוף עוד כמה שקלים ממהורים בשביל זה לצרף הכל יחד

וללכת על שובר עם שוקולד קטן עטוף בצלופן.

אם אין סמרטפון לדעתי עדיף שובר של חנויות חרדיות כמו כארד שופ, בסט שי וכו'